00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

רשומה אחרונה

תודה לחברי הבלוגיה על המילים החמות ודברי הנחמה. מצרף את ההספד שהקראתי בהלוויה של אמא שלי ואת הרשומה האחרונה שהמיזנטרופית כתבה בשבוע שעבר.

הספד:

"אמא שלי היתה האמא הכי טובה בעולם. זה אולי נשמע בנאלי, וכנראה שהרבה אנשים חושבים כך על האמא שלהם, אבל הם טועים. אמא שלי היתה האמא הכי טובה בעולם.

היא אהבה, חיבקה ונישקה, הרעיפה מחמאות, עזרה ככל שיכלה מבלי להתערב יותר מדי, אבל גם לא חסכה ביקורת ולימדה אותנו להסתכל על העולם בצורה אובייקטיבית וביקורתית.

האמת תמיד היתה עבורה הדבר החשוב ביותר, אלא אם העובדות היו עלולות לקלקל סיפור טוב. במקרים אלה האמת היתה קצת פחות חשובה.

לפני כמה שנים אמא שלי התחילה ליישם את כשרון הכתיבה האדיר שלה בכתיבת בלוג. היא כתבה בהומור על ענייני היום ועל זכרונות העבר, על החיים של המשפחה באירופה, על העליה לארץ בסוף שנות הארבעים, על החיים במעברה, על גיל ההתבגרות, הצבא ועל הילדים שלה, יואב-הכינוי של רמי, ויונתן - הכינוי שלי. 

הבלוג שלה הפך מוקד עליה לרגל של עשרות בלוגרים, כמו גם של המשפחה.

מאז שאיתן, הבן שלי, נולד, היא כתבה עליו מספר סיפורים, ובכל רשומה שלא היתה קשורה לאיתן, היא הוסיפה פינה עם עדכונים לה קראה "הפינה של עומר" שהיה הכינוי של איתן בבלוג.

איתן נולד בארה"ב, ואמא שלי הספיקה לפגוש אותו פנים אל פנים רק פעם אחת כשהיה בן שמונה חודשים, אבל לא פיספסה אף הזדמנות לראות אותו ולדבר איתו בסקייפ.

היא ידעה הכל על איתן: מה הוא לומד לעשות, לומד להגיד, שהוא אוכל בננה כל בוקר, במה הוא אוהב לשחק ומה לקרוא, היא ידעה שהחברים שלו בגן הם מקס ות'אצר, ואפילו שמשחת השיניים שלו היא בטעם בננה.

 

אני רוצה להקריא את הברכה שהיא כתבה להולדתו של איתן:

'ילדיי יקיריי אורי ורוי, נכדי הבכור משוש עיניי איתן- ג'ייק, מחבקת אתכם
מרחוק.
אינני עימכם פיזית, אך היו סמוכים ובטוחים, שרוחי ומחשבותיי סובבים אתכם
כרגע.
למעשה, אם תצמצמו את העיניים תוכלו לראות באוויר המרעיד מחום את
דמותי, יושבת על ראש קקטוס שגורלו נגזר בזה. אין כמו האושר הזה. כן,
בזאת אני מסירה את הטאבו והג'ינקס מהמילה "אושר": לידתו של התינוק
המושלם הזה גודעת את הרע מהעולם. אני מסתכלת בפניו של הנכד שלי ולא
יודעת שובע. אני מקווה לחבקו בקרוב מאוד, להריח אותו ולנשק אותו חזור
ונשק.
איכשהו זה מעמיד את כל החיים בפרופורציה אחרת. לא פעם שאלתי מה
התכלית של הקיום הקצר כאן, פסיק בתוך הנצח, כשאנו לא משאירים אפילו
שריטה על כדור הארץ.
פתאום אני מבינה, שלא רק שריטה אני משאירה, אני שותלת נטע רך ותוקעת
יתד בעתיד כאשר העץ הזה יעלה ויפרח, יתקשט בענפים ובעלים ויתן פרי.
הילד היקר הזה ימשיך את קיומנו הרבה אחרי שלא נהיה כאן.
בפניו היפות הוא נושא לעתיד את הוריו, אך גם את הסנטר שלי, לפניי
שהוכפל, הפה של אורי ושל אבי המנוח. אני בטוחה שגם ג'ודי ומייק, סבתא
וסבא יקרים, רואים בו את עצמם ואת השושלת ממנה באו ובינהם ג'ק ואדית
זכרם לברכה.
ילדיי אהוביי גדלוהו באהבה, בנחת ובקלות להיות בן אנוש בוגר ומופלא,

חכם ובעיקר מאושר.'

 

איתן יֵדע כמה הסבתא שלו אהבה אותו.

נגדל את איתן כמו שאמא גידלה אותנו, שיסתכל על העולם בצורה מפוקחת, שיאהב, שישמח ושיהיה מאושר.

תשארי איתנו במחשבות ובזכרונות.

אוהבים ומתגעגעים,

אורי, רמי, רויטל ואיתן.

 

 

שינויים בהרגלי הצריחה

נגיד שנקלעתם שלא בטובתכם לבית קברות. ונגיד שבבית הקברות מתנהלות עכשיו שתי לוויות של אנשים שאינכם מכירים. אתם צופים בטקס מהצד. קבוצה א' של האבלים עומדת בשקט סביב הקבר. כולם מרכיבים משקפי שמש כהים. יתכן שחלקם  מזילים דמעות בחשאי,  אך ממהרים לנגב אותן. קול לא נשמע,  עוף לא צייץ. שומעים את קולות רגבי האדמה נוחתים בבור פלופ-פלופ-פלופ.

עכשו אתם מתבוננים בלוויה ב': כל המלווים צורחים במלוא גרונם. בכי קולני. יבבות. צעקות "למה הלכת למה?!" מריטת שערות. כמה נשים תולשות בציפורניהן את עור הפנים. איש מבוגר עומד לשפת הבור ומתכנן לקפוץ פנימה. הוא צווח וגם אלה שאוחזים בו ומונעים ממנו לקפוץ צועקים חזק. כמה נשים נופלות, ומאבדות את ההכרה.

 

חידה: מי מהנפטרים מרוקאי?

 

תשמעו סיפור. חבר קיבוצניק סיפר לי לפני שנים על לוויה קשה בקיבוץ: קברו חייל שנפל בשירות. אביו של החייל היה בן קיבוץ. אשתו, ילידת מרוקו, חיתה בקיבוץ מעל לשלושים שנה, אחרי שהגיעה אליו כילדת חוץ. היא היתה חברה פעילה בקיבוץ.  היא אימצה את נוהלי ההתנהגות  המקובלים במקום. הלוויות בקיבוץ הן תרבותיות מאד ומאופקות. גם בלוויות חיילים נשמרים האיפוק והשקט. והנה אותה קיבוצניקית ותיקה, צרחה והשתוללה ומרטה ושרטה. חבריה בני הקיבוץ, שאמונים על שיוויון לכל, גילו "הבנה" – "נו כן, בתנאים רגילים היא שומרת פסון שהיא כמונו. אבל ברגע חמור של משבר, מתקלפת הקליפה התרבותית ויוצאת ממנה המרוקאית".

חברתי המנוחה ורדה איבדה את בעלה לשבץ מוחי פתאומי. אחרי שלושים שנות נישואין היא היתה עדיין מאוהבת בו – בהחלט תופעה לא טבעית ויוצאת דופן, ולדעתי לא לגמרי חוקית. חודש לאחר מותו חזרה ורדה לעבודה, שחורה מצער. לדעתה, היה צריך ללמד במערכת החינוך "קורס מוות": להכניס לתודעה של הילדים מגיל צעיר, שמוות הוא חלק טבעי, צפוי ונורמלי של החיים, וכך לנטרל את היגון  אחרי פטירת היקר לך. אמרתי לורדה, שאי אפשר ללמד לא לכאוב – הכאב על מות טבוע בנו מבחינה ביולוגית. ויש ראיות לכך גם בתצפיות על בעלי חיים.  אני מאמינה שהצער הוא אותו צער, הכאב הוא אותו הכאב. אבל התגובות לכאב הן נלמדות והן תלויות תרבות.

 

עם השנים התגובות שלנו לצער משתנות והולכות. אם פעם יכול היית לזהות את העדה הקוברת לפי הרגלי הצריחה שלה, ("פרימיטיבים"), או השקט המוגזם שלה ("חסרי לב וקרים") ,כי איש לא יוצא נקי מלפנינו, הקבורות העדתיות  הופכות לנחלת העבר. נוצרת "תרבות ישראלית" כללית  די אחידה לקבורה. אנחנו,  כרגיל, לא ממציאים כלום. אנו רואים באמצעי התקשורת לוויות של גדולי העולם. איזה פאר, איזה הדר, איזו מכובדות! גם אנחנו רוצים ככה! אצלנו קשה לארגן כרכרות זהב לנפטר, כי המעברים בבתי העלמין שלנו  צרים מדי. אף פעם לא ראינו לורד אנגלי מנסה לקפוץ עם הפראק שלו לתוך הבור הפעור של אשתו. אבל בכל הלוויות רמות הדרג – נואמים! אז אולי אין לנו כרכרות זהב, אולי אנחנו לא יכולים לארגן מאה סוסים אבירים מקושטים באבני זברובסקי ובציצים צבעוניים, אבל לדבר? רק תנו לנו צ'אנס!   אשה נואמת לבעלה. אב מספיד את בנו. בן מספיד את אמו, אח את אחותו, בחלק מהלוויות כל בני המשפחה נואמים, וגם השכנים נדחפים. אני אומרת לכם, כבר ראיתי לוויות שהתארכו כל כך במלל, עד  שהנפטר התחיל לתסוס. אם איתרע  מזלך להידקר למוות בחוצות העיר ב"פשע שנאה",(כידוע יש גם "פשעי אהבה"),  גם לנשיא  יש מה להגיד לך במותך ("תהיה חזק למעלה"). ומשם ואילך הוא מפליג בשבחיו של הנרצח, מאציל לו תכונות תרומיות  ואף אחד לא עוצר בעדו.  המת שומע את כל הכתרים שקושרים לו, ושואל את הקברן בשקט אנגלי - טיפוסי: "תגיד, הם מדברים עלי?"

עכשו, ברור שאם בני המשפחה מבלים את הלילה לפני הלוויה בכתיבה יוצרת , ובחיפוש בגוגל "איך כותבים בן אדם על רמא?" הם בוכים פחות. כי קשה לבכות ולדבר בעת ובעונה אחת. וכך אנו הופכים לאט לאט לאומה של קוברים ייקים.  אפילו בדיסלדורף לא עושים את זה יותר טוב.

ומה אתם אומרים על מחיאות הכף? מיד כשראיתי את האוהדים במגרש של ליוורפול עומדים  ומוחאים כף לאבי כהן ז"ל הבנתי שנפל דבר. מה זה למחוא כף רק לאנשים חיים? האם המתים לא שיחקו את משחק החיים כהלכה? מאד קוויתי כי בהגיע יומי, גם לי ימחאו כף. ולדעתי גם מגיעות לי מחיאות כפיים קצובות. בינתיים למדתי שמוחאים כף  רק לשחקני כדורגל ולשחקנים עלי בימות. אני שוקלת הסבה מקצועית. תמיד התעניינתי בכדורגל. אני מכירה כבר ביטויים אופייניים למשחק: "הכדור הוא עגול", "ככה לא בונים חומה". וכשמכניסים סל, קוראים בקול  "גווווול!"

 

עכשיו נותר רק למצוא כיתוב מתאים למצבה. כי עכשיו גם מתבטאים על המצבות. מעתיקים שירים, מצטטים את שייקספיר, וראיתי גם כיתוב "אהבתיה! אני יודע זאת פתאום!" (אידיוט! אתה לא חושב שקצת מאוחר מדי?). ברור שאני צריכה לכתוב  זאת בעצמי, מבעוד מועד. חסר לי שאיזה עילג לשון יחרוט משהו מהרהורי ליבו על המצבה שלי. דברים שיביישו אותי לנצח. הכיתוב חייב להיות קצר וממצה, יבטא את מה שיצרתי בחיי ויתמצת את מסקנותי מהחיים. ואת מורשתי לעתיד ליקירים לי. וכמובן, צריך להרשים את הקורא המקרי, שיגיד "פששש, איזו אשה מופלאה שוכבת פה" (דבר שנהגו להגיד גם כששכבתי בחיי). 

לילות התהפכתי על משכבי. בכל זאת, מחוייבות נצחית.

כמו כל הברקה, היא היא פשוט צצה:

"הכדור הוא עגול!"

לדף הרשומה

סיט צ'רלי סיט

 

את מסך הסקייפ ממלא פרצוף של כלב חום עם כתם לבן במצח ואוזן אחת שמוטה. אין לי שום דבר נגד כלבים חומים עם אוזן שמוטה. אבל כאשר אני מצפה לראות את עומר-חצי-שן הנכד היחיד שלי, התחליף השעיר די מפתיע אותי, ויוצא לי מין "מה זה, מה מה, מי?". יונתן, אומר לי "זהו צ'רלי. דברי איתו אנגלית." מסתבר להוותי, שצ'רלי איננו אורח. הוא בא על מנת להשאר.

יונתן וכרמית החליטו שהם רוצים כלב. די מוזר לטעמי, כי רק לפני שנה הם הביאו ילד, ולא נראה כי נמאס להם ממנו, בינתיים. לא מספיק? הם משכנעים את עצמם כי הם רוצים את הכלב כדי שעומר יגדל עם בעלי חיים סביבו, וילמד על אהבה ואחריות. האמת שעומר לא מתעניין במיוחד בבעלי חיים, הרי יש לו כבר חתול, סימבה. סימבה פוחד מעומר פחד מוות ונס במהירות הבזק אם הוא רק מריח אותו מרחוק. יונתן וכרמית מעדיפים כלב גדול במידותיו. ברור שאם זה כלב גדול, הוא צריך להיות בעל מזג נינוח ורגוע, אחרת הוא עלול להזיק לתינוק שלא במתכוון. באחת השבתות נוסעת כל המשפחה ל"צער בעלי חיים" בטוסון אריזונה. מאחר שהזוג משקר לעצמו כי הכלב מאומץ עבור התינוק, הם שואלים את עומר ליד כל כלוב "עומר, אתה רוצה את הכלב הזה?" עומר מחווה את דעתו בנדנוד ראש נחרץ מאד מצד לצד, כלומר "לא ולא!" וכך הם עוברים ליד כל הכלובים ועומר עדיין מוחה נמרצות ולא רוצה שום כלב, נינוח או לא. בינתיים יונתן רואה כל מיני מחזות שאסור לו לראות: גורה קטנה עם שלוש רגליים, כלב מכוער עם עין אחת, ועוד כלבים נכים כהנה וכהנה. ידוע שיונתן מיד מתביית על הכלבים הללו שאיש לא ירצה בהם, והוא בוחר שלושה כלבים דפוקים חזק, ומחליט לקחת את שלושתם. עכשיו, כרמית היא נשמה גדולה, אבל היא לא מטורפת, והיא מטילה וטו. לכן, כל המשפחה יוצאת מהמתחם לגן ציבורי סמוך, כדי לחשוב שוב. בחוץ יש דיון, שגם עומר משתתף בו: "ביתה, לא האו האו." אבל הוריו, שמתכוונים לשמח את עומר אם הוא רוצה או לא, עושים עצמם חרשים. יונתן מחליט סופית לקחת את הגורה התלת רגלית. כשהם חוזרים למתחם, יש שלט על הכלוב של הגורה שהיא אומצה! (לא סטייק, בחייכם!). נחטפה ממש מתחת לאף!

טוב אין ברירה חוזרים לתכנית המקורית. כלב גדול ורגוע.

העובדת מציעה להם את צ'רלי: הוא בן חמש, גדל אצל משפחה שנאלצה לוותר עליו, הוא נמצא שלושה חודשים ב"צער". הוא מחונך ושקט.

 

אני רואה את צ'רלי בסקייפ. אז ככה: אם צ'רלי בן חמש, אז אני בת עשר. זה כלב גריאטרי, נראה יותר זקן ממשולם ריקליס, אבל פחות אנרגטי ממנו. הוא בטח לא היה מתחתן עם שום כלבה בלונדינית, גם אם היא היתה מרימה את זנבה ישר מול הזרבובית שלו.

צ'רלי שוכב וישן כל הזמן. כרמית אומרת שהוא התרגש מאד והתעייף מהמעבר. "למה את חושבת ככה?" אני שואלת "האם ראית אותו ממש נעמד על רגליו?" כרמית אומרת "תראי הוא הרי הלך מהאוטו עד הבית". ברור שזו משימה שגבתה ממנו מחיר כבד, ועכשיו הוא נח.

התינוק לא מתעניין בכלב כלל. הוא זנוח לנפשו, מסתובב בבית מפה לשם, תוקע אצבעות לשקעים חשמליים, מטפס על הספה ונוחת על ראשו. הוריו עסוקים בללבב את צ'רלי. יונתן מלטף את גבו כרמית מגרדת את ראשו. יונתן אומר לי כי הכלב נענה ל"סיט" (שב). אז אני אומרת ליונתן אולי תגיד לו "סיט" כדי שיתיישב מהפוזה של השכיבה? יונתן אומר "סיט צ'רלי סיט". צ'רלי לא זז, אבל עומר מתיישב מיד על הריצפה ומוחא כפיים לעצמו. יונתן מחנך רק עם חיזוקים חיוביים ולכן אומר "גוד בוי צ'רלי" ועומר מחייך בגאווה ושוב מוחא כף. יופי, לא מספיק שהכלב לא מבין כלום, עכשיו התינוק חושב שקוראים לו צ'רלי.

האמת, אני מדברת עם הילדים שלי כשעה, וכל אותו הזמן צ'רלי שוכב ללא תנועה. ללבי מתחיל להתגנב חשד כבד:

אני חושבת שצ'רלי נפטר מזיקנה ממש בשידור חי.

בינתיים הם לא שמו לב, אז למה לבאס? אני אומרת "תתחדשו ותיהנו!".

 

לדף הרשומה

דודתי הגויה יולי'קה

דודתי יולי'קה היתה גויה.

במשפחה שלנו היו כל מיני אנשים: יראי שמיים ויראי סטאלין, נורמלים מעט ומשוגעים הרבה, דתיים וחילוניים, קומוניסטים, ציונים, בורים ולעומתם נטולי השכלה, עניים ועניים מרודים; ואפילו כאלה שאכלו חזרזיר בחלב אמו ביום כיפור, על המרפסת.

אבל כולם היו יהודים כשרים, גם לפי הרבנים המחמירים ביותר.

 

סבתי רוז'י אמרה, כי דודתי יולי'קה השתרבבה למשפחתנו בכוח. היא הכירה בחור יהודי הגון – הרי הוא בנדי האח של אמא שלי, שלא שתה, ולא היכה נשים ולא ישב בבתי סוהר. על גברים כאלה היא קראה אולי ברומנים, אבל בסביבתה המיידית לא היו כאלה. אבא שלה הפרה את אמה פעמיים, הרביץ לה פעמים רבות, ואז נעלם לבלי שוב. דודי בנדי היה רק בן שמונה עשרה, גבוה ויפה תואר, רקדן מחונן ומצחיקן מלידה, חרוץ ומקסים. יולי'קה היתה בתקופה זו בתולה זקנה בת 23, וסבתא סייגה, שהיא היתה בתולה אולי באוזניים, וגם זה בספק גדול. יולי'קה זיבנה במעדניה יקרה. היא היתה בחורה מלאת חיים, יפה וחטובה, וצחוקה רם ומתגלגל. סבתא רוז'י אמרה כי כאשר יולי'קה התבייתה על בנדי, היא דחפה את היד שלה למכנסיו, ולא הרפתה עד שהוא התחתן איתה. כשהייתי ילדה, ניסיתי לדמיין איך הם הלכו ואכלו וישנו כאשר היד שלה כל הזמן במכנסיו. אבל לא העזתי לשאול, כי במשפחתנו לא ענו על שאלות גסות. כשהתבגרתי כבר הבנתי לבד, כי הכרתי מישהו שלא הירפה מהמכנסיים שלי עד שהתחתנתי איתו.

לקראת כתיבת רשומה זו, רציתי להציץ בתמונות ישנות של יולי'קה. יש לי קופסת תמונות שלקחתי מבית אמא לאחר מותה. מצאתי הרבה תמונות של בנדי, שיוליקה חתוכה מהם ללא שיור. זו מומחיות של יהודים מזרח אירופיים, לגזום ולזרוק את השנואים עליהם מתוך תמונות קיימות ולהשאיר את אהוביהם. וכך הם מקיימים למעשה את "ימח שמם וזכרם". אגב, אחרי גירושיי, הציעה לי אמא, שהיא עצמה תגזור את רון מכל תמונות החתונה שלי. שאלתי אם לא יותר פשוט לזרוק את כל האלבום. אמא אמרה, שבכל זאת יש לי ילדים מהסוטה, ואולי אצטרך להוכיח להם שפעם התחתנתי, והם לא נולדו בחטא. (כי אני באמת לא הייתי אשה חטאה, בקושי היו לי עשרים קרקפות על חגורתי). כידוע, אמא שלי היתה מלכת ההגיון הישר והונחתה בחיים לפי הקוד הפילוסופי של "מה יגידו השכנים".

יולי'קה באה ממשפחה קתולית עניה מאד. (רק עניים נדבקו למשפחתנו). כבחורה חרוצה שניסתה להתרומם מעל מעמדה הירוד, היא רצתה להכין לעצמה נדוניה, כמו בחורה מבית טוב. בחורה מבית טוב הביאה לבית בעלה מצעים, כותנות לילה, שמיכות פוך, מגבות, מפות שולחן ועוד, שהיו אמורים להספיק לכל החיים. מה שקרה, שבכל פעם שיולי'קה קנתה כמה פריטים ואחסנה אותם בארון, אמא שלה היתה גונבת לה אותם, מוכרת בשוק וקונה לעצמה פלינקה, שזהו יי"ש הונגרי ידוע. החבילה של יולי'קה, שהיתה אמורה להכניס אותה לעולם מהוגן, התמעטה והלכה. לבסוף נדברה יולי'קה עם חברה שלה, אשר הסכימה לשמור על הנדוניה בביתה. סבתא שלי אמרה "והגנבת השיכורה הזאת, שגנבה את הנדוניה של בתה במקום לקנות לה אותה, תהיה המחותנת שלי!". סבתא מעולם לא פגשה את הגנבת: דודי בנדי התחתן בעיריה ללא נוכחות משפחה, והוא גבר בשל בן תשע עשרה שנה.

אינני יודעת מתי התחילה משפחתי לשמוט את שמה של יולי'קה ולקרוא לה "הגוי'תה". מאחר שבילדותי קראתי לאשה אחת "קורבה נני" כי כך כונתה בביתינו, הוזהרתי שלא לומר "גוי'תה" בנוכחות יולי'קה. לימים שאלתי את סבתי רוז'י, שהיתה אתאיסטית מוצהרת, ובזמנה פעילה קומוניסטית במחתרת ברומניה, איך יתכן שהיא שנאה את יולי'קה רק בגלל שהיתה נוצריה. סבתי טענה, שהשנאה שלה ליולי'קה (שגם אותה היא הכחישה) לא היתה קשורה לנצרות, אלא לכך, שיולי'קה היתה אנטישמית מוצהרת.

בנדי והאנטישמית עלו ארצה עוד לפנינו: המפלגה הקומוניסטית, בה היה רשום בנדי כפיוניר צעיר, קוותה לעשותו סוכן מטעמה בארץ ישראל, ולפיכך נתנו לו אישור עליה ארצה. בנדי ידע שהוא לא רוצה להיות קומוניסט, ויולי'קה ידעה שהיא לא רוצה לחיות בין יהודים, אבל הם ניצלו את האפשרות הזאת לצאת מרומניה. הם עלו לאניה "טרנסילבניה" בנמל קונסטנצה, ואת המזוודה עם הפמפלטים הקומוניסטיים הם הטביעו בלילה בים השחור.

 

יולי'קה היתה שונה מאד משלוש דודותיי היהודיות - מגדוש, שרי וארנקה. הדודות היהודיות היו שמנות, באופן כללי מבוגרות ומכוערות. הן נעלו נעלי בירקנשטוק, ולבשו שמלות ארנל. שערן סולסל בפרמננט ולפחות לשתיים מהן היו כמה שיני כסף בפיהן. (כן, כן, שיני כסף, אנחנו משפחה שלא יכלה להרשות לעצמה שיני זהב!). הן עלו ארצה שנים אחרינו, ואני נדהמתי לגלות כי הן גידלו שיחים עבותים בבתי השחי שלהן, מורה לא עלה על רגליהן ושפמן, וכולן היו נטולות חזיה, כי "מה צריך חזיה על חזה כל כך קטן". מידה ארבע, סך הכל! יולי'קה לעומתן היתה צעירה, חתיכה, רקדנית מעולה. היא לימדה אותי לרקוד, היא נתנה לי מתנות קטנות היא התבדחה איתי. בנוכחות הילדים, הרי הם טומיקה ואנכי, מעולם לא דיברה סרה ביהודים. לקראת חג המולד היא סידרה עץ אשוח קטן, ממש בעיבורה של העיר רמתיים. תוך חודשיים כבר הכירה את כל הגוי'תס ההונגריות הנוספות בעיר. האמת שכולן היו יפות ומלאות חיים. עם השנים, כאשר יולי'קה טסה לבקר את אחותה ואת האלכוהוליסטית הזקנה, בנדי היה נשאר בבית ודוגם את הגוי'תס אחת לאחת.

החברות הגוי'תס ילדו ילדים, דבר שהביא בסופו של דבר להתערותן בארץ. יולי'קה עשתה הרבה גרידות. היא ובנדי לא רצו ילדים. סבתי רוז'י טענה כי יולי'קה מסרבת ללדת כדי לא לגדל יהודים נוספים בביתה.

בשנות השבעים ירדו יולי'קה ובנדי לארצות הברית. בניו יורק שינו שמם לאנדי וג'וליה פורסט, ואני מניחה שיולי'קה החלה לענוד בגלוי את הצלב, אותו הסתירה בארץ בתוך חולצתה.

 

בנדי נפטר בניו יורק בן חמישים ושמונה, מסרטן הצפק. באותה עת סבי אאוגן עוד היה בחיים, ויולי'קה הודיעה לו שבנדי איננו. ומאז ניתק הקשר עם יולי'קה. שנים אחר כך, נסעו אחי טומי'קה ואשתו נעמי לשבתון בארצות הברית. הם החליטו לבקר את יולי'קה וגם לעלות לקברו של בנדי. יולי'קה קיבלה אותם יפה. מצד שני, היא ראתה שטומי'קה התבגר דיו על מנת לשאת את גורלו כיהודי מסריח. שעל כן פצחה בשיח אנטישמי נורא, ממש כמו שנהגו לספר במשפחה. טומי'קה אמר, שהיא הצדיקה את כינוייה "הגוי'תה", ולמעלה מזה. היא רשפה וירקה אש ותימרות עשן על כל היהודים, חיים כמתים, ובעיקר על יהודיה אחת, סבתי רוז'י, שבאותה עת שכנה עפר מזה שנים. טומי'קה ונעמי החרישו מההלם, וציפו לנוס משם כמה שיותר מהר. טומי'קה שאל שאלה אחרונה: "היכן קבור דודי בנדי?" יולי'קה אמרה "אני לא רציתי לתת לו לשכב בבית הקברות שלכם, בין כל היהודים המסריחים. הנה, הוא פה" אמרה, והצביעה על כד קטן שעמד על המזנון.

 

רציתי לקרוא לרשומה זו "איך גמר דודי בנדי על המזנון בסלון". אבל כאשר כתבתי את המילים הן צלצלו לא נכון.

לדף הרשומה

הפינה של עומר

אלימות בפעוטון

בפעוטון של עומר בטוסון יש עליה בהתנהגות בריונית. ת'אצ'ר, תינוק מגודל שדומה לקישוא, מרביץ לכל הילדים. לת'אצ'ר ראש ארוך וצר, צבעו ירקרק, ולו ציצת שער אחת על פדחתו, שמזדקרת אל על בשחור. בגלל שפניו צרות, אין בהן ממש מקום לשתי עיניים, לכן עיניו של ת'אצ'ר קרובות כל כך זו לזו שכאשר הוא מניע ראשו מצד לצד עיניו מתנגשות. מרחוק העבריין הפעוט נראה כאילו יש לו עין אחת בלבד. ת'אצ'ר, למד ללכת לפני שאר הילדים. במקרה כזה הוא בבחינת מועמד לעלות מגן הזוחלים לגן ההומו ארקטוס, שנמצא בחדר הסמוך. בינתיים מתרגלים אותו בגן הזוחלים לשכב במיטת נוער נטולת רגליים. אבל ת'אצ'ר מתעניין יותר בקרבות מגע. הוא מדדה מילד לילדה, וחובט בהם מכות נאמנות. וגם נושך לפעמים.

עכשיו, אנחנו משלמים (טוב, לא אני) למעלה מאלף דולר כדי שישגיחו על עומר שלנו, ואנחנו לא מוכנים לקבל אותו בוכה ונשוך. למעשה, חשבנו למסור אותו לאימוץ. יש גבול כמה סבל אנחנו מוכנים לראות בעינינו. יונתן הציע לגננת שת'אצ'ר יועבר לחינוך המיוחד, בתנאי פנימיה. אני מצידי כתבתי לגננת מייל ושאלתי אם כלא "אלקטרז" עדיין פתוח. שפכתי את לבי בפניה -כתבתי, "אין לך מושג איזה סבל עובר על סבתא רחוקה, שנכדה מותקף על בסיס יומי על ידי קישוא אלים". הגננת לא ענתה לי, אבל שאלה את יונתן היכן מאושפזת האמא שלו.

ת'אצ'ר הועבר סוף סוף לחדר הסמוך. ועומר שלנו גדל והתחזק. והתחיל קצת ללכת. ברור שלעומר יש גנים יהודיים, שאומרים לו להישמר מאנטישמים, שקמים עלינו להורגנו. לכן, הוא מתגונן: אם הוא מזהה שילד כלשהו מתכוון להרים עליו יד בעוד שבוע, הוא מקדים תרופה למכה וחובט בפניו עכשיו, בכף יד פרושה. חזק. האנטישמים הקטנים בוכים, כולל הנאצי הגרמני הפעוט מקס. הגננת לא מבינה את האינסטינקטים היהודים הבריאים, והיא רואה בקרבן – עומר שלנו – את התוקפן! האם אנחנו לא מכירים את זה מאיזה מקום?

עכשיו עומר התחיל גם לנשוך. ושוב הגננת מתלוננת ליונתן. ואני שואלת: כמה נזק יכול לחולל תינוק קטן וחסר אונים עם יד ברזל, עם חצי שן?!

 

חצי השן של עומר ("איתמר")

כל המשפחה חיכתה בקוצר רוח לבקיעתן של שיניו של עומר. עומר כבר התקרב לגיל שנה, והיה נטול שיניים. רופא הילדים אמר, שאם לא תבקע שום שן תוך שלושה חודשים – הוא יבקש צילום רנטגן פנורמי. אני התפוצצתי. "ומה, אז נכין לעומר תותבות? שיקרין הרופא את התינוקות שלו!" אמרתי לבני, "אל תדאג, תוך שבוע תבקע לו שן!" יש לי את זה, אני מרגישה את זה בקצות האצבעות, ומתנבאה בדייקנות. כמו שאמרתי, בדיוק תוך חמישה שבועות בקעה לעומר שן תחתונה. שמה יהיה "תמר" אבל היא בקעה רק בחציה ולכן מתקראת בינתיים "איתמר".

בארה"ב רופאי הילדים מקפידים מאד על צחצוח שיניים, ומנחים את ההורים להתחיל לצחצח כבר בגיל כשמונה חודשים, גם אם אין שיניים – שאז מעסים את החניכיים עם מברשת רכה. באופן מפתיע, ילדיי, החנונים בדרך כלל, לא הקפידו לצחצח חניכיים. אבל ברגע ש"איתמר" בקעה – אוהו, איזו מהומה! מברשת נקנתה, ומשחת שיניים בטעם בננה, וחצי השן מצוחצחת בוקר וערב מול המראה. מזלנו שעומר אוהב לאכול, ואוהב מאד בננה ("בבבה"). לכן שמח מאד לשתף פעולה, ובסוף הצחצוח הוא אוכל את המשחה

לתיאבון.

 

עומר הולך, ובא

עומר החל ללכת בגיל שנה וחודש, בדיוק כמו אביו. הוא עוד לא לגמרי יציב, הולך, נופל וקם, נופל וקם.

בחודש הבא קרוב לודאי שעומר יבוא לבקר את סבתא!

בינתיים צריך ללמד אותו, כי את סבתא לא נושכים. כי סבתא נושכת בחזרה.

לדף הרשומה

חבר'ה, נשארנו לבד

 

 

 

עד לפני כמה שנים, 50% מהרשומות שלי קיבלו "בחירת עורך". אני יודעת, שחלקכם חשבתם שזה לא פייר, וגם אני חשבתי ככה, כי כל הרשומות היו צריכות לזכות בבול. אבל אינני חמדנית, וגם הקיפוח הברור הזה לא עורר אותי לצאת למלחמה.

ההנהלות התחלפו, בעיות קשות נתגלעו בבלוגיה. בנוסף, גם "בחירות העורך" החלו להיות יותר ויותר תמוהות. היצירתיות המובהקת של ההנהלה התבטאה גם ב"נושאים החמים", שנהיו מטומטמים משבוע לשבוע. הרגשתי שצעקה מתחילה לחלחל בגרוני.

אני כותבת הומוריסטית. היטב ידוע לי כי הומור משובח אין בו רוע ולא רשעות. זו הסתכלות אחרת ומקורית על החיים. קודם כל ההומוריסטן צוחק על עצמו. הוא לא צוחק על פרטים אחרים, ולא משתמש באירוניה, בציניות, בסרקאזם או בסרדוניות (טוב, תעזבו אותי, ככה אני כותבת, אותי זה מצחיק, בעיקר כי אני לא מבינה חצי מהמילים). כן מותר להשתמש בכלים הללו נגד מוסדות וציבורים שלמים. והכי חשוב – לא לרדת על חלשים! כאלה שאין לכם יכולת להלחם בך בחרבות מצוחצחות, כמו חרב הלשון שלך.

וכאן עשיתי טעות. ירדתי על הנהלת הבלוגים. נו, ברור שידעתי שהם חלשים וחסרי מענה לשון. מצד שני, דימיינתי כי יש שם צוות עצום של עורכים, שכל אחד מהם יהיה משוכנע שלא מדובר בו עצמו. מסתבר, להוותי, כי צוות ההנהלה היה מורכב אז משתי ילדות קטנות נטולות שכל או ידע כלשהו, וחוץ מן היכולת להיפגע – לא הפגינו שום כישורים. והן נפגעו. כנראה ישבו לסיעור מוחות עם כל שלושת הנוירונים של שתיהן יחד, והחליטו "לא יותר 'בחירות עורך' לאשה הרעה הזאת!".

ולא תגידו שלא ניסיתי. נכון, המשכתי לפרסם הודעות גינוי (לטעמי מאד מצחיקות) נגד ההנהלה, אבל בד בבד פירסמתי כל מיני רשומות תוך שאני מפזילה לעבר הבחירה המיוחלת. במקום לכתוב על משפחתי כפי שאני אוהבת, שלחתי ידי ברשומות פוליטיות, כלכליות, בידוריות, רפואיות (אפילו חליתי בסרטן כדי לקדם את עצמי) – והשתדלתי שיהיה מסר ציבורי חשוב בכל אחת מהן. משהו לתועלת הציבור. אין לכם מושג כמה קשה לכתוב על נושאים שאיני מתמצאת בהם. יתכן שזו הסיבה שגם הרשומות האלה היו מצחיקות באופן טבעי.

אבל הילדות הקטנות לא שכחו ולא סלחו. בתקופה הזו ציינו אותי פעם בבול של "אומרי השירה". עכשיו, אתם יודעים שאני לא כותבת שירה, כי אני פיין שמקרית, הרמה שלי בשירה מעליבה את טעמי הטוב. אולי בגלל זה הרגיז אותי, שכל מיני עילגי לשון, שלא רק אומרים "גבר" במקום "כבר" אלא גם כותבים ככה, משלשלים שירים, וההנהלה מביילת אותם! החלטתי לכתוב שיר, ששם ללעג ולקלס ("סרקאזם" כן?) את השירים הללו. כלומר, בכוונת מכוון כתבתי שיר ירוד, מנסחת חרוזים חסרי טעם, ורושמת קלישאות מכל הבא ליד. כל אלה שאמונים על הבלוג שלי, יודעים שאני משתעשעת. אבל בהנהלה אומרים – "בואו נציג אותה בערוותה בפני אלה שלא ידעו את יוסף" (בתפקיד "יוסף" החתומה מעלה). ומצד שני, עם היכולות של שתי הילדות, יתכן שהן חשבו, שאסור להתעלם מיצירת מופת.

אז די. למדתי להסתפק במועט. התרגליתי לכך שלעולם לא יבחרו בי שוב. יש מחיר שצריך לשלם על מלחמות צודוק.

 

מצד שני, אין רשומה שלי שלא מקודמת. מיד עם פרסומה, היא מופיעה ב"רשימות אהובות" או "רשימות מדוברות". ואני אומרת בלבי – גם זה יפה. ויותר מכך – אם לפני שנים הופעתי באחד מן הסעיפים הללו, שהיתי בו לעיתים שעה אחת בלבד, כי רשימות חדשות דחקו אותי החוצה. עכשיו כל רשימה שלי נשארת בקידום שבוע או יותר. בכל זאת, בתפוז התחילו להעריך כותבת רבת כישרון כמוני.

אבל לא יכולתי שלא לשים לב, כי הבלוגרים שמקודמים אף הם, הם אותם כותבים עצמם, שוב ושוב. נכון, אנחנו מאד טובים, הכי טובים. למעשה, אני באופן אישי ממילא מנוייה על כולם, ואנו מהווים מן חבורה שמגיבה זה לזה. אני מנסה לדלות כותבים חדשים, אבל אני מוצאת רק רשומות שמציעות סדרות טלביזיה שלמות. אני תרה לעתים אחרי מציאות וחידושים ב"בלוג אקראי". שם אני מוצאת רשימות טריות, שנכתבו לפני שלוש וארבע שנים.

 

לא יודעת מה להגיד, מתחילה לחלחל בי מחשבה עמומה, שאני לא מעזה להעלות על דל שפתיי. אם אכתוב מה שאני חושבת, ההנהלה תעלים את הבלוג שלי, שלא יימצא לעולם. אולי היא תעלים אותי עצמי. כבר היו דברים מעולם.

אבל אני לא אחשה ולא אחריש:

 

חבר'ה, נשארנו לבד!

 

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת