33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

בראוניז חלווה – כשר לפסח

 

בראוניז חלווה – כשר לפסח

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

חומרים

1 כוס קמח מצה [הכמויות לפי כוס חד פעמית].

1 כוס קמח תפוחי אדמה.

1 שקית אבקת אפיה.

1 כף גדושה קקאו.

1 כוס סוכר.

1 כוס שמן.

מיץ משני קלמנטינות גדולות, או מיץ משני תפוזים.

1/2 כוס מים [או 1/2 כוס חלב אם רוצים שהעוגה תהיה חלבית].

1 ביצה גדולה או 2 ביצים בנוניות.

10 קוביות חלווה [אם זה חלווה שבאה בגוש] או שערות חלווה.

 

אופן ההכנה

לערבב את כל החומרים היבשים, למעט החלווה.

להבליע ע"י ערבוב את החומרים הרטובים [אחד, אחד] ולערבב עד לקבלת תערובת אחידה.

להוסיף את החלווה ולערבב בעדינות.

למזוג לתבנית חד פעמית קטנה עמוקה [או תבנית אינגליש קייק], שמצופה בנייר פרגמנט.

לוודא שבכל מקום בתבנית יש חלווה.

אופים בחום של 160 מעלות באמצע התנור [לא לחמם את התנור, אלא רק אחרי הכנסת העוגה]. לשים לב, זה נאפה מהר, פחות מחצי שעה! לא לייבש את העוגה!

העוגה טעימה להפליא, אין טעם של קמח מצה בכלל. יש טעם של בראוניז שוקולד. והחלווה נימוחה בתוך העוגה.

אפשר לאכול בטמפרטורת החדר, או לחמם קלות ואז החלווה נימסת בתוך העוגה.

 

עונג שבת!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון – תפילת השל"ה הקדוש

 

תפילת השל"ה הקדוש

 

תוצאת תמונה עבור תמונות תפילה על הבנים

 

 

חל עלינו חובת התפילה ובקשה להשם יתברך בכל צרכינו, כי הכל מאתו יתברך, על כן בכל מה שיצטרך האדם בכל עת ובכל שעה, ירגיל על לשונו תפילה קצרה להשליך על ה' יהבו. וביותר צריך זירוז להתפלל שיהיה לו זרע כשר עד עולם.

 

"אתה הוא ה' אלהינו עד שלא בראת העולם, ואתה הוא אלהינו משבראת העולם ומעולם ועד עולם אתה אל, ובראת עולמך בגין לאשתמודע אלהותך באמצעות תורתך הקדושה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בראשית בשביל תורה, ובשביל ישראל, כי הם עמך ונחלתך אשר בחרת בהם מכל האומות ונתת להם תורתך הקדושה וקרבתם לשמך הגדול. ועל קיום התורה בא לנו ממך ה' אלהינו שני צוויים, כתבת בתורתך פרו ורבו, וכתבת בתורתך ולמדתם אותם את בניכם. והכונה בשתיהן אחת, כי לא לתוהו בראת כי אם לשבת ולכבודך בראת יצרת אף עשית כדי שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי כל עמך בית ישראל יודעי שמך ולומדי תורתך.

ובכן אבוא אליך ה' מלך מלכי המלכים ואפיל תחינתי ועיני לך תלויות עד שתחנני ותשמע תפילתי להזמין לי בנים ובנות וגם הם יפרו וירבו הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות לתכלית שהם ואנחנו כולנו יעסקו בתורתך הקדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. והאר עיננו בתורתך ודבק לבנו במצותיך לאהבה וליראה את שמך.

אבינו אב הרחמן תן לכולנו חיים ארוכים וברוכים. מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים, זכרנו לחיים נצחיים, כמו שהתפלל אברהם אבינו "לו (ישמעאל) יהיה לפניך" ופרשו רבותינו זכרונם לברכה ביראתך.

כי על-כן באתי לבקש ולחנן מלפניך שיהא זרעי וזרע זרעי כשר. ואל תמצא בי ובזרעי ובזרע זרעי עד עולם שום פסול ושמץ. אך שלום ואמת וטוב וישר בעיני אלהים ובעיני אדם ויהיו בעלי תורה, מארי מקרא, מארי משנה, מארי תלמוד, מארי רזא, מארי מצוה, מארי גומלי חסדים, מארי מידות תרומיות, ויעבדוך באהבה וביראה פנימית ולא יראה חיצונית. ותן לכל גויה וגויה מהם די מחסורה בכבוד ותן להם בריאות וכבוד וכח. ותן להם קומה ויופי וחן וחסד ויהיה אהבה ואחוה ושלום ביניהם. ותזמין להם זווגים הגונים מזרע תלמידי חכמים מזרע צדיקים. וגם זווגם יהיה כמותם ככל אשר התפללתי עליהם כי זכרון אחד עולה לכאן ולכאן.

אתה ה' יודע כל תעלומות ולפניך נגלו מצפוני לבי. כי כונתי בכל אלה למען שמך הגדול והקדוש ולמען תורתך הקדושה על כן ענני ה' ענני בעבור האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ובגלל אבות תושיע בנים להיות הענפים דומים לשרשם, בעבור דוד עבדך, רגל רביעי במרכבה המשורר ברוח קדשך.

שיר המעלות, אשרי כל-ירא ה', ההולך בדרכיו. יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך. הנה כי-כן יבורך גבר ירא ה'. יברכך ה' מציון, וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. וראה-בנים לבניך, שלום על ישראל.

אנא ה' שומע תפילה, יקוים בי הפסוק, ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם.

 

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תפילה מיוחדת לכבוד ראש חודש - חודש טוב ומבורך!

 

תפילה מיוחדת להצלחה ולסימנא טבא לכל החודש – מרבינו יוסף חיים ז"ל

ראש חודש סיוון - חודש טוב ומבורך!

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? לראש ×?×?×?ש

 

 

לישועתך קויתי ה', לישועתך קויתי ה', לפורקנך סברית ה'.

אנא ה' הושיעה נא.

אנא ה' הושיעה נא.

אנא ה' הצליחה נא.

אנא ה' הצליחה נא.

ישא ברכה מאת ה', וצדקה מאלוהי ישעו. והיה כעץ שתול על-פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא-יבול, וכל אשר-יעשה יצליח.

לב טהור ברא-לי אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי,

לב טהור ברא-לי אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי.

לא-ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל-הכתוב בו, כי-אז תצליח את-דרכך, ואז תשכיל.

ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר-לך שלום [ג' פעמים].

והיה מדי-חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל-בשר להשתחוות לפני אמר ה'. ועל-הנחל יעלה על-שפתו מזה ומזה כל-עץ-מאכל, לא-יבול עלהו, ולא-יתום פריו, לחודשיו יבכר, כי מימיו מן-המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה. ותעדי זהב וכסף ומלבושך שש ומשי ורקמה סולת ודבש ושמן אכלת, ותיפי במאוד מאוד ותצליחי למלוכה.

אלהינו ואלהי אבותינו, חדש עלינו את החודש הזה חודש סיוון:

לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לחיים טובים ולשלום.

ויהיו כל ימי החודש הזה חודש סיוון  ברוכים טובים ומתוקנים.

ותבשרנו בהם בשורות טובות.

ותשמיענו בהם ששון ושמחה, ותחוננו בהם בינה ודעת מאתך.

ונהיה מדובקים בתלמוד תורה.

ותשלח ברכה והצלחה והרווחה בכל מעשינו,

 

ותפתח לנו ולכל ישראל אחינו:

שערי אורה. שערי אהבה ואחווה.

שערי בינה. שערי גדולה.

שערי גילה. שערי דעת.

שערי הוד והדר. שערי הרווחה והצלחה.

שערי ועד טוב. שערי ותרנות.

שערי זכיות. שערי חדווה.

שערי חכמה. שערי חמלה.

שערי חיים טובים. שערי חן וחסד.

שערי טובה. שערי ישועה.

שערי כלכלה. שערי לימוד תורה לשמה.

שערי מזון טוב. שערי נדיבות.

שערי נעימות. שערי סמיכה.

שערי עזרה. שערי עושר.

שערי פדות. שערי פרנסה טובה.

שערי צדקה. שערי צהלה.

שערי צמח. שערי קוממיות.

שערי קרון פנים. שערי רפואה שלימה.

שערי רצון. שערי רחמים.

שערי שלום. שערי שלווה.

שערי תשובה. שערי תורה.

שערי תפילה. שערי תשועה.

תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את-פניך, נעימות בימינך נצח.

 

 

יהיו לרצון אמרי-פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי!

אמן, כן יהי רצון!

 

 

 

יקובל ברצון, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

לדף הרשומה

חידוש - "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ – ר"ת "וְאַהַב"

 

טוב עין  - הוא יברך

חידוש - "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ" – ר"ת "וְאַהַב"

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כב, ט): "טוֹב-עַיִן הוּא יְבֹרָךְ", אל תקרי יבורך אלא יברך! והשולחן ערוך (אורח חיים קכח, יא) פסק שלשון ברכת הכהנים הוא "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצִוָנו לברך את עמו ישראל באהבה" [גימטריה = 3813 = 15 = 6], והתלבטו המפרשים מנין למדו חז"ל שהציווי של הברכה הוא לברך "באהבה" [גימטריה = 15 = 6], מה שלכאורה אינו כתוב בפסוקים. כתב ה"מגן אברהם" (יח, וכן הובא במשנה ברורה בסעיף קטן לז): "באהבה – נראה לי דפרשו כמו שכתוב בזוהר: כל כהן דלא-רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו" [פירוש: כל כהן שלא אוהב את העם או שהעם לא אוהבים אותו - לא ישא את כפיו]. הזוהר קובע תנאי מעכב במצוה של ברכת הכהנים אם הכהן לא אוהב את הציבור העומד לפניו או לחילופין הם אינם אוהבים אותו, אין לו לשאת כפיו ולברך את הציבור! הציווי לברך הוא דוקא באהבה. (גד מכטה, "כי אחיך הוא", פרשת נשא).

חידוש – כתיב (דברים לג, א): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ [ר"ת "וְאַהַב" (חידוש: ת.א.ד.)] משֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" – 'ואה"ב משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו' – משה רבינו אהב את עם ישראל – לכן הוא יכול לברך אותם! (חידוש – ת.א.ד.).

ולא ביכדי ראשי התיבות ואה"ב נמצאים בתוך המשפט בו מופיעות המילים: "הברכה" ו"ברך", שהן העיקר במשפט - "וְזֹאת [שֶ- מילת קישור, מילת שיוך] הַבְּרָכָה [בה' הידיעה] אֲשֶׁר [שְ- מילת קישור, מילת שיוך] בֵּרַךְ" [משה ברך]. שנאמר (שם): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ" ר"ת ואה"ב – להראות שרק מי שאוהב יכול לברך! (חידוש – ת.א.ד.).

משה רבינו אוהב ומברך את העם, שעשה לו כ"כ הרבה צרות, ולא פירגן לו ועוד היו שהעלילו עליו עלילות שוא ובכל זאת, עד הרגע האחרון, לפני מותו, משה רבינו עדיין  – אוהבם ומברכם! אדם שלא שולטות בו המידות, לא כעס, לא חרון אף – זה איש אלקים! לכן, אחרי 'ואה"ב משה' – מופיע הכינוי איש האלהים'ואה"ב [אהב, ועדיין אוהב] משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו'. (חידוש – ת.א.ד.).

ומיד אחרי פסוק זה אומר משה רבינו תשבחות להשם וברכות-השם לעם ישראל (דברים לג, פסוקים: ב-כט):

ב וַיֹּאמַר יְהֹוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבֲבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אֵשְׁדָּת) [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ
ג אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל-קְדשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ
ד תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב
ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
ו יְחִי רְאוּבֵן וְאַל-יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר
ז וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע יְהוָֹה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל-עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה
ח וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל-מֵי מְרִיבָה
ט הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת-אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת-בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ
י יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל-מִזְבְּחֶךָ
יא בָּרֵךְ יְהוָֹה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן-יְקוּמוּן
יב לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד יְהֹוָה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל-הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן
יג וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת יְהוָֹה אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת
יד וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים
טו וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי-קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם
טז וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו
יז בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי-אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה
יח וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ
יט עַמִּים הַר-יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל
כ וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף-קָדְקֹד
כא וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי-שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְהוָֹה עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם-יִשְׂרָאֵל
כב וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן-הַבָּשָׁן
כג וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָֹה יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה
כד וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ
כה בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ
כו אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים
כז מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד
כח וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל-אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף-שָׁמָיו יַעַרְפוּ-טָל
כט אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהֹוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר-חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל-בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ

ומה הברכה אשר ברך אותם משה?

"יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א, יא) – אומר משה רבינו לעם ישראל: "וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" – זה מאיתו יתברך, מה שאני מברך אתכם זה, ש"יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים"!

אם אדם שמח שיהיה לחברו כפליים ממנו, נֹאמר עליו שמקיים מצוות (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" בהידור. מה נאמר על אדם שרוצה בשביל חברו אלף פעמים יותר מאשר לו?! ואז נבין את משה רבינו, איש האלוקים, שמברך את עם ישראל באהבה, שהשם יוסיף עליהם אלף פעמים.

גימטריה "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ" = 1369 = 19 = 10 = 1

וגימטריה "יֹסֵף [יוסף כתיב מלא] עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" = 757 = 19 = 10 = 1

גימטריה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" = 830 = 11 = 2

וגימטריה "יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" = 1262 = 11 = 2

(חידושים של ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה").

אמן, כן יהי רצון!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד לכבוד ערב שבת - שבת הגדול - שבת לפני חג-הפסח

 
שבת הגדול - שבת לפני חג-הפסח 
 
 
 
   
 

השבת שלפני חג הפסח, מכונה בשם שבת הגדול. לשבת זו יש מנהגים מיוחדים וגם היסטוריה משלה.

 

נפתח בקצת היסטוריה.

זמן קצר לפני יציאת מצרים, בורא העולם ציווה את בני-ישראל להתכונן לקראת היציאה הצפויה ממצרים. ביום ארבעה עשר בניסן יהיה עליהם לשחוט קורבן מיוחד, את קורבן הפסח; אך היה עליהם לרכוש אותו ולהביא אותו לביתם ארבעה ימים קודם לכן, בעשירי לחודש.

באותה שנה – שנת 2448 לבריאת העולם – העשירי בניסן חל ביום השבת.

בכורי מצרים ראו את היהודים רוכשים כבשים ועיזים בהמוניהם, והם ביקשו לברר על מה המהומה.

"אנו עומדים להקריב קורבן פסח כי בקרוב בורא העולם עומד להרוג את כל בכורות מצרים" השיבו היהודים.

כששמעו זאת הבכורים, הם מיהרו להוריהם. "שחררו את היהודים!" הם ביקשו מהם, "הם הבטיחו כי תשע מכות יבואו על ראשנו, וכולן התקיימו; איננו רוצים למות!" ההורים סירבו, ואז פרצה מלחמה בין הילדים להוריהם. במלחמה זו היו קורבנות משני הצדדים, ועל כך נאמר בפסוק "למכה מצרים בבכוריהם".

כאמור, סיפור זה אירע בי' בניסן, אך מכיוון שיום זה הוא יום פטירתה של מרים, קבעו את חגיגת הנס מדי שנה לשבת שלפני חג הפסח והיא קיבלה את השם "שבת הגדול1."

 

בעוד זוהי הסיבה הקלאסית המובאת בספרי ההלכה, סיבות רבות נוספות ניתנו מדוע נקראה השבת בשם זה.

דיעה אחת2 אומרת כי שבת זו נקראת על שם פסוק הנאמר בהפטרת השבת, "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא3."

דיעה נוספת4 מציינת שמצוות הקרבת קורבן פסח הייתה הראשונה בה הצטוו בני-ישראל. בכך, כביכול, הם הפכו ל'גדול' המחוייב בקיום המצוות, ולפיכך השבת מציינת את יום גדילתם של עם ישראל.

 

מה עושים בשבת הגדול?

נהוג כי בשבת זו הרב נושא דרשה ארוכה לפני בני הקהילה, בה הוא מלמד את כל ההלכות החשובות לדעת לחג הפסח. מעניין כי יש האומרים5 שבשל הדרשה הארוכה וה"גדולה" קיבלה השבת את שמה...

בנוסף לכך, בקהילות רבות – כולל בקרב חסידי חב"ד – נהוג לקרוא חלק מההגדה, מתחילתה ועד לקטע המסתיים "לכפר על כל עוונותינו."

כאשר חג הפסח חל ביום ראשון ושבת הגדול היא גם ערב פסח, קיימים דינים מיוחדים הקשורים לסוף זמן אכילת חמץ, ביעור חמץ ועוד.

 

לסיום

מי יתן שכשם שנעשה נס גדול לאבותינו, כך יחולל בורא העולם נס גדול עמנו ויוציא אותנו לחירות אמיתית, עם בואו של המשיח.

 

1. טור אור החיים טל.

2. המובאת בספר הלבוש.

3. בצפניה א'.

4. האבודרהם.

5. מהרי"ל.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 1] – הלכות חודש ניסן

 

הלכות חודש ניסן

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חודש ראש חודש ניסן

 

 

 

א. ימי חודש ניסן הם ימי שמחה לעם ישראל ב"עבר הווה ועתיד":

בעבר: בחנוכת המשכן על ידי י"ב נשיאי ישראל.

בהווה: ימי חג הפסח.

ובעתיד: חנוכת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, וחנוכת בית המקדש תהא אחרי החג.

לכך כל ימי חודש ניסן אין אומרים וידוי ונפילת אפים. וכן לא אומרים מזמור יענך ותפילה לדוד, שמוזכר שם יום צרה, ובתפילת מנחה בשבת לא אומרים צדקתך [ח"ע פסח ב-ח].

 

ב. אין קובעים תענית צבור בימי חודש ניסן. אך תענית יחיד, כגון הנוהגים לצום ביארציט, לדעת מרן מותר, ולרמ"א אסור. [לכך לאשכנזים שנוהגים לצום ביום חופתם, בחודש ניסן לא יצומו]. וטוב שלא להתענות ביום אסרו חג גם לספרדים [שם ה].

ג. כל חודש ניסן אין אומרים נפילת אפים ואין מספידין אפילו בשעת הלויה. ורק תלמיד חכם שנפטר, מותר להספידו לפני המיטה [או"ח סימן תכט ב]. וכן נוהגים שאין עולים לקברי משפחה בימים אלו כמו בראשי חדשים ומועדים. כמו כן כדאי שלא ללכת בימים אלו לבית הקברות, כי זה מעורר את הצער, אך אין הדבר אסור.

ד. שואלים ודורשים שלושים יום קודם החג בהלכות החג. והינו שנחשב כשואל לענין, אך יכול ללמוד מה שלבו חפץ [שם א].

ה. יש נוהגים שבכל יום מראש חודש ניסן קוראים את פרשת הנשיא של אותו יום, ויש מוסיפים על זה בקשה לעלוי נשמות, ויש מנהגים לקרא זאת מתוך ספר תורה כשר, והדבר מותר, אך אין מנהגנו כן [שם ג].

ו. שבת לפני פסח נקרא שבת הגדול, ונוהגים להאריך בו בדרשה בהלכות פסח, שיעשו כהלכתו. ומפטירים "וערבה לה' ", ובמקום שלא נהגו כן, לא ישנו מנהגם, שיש להם על מה שיסמוכו. ואם חל ערב פסח בשבת, מקדימים דרשת שבת הגדול לשבת שלפניה [שם כט-לב].

 

 

חודש טוב ומבורך!

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 2] - הלכות ברכת האילנות

 

הלכות ברכת האילנות

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של שקדיה פורחת

 

 

א. מובא בגמרא [ברכות מג ע"ב] היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, מברך:

"ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם".

וגם בלילה אפשר לברך ברכה זאת לאור החשמל. והנשים גם כן חייבות בברכה זאת, שאין זמנה קבוע לחודש ניסן, אלא שזאת תקופת הפריחה [ח"ע פסח י-יא].

ולכך מי שלא הספיק לברך בחודש ניסן, יכול לברך גם כן בחודש אייר, כל עוד שיש פרחים על האילן. ולכתחילה לא יברך ברכת האילנות בחודש "אדר". ובארצות שזה זמן הפריחה של האילנות, כגון בדרום אמריקה שהפריחה בחודש תשרי, יברכו באותה תקופה ברכת האילנות [שם כה].

 

ב. אפשר לברך בתנאים אלו:

א. שני אילני מאכל שנתנו פרחים, ואפילו ממין אחד. אך לא על אילני סרק, ואם ברך על אילני סרק, לא יחזור ויברך [שם יג].

ב. רק בשעה שהפרחים על האילן, אבל אם נשרו הפרחים לא יברך, ואם יש פרחים ופירות, יכול לברך [שם כו].

ג. אפשר לברך גם על אילנות ערלה [שם יט].

ד. אילנות מורכבים ישנה מחלוקת אם אפשר לברך עליהם, ולכך לכתחילה אין מברכים עליהם, ומכל מקום מי שמברך לא מוחים בידו [שם טו].

 

ג. אין להשהות ברכת האילנות כדי לאומרה בציבור, ויברך מה שיותר מוקדם ואפילו יחיד. שמעלת זריזים מקדימים למצוות, עדיף מ"ברוב-עם" [שם כד]. ולכתחילה יברכו על אילנות שמחוץ לעיר, אלא אם כן הדבר קשה עליו או גורם לו לביטול תורה, שיברכו בעיר [שם יב].

ד. ברכת האילנות אפשר לברך אפילו בשבת, אך כאשר אין את החשש שיהיו אנשים שיפסידו הברכה, מהיות טוב כדאי לברך ברכת האילנות בימות החול [שם כ].

ה. ראיה על ידי משקפים או משקפת לא מהווה בעיה לגבי הברכה שתלויה בראיה. וסומא, כדאי שישמע הברכה מאחר ויכון לצאת ידי חובה [שם כח-כט]. וכן אפשר לברך בלילה לאור תאורת החשמל [שם יא].

 

 

חודש טוב ומבורך

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

   יקובל ברצון, אמן!       
 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

י"ז אדר-ב תשע"ט - יום ראשון - בתחילת לימוד יומי - תפילת "נשמת כל חי" - שבוע טוב ומבורך!

 

בעזרת השם יתברך, נתחיל כל לימוד באמירת תפילת "נשמת כל חי":

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

 "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכינו תמיד. מן העולם ועד העולם אתה אל, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, פודה ומציל, ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה, אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה. 

אלוהי הראשונים והאחרונים, אלוה כל בריות, אדון כל תולדות, המהולל בכל התשבחות, המנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים. וה' אלוהים אמת, לא ינום ולא יישן, המעורר ישנים, והמקיץ נרדמים, מחיה מתים ורופא חולים פוקח עיוורים וזוקף כפופים המשיח אילמים, והמפענח נעלמים, ולך לבדך אנחנו מודים. 

ואילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנישרי-שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוהינו ולברך את שמך מלכינו, על אחת מאָלֶף אֶלֶף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים, הטובות ניסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו. 

מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלוהינו, ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו, ובשובע כלכלתנו, מחרב הצלתנו, ומדבר מלטתנו, ומחוליים רעים ורבים דיליתנו. עד הנה עזרונו רחמיך, ולא עזבונו חסדיך. על כן אברים שפילגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם, יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכינו תמיד. כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תשבח, וכל עין לך תצפה, וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחווה, והלבבות יראוך, והקרב והכליות יזמרו לשמך, כדבר שנאמר, כָּל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו, שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע. וכתוב (תהלים לג, א): "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהֹוָה לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה", בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל.

במקהלות ריבבות עמך בית ישראל, שכן חובת כל היצורים, לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולנצח, על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדך משיחך. 

ובכן, ישתבח שמך לעד מלכינו, האל המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ, כי לך נאה ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו: שיר ושבחה, הלל וזמרה, עוז וממשלה, נצח גדולה וגבורה, תהילה ותפארת, קדושה ומלכות. ברכות והודאות לשמך הגדול והקדוש, ומעולם ועד עולם אתה אל. ברוך אתה, אל מלך גדול ומהולל בתשבחות, אל ההודאות, אדון הנפלאות, בורא כל הנשמות, ריבון כל המעשים, הבוחר בשירי זימרה, מלך אל חי העולמים". אמן! 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה

טוב להודות להשם - תפילת הודיה לקב"ה

 

תפילת הודיה לקב"ה

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של תפילה

 

 

מלך מלכי המלכים, אדון עולם, ריבונו של עולם, תודה!
תודה, שאני עומד/ת כאן לפניך ומודה לך. 

וכל מה שאומר יהיה כאין וכאפס לעומת כמה שאני באמת צריכ/ה להודות לך.

הרי על הכל אני צריכ/ה להודות לך.
כי הכל ממך, הכל נתת לי בחן, בחסד וברחמים.
תודה, על כל הדברים בעולם.
תודה, על רוב רבי רבבות פעמים שעזרת לי, תמכת בי, הושעת אותי, הצלת אותי, שימחת אותי, ריפאת אותי, שמרת עליי, עודדת אותי.
תודה, שאתה איתי תמיד.
תודה, שאתה נותן לי כוח לעשות מצוות, כוח לעשות מעשים טובים, כוח להתפלל.
תודה, על כל הפעמים שעזרת ולא ידעתי להגיד תודה.
תודה, על החסדים שאתה עושה עימי, בכל רגע ורגע.
תודה, על כל נשימה ונשימה שאני נושמ/ת.
תודה, לך מלך מלכי המלכים, גם על כל הדברים שאין לי, תודה שקשה לי לפעמים, תודה שקצת עצוב לי לפעמים, כי הכל לטובתי, ואפילו אם לא תמיד ראיתי שזה לטובתי, עמוק בלב אני יודע/ת שכל מה שמגיע ממך אבא ריבון עולם - הוא הדבר הטוב עבורי, והוא נעשה במיוחד בשבילי, בהשגחה פרטית מדוייקת ומושלמת, כמו שרק מלך מלכי המלכים יכול לעשות.
תודה, שלפעמים קשה לי, כי רק כך אני יודע/ת להעריך את הטוב.

רק אחרי שנמצאים בחושך, אפשר להעריך את האור.
תודה, על החיים הנפלאים שנתת לי.
תודה על הדבר הכי קטן שיש לי, כי את הכל אתה נתת לי, ולא אף אחד אחר.
תודה, שאתה תמיד שומע את התפילות שלי, ושל עם ישראל.
בורא עולם, אני מבקש/ת ממך סליחה ממעמקי ליבי אם היו פעמים שלא הערכתי את מה שנתת לי ובמקום לומר לך תודה רק התלוננתי.

אבא, אנא אל תירחק ממני לעולם, אני עפר ואפר ואתה כל העולם.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 66] – לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

 

כל אחד מסוגל

יש החושבים כי אדם מן השורה אינו מסוגל לעמוד במצוה זו של המנעות מלדבר או מלשמוע לשון-הרע. נדמה להם כי התאמצותם להזהר בשמירת הלשון תהיה לשוא, ועל כן הם נואשים אפילו מלנסות זאת.

גישה זו מוטעית היא לחלוטין, כי ידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואין הוא דורש מהם דבר שאין ביכולתם לקיים.

אם התורה צותה על שמירת הלשון, ודאי הוא, כי כל אחד מסוגל לעמוד בכך!

 

 

אל תלמד מהם!

גם אם אתה רואה אנשים חשובים שאינם זהירים בשמירת לשונם, אל תלמד מהם ואל תנהג דוגמתם. עליך לדון אותם לכף זכות ולהניח כי התרשלותם נובעת מאי ידיעתם את חומרת העברה.

 

אהבה אמיתית

שמירת הלשון תלויה במצות "ואהבת לרעך כמוך". מי שבאמת אוהב את חברו, לעולם לא ידבר עליו לשון-הרע.

 

עונש על חטאם של אחרים

המצטרף לחבורת מדברי לשון-הרע, הופך שותף לפישעם והוא נענש גם עבור חטאם. לכן, מי שיצרו מפתהו להצטרף אל קבוצת אנשים המדברים לשון-הרע, ראוי כי יעשה חשבון לעצמו: "די לי במה שאני נענש על חטאי, למה לי להביא על עצמי גם עונש עבור חטאם של אחרים?"

 

דבור רע חמור ממעשה רע

אחד מעקרי הדברים שחשוב לדעת הוא, כי מצוות התלויות בדבור עולות בחומרתן על מצוות התלויות במעשה, כפי שאמרו חז"ל [ערכין טו.]: "החוטא בפיו חמור מן העושה מעשה". שכן מצינו, שלא נחתם גזר דין של אבותינו במדבר אלא על עוון המרגלים בלבד, על שהוציאו דיבת הארץ.

 

למי יפה השתיקה

אמרו חז"ל: "יפה שתיקה לחכמים וקל וחומר לטפשים". [פסחים צט.]

 

אין טוב מן השתיקה

"רבי שמעון היה אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב מן השתיקה". [אבות א, ז].

 

 

הנזהר בלשונו – כמה שכרו עצום!

 

 

לסיום, תפילה לשמירת הלשון:

רבונו של עולם,יהי רצון מלפניך, אל רחום וחנון, שתזכינו היום ובכל יום לשמור פינו ולשונינו מלשון-הרע ורכילות ומקבלתם. ונזהר מלדבר אפילו על איש יחידי, וכל שכן מלדבר על כלל ישראל או על חלק מהם. וכל שכן מלהתרעם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא. וניזהר מלדבר דברי שקר, חנופה, ליצנות, מחלוקת, כעס, גאווה, אונאת-דברים, הלבנת-פנים, וכל דברים אסורים. וזכינו שלא לדבר כי-אם דבר הצריך לעינייני גופינו או נפשינו. ושיהיו כל מעשינו לשם שמיםאמן!

 

 

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 29] – מהלכות שבת

 

יותר משאנו שומרים את השבת – השבת שומרת עלינו

מהלכות שבת

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

א. יש מלאכות שמותר לעשותם בשבת ע"י גוי וזה כוונת המושג "גוי של שבת", דהיינו שגוי יעשה ליהודי מלאכות בשבת, ולדעת מרן הדבר מותר רק בהסרת נזק או דבר מפריע כגון כבוי אור שמפריע לו לישון וכן שלא יתבזבז חשמל. אך הדלקת חשמל ועשית מלאכה כגון חימום מים או אוכל לכבוד שבת, אסור [ה"ע ח"ג עמוד קעה].

ב. לדעת מרן אסור לעשות סעודת נשואין בימי שישי, לכך גם אם מוזמנים אצל אשכנזים הסומכים להקל, אסור לספרדי להשתתף בסעודה זו באכילת פת [ח"ע שבת ח"א עמוד לב].

ג. אשה שמברכת "להדליק נר של שבת" לאחר הדלקת הנרות, אסור לענות אחריה אמן מכיון שהיא ברכה לבטלה. וכן ההלכה היא בכל הברכות שלדעת מרן אין לברכן, אף אם שומע ברכה ממי שפוסק כדעת רמ"א ואחרים שאומרים לברך, מכל מקום לפוסקים כדעת מרן שזאת ברכה לבטלה, אסור לענות אמן [ה"ע ח"א עמוד קצד].

ד. בימות הקיץ, זמן שיש רבים המתפללים ערבית של שבת בפלג המנחה, צריכים להזהיר את הבאים להתפלל אחריהם שלא יענו "ברכו" בתפילת ערבית של פלג המנחה, הן בברכו שלפני תפילת ערבית והן בברכו שלפני עלינו לשבח [מעין אומר ח"ב פ"א סימן נד].  ואם טעו וענו, חלה עליהם קדושת שבת ואינם יכולים להתפלל מנחה ויתפללו ערבית שתיים [ח"ע שבת ח"א עמוד רצה].

ה. בזמן הקידוש בשבת, הלחם צריך להיות מונח על מפה ומכוסה במפה, זאת גם כאשר רבים המסובים ושמים לכל אחד לחמניה בצלחת, כל הלחם שמונח על השולחן צריך להיות מכוסה. וכדאי להקפיד בזה גם כאשר עושים "קידוש" בבית הכנסת שכל העוגות יהיו מכוסות [ח"ע שבת ח"ב עמוד טו בהערה].

ו. סעודה שלישית בשבת, חובה לעשותה בפת [או"ח סימן רצא ה]. ומכל מקום אינו חייב לצער עצמו כדי לאוכלה. לכך החכם עיניו בראשו שלא ימלא כרסו, כדי שיאכל לאכלה [או"ח סימן רצא א]. וגם נשים חייבות בה [ח"ע ח"ב עמוד קעב].

ז. "הבדלה" נעשית על היין, ואם אין לו יין אפשר לעשותה על שכר מדינה. הגדרתו של שכר מדינה היא כל משקה שיש בו אלכוהול שדרך בני המדינה לשתותו, אך אי אפשר בתה או קפה [ח"ע שבת ח"ב עמוד תח].

ח. דלת וחלון, בין אם הן נתונות בצירים או במסילה, הוצאתם בשבת ממקומם או החזרתם בשבת אסורה מכיון שיש בזה חשש בונה וסוחר מדאורייתא [ילק"י חלק ד/ב עמוד שע ועמוד תפט].

ט. הנוהגים לשים אוכל שאינו מבושל לגמרי על הפלטה בערב שבת, צריכים להזהר שלא לכסותו או להוסיף עליו בשבת כסוי. כמו כן אם נמצאת הפלטה בתוך מבנה סגור, אסור לסגור את הדלת בשבת כל עוד שלא ברור לנו שכל האוכל הנמצא בסירים מבושל לגמרי. [פשוט].

י. הנוהגים בשבת לחלק בבית הכנסת סוכריות בזמן של שמחה ויש שם סוגים שונים של סוכריות, אסור ללוקחים לבחור את הסוג הרצוי להם מכיון שאין זה בורר לאלתר. לכך רצוי לא להביא תערובת של סוכריות אלא כל סוג בנפרד [או"ח סימן שיט ב].

יא. מותר להתרחץ בשבת במים קרים. אבל אסור לרחוץ במים חמים אפילו מדוד שמש, אלא אם כן רוחץ חלק קטן מגופו [או"ח סימן שכו א]. ומותר להשתמש בסבון נוזלי, ויש המתירים אף בסבון מוצק וכן להלכה [שו"ת יחוה דעת ח"ב סימן נ]. ואין להשתמש בכל ספוג רחצה וכן צריך להזהר שלא לשפשף בשערותיו ולנגבם בנחת. [ולכך] אשה שחל זמן טבילתה בליל שבת ואינה יכולה לטבול במים קרים, תטבול לכתחילה בזמן בין השמשות, אפילו במים חמים, ובדיעבד במידה ולא הספיקה, יכולה לטבול אף בלילה [ה"ע ח"ד עמוד רט].

יב. מי שנולד בנתוח קסרי, אין ברית מילה שלו דוחה את השבת. כמו כן אין עושים ברית מילה שלא בזמנה בשבת [או"ח סימן שלא ה]. ומנהג הספרדים אף לא בחמישי ושישי. ואם נולד בבין השמשות, עושים את הברית בימי חמישי ושישי [ה"ע ח"ג עמוד סד].

יג. אין לתת מתנה בשבת אלא אם כן דברי מאכל [שו"ת יחוה דעת ח"ג סימן כא]. לכך צריכים להזהר בחברות תהלים שלא לתן פרסים בשבת. ויש אפשרות לתת מתנה כגון שמדגישים למקבל שאין נותנים לו זאת במתנה אלא לשמירה, ורק במוצאי שבת יקנה זאת [מעין-אומר ח"ב פ"ב סימן לח].

יד. אין להתיר נדרים בשבת אלא אם כן יש בזה צורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול בשר ורוצה לאכול בשבת. אבל בעל המפר נדרי אשתו, מפר אפילו בשבת בליבו, ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי וכדומה [או"ח סימן שמא א].

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

השבת היא מקור הברכה, יהי רצון שנשמור שבת כהלכתה, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 20] – הלכות הזכרת הטל והגשם

 

הלכות הזכרת הטל והגשם

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של ×?שם ×?×?ל

 

 

א. במוסף יום טוב ראשון של פסח מתחילים לומר "מוריד הטל". ואם לא אמר מוריד הטל, אין בכך כלום [או"ח קיד' ג'], אך אם אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", מחזירים אותו לראש הברכה, וזה אפילו אם באותו מקום זקוקים לגשם [שם קיד' ד'].

ב. תוך שלושים יום לט"ו ניסן, אם מסופק מה אמר, אמרינן שמיסתמא אמר לפי הרגל לשונו "מוריד הגשם", ובודאי טעה [שם ח']. ואם הרגיל לשונו שאמר תשעים פעם "מחיה מתים אתה, רב להושיע, מוריד הטל", משם ואילך הרי הוא בחזקת שאמר "מוריד הטל", ואינו חוזר [קיד ט'].

ג. במוסף של "שמיני עצרת" מתחילים להזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם", וממשיכים עד יום טוב ראשון של פסח בתפילת המוסף [שם יא']. וצריך שתחילה יזכיר החזן, ורק אחר כך הציבור יתחילו לומר ולכך אדם המתפלל ביחידות לא יתפלל מוסף, אלא עד שברור לו שהציבור כבר התפללו מוסף [שם ב'].

ד. בימות הגשמים במקרה שלא אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", למנהג הספרדים שאומרים "מוריד הטל", אינו חוזר. ולמנהג בני אשכנז שלא אומרים בקיץ כלום, יוצא שלא הזכיר לא טל ולא מטר, וחוזר [שם ה']. ומכל מקום אם לא חתם את הברכה, כדאי שיחזור ויאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם", אך אם חתם "ברוך אתה ה' מחיה המתים", לא יאמר שם "משיב הרוח ומוריד הגשם", אלא ימשיך "אתה קדוש" [ילק"י א' רמב'].

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של ×?ל ×?מ×?ר

בשעור הבא נלמד בהלכות שאלת הגשמים.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בסיום לימוד יומי "מזמור לתודה" (תהלים ק')

 

"מזמור לתודה"

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של ס×?×?ל×?×?×?

 

 

מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַיהֹוָה כָּל-הָאָרֶץ:

עִבְדוּ אֶת-יְהֹוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה:

דְּעוּ כִּי יְהֹוָה הוּא אֱלֹהִים הוּא עָשָׂנוּ (וְלֹא) וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ:

בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ:

כִּי-טוֹב יְהֹוָה לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד-דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:

 

 

אם סיימתם את כל הלימוד היומי - אשריכם, וגם אם למדתם רק חלק, לא נורא, אפשר להשלים יותר מאוחר או מחר.

יהי רצון ונזכה למצוות וכל ברכות-התורה יחולו עלינו, אמן!

    ברוך ה' לעולם אמן ואמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הלכות פורים - תענית אסתר, שבת זכור

 

הלכות פורים - תענית אסתר, שבת זכור

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של תענית אסתר

 

 

א. בימי מרדכי ואסתר בי"ג באדר נקהלו היהודים לעמוד על נפשם מפני שונאיהם והיו זקוקים לרחמי שמים, וקבעו לאותו יום ליום תענית. והשם יתברך שמע לתפילתם וגבר ישראל, ולכן נהגו זכר לנס להתענות ביום זה [חזון עובדיה פורים לז'].

ב. אם חל י"ג באדר בשבת מקדימים הצום ליום חמישי, ואם טעו ואכלו, טוב שיצומו ביום שישי [שם מב'].

ג. מעוברות ומניקות פטורות מן התענית, ומינקת דינה כך אפילו אם פסקה להניק משך כל עשרים וארבע חודש, וכדאי שתחמיר אם אינה מניקה בפועל. ומעוברת דינה כן כשמלאו שלושה חודשים להריונה, ואם לא מרגישה טוב אפשר מארבעים יום. ואישה שהיא אחר הפלה או לידה, תוך שלושים יום אסור לה להחמיר. וגם חולה או זקן שתש כוחו, פטורים מן התענית. אבל בריאים לא יפרשו מן הציבור [שם לז'-לט'].

ד. חתן וכלה וכן בעלי ברית, פטורים מן התענית ואינם רשאים להחמיר, מפני שיום טוב שלהם הוא, ויזהרו שלא לעלות לתורה, שהרי אינם צמים [ח"ע פורים נב'].

ה. אם יש 6 מתענים אומרים עננו ברכה בפני עצמה, וכן מוציאים ספר תורה, ומכל מקום לא יעלו אלא הצמים בלבד. ואפילו הוא כהן או לוי, ואין אחר, לא יעלה [שם מד-מה].

ו. כשחל י"ג באדר בשבת, אין אומרים צדקתך שהוא ערב פורים, והוא הדין אם זה י"ג באדר א'. [שם מז'].

ז. בשבת זכור נוהגים לומר הפיוט מי כמוך לפני קריאת ספר תורה, ולא יאמרו זאת לפני נשמת [שם מו'].

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של תענית אסתר

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תענית אסתר - זמני-הצום, מנהגים וסגולות

 

תענית אסתר: זמני-הצום, מנהגים וסגולות

 

 

תמונה קשורה

הקבר של מרדכי ואסתר

 

 

צום תענית אסתר, נקבע לזכר הצום שהונהג בימי מרדכי ואסתר כדי להינצל מגזירת המן.

צום תענית אסתר יחול השנה (תשע"ט) ביום רביעי, י"ג אדר. הצום מתחיל עם 'עמוד השחר' בבוקרו של יום י"ג באדר ומסתיים עם צאת הכוכבים באותו יום.

 

למה צמים

בימי אחשוורוש, הסית המן האגגי את המלך לגזור על השמדת היהודים.

מרדכי מבקש מאסתר (מגילה אסתר פרק ד, פסוק טז) לגשת אל המלך מיוזמתה ולבקש לבטל את אשר נגזר. היא מסכימה אמנם לגשת אליו, על אף הסכנה הצפויה לה, שכן מי שניגש אל המלך בלא שנקרא אחת דתו להמית. אך היא מבקשת מבני עמה לצום במשך שלושה ימים לפני כן וכן היא ונערותיה צמות.

בחסדי השם יתברך, המן נתלה על העץ ואסתר המלכה ביקשה מהמלך לבטל את הגזירה. היום המיועד להשמדת העם היהודי היה י"ג באדר. לבסוף, ביום זה הרגו היהודים את אויביהם.

 

זמני כניסת הצום - תשע"ט
ירושלים תחילת הצום: 04:13
תל אביב תחילת הצום: 04:15
חיפה תחילת הצום: 04:13
באר שבע תחילת הצום: 04:16

 

זמני יציאת הצום - תשע"ט

ירושלים צאת הצום: 18:12
תל אביב צאת הצום: 18:10
חיפה צאת הצום: 18:12
באר שבע צאת הצום: 18:12

 

סגולה בדוקה לתענית אסתר

כתוב בספר הקדוש "קב הישר": "יום תענית אסתר הוא מסוגל מאד שיתקבלו תפילותינו בזכות מרדכי ואסתר. וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל, יקח פנאי לעצמו ביום התענית אסתר, ויאמר תחילה מזמור כ"ב בספר תהלים: "למנצח על אילת השחר", ואחר כך ישפוך שיחו לפני ה' ויבקש בקשתו, ויזכיר זכות מרדכי ואסתר, אשר בזכותם יעתר לו הקב"ה, ויפתח לו שערי רחמים, ותקובל תפילתו ברצון", אמן!

 

תהילים פרק כב

א לַמְנַצֵּחַ עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד: 
ב אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי: 
ג אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא-דוּמִיָּה לִי: 
ד וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל: 
ה בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ: 
ו אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ: 
ז וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם: 
ח כָּל-רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ: 
ט גֹּל אֶל-יְהֹוָה יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ: 
י כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל-שְׁדֵי אִמִּי: 
יא עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה: 
יב אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי-צָרָה קְרוֹבָה כִּי אֵין עוֹזֵר: 
יג סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי: 
יד פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג: 
טו כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל-עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי: 
טז יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי: 
יז כִּי-סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי: 
יח אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ-בִי: 
יט יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל-לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל: 
כ וְאַתָּה יְהֹוָה אַל-תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה: 
כא הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד-כֶּלֶב יְחִידָתִי: 
כב הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי: 
כג אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ: 
כד יִרְאֵי יְהֹוָה הַלְלוּהוּ כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנוּ כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל: 
כה כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ: 
כו מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו: 
כז יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְהֹוָה דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד: 
כח יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהֹוָה כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם: 
כט כִּי לַיהֹוָה הַמְּלוּכָה וּמוֹשֵׁל בַּגּוֹיִם: 
ל אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה: 
לא זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר: 
לב יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה:

 

לאחר קריאת המזמור יאמר:

בזכות מרדכי ואסתר ייעתר ה' לתפילותי, [ויבקש מה שצריך לו ולאחרים].

אומר ה"יסוד יוסף" נפתחים שערי רחמים לתפילותיו!

 

           

     יקובל ברצון ופורים שמח    

                

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן______________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

המשך הלכות פורים - קריאת מגילה, סדר תפילת שחרית ו"זכר למחצית השקל"

 

המשך הלכות פורים - קריאת מגילה, סדר תפילת שחרית ו"זכר למחצית השקל"

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של קריאת מגילת אסתר

 

 

ח. מצות מקרא מגילה היא, לקרא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום, ושל לילה זמנה כל הלילה עד עמוד השחר. ושל יום, זמנה כל היום מנץ החמה ועד השקיעה, ובדיעבד אם קראה מעלות השחר או עד צאת הכוכבים, יצא. ומצותה לקראה ברוב-עם, ובתנאי שאין הפרעות ושומעים היטב [ח"ע פורים מז'-נ'].

ט. גם נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הם היו באותו הנס, ולכך או שישמעו בבית הכנסת או יעשו קריאה מיוחדת לנשים [שם נא']. ומנהג בני ספרד שנשים מברכות על מקרא מגילה [שם נג'].

י. צריך לשמוע קריאתה מאחד החייב בקריאתה, ולכך קטן [שם סא'], או המדבר ואינו שומע [שם נה'], אינם מוציאים ידי חובה. ואישה, לדעת מרן מוציאה גברים ידי חובה, אם כי לא לכתחילה, ורמ"א חולק [שם נז']. ובן י"ד שיקרא לבני ט"ו, או בן ט"ו שיקרא לבני י"ד יש מחלוקת, ולכך כדאי להמנע מזה [אומר הר' יהודה נקי- שמעתי מפי הר' עובדיה יוסף זצוק"ל].

יא. מי ששומע על ידי חצוצרות אין דינו כחרש, ומכל מקום לכתחילה מי ששומע ע"י מכשיר שמיעה, עדיף שלא יקרא [ח"ע פורים נה']. סומא וכן אילם, חייבים במקרא מגילה וישמעו מאחר [שם נו'].

יב. השומע ברדיו, טלפון או רמקול שבלעדיו לא היה שומע כלל, לא יוצאים ידי חובה, אך אם ע"י זה שומעים רק יותר טוב, יוצאים ידי חובה [שם].

יג. קודם הקריאה מברך שלוש ברכות: על מקרא מגילה, שעשה ניסים, ושהחיינו. ואם שכח לברך, כל עוד שלא גמר קריאתה, יכול לברך. ושהחיינו אם שכח, יכול לברך גם למחרת בקריאתה [שם סג-סד]. אבל שלא בשעת קריאה, לא מברך, שלא נִתְקְנוּ אלא על מצוות הקריאה [ה"ע ח"א רכז'].

יד. מנהג הספרדים לברך שהחינו רק על קריאתה בלילה, ומנהג בני אשכנז אף ביום [תרצ"ב א'].

טו. אף כל מי שברך ויצא ידי חובה מקרא מגילה, חוזר ומברך שוב להוציא אחרים [שם סה'].

טז. יש מנהגים חלוקים אם "אָבֵל" מברך שהחיינו בציבור, ומנהג הספרדים לברך. ואף מחמירים, אם אין בקי כמוהו, יברך ויקרא. ובביתו לכל הדעות מברך שהחינו ואפילו בתוך שבעה [שם סו'].

יז. כשפורים חל במוצאי שבת מתפללים עד ואתה קדוש ושם מפסיקים, מברכים בורא מאורי האש על הנר, ואחר כך קוראים המגילה. וכאשר יעשו הבדלה, ידלגו ברכת האש. ואם שכחו לברך "בורא מאורי האש" והחלו בקריאת המגילה, יברכו באמצע המגילה. ואם לא נזכרו כלל, יברכו בהבדלה [תרצ"ב סו'-סז'].

יח. אחר העמידה אומרים חצי קדיש, וקוראים המגילה. ובזמן הברכות יש נוהגים לעמוד ויש נוהגים לשבת, וכן המנהג. ושליח ציבור קורא בעמידה, ויעורר לב הציבור שיכונו לצאת ידי חובה בברכות ובקריאה. וטוב שיעמדו משך הקריאה שניים מימינו ומשמאלו [שם סט'-ע'].

יט. יש אומרים לפשט כל המגילה  קודם הקריאה, ויש אומרים שאין צריך, אלא שאינו גוללה, ומניחה פשוטה עד סוף הקריאה, וכן עיקר. ומכל מקום טוב שהשליח ציבור יפשטנה כולה קודם הקריאה, אך הציבור, אין להם צורך בכך [שם עב'-עה'].

כ. ישנה מחלוקת אם מותר לאחוז המגילה בידים ללא מטפחת, וטוב להחמיר וליטול ידים לפני כן. ומגילה שנפלה לארץ, אין צורך לצום, אך ייתן צדקה פדיון תענית [תרצ"ב עו' עה'].

כא. צריך לדקדק מאוד בקריאתה לבל ידלג שום תיבה, כי רבו הסוברים שאם חסר, לא יצא. וכן בטעויות שמשתנה המשמעות יש אומרים שהדבר מעכב, וכן עיקר [שם עח'-עט']. ולכך צריך להקפיד שלא יהא רעש ופצוצים בזמן קריאת המגילה. וכל אחד יעקוב אחר הקריאה במגילה שבידו ובמידה ולא שמע כמה מילים, יקרא מתוך המגילה שבידו. ואף אם המגילה שבידו מודפסת, מכל מקום מועיל, שדינו כְּקָרָא רֻבָּהּ בִּכתב ומיעוטה בעל פה שיוצא ידי חובה [תר"צ ג'].

כב. הקורא את המגילה למפרע, לא יצא. וצריך לקרא מאותו מקום ואילך על הסדר [תר"צ ו'].

כג. אסור לדבר בזמן קריאת המגילה, עד שיסיים ברכה אחרונה. ואם דיבר, אם הוא הקורא עשה איסור, אך יצא ידי חובה. ואם הוא שומע קריאתה מהחזן, והחזן המשיך לקרוא, הרי איבד כמה מילים וצריך לקרוא משם והלאה על הסדר [שם פ'].

כד. שמע קדיש או קדושה, מותר לענות ואפילו באמצע פסוק, ובתנאי שהוא הקורא. שאם הוא שומע מהחזן ויענה, הרי יפסיד את הקריאה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה [שם פב'].

כה. ספרדי השומע את המגילה מאשכנזי כפי ההיגוי שלהם, וכן להפך, יצא [שם פ'].

כו. הקורא את המגילה כשהוא מתנמנם, יצא ידי חובה. אבל השומע מתנמנם, לא יצא ידי חובה [תר"צ פג'].

כז. הקורא את המגילה ביחיד אף על פי שלפניה מברך את כל הברכות, לאחריה אין מברך "הרב את ריבנו". שדעת הרבה פוסקים שהיא נתקנה רק בציבור, וכן מנהג ירושלים. והמברך אין עונים אחריו אמן, דהווי כברכה לבטלה. ועשר נשים לענין זה דינם כמנין [שם פט'].

כח. בקריאת המגילה נוהגים לומר ארבעה פסוקים של גאולה בקול רם: א. איש יהודי. ב. ומרדכי יצא. ג. ליהודים היתה אורה. ד. כי מרדכי היהודי. ובירושלים נהגו להוסיף: ה. בלילה ההוא [שם פד'].

ואומר את עשרת בני המן בנשימה אחת, להודיע שכולם נהרגו כאחת. וטוב להתחיל מ"חמש מאות איש" עד "עשרת בני המן", כי הם היו שרי חמישים שלהם [שם פה'-פז'].

יש נוהגים בפרק ח' פסוק י"א שכופלים הקריאה "להשמיד להרוג" ואומרים "להשמיד ולהרוג". וכן בפסוק "ואיש לא עמד בפניהם", חוזרים וקוראים, ואיש לא עמד "לפניהם". אבל תיבת "ויהי באמרם אליו יום ויום" שבכתיב "באמרם" והקריא "כאמרם" אומרים רק כאמרם. וכן להיות כל איש שוֹרֵר בביתו, אומרים שֹוֹרֵר בְּשִֹין שֹמאלית [שם פז'].

בבוקר כשמגיע לתיבת "ויקר", ממשמש בתפילין של יד ושל ראש, ומנשקם. וכאשר מגיע ל"אגרת הפורים הזאת", ינענע המגילה [שם פח' בהערה].

כט. נוהגים לכפול אחרי קריאת המגילה ארור המן, ברוך מורדכי וכו', ג' פעמים. ורשאי כל אחד לברך "הרב את רבנו" בלחש עם החזן [שם צד'].

ל. אסור לאכול קודם קריאת המגילה, והיינו פת או עוגה יותר מכביצה, אבל פירות ושתיה, מותר. ומכל מקום ראוי להחמיר שלא לאכול שום דבר, אפילו אלו שאחר תענית, ורק מי שקשה לו, לא יחמיר [תר"צ צה'].

לא. מי שאין באפשרותו לשמוע מקרא מגילה, לא יברך שהחיינו בסעודת פורים, וכן לא יאמר הלל בברכה, ויאמר ההלל ללא ברכה [כל המדובר לגבי אמירת הלל ללא ברכה בפורים הוא כאשר לא שמע קריאת המגילה, ומי ששמע - לא אומרים הלל בפורים, שקריאת המגילה באה במקום אמירת ההלל (שמעתי מפי הרב יהודה נקי שליט"א, בעל "מעיין אומר")], וכדאי שיקרא את המגילה, אף על פי שהמגילה מודפסת לזכר הנס, אך ללא ברכות [שם צה'-צח']. 

לב. לובשים בפורים בגדי יום טוב, ונוהגים לומר לפני ערבית מזמור על אילת השחר. ומוסיפים בעמידה בהודאה "ועל הניסים". ואם שכח לאמרו, כל עוד לא אמר בסוף הברכה, "ברוך אתה השם", חוזר ואומר. אך אם המשיך, אין מחזירים אותו. וכן יכול לאומרו לפני "עושה שלום". ואחר העמידה אומרים "חצי קדיש" ואת "קדיש תתקבל" אומרים אחר קריאת המגילה [שם צט'-קא'].

לג. נוהגים ליגבות לפני קריאת המגילה מעות "זכר למחצית השקל", ויזהרו שלא לומר שזה "מחצית השקל, אלא "זכר למחצית השקל", שלא יראה כמקדיש קדשים [ח"ע פורים עמוד קא']. הסכום צריך להיות שוה לתשעה גרם זהב, ויש נוהגים לתת שלושה חצאים, כנגד שלוש פעמים תרומת ה', שנאמר בתרומת המשכן [שם קג']. ואדם שמצבו הכלכלי קשה, יכול לתת חצי ש"ח לכל אחד מבני הבית.

לד. כסף זה אי אפשר לתת ממעות "מעשר כספים", אלא אם כן התנה מתחילה שיתן כרצונו. והמנהג לתת מגיל עשרים, ויש אומרים מגיל מצוות. אם כי כדאי לתת אף על הקטנים, ואפילו על העוברים שבמעי אימם, וכן על נשים. ומעות אלו ינתנו למוסדות שלומדים תורה [שם קד'-קה'].

לה. אחר קריאת המגילה בלילה אומרים "על הניסים" בעמידה, ואין נופלים על פניהם בי"ד ובט"ו. בגמר העמידה אומרים "חצי קדיש", ומוציאים ספר תורה וקוראים בפרשת "ויבא עמלק", ונוהגים לכפול פסוק אחרון להשלימו לעשרה פסוקים. ואם לא כפל, אין מעכב. אחר קריאת התורה אומרים "חצי קדיש", "אשרי", ומדלגים מזמור "יענך", ואומרים "ובא לציון" עד "ואתה קדוש", ושם קוראים את המגילה [שם קז'].

לז. כאשר גומר קריאת המגילה, גוללה ואחר כך מברך "הרב את ריבנו", וממשיך "ואתה קדוש". ואחר כך "בית יעקב" ומדלגים "תפילה לדוד", שכתוב שם "ביום צרתי אקראך". ובשיר של יום לא מסיים "השיר שהיו הלוויים". כי היו אומרים את השיר של פורים. [הר' עובדיה יוסף זצוק"ל אמר, שמכיוון שאומרים שניהם, אין בעיה]. ואחרי שיר של יום, אומר "למנצח על אילת השחר" ואחר כך "הושיענו", וגומר התפילה [שם קח'].

לח. ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראים את המגילה בט"ו. וכיום רק ירושלים בודאות מוקפת חומה. ושאינם מוקפים קוראים בי"ד [תר"צ קי']. ערים המסופקות קוראים בי"ד בברכה, ובט"ו ללא ברכה. ובכלל זה טבריה וכן כל הערים הותיקות בארץ ישראל כגון יפו, צפת, לוד, באר שבע וחיפה [שם קיב].

לט. מקומות הסמוכים למסופקים קוראים רק בי"ד, ואם יש רצף בתים ראוי להחמיר ולנהוג לקרוא גם בט"ו, כמו כל גוש דן הסמוך ליפו [שם].

מ. בן י"ד או אפילו בן "מקום מסופק" שנאנס ולא קרא, קורא בט"ו ללא ברכה [שם קיג].

מא. מקומות המסופקים קוראים בט"ו בלא ברכה, וקריאת התורה לא יקראו. אך יאמרו "על הנסים" בתפילה ובברכת המזון, אך יעשו משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים, גם בט"ו [שם קיד].

מב. בן עיר שבא לכרך, לא יעלה לספר תורה, אלא אם כן קראוהו בשמו כמנהג אשכנז [שם קטו].

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של תפילות פורים זכר למחצית השקל

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

המשך הלכות פורים – משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים

 

המשך הלכות פורים – משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של פורים

 

 

מג. מצות משלוח מנות היא, שישלח אדם לחברו שתי מנות של דברי מאכל. ונאמר בזה שני טעמים: לרבי שלמה אלקבץ, הטעם להרבות אהבה ואחוה. ותרומת הדשן כתב בגלל שיש עניים שאין להם לסעודת פורים ומתבישים לפשט יד, לכך נותנים דרך כבוד, שהרי שולחים גם לעשירים [שם קיז].

מד. ישנה מחלוקת אם צריך מנות הראויות לאכילה, או אפילו בשר חי וקטניות שזקוקים לבשול, וכך עיקר להלכה. וכן יוצאים בבשר שמורים, ודלא כחולקים [שם קיח].

מה. אין לעשות משלוח מנות במעות או חפצים, סיגריות וכיוצא בזה, אלא דברי מאכל דוקא, וכן אי אפשר לקיים משלוח מנות בדבר תורה [שם קב-קכג].

מו. משקאות נחשבות להלכה כ"מנה", ואפילו אם שלח שתי סוגי משקאות, יצא ידי חובה. ומכל מקום כדאי לשלוח מיני מאכל דוקא. ושני חתיכות בשר שטעמם שונה, נחשבים כשתי מנות [שם קכג-קכה].

מז. מאכל העשוי מכמה מינים המבושלים יחדיו נחשבים כמנה אחת, כגון דג וביצה שעליו או עיסה הממולאת בבשר וכדומה. אבל פת ותבשיל הוי שתי מנות [תר"צ קכו-קכח].

מח. ראוי שהמנות יהיו לפי כבוד הנותן והמקבל, שהרי באו להרבות אהבה ואחוה. ויש מחלוקת אם צריך שיהא במנות שעור סעודה [שם קכט].

מט. לכתחילה לא ישלח מנה ואחר כך את השניה, אלא שניהם יחד. ויש מחלוקת אם צריך שיהיו בשני כלים, אך להלכה אפשר אפילו בכלי אחד [שם קלא].

נ. גם השולח משלוח מנות לאביו או לרבו, וכן אב לבנו, מקיים מצות משלוח מנות. וכל המרבה לשלוח מנות לרעים הרבה הרי זה משובח. ויזהר שמשלוח מנות אחד יהא לפי כל הדעות וההדורים [שם קלג-קלה].

נא. יש שכתבו ליזהר לעשות סעודת פורים רק אחרי שקיים משלוח מנות ומתנות לאביונים, אך מעיקר הדין אין הדבר אסור. ומכל מקום לטעום לפני כן אפשר לכתחילה [תר"צ קלה].

נב. יוצאים ידי חובה במשלוח מנות שנעשה בשותפות, אפילו שאין שעור שתי מנות לכל אחד מהשותפים. ולכך אם שולח בשם כל המשפחה מועיל, כיון שלמקבל יש שעור סעודה [שם קלז].

נג. מצות משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודת פורים הם רק ביום, ואם עשה בלילה לא יצא ידי חובה. והחיוב הוא גם על הנשים, ולכך צריך לשים לב שכל בני הבית שהגיעו למצוות ישלחו מנות, ויתנו מתנות לאביונים, ולא רק ראש המשפחה. וגם אדם עני, חייב בזה. ונהגו שאיש לא ישלח לאשה משלוח מנות, אבל במתנות לאביונים אפשר גם לאשה [שם קמ-קמג].

נד. השולח משלוח מנות לקטן, לא קיים המצווה [שם קמה]. ואם שלח וסרבו לקבל או מחלו, יש ספק אם קיים המצווה, וטוב שישלח שוב [שם קמח]. והשולח בעילום שם, או השולח דבר האסור באכילה כגון בשר כשר לספרדי, לא קיים המצווה [שם קנב]. והוא הדין מי ששלח ונגנב או נאבד בדרך, בכל אלו לא קיים המצוה [שם קנה].

נה. השולח מנות בעצמו, וכן על ידי ילד קטן או על ידי גוי, מקיים מצות משלוח מנות. אך צריך לודא שהמשלוח מנות הגיע ליעדו [שם קמז].

נו. תושב פרזות ששלח למוקף בט"ו, וכן תושב ט"ו ששלח לפרוז בי"ד, קיימו המצוה [תר"צ קסד]. והשולח משלוח מנות לאביון, יכול באותו משלוח לכון שתי המצוות כאחת, משלוח ומתנות לאביונים [שם קנד].

בני עיר ובני כרך, ששולחים משלוח מנות או נותנים מתנות לאביונים זה לזה, המצוה מתקיימת רק אם אצל "המקבל" אותו יום פורים ולא לפי הנותן [ח"ע פורים עמוד קסב].

נז. מתנות לאביונים היא לתת שתי מתנות לשני אביונים ביום הפורים, דהינו מתנה לכל אביון, ולהלכה די בפרוטה, אך כדאי לתת דמי סעודה. ויוצאים ידי חובה במאכל או בכסף, אך לא בשוה כסף [שם קסה-קסו]. ומכל מקום המרבה משובח, שמוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים, מלהרבות בסעודה ומשלוח מנות לאוהביו, שאין שמחה מפוארה לפני המקום כלשמח לב אביונים [שם קסט].

נח. הנותן שתי מתנות לאיש ואשתו, או לאב ובנו הסמוך על שולחנו, קיים מתנות לאביונים לשניים [שם קסז]. וכן נתינה לקטן מועילה, וכל הפושט יד נותנים לו. והמצוה רק ביום הפורים, ולפני כן אפשר רק על ידי פקדון שינתן ביום פורים [שם קסח-קסט].

נט. מתנות לאביונים אי אפשר לתת ממעות מעשר, אלא אם כן התנה מראש. ואם רוצה לתת מהחיוב על חשבון מעות מעשר, יכול. ובמחילת חוב לעני, לא מקימים המצוה [שם קע].

ס. נתינה לגבאי צדקה מועילה אפילו שאינו יודע מי העני, ואדרבא כך עדיף שמונע בושה מהעני. והעני יכול להוציא המעות במה שיחפוץ, אפילו לא לסעודת פורים [שם קעב].

סא. מצות סעודת פורים לכתחילה לעשותה בפת, ויתקן הסעודה, כפי יכלתו. ולכתחילה יהדר אחר בשר בהמה, שיש אומרים שאין יוצאים בעוף ודגים. וגם אשה שחל ליל טבילתה בלילה, מותרת באכילת בשר. ומנהג טוב לאכול זרעונים בפורים [תר"צ קעג-קעח].

סב. מצותה ביום, אך גם בלילה יש ענין להרבות קצת בסעודה. וזמן הסעודה לכתחילה הוא בבוקר. ואדם "אָבֵל" יכול להשתתף בסעודת פורים גם מחוץ לביתו, ובתנאי שאין שם כלי שיר. וישירו בו שירות ותשבחות לה' יתברך [שם קעח-קפא].

סג. נכון ללמוד תורה שעה אחת קודם הסעודה או בתוכה, ש"ליהודים היתה אורה" זו תורה [שם קפא].

סד. מזכירים על הניסים בברכת המזון בברכת נודה לך, ואם שכח וחתם ברוך אתה ה', אינו חוזר. ואם רוצה יוסיף זאת בהרחמן. ואם האריך בסעודה וגמרה בלילה, מכל מקום בברכת המזון אומר על הניסים, שהולכים לפי תחילת הסעודה. ורק אם התפלל באמצע תפילת ערבית, לא יאמר על הניסים בברכת המזון [שם קפב-קפג]. ובברכה מעין שלוש אין מוסיפים על הניסים [שם קפד].

סה. אפשר לעשות סעודת פורים בשלוב שבע ברכות או סיום מסכת, ואין בזה משום אין עושים מצוות חבילות חבילות, שכאן זה מעשה אחד [שם קפה].

סו. אוֹנֵן בפורים, מותר באכילת בשר ושתית יין [שם קפו]. ובירושלים אין עושים סעודת הבראה, אלא על אב ואם, ובשאר ערי הארץ עושים על כל הקרובים. וטוב לעשותה בעוגה וקפה [שם קצג].

 סז. הָאָבֵל חייב בפורים להניח תפילין אם זה יום קבורה ולא יום מיתה. אך אם זה גם יום מיתה לא יניח כלל [תר"צ קצב]. ונוהג בפורים רק דברי אבלות שבצנעה [שם קפז]. 

סח. הָאָבֵל חייב בפורים במשלוח מנות, וכן מותר לו גם לקבל. ומנהג בני אשכנז שהאבל שולח משלוח אחד לקיים המצוה, אך אין שולחים אליו. ורק בְּאָבֵל עני, גם לבני אשכנז ישלחו אליו. ואם האשה אֲבֵלָה, אפשר לשלוח לבעלה, וכן להיפך [שם קצג].

סט. אָבָלֵ בתוך י"ב חודש מותר לו לנגן בסעודת פורים [שם קצד].

ע. עשית מלאכה בפורים מעיקר הדין מותרת, ורק במקום שנהגו, אסור. וכעת בכל המקומות נהגו שלא לעבוד, והעושה אין רואה סימן ברכה בזה. ומשא ומתן מותר בפורים, ומכל מקום ראוי להימנע אלא אם כן לצורך פורים, כשאין לו ברווח. וכן כל מה שמותר בחול המועד מותר בפורים [שם קצד-קצו].

עא. לעשות מלאכה לצורך פורים מותר, ובלבד שלא יתבטל משמחת פורים, וכן מותר להתגלח או לעשות מלאכה על ידי גוי, וכל האיסור הוא רק לפרזים בי"ד ולמוקפים בט"ו, ואפילו המסופקים אסורים בי"ד, מחוץ לטבריה שאסורה בשני הימים [שם קצו-קצח].

עב. גם בפורים אסור לאיש להתחפש לאשה, או אשה להתחפש לאיש, וגם ילדים נכון לחנכם לזה. וכאן המקום להעיר שאפילו לדעת רמ"א שהתיר, למעשה זה לימוד זכות, וזה רק בפורים, ולא בכל מסיבות והצגות שעושים [שם קצט].

עג. המנהג של "רב פורים" שעושה לעג ושחוק מאנשים, הוי בכלל הלבנת פנים, ואסור. ומה שפסק רמ"א שמי שהזיק תוך כדי שמחה, פטור מלשלם, דעת מרן שחייב בתשלומין [שם רא].

עד. חייב איניש לבסומי בפוריא עד-דלא-ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ונאמרו בהסבר הלכה זאת מספר הסברים, ולכל הדעות אם יודע שמחמת כך ינהג שלא כהלכה, אסור, ויישן יותר מהרגלו [תר"צ קעה].

עה. מותר לישא אשה ביום פורים, ואין בזה משום אין מערבים שמחה בשמחה [שם רג].

עו. פורים משולש היינו כשחל יום טוב ט"ו באדר ביום שבת, ואז מצות פורים לבני ט"ו -

מתחלקים לשלושה חלקים:

א. יום שישי: קוראים את המגילה לילה ויום, עם כל ההלכות כמו בפורים רגיל. יש אומרים שיחיד קורא ללא ברכה ורק בציבור בברכה, ולהלכה לָא שְנָא (לא היה שונה, אין שינוי). ואדם שנאנס ולא קרא ביום שישי, אין לו תשלומין בשבת. והמגילה בשבת אסורה בטלטול. ומתנות לאביונים, נותנים בו ביום, שתלוי בקריאת המגילה. ועשית מלאכה, מותרת. 

ב. יום שבת: אומרים "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון [שם ריז], והמפטיר קורא בשבת ויבוא עמלק, ואינו צריך לכפול הפסוק האחרון [שם ריט]. וכדאי להחמיר ולהוסיף בסעודת שבת דבר מסוים לכבוד פורים [שם רכ], וכן להחמיר ולעשות משלוחי מנות במקום שיש ערוב [שם רכה].

ג. יום ראשון: עושים סעודת פורים [שם רכ], ומשלוח מנות [שם רכה]. ואין אומרים ודוי ונפילת אפים, ואסור להתענות אפילו יש יארצייט [יום האזכרה של נפטר במשפחה], וכל דיני אבלות נוהגים. וטוב שיוסיף בברכת המזון "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות" אמן [שם רכז].

עז. תושב ירושלים העובד מחוץ לירושלים או תושב מחוץ לירושלים העובד בירושלים: בפורים הדבר הקובע אם הוא עושה כמוקפים או כפרוזים, הוא זמן עמוד השחר. לכך תושב ירושלים, העובד מחוץ לירושלים, אם יצא לעבודתו בליל י"ד מחוץ לירושלים ושהה שם בזמן עמוד השחר, חייב בכל מצוות פורים כבני הפרזות. וכן ההלכה היא בבן פרזות: כגון תושב מחוץ לירושלים העובד בירושלים שבא לירושלים בליל ט"ו ושהה שם בזמן עמוד השחר, דינו כבני ירושלים לחומרא, אף שכבר חגג ביום י"ד [או"ח סימן תרפח ה].

 

 

בחסדי השם יתברך, סיימנו ללמוד הלכות פורים

    פורים-שמח     

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד מיוחד לחג-פורים: 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר' - פורים שמח!

 

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח, טז)

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

המן הרשע גזר גזירות על ארבע מצוות יחודיות, שביטאו את הקשר המיוחד של עם ישראל עם הקב"ה, כי לא היה יכול לשאת את ייחודו של עם-ישראל. מצוות אלה מרומזות במגילה.

לאחר שהתחולל נס פורים והמן הרשע נחל מפלה, מתארת המגילה את השמחה של עם-ישראל: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".1 מבארת הגמרא2, שבפסוק הזה נרמזו ארבע מצוות שהמן הרשע גזר עליהן, וכאשר התבטלה גזרתו היו היהודים יכולים לקיימן בלא חשש: "אורה - זו תורה, שמחה - זה יום-טוב, ששון - זו מילה, ויקר - אלו תפילין".

כל אחת ואחת מארבע מצוות אלה מתאפיינת בכך, שהיא אות3 בין עם-ישראל לקב"ה. זו הסיבה שהמן הרשע גזר דווקא עליהן, כי לא היה יכול לשאת את ייחודו של עם-ישראל, שבא לידי ביטוי בקשר המיוחד עם הקב"ה.

 

ייחודם של אותות

לכאורה אפשר היה לצפות, שהמצוות המשמשות אות בין עם-ישראל לקב"ה יהיו כאלה שאין דוגמתן בקרב אומות-העולם, וכך היו מבטאות את ייחודו של עם-ישראל. בפועל, כל המצוות הללו יש דוגמתן גם אצל עמים אחרים:

תורה, דברי שכל וחכמה - יש גם אצל אומות-העולם. חגים ומועדים - יש גם לגויים. מילה - רבים מהגויים מלים את עצמם. תפילין - גם עמים שונים, להבדיל, נוהגים לשאת עליהם סימן מסויים, שמציין את האומה או השבט שאליהם הם משתייכים. נשאלת אפוא השאלה, במה מאפיינים האותות הללו את ייחודו של עם-ישראל דווקא?

 

קדושה בגשמיות

אלא דווקא בזה בא לידי ביטוי ייחודו של העם היהודי. בתחומים שבהם אין שום דמיון בין יהודים לגויים, אין צורך באות מבדיל. הצורך באות הוא דווקא בדברים שבהם יש לכאורה דמיון - בדברים שיש דוגמתם גם בקרב אומות-העולם - ועל זה באים האותות הללו.

בכך מכריזים האותות, שגם העניינים הגשמיים של יהודי, שבהם יש לכאורה דמיון בינם ובין אומות-העולם - ספוגים קדושה והם שונים במהותם מאותם הדברים כפי שהם אצל העמים האחרים.

 

האותות שלנו

תורה: אצל אומות-העולם 'תורה' עניינה חכמה ושכל, ואילו אצל יהודים, עיקר עניינה של התורה הוא מה שלמעלה מהשכל. זו האמונה שהתורה ניתנה מאת ה' בהר-סיני, ושבמהותה היא חכמתו של הקב"ה, שלמעלה משכל אנוש.

שמחת יום-טוב: אצל אומות-העולם השמחה קשורה בהתהוללות ובפריקת-עול, ואילו אצל יהודים השמחה מביאה לידי יראת-שמים יתרה.

מילה: הרמב"ם4 אומר שהמילה מחלישה אצל הנימול את תאוות העולם הזה. לכן הגויים שמלים את עצמם מצטערים מכך. לעומתם, יהודים שמחים במילה - "שש אנוכי על אמרתך"5, "ששון - זו מילה".

תפילין: בני אומות-העולם שמעטרים את עצמם באות, בוחרים אותות נאים ויפים, ואילו יהודים מתעטרים בתפילין שחורות וברצועות שחורות, אלא שבתוך התפילין כתוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".6

בזה ייחודו של עם-ישראל, ולכן דווקא האותות הללו מבטאים את מעלתו ואת הבדלתו משאר האומות.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 916).

 

----------

1) אסתר ח,טז.

2) מגילה טז,ב.

3) חידושי אגדות מהרש"א שם.

4) מורה נבוכים חלק ד פרק לה ופרק מט.

5) תהילים קיט,קסב.

6) דברים ו,ד.

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חיוך יומי - פורים שמח

                        תוצאת תמונה עבור פורים

 

 

 

                                                               תוצאת תמונה עבור פורים

 

שירות לקוחות שלום, המוקד סגור כעת. שעות הפעילות הן מרגע שאתה מגיע לעבודה עד 10 דקות לפני שתתקשר....

 

 

                                                    תוצאת תמונה עבור פורים

 

         

 

                                        תוצאת תמונה עבור פורים

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ז' אדר-יום הולדתו ויום פטירתו של הענו באדם משה רבינו ע"ה-הדליקו נר ויהי רצון וזכותו תגן עלינו, אמן!

 

משה רבינו

 

 

תמונה קשורה

 

 

גזירה במצרים

שינויים מפליגים חלו בממלכת מצרים מאז שיעקב אבינו התקבל בכבוד מלכים על ידי בנו יוסף שכיהן כמשנה למלך. לאחר שיוסף ואחיו הלכו לעולמם, החל המלך החדש שהתמנה במצרים לענות את נכדיו של יעקב. הוא העביד אותם בפרך והעניש חמורות את אלו שלא עמדו בקצב העבודה המבוקש.

אם לא היה די בכך, הרי שחזאי הממלכה ראו כי עומד להוולד בן שיושיע את עם ישראל. פרעה חשש כי התחזית תתקיים והטיל גזירה אכזרית על העם: להשליך אל היאור כל בן זכר שיוולד במצרים.

 

גירושין

מנהיג הדור באותה תקופה, עמרם, שהיה נכדו של לוי בן יעקב, החליט לגרש את אשתו. "מה טעם להמשיך לחיות יחדיו אם הילדים שיוולדו לנו יושלכו אל היאור?" אמר ועשה, ובעקבותיו גברים רבים בעם ישראל גירשו את נשותיהם.

אך בתו מרים בת השש שיכנעה אותו להינשא מחדש. היא טענה בפניו: "פרעה גזר רק על הזכרים שימותו, ואילו אתה במעשיך תגרום שגם בנות לא יוולדו! פרעה גזר רק על מיתתם בעולם הזה, ואילו אתה במעשיך תגרום שהם לא יוולדו וגם לעולם הבא לא יבואו! בנוסף, פרעה הרשע, ספק גזירתו תתקיים ספק לא תתקיים, ואילו אתה שצדיק אתה בוודאי שגזירתך תתקיים!" בנוסף התנבאה הילדה שאימה היא זו שתוליד את הילד שיגאל את עם ישראל.

ראה עמרם את פקחותה של בתו, האמין לדברי נבואתה והחליט לשוב ולהתחתן עם יוכבד. היה זה אירוע משמח ביותר שכן האיחוד המחודש השפיע על גברים רבים לחקות את עמרם ולהשיב את נשותיהם.

 

החשש מתממש

יוכבד גילתה שהיא בהריון.

הפקחים המצריים שהיו ממונים על ביצוע גזירות פרעה ניהלו רישום מדוייק של כל הנשים בהריון. כשהגיע תאריך הלידה המשוער הם היו פוקדים את הבית כדי לבדוק האם נולד בן אותו ישליכו אל היאור.

בז' לחודש אדר, 2368 שנה לבריאת העולם, נולד משה רבנו.

משה נולד מוקדם והוריו יכלו להחביאו במשך שלושה חודשים בבית. כשהתקרב התאריך בו הפקחים המצריים היו אמורים לבוא אל הבית, יצרה אמו תיבת עץ בה הניחה את התינוק. את התיבה היא הניחה ביאור בלב כבד תוך תפילה לבורא העולם שישמור על בנה הקטן.

 

בת פרעה מאמצת

אחותו של משה, מרים, התחבאה על שפת היאור כדי לעקוב אחרי התיבה הקטנה. היא הבחינה שבתו של פרעה מלך מצרים ירדה לרחוץ על שפת היאור, וכשנתקלה בתיבה פתחה אותה בסקרנות וגילתה תינוק קטן בעל פנים מאירות.

"אקרא לו משה" היא אמרה, "שכן משיתי אותו מן המים".

היא ביקשה מן הנשים המצריות להניק את התינוק אך הוא סירב לינוק מהם. מרים שעמדה והביטה במתרחש ניגשה אליה: "האם תרצי שאקרא לאישה עבריה, אולי הילד יתרצה לינוק ממנה?" בת פרעה הסכימה, ומרים מיהרה לקרוא לאימה. כך שב משה הביתה למשך כמה שנים בהם ינק מאימו בתומם שב לארמון פרעה. בת פרעה אימצה אותו וגידלה אותו כבנה.

 

משה מסכן את חייו למען בני עמו

משה גדל ויצא כדי לראות את סבל בני עמו הסובלים בגזירת פרעה. כבר בפעם הראשונה הוא סיכן את חייו למען אחיו.

כשראה נוגש מצרי שהיכה את אחד מאחיו, הוא לא היסס פעמיים: הוא הביט ובדק שאיש לא מבחין במעשיו, הרג את המצרי וטמן את גופתו בחול.

למחרת הוא שוב יצא אל הרחוב, והפעם ראה שני יהודים רבים ביניהם. "רשע!" קרא לעברו של אחד מהם. "למה תכה רעך?!" הלה לא ויתר והשיב למשה: "האם בכוונתך להרוג אותי כפי שהרגת את המצרי?"

משה הבין שהרג המצרי התפרסם וכי בקרוב הוא עלול לעמוד למשפט באשמת רצח. הוא מיהר להימלט ממצרים למדין.

 

חתונה

במדין שוב נלחם משה בעד הצדק: כשראה את הרועים המקומיים מגרשים את בנותיו של יתרו, כומר אלילי שזנח את עבודת האלילים, מבאר המים. הוא נלחם עבורם והשקה את צאנם.

בבית סיפרו בנות יתרו על הגבר שסייע להם להשקות את הצאן. "מדוע לא הזמנתם אותו הביתה?" התפלא יתרו. "קיראנה לו. אולי הוא ישא אחת מכן לאישה". הצעת השידוכין של יתרו הייתה מוצלחת ומשה נשא את ציפורה בתו לאישה. לזוג הצעיר נולדו שני בנים שקיבלו את השמות גרשום (על שם היות משה גר בארץ זרה) ואליעזר (שכן אלוקי אביו היה בעזרו כשניצל מעונש מוות במצרים).

יתרו חמיו הפקיד את משה כרועה צאנו.

 

התגלות אלוקית בסנה

באחד הימים, תוך כדי רעיית הצאן, הבחין משה בשיח קוצני (סנה) שבוער באש אך לא נשרף. הוא התקרב כדי לצפות מקרוב במחזה הלא שגרתי, אך אז שמע את קולו של האלוקים שקרא לו: "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".

בורא העולם גילה לו כי הגיעה העת שבני-ישראל ייגאלו ממצרים, והוא, משה, יהפוך להיות מנהיג ישראל. הוא מסר לו סימנים וניסים שיחולל במצרים. "בתחילה פרעה יקשה את ליבו" אמר לו האלוקים, "אך בסופו של דבר אקיים את הבטחתי לאברהם, ובני-ישראל יצאו ממצרים ביד רמה".

התגלות אלוקית זו הייתה הראשונה מני רבות שהתרחשו בשנים שלאחר-מכן.

 

משה הופך למנהיג ישראל

כשמשה הגיע למצרים הוא קיבץ את בני-ישראל ובישר להם כי גאולתם קרבה ובאה. משם העניינים החלו להתנהל במהירות: פרעה סירב לדרישת משה ואהרן להוציא את בני-ישראל ממצרים, עשר מכות נחתו על המצריים במצרים כשהאחרונה שבהם, מכת בכורות, גרמה לפרעה לבוא ולהתחנן למשה להוציא את העם ממצרים.

בט"ו בניסן, בשנת 2448 לבריאת העולם, יצאו בני-ישראל ממצרים ברכוש גדול, בדיוק כפי שהבטיח האלוקים לאברהם אבינו 430 שנה קודם לכן. זמן קצר לאחר-מכן רדף פרעה וצבאו אחרי בני-ישראל כדי להחזירם למצרים, אך בני-ישראל חצו את ים סוף שנקרע לגזרים ובלע את אויביהם במצולות.

 

ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני

שבעה שבועות לאחר שיצאו ממצרים קיבלו בני-ישראל את התורה. כהכנה לכך עלה משה אל ההר וקיבל מהאלוקים הוראות מדוייקות כיצד להתכונן לקראת המעמד הנשגב, ולאחר שעם ישראל קיבל את עשרת הדיברות הוא עלה להר סיני שם שהה ארבעים יום וארבעים לילה במהלכם קיבל את שאר התורה ואת לוחות הברית מבורא העולם.

כשירד מההר שוב התגלתה מסירותו לבני-ישראל: הוא ראה את עם ישראל עובד לעגל עשוי זהב, ומיהר לשבור את לוחות הברית עליהם נחקק האיסור האלוקי לעבוד אלילים. בכך ביקש משה להגן על העם מפני כעסו של האלוקים שכן, כביכול, לא נותרה כל הוכחה לאיסור זה.

הוא מיהר לשוב אל ההר כדי להתחנן לבורא העולם שיסלח לעמו על החטא ובהצלחה: בורא העולם מחל לבני-ישראל והעניק למשה את הלוחות השניות, גם עליהן נחקקו עשרת הדיברות.

 

ארבעים שנה במדבר

במשך השנים שלאחר-מכן המשיך משה להנהיג את בני ישראל במדבר, כשהוא מנהל את עדתו ביד רמה. הוא הקים את המשכן, בית מקדש נייד שנסע עם בני-ישראל בנדודיהם שם הקריבו קורבנות ועבדו את בורא העולם. במשכן זה היה בורא העולם מתגלה אליו דרך קבע, מעביר לו הוראות לעם ישראל ומלמד אותו את התורה ואת המצוות.

התכנית המקורית הייתה לנסוע ישירות מהר סיני לארץ ישראל, וכהכנה לכך שלח משה מרגלים שידווחו על המצב הצבאי והכלכלי בארץ. כשהם שבו עם דיווח מבשר רעות על כך שלא ניתן לכבוש את הארץ, התמרד העם נגד התכנית לנסוע לארץ ישראל. בשל כך גזר עליהם בורא העולם שהם ימותו במדבר, ורק לאחר ארבעים שנה יזכו בניהם ונשותיהם להיכנס לארץ המובטחת.

אירוע מכונן נוסף אירע באחד הפעמים בהם בני-ישראל צמאו למים ובורא העולם ציווה על משה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה לא דיבר אלא היכה בסלע, וכעונש על כך נגזר עליו שלא יזכה להיכנס לארץ.

במשך ארבעים השנים שנדדו בני-ישראל במדבר התנהג עמם משה כרועה מסור ומעולם לא התגאה עליהם. התורה מעידה על ענוותנותו יוצאת הדופן "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

 

פטירתו

שבועות מספר לפני פטירתו כינס משה את בני-ישראל כדי להיפרד מהם ולחזק בליבם את האמונה בבורא העולם ובקיום מצוותיו. הוא שב ופירט את היציאה הניסית ממצרים, את המעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני – לצד תלונותיהם של בני-ישראל וחטאיהם במדבר. לבסוף, הוא בירך את כל שבטי ישראל בברכות רבות, ונפטר לבית עולמו בז' באדר בשנת 2488 לבריאת העולם, 120 שנה לאחר שנולד.

משה מת בהר נבו ונקבר בסמיכות מקום, אך עד היום איש לא יודע את מקום קבורתו המדוייק.

חמשת חומשי התורה, אותם כתב משה בעצמו, מסתיימים במילים הבאות המתארות את רמת ההתגלות האלוקית לה זכה משה, ואיש לא זכה לה אחריו:

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה, ולכל עבדיו ולכל ארצו; ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל".

(מתוך אתר חב"ד).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונה של נר זיכרון למשה רבינו

זכות משה רבינו תהא צינה ומגן עלינו, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מתכון לכבוד ערב שבת - בקלה צעיר בתנור עם ירקות

 

בקלה צעיר בתנור עם ירקות

 

 

 

 

חומרים

7 יחידות בקלה צעיר [או לפי מספר הסועדים], לנקות היטב מקשקשים!

10 פלפלים בהירים.

2 בצלים.

1 קופסת שימורים חומוס (מבושל).

2 עגבניות בשלות.

פלפל ירוק חריף, למי שאוהב.

מיץ מלימון אחד, או מיץ לימון משומר.

 

תבלינים

פפריקה אדומה

פלפל שחור

כורכום

תבלין גריל

אבקת שום [או שום טרי]

מלח

שמן קנולה [או שמן זית]

חצי כוס מים

 

אופן ההכנה

שוטפים ובודקים היטב את הפלפלים הירוקים והפלפל הירוק חריף  והבצל, וחותכים לקוביות.

מסדרים בחמגשית חד פעמית בצורת מלבן. שוטפים היטב את החומוס ומפזרים מעל הפלפלים והבצל.

בודקים ושוטפים היטב את הדגים ומסדרים מעל הירקות.

מזליפים מעל הדגים מיץ לימון.

חותכים עגבניות לקוביות ומפזרים מעל הדגים.

מתבלים בכל התבלינים ואם משתמשים בשום טרי מפזרים שום קצוץ על הדגים.

מעל זולפים מעט שמן.

בעדינות מוזגים מהצד חצי כוס מים.

מכסים בנייר כסף ואופים בחום של 225 מעלות, כשעה או עד שהדג והירקות מוכנים.

מסירים את נייר הכסף ואופים כ- 10 דקות להזהבת הדגים [לא יותר מדי].

 

 

ומה מברכים על דגים?

ברכה ראשונה – ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו, [והשומע עונה ] אמן!

ברכה אחרונה – ברכת "בורא נפשות רבות" [הברכה המלאה מופיעה בערך "סידור" באתרינו].

 

בתיאבון!

 

 

ואחרי האוכל, בא התיאבון להמשך הלימוד היומי...

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד לכבוד ערב שבת – פרשת השבוע – פרשת כי תשא

 

פרשת השבוע – פרשת כי תשא

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של פרשת כי תשא

 

 

פרשת כי תשא מכילה גם את סיפור חטא העגל, שאירע בהמשך למתן תורה (עליו קראנו בפרשת יתרו), וכן ציווים נוספים שקשורים למשכן (עליו למדנו בפרשות תרומה, תצוה):

39 יום לאחר המעמד רווי ההוד של מתן תורה, ממתינים בני-ישראל לשובו של משה רבינו וכשהוא מתמהמה לשוב הם יוצרים עגל זהב אליו הם משתחווים.

סיפור חטא העגל מופיע באמצע הפרשה, אך עוד קודם לכן, בתחילת הפרשה, מופיע ציווי האלוקים למשה לאסוף מכל יהודי מגיל עשרים ומעלה מחצית שקל. מחצית זו תשמש ליציקת אדני המשכן, ותכפר על בני-ישראל.

 

הכיור, שמן המשחה והקטורת

הוראות נוספות הקשורות להקמת המשכן:

יש להקים כיור מנחושת שישב על בסיס נחושת. ממימי הכיור יטלו הכהנים את ידיהם ואת רגליהם לפני העבודה במשכן;

משה ירקח מרקחת עשבים ושמן מיוחדת בשם "שמן המשחה". בשמן זה הוא ימשח את המשכן, את כליו ואת הכהנים. אין להשתמש בשמן המשחה לצרכים אחרים, ואין לרקוח מרקחת דומה למטרות חולין;

מרקחת עשבים נוספת היא "הקטורת", המורכבת מ-11 רכיבים, אותה מקטירים פעמיים ביום על "מזבח הקטורת". אין להכין קטורת דומה למטרות חולין;

האחראים על בניית המשכן יהיו: בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך משבט יהודה;

אין לבנות את המשכן ביום השבת, אשר מוקדש למנוחה. יש לשמור את השבת כי היא האות בין בורא העולם ובין ישראל.

 

חטא העגל

לאחר מתן תורה מעניק האלוקים למשה שני לוחות, עליהם נחרטו עשרת הדיברות באצבע אלוקים.

39 יום לאחר שעלה להר סיני, בני-ישראל טועים בחישוביהם ומסיקים כי על משה לשוב באותו יום. כששקעה החמה והוא לא הופיע, הם פונים אל אהרן בדרישה "עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו"!

בניסיון להרוויח זמן, פוקד עליהם אהרן לתת לו את תכשיטי הזהב שלהם אותם הוא משליך אל האש; קבוצת ה"ערב-רב", קבוצת גויים שהסתפחה אל עם ישראל ביציאת מצרים, יוצרים בכשפיהם עגל זהב.

"הבה נחגוג מחר לעגל" מבקש אהרן, בתקווה כי עד אז ישוב משה, אך העם השכים קום לעבוד את עגל הזהב, לזבוח לו קרבנות ולערוך חגיגה פרועה.

 

ובהר סיני...

"לך רד" אומר האלוקים למשה, "כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים; סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה". כעונש על החטא הגדול מבקש האלוקים להשמיד, חלילה, את עם ישראל ולהקים עם חדש מצאצאיו של משה.

משה מתחנן לפני האלוקים לבטל את הגזירה. "המצרים יאמרו" הוא טוען, "כי הוצאת את בני-ישראל ממצרים כדי להשמיד אותם בהרים". בנוסף הוא מזכיר את זכות אברהם, יצחק ויעקב אשר כרת עמם האלוקים ברית והבטיח לתת את ארץ ישראל לזרעם.

תחנוניו של משה ממתיקים את הגזירה ואלוקים חוזר בו.

 

משה שובר את הלוחות

כאשר יורד משה מן ההר ולוחות הברית בידו, הוא פוגש במשרתו יהושע הממתין לו ליד ההר. לקול רעש המסיבה הפרועה אומר יהושע "אני שומע קול מלחמה במחנה", אך משה מתקן אותו "אין זה רעש של מלחמה, אלא קול של חירופים וגידופים". כשהוא רואה את עגל הזהב, הוא משליך את הלוחות על הארץ ושובר אותם.

הוא תובע הסברים מאחיו אהרן על המתרחש, המספר לו על התרחשות הדברים שאירעה בהיעדרו.

על החוטאים בעגל נגזר עונש מוות: בני שבט לוי, שלא עבדו את העגל, מסתובבים במחנה והורגים את החוטאים; מגיפה פורצת בעם; בנוסף לכך, משה שורף וטוחן את עגל הזהב ומערבב את האפר במים ומשקה את העם, כאשר שתיית המשקה הורגת את החוטאים.

מאז חטא העגל, מעביר משה את אוהלו אל מחוץ למחנה שם נגלה אליו האלוקים כאשר בני ישראל עומדים ומביטים במתרחש ביראת כבוד עמוקה.

 

אל ההר, בפעם השניה

לאחר-מכן הוא שב ועולה אל הר סיני, כדי להתחנן לבורא העולם למחול לעמו על חטאיהם. "אם לא תרצה למחול להם" הוא מבקש, "מחוק את שמי מספר התורה, שלא יאמרו עליי שלא ביקשתי עליהם רחמים"!

אלוקים נעתר לדברי משה וסולח לעמו. עם זאת, הוא מציין כי מלאך – ולא השכינה בעצמה – יוביל אותם לארץ ישראל, וגם על כך מבקש משה: "אם אין פניך הולכים עמנו, אל נא תעלנו מזה".

לבסוף בורא העולם מבטיח כי הוא עצמו יוביל את העם אל הארץ המובטחת. כאות להבטחה זו הוא יתגלה אל משה ויראה לו את כבודו, אך, הוא מבהיר, "תראה רק אחורי ולא את פני". באותה הזדמנות אף יקרא האלוקים בפניו את "שלוש עשרה מידות הרחמים" אותם משה ובני-ישראל יוכלו לומר בעת צרה כדי לעורר את רחמי האלוקים.

 

אל ההר, בפעם השלישית

"פסול לך לוחות שניות", אומר האלוקים למשה ופוקד עליו לעלות שוב אל ההר בפעם השלישית, שם הוא מתגלה אליו וקורא את שלוש עשרה מידות רחמיו.

הוא כורת עמו ברית מיוחדת, מצווה אותו שלא ללכת בדרכי יושבי ארץ כנען או לעבוד את אליליהם, לשמור את חג הפסח, לפדות את הבכורות, לשמור את השבת, לחגוג את חג השבועות, לעלות לרגל בשלושת הרגלים, להביא ביכורים אל בית המקדש ושלא לבשל גדי בחלב אמו.

גם בפעם השלישית שוהה משה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה. כשהוא יורד ובידו הלוחות, חוששים בני ישראל ואהרן לגשת אליו, כי במשך שהותו בהר סיני זרח אור פניו. הוא מרגיע אותם ומלמד אותם את דברי האלוקים, ולאחר-מכן מכסה את פניו.

מאותו יום ואילך לובש משה את הבגד המיוחד על פניו, אותו הוא מסיר רק בעת הדיבור עם האלוקים ובעת מסירת דברי האלוקים לעם.

 

(מתוך אתר חב"ד).

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

  {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}        
    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 65] – לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

 

 

 

מצוה לעצור בעד מחלוקת

מצוה גדולה היא להשקיט המחלוקת ולהשלים בין היריבים. על זה נאמר [תהלים לד, טו]: "בקש שלום ורדפהו". שכוונת הפסוק, כי יש לבקש שלום ולרדוף אחריו גם אם הוא נראה מתרחק. מי שניסה פעמים רבות למנוע מחלוקת ולא עלתה בידו, אל יתייאש ואל יחדול מכך, אלא ינסה שוב ושוב עד שיצליח להשכין שלום בין הניצים.

 

התרצה לאבד חלק מימי חייך

אין לך אדם בעולם המוכן לקצר את ימי חייו, ואף-על-פי-כן רבים הם המאבדים את זמנם על-ידי שיחות בטלות ודברי הבאי. מי שיתבונן בדבר ויצרף את חשבון השעות האבודות יווכח עד מה גדולה האבידה. שעה אבודה אחת ביום מגיעה לידי 350 שעות בשנה. ידוע מאמר החכם: "אין לך דבר שהוא כה אבוד כמו זמן שאבד". ואמת גדולה היא, כי כסף שאבד ניתן להשיבו, לא כן זמן אבוד – הוא אבידה נצחית. הנוצר לשונו מרע, טבעו שהוא ממעט בדבורים מיותרים, ועל-כן נשאר לו די זמן פנוי ללימוד התורה וקיום מצוותיה.

 

התרופה של דוד המלך, עליו השלום

יש המתיאשים משמירת הלשון, בראותם כיצד רבים מתרשלים בה ונדמה להם כי אין אדם היכול לעמוד במצוה זו. אך האמנם יש הצדקה לרפיון זה? משל למה הדבר דומה – לעיר שכל תושביה חלו במחלה נוראה, ולא נמצא רופא היודע להביא מזור ומרפא לאותה מחלה. הכל כבר נואשו והשלימו עם מר גורלם. וגם כשהגיע לעיר באחד הימים רופא מומחה בעל שם עולמי, לא פנו אליו כדי לשאול בעצתו. היה רק אדם אחד שרץ אל הרופא החדש לבקש את עזרתו. וכששאלוהו על מה ראה ככה למהר בעוד האחרים כבר נואשו ממרפא? השיב להם: "שוטים שבעולם, הלא חיי תלויים בו, ואיך יעלה על דעתי לראות מה אחרים עושים בשעה זו?"

אם כך הוא ברפואת הגוף, על אחת כמה וכמה ברפואת הנפש, מי לנו רופא נאמן יותר מדוד המלך עליו השלום, והוא ששאל: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", וגם נתן לנו עצה: "נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה" [תהלים לד, יד]. היש מישהו שלנבון יחשב, ולא ימהר לקחת את התרופה כאשר יעץ דוד המלך.

 

שמירת אוצר המלך

מי שהמלך מינה אותו כשומר על אוצרותיו, יעשה בודאי כל מאמץ שלא להיכשל במשימה, וגם ישתדל שלא להסיח אף לרגע את דעתו ממנה. על אחת כמה וכמה, אם במקום האוצר רבים הגנבים והשודדים הלוטשים עליו עין או שכבר היו בו גנבות בעבר, בודאי יגביר הממונה על השמירה את ערנותו ויחפש ללא הרף תחבולות לשפר את השמירה. בדומה לכך עלינו לנהוג בשמירת אוצרו של הקב"ה. דוקא משום שהיצר הרע אורב כדי לחטוף מאיתנו את האוצר, ולמרות שכבר נכשלנו בעבר בלשון-הרע, עלינו להגביר ביתר שאת את ערנותו שלא נכשל בשמירת האוצר היקר – הוא הדבור!

 

המשיב רעה לרופא שריפא אותו

שים לב! פלוני לקה בשתוק הדבור. ולאחר מאמצים מרובים נמצא רופא שהחזיר לו את כח הדבור. שער בנפשך, האם יעלה על הדעת שיהין (שיעיז) אותו אדם להשתמש באותו כח הדבור כדי לבזות את הרופא שהחזירהו לו? במשל זה משתקף מצבנו. הקב"ה זיכה אותנו ביתרון על כל בעלי החיים, והוסיף בנו את הנפש המדברת כדי שנוכל לזכות בעולם הנצחי על ידי תורה ומצות. לכן, אל נשתמש במתנה נפלאה זו נגד רצון נותנה.

 

אל תמשיך!

אם מישהו מזהיר אותך באמצע הארוחה כי המזון שאתה אוכל אינו כשר, תמהר מיד לפלוט אותו מפיך, כך עלינו לנהוג גם לגבי לשון-הרע. אם אתה מוצא עצמך מדבר לשון-הרע – הפסק מיד!

 

הקדוש-ברוך-הוא עוזר למי שעוזר לעצמו

את תפילת ה"שמונה עשרה" אנו מסיימים בבקשה "אלקי, נצור לשוני מרע", אולם מי שמתרשל בשמירת הלשון ואינו מתאמץ ככל יכלתו לנצור את לשונו מרע, איך יכול הוא לבוא לפני הקדוש-ברוך-הוא ולבקש שיעזרנו בכך?

 

הנזהר בלשונו – כמה שכרו עצום!

 

לסיום, תפילה לשמירת הלשון:

רבונו של עולם,יהי רצון מלפניך, אל רחום וחנון, שתזכינו היום ובכל יום לשמור פינו ולשונינו מלשון-הרע ורכילות ומקבלתם. ונזהר מלדבר אפילו על איש יחידי, וכל שכן מלדבר על כלל ישראל או על חלק מהם. וכל שכן מלהתרעם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא. וניזהר מלדבר דברי שקר, חנופה, ליצנות, מחלוקת, כעס, גאווה, אונאת-דברים, הלבנת-פנים, וכל דברים אסורים. וזכינו שלא לדבר כי-אם דבר הצריך לעינייני גופינו או נפשינו. ושיהיו כל מעשינו לשם שמיםאמן!

 

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה

לימוד יומי [שעור 28] – הלכות שבת - דינים כלליים בשבת

 

יותר משאנו שומרים את השבת – השבת שומרת עלינו

הלכות שבת - דינים כלליים בשבת

(סימנים שכ"ו, של"ח, של"ט, שמ"א)

 

 

 

 

א. אסור לרחוץ כל גופו במים חמים בשבת, ואפילו הוחמו מבעוד יום. ורק פניו ידיו ורגליו, מותר, ואף אם רוחץ כל אבר בנפרד, אסור להגיע לרוב גופו. ובחמי טבריה, מותר [או"ח סימן שכו א]. ואפילו להכנס למרחץ רק להזיע, אסור [שם יב'].

ב. מותר להשטף במים צוננים בשבת, והאשכנזים מחמירים בזה, אלא אם כן במצטער [שם א']. ומכל מקום צריך ליזהר לנגב בנחת, שלא יבא לידי סחיטה [ילק"י ד/ד עמוד ס']. ותינוק או חולה, מותר להם לשטוף כל גופם במים חמים [שם סד'].

ג. אדם שרחץ בצונן, אסור לו לעמוד ליד תנור, מפני שמפשיר מים שעליו. אבל אם רחץ רק ידיו, מותר [ה"ע ח"ד עמוד רז']. ומכאן ראיה שדין רחיצה בפושרים בשבת, כדין רחיצה בחמים [ילק"י ד/ד נז'].

ד. אסור לטבול במקוה חם בשבת, ולכך אשה שזמן טבילתה הוא בליל שבת, תטבול לכתחילה בבין השמשות. ומכל מקום אם לא הספיקה, לא תדחה טבילתה, ותסמוך על הדעה המתירה [ט"ה ח"ב עמוד תנב].

ה. אסור לנגן בכלי שיר בשבת, גזרה שמא יתקן כלי שיר [או"ח סימן שלח' א']. וכן אסור למחא כפים או לרקוד ולתופף על השלחן כדרך המשוררים [שלט ג'].

ו. להקיש על הדלת שלא בדרך שיר, מותר. ובטבעת הקבועה על הדלת לדעת הרמ"א אסור, אך לדעת מרן הדבר מותר [שלח א'-ילק"י ד/ה עד']. וכן מכים כף על כף או על השלחן שיהיו בשקט, או למחא כפים למי שגמר לנאום, כיון שאין זה דרך שיר, הדבר מותר [שם סז'-סט'].

ז. לשרוק בפה, מותר, כיון שאינו עושה מעשה [שלח א'-ילק"י ד/ה ע'].

ח. השומר פירות וכדומה ורוצה להבריח צפרים או בעלי חיים, אסור לו לטפוח בכפיו או לרקוד כדי להבריחם, גזרה שמא יטול צרור ויזרוק עליהם [שלח ד'].

ט. רמ"א כתב שנהגו לרקד ולמחא כף, והסביר שלא מחו בהם, מחמת שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, וכן שסמכו על הדעה שכיון שהיום לא בקיאים בתקון כלי שיר, הדבר מותר. ומכל מקום מרן בב"י דחה טעם זה, ואסר [שלט ג']. ואין להשתמש בטעמים של "אש רשפי קדש" [ילק"י ד/ה פז'].

י. במקום מצוה, כגון שמחת תורה או הכנסת ספר תורה, הקלו במחיאות כפים ורקודים, אך לא בשאר שמחות של מצוה ואפילו לא שמחת חתן וכלה [שם].

יא. רקוד שנאסר זה כאשר עוקר רגליו מן הקרקע, אך כאשר הולכים במחול, לא נחשב כרקוד [שם פו'].

יב. דלת שעם פתיחתה מזיזה פעמונים, מותר לפתחה בשבת, כי אין כונתו לכך, והמחמיר להוציאם מערב שבת, תבוא עליו ברכה. ואם זה חשמלי, חייב לנתקם [שם עה']. ופעמונים הקבועים ברמונים לספר תורה או בפרוכת, שעשויים לשם מצוה שישימו לבם לעמוד לפני ספר תורה, מותר לכתחילה [שם עז'].

יג. יש מתירים להביא נגנים גויים לנגן בשמחת חתן וכלה, והמנהג בארץ ישראל לאסור [ה"ע ח"ג קצ'].

יד. אסור לשחק באגוזים ורמונים על גבי קרקע, שמא יבוא להשוות גומות. וכתב הרמ"א, שעל גבי שלחן מותר [שלח ה'], ונחלקו האחרונים בדין קרקע מרוצפת, אם מותר [שם כפה"ח ס"ק לו']. וילדים המשחקים "חבל" ו"גולות", צריך למנעם מלשחק על גבי קרקע רכה [ה"ע ח"ד רמא].

טו. אין רוכבים על גבי בהמה בשבת, גזרה שמא יתלוש זמורה להנהיגה [שלט ה']. ואם הבהמה שלו, חייב בשביתתה מדין "למען ינוח שורך וחמורך", וזה לא משנה אם נעשה על ידו או על ידי אחרים [שש"כ כז' ג'].

טז. אסור מחמר (1), הוא בין אם הבהמה שלו או של אחרים, ואפילו הפקר, ועושה בה אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת לאדם מישראל, על ידי שמנהיגה לכך ביד או במקל ואפילו בקולו [שם ב']. ומלאכות שאסורם מדרבנן, יש בזה רק אסור שביתת בהמתו [שם ד'].

יז. מלאכות שהבהמה עושה להנאתה, כגון תולשת ואוכלת, מותר. וכן אם יש עליה משא שנועד לחממה, מותר. אך אם זה בשביל שלא תזיק, הוי משא, ואסור [שם ו'-ז'].

יח. אסור לשחות בים, נהר, או ברכה ללא שפה, גזרה שמא יעשה חבית שיטין [שלט ב']. וכיום אסור אפילו בברכה עם שפה מסביב, מפני כל החילול שבת שמסביב [ילק"י ד/ב ז'].

יט. אסור לדון בשבת, דהינו לשמוע את טענות הצדדים, ולתת פסק דין. אך לעיין בשבת בספרי שו"ת ופוסקים לדעת מה יפסוק, מותר [שלט ד'].

כ. אסור להפריש תרומות ומעשרות ביום שבת, ואפילו הם פירות דמאי, הפרשתם אסורה. ורק בבין השמשות, מותר להפריש מפירות דמאי [שלט ד']. ואדם שמחמיר לעשר כל מה שאוכל מצד חומרא, יכול להניח קצת בצד, ולהפריש במוצאי שבת.

 כא. אשה ששכחה להפריש חלה, אם המדובר בארץ ישראל שעיקר דין הפרשת חלה מדאורייתא, מכיון שאי אפשר להפריש חלה, אסור לאכול מאותם דברי מאפה. אך אם המדובר בחו"ל שכל הפרשת חלה עקרה מדרבנן, יכולה להניח חתיכה להפרשת חלה במוצאי שבת, ולאכול מאותו מאפה [או"ח סימן תקו ג']. ונקרא עיסת חוץ לארץ, אם העיסה נעשתה בחו"ל, אפילו אם הקמח מארץ ישראל. אבל קמח מחוץ לארץ שנעשתה העיסה בארץ ישראל, דינו כארץ ישראל [רמב"ם ביכורים פ"ה ה"ו].

כב. אין פודים פדיון הבן בשבת וביום טוב, אלא דוחים למוצאי שבת ויום טוב, ואפילו בשוה כסף אסור לפדות [שלט ד'-ילק"י ד/ה ק'].

כג. כל הדברים הללו אם נעשו בשבת, בין במזיד ובין בשוגג, הועילו. אלא שאם נעשה במזיד, אסור להם להנות עד מוצאי שבת, ואם נעשה בשוגג גם בשבת, מותר בהנאה [שלט ד'].

כד. אסור בשבת לקדש או לגרש אשה, וכן לא לחלוץ או לייבם, וכן אסור להקדיש דברים [שם].

כה. ספינה הקשורה לחוף מותר לעלות עליה בשבת, אך אם אינה קשורה, הדבר אסור [שלט ז'].

כו. אין לעשות התרת נדרים בשבת, אלא אם כן יש צורך בהתרה לכבוד שבת, כגון שנדר שלא לאכול או לשתות וכיוצא בזה, וזאת אפילו היה לו פנאי להתירם קודם השבת. אבל מה שנוגע לאמצע השבוע, אסור [שמא א'].

כז. מותר לבעל להפר נדרי אשתו אפילו בשבת, מחמת שאין אפשרות אחרת [שם]. וכן מותר להתיר חרמי הקהל בשבת [שם ג']. ונהגו לעשות "כל נדרי" בליל כפור, מכיון שמחשיבים זאת כצורך היום שיהא להם לכפרה. ויש מחמירים לעשות מבעוד יום [ילק"י ח"ה קא'].

 

 

ביאור מושגים:

 

(1) מְחַמֵּר -

מְחַמֵּר הוא הציווי על כל  יהודי לאפשר לבניו ובנותיו הקטנים, עבדיו ובעלי החיים שברשותו, לנוח מכל מלאכה בשבת. מקור האיסור הוא פסוק בתורה האומר (שמות כ, ט): "לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

אסור לאדם לגרום לבעלי החיים שברשותו לעבוד בשבת ולעבור על אחת מהמלאכות (אפילו מלאכה מדרבנן). פעולה הגורמת לבעל חיים לעבוד בשבת נקראת "מחמר". אדם הגורם לבנו לעבור על איסור שבת על פי צוויו, עובר גם הוא על איסור מחמר.

 

השבת היא מקור הברכה, יהי רצון שנשמור שבת כהלכתה, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 19] – הלכות קריאת ספר תורה

 

הלכות קריאת ספר תורה

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של קר×?א×? ×?ס×₪ר ×?×?ר×?

 

 

א. משה רבנו תיקן לישראל שיהיו קוראים בתורה בשבת, בשני וחמישי, כדי שלא ישהו שלושה ימים בלי תורה, ובא עזרא ותיקן שיהיו קוראים במנחה בשבת, ושיהיו שלושה עולים, וקוראים לפחות עשרה פסוקים [ילק"י ח"ב יב'].

ב. בימות החול, שמותר לעבוד בהם, אסור להוסיף על מספר העולים לתורה, מפני טורח ציבור, אבל בשחרית של שבת, יום טוב וכפור, מותר. ובמנחה של שבת אסרו, מפני שמתאחרים על ידי הדרשה [או"ח קלה' א'-כפה"ח ס"ק ב']. ואף אם יש שני חתנים וכדומה, לדעת מרן אסור להוסיף, אך הרמ"א מתיר [שם]. ויש אפשרות להעלות את שני החתנים על ידי שיאמרו לכהן לצאת מבית הכנסת. או אם יש מניין בצמצום, יכולים לומר "אף על פי שיש כאן כהן, יעמוד ישראל במקום כהן", כי עיקר דין קדימה זה בשבתות [ילק"י ח"ב לה'].

ג. אם נאנסו ולא קראו ביום שני, אין יכולים לקרא ביום שלישי [שם טו']. ואם רוצים לקרא במנחה, יש להם על מה שיסמוכו, אם כי הבא לשאול אין מורים לו כן [שם יט']. ופועלים שיכולים לקרות רק לפני עמוד השחר, יכולים להוציא ולקרות בברכה [שם טז' בהוספה].

ד. ציבור שלא קראו פרשת שבוע, יכולים בשבת הבאה לקרא שתי פרשיות, על ידי שהכהן יקרא בעליתו את כל הפרשה הקודמת, עם שלושה פסוקים מהפרשה הנוכחית [שם כ'].

ה. חובת קריאת התורה היא רק על ציבור, ולכך מי שנאנס ולא שמע או הפסיד חלק מהקריאה, אין לו חובה להשלים [שם כב'-כג'].

ו. כהן עולה ראשון, לוי שני, וישראל אחרון, גם אם הוא תלמיד חכם [או"ח קלה' ג'-ד']. ואם נכנס הכהן לבית הכנסת אחרי שישראל כבר עלה לתורה, אפילו אמר "ברכו", פוסק בישראל, ועולה הכהן לתורה. אך אם החל את הברכה [ברוך אתה השם] לא יפסיק. ונהגו שהישראל שלא עלה, עומד בתבה ויעלה שלישי [קלה' ו'].

ז. אם אין כהן בבית הכנסת, אין הלוי עולה שני. וישנה מחלוקת אם אפשר שהלוי יעלה ראשון או שלישי, ולהלכה נקטינן שאפשר, ויאמרו אף על פי שהוא לוי [ילק"י ח"ב מט'].

ח. כאשר אין לוי בבית הכנסת, הכהן שעלה ראשון, עולה עליה נוספת במקום הלוי, ולא יעלו כהן אחר כדי שלא יצא לעז על הראשון [או"ח קלה' ח'].

ט. אסור לעלות לוי אחר לוי וכהן אחר כהן, משך כל העליות [שם ט']. ובהפסק ישראל בינתיים, מותר, ואומר השליח ציבור אף על פי שהוא כהן או לוי. ומנהג בני אשכנז שכהן ולוי עולים רק במקומם [שם י'].

י. עיר שכולה כהנים או כולה לויים, ויש ישראל אחד ביניהם, הוא עולה ראשון מפני דרכי שלום, והם עולים אחד אחרי השני, מכיון שהדבר ידוע אין פגם [קלה' יב'].

יא. קטן עולה למנין שבעה והוא הדין למנין שלושה, ויש חולקים בזה. ולהלכה יכול לעלות ולקרא, וכדאי להחמיר שלא יקרא כל הקריאה, אלא אם כן אין אחר שיקרא [ה"ע ח"ג קכ'].

יב. לגבי מחללי שבת בזמננו האם עולים לתורה, ישנה מחלוקת ולמעשה אפשר להעלותם, אך יעלו עולה נוסף כנגדם כדי להשלים שבעה, ואינו צריך לחזור על הקריאה כיון ששומעים מהחזן. כל זאת בשונה ממפטיר שלא מעלים מחלל שבת. ולגבי שאר עוברי עבירה מעיקר הדין מותר להעלותם [שם קכ'-קכא']. אין מעלים אבל [אדם שנימצא באבל] לספר תורה, מפני שאסור בלימוד תורה, ורק אם קראוהו בטעות ביום שבת לעלות, יעלה [יו"ד תסא' א'].

יג. אין כבוד לספר תורה שיטלטלוהו לשם קריאה, ומכל מקום נהגו להקל לטלטל לשם קריאה בציבור כאשר מיחדים לו מקום, קל וחומר אם הטילטול באותה רשות, כגון בנין או חצר [ילק"י א' כה'-כט'].

יד. בהלכה מובא סדר מי עולה אחרי הכהן והלוי, אך כיום שנהגו למכור, לא מקפידים בזה [או"ח קלו' א'-ילק"י ח"ב ז'].

טו. כל קריאה צריכה להיות לפחות עשרה פסוקים, אך מותר לקרות פחות מכן אם הענין מסתיים בתשעה פסוקים [או"ח קלז' א']. ובפרשת עמלק שקוראים בפורים, נהגו לכפול הפסוק התשיעי, כדי להשלים לעשרה פסוקים [שם תרצד' ד']. וכל אחד מהעולים חייב לקרות לפחות שלושה פסוקים, והקורא ארבעה, משובח [שם קלז' ב'].

טז. אם בקריאה דילג פסוק, אך בסך הכל קראו בין שלושתם עשרה פסוקים, יצאו ידי חובה ואין חוזרים. וכך הדין בכל הקריאות שסומכים על מה שמסיימים את התורה בשבתות. אבל בשבת אם דילג, אפילו החזירו הספר תורה להיכל, חוזרים ומוציאים וקוראים אותו פסוק ועוד שתים עמו [שם קלז' ג']. אך אם הבחינו שדלגו רק במנחה של שבת, אי אפשר להשלים רק בשבת הבאה [ילק"י ח"ב עב'].

יז. קרא שתי פסוקים וברך, חוזר וקורא פסוק נוסף ומברך שוב לאחריה [שם קלז' ד']. ואם כבר עלה לתורה אדם אחר וברך, צריך לעלות עולה נוסף, שאין זה נחשב לעליה. ואם קרא הדבר בשבת ובלאו הכי יש שבעה עולים, אינו צריך עולה נוסף [ילק"י ב' פד']. ואם קרא שתי פסוקים וחצי, אינו חוזר מספק [שם עז'-עח'].

יח. קרא העולה השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף לפחות שני פסוקים, נחשב כעליה. ואם לא הוסיף, אין זאת נחשב לעליה. חוץ מפרי החג בסוכות משום דלא אפשר [או"ח קלז' ו']. ואם סיים הפרשה בששה עולים ואמר קדיש, חוזר ומעלה עולה נוסף לשביעי ואומר קדיש, ועולה נוסף למפטיר [ילק"י ח"ב עט' ודלא כשו"ע רפב' ו'].

יט. הקורא בתורה, אסור לו לשייר פחות משני פסוקים, וכן לא יתחיל בפחות משלושה פסוקים לפני הפרשה, מפני היוצאים שיאמרו שהעולה לתורה אחריו לא יקרא אלא ב' פסוקים. וכן לא יפסיק או יתחיל בתוך שלושה פסוקים אחרי הפרשה, מפני הנכנסים, שלא יאמרו שמי שעלה לפניו, לא קרא אלה שני פסוקים [או"ח קלח' א']. ומכל מקום אם סיים כך וברך העולה, אין חוזר וקורא. ונכון שהעולה אחריו יתחיל למפרע [ילק"י ח"ב פא'].

כ. לדעת מרן השולחן ערוך, אדם שלא יודע לקרות בתורה לא יעלה, ובדיעבד מועיל רק אם קורא מילה במילה עם השליח ציבור. אך מי שאינו קורא כלל וכן הסומא, אסור להם לעלות, ואם מברכים הוי ברכה לבטלה [או"ח קלט' ב'-ג']. ויש מחלוקת באחרונים אם המנהג כמרן, או שסומכים על הדיעה ששומע כעונה, ומי שסומך על זה מוחין בידו [ילק"י ח"ב פד'].

כא. הספרדים נהגו שלא לקרות לעולה בשמו מחשש שיסרב, ויהא ח"ו בכלל "ועוזבי ה' יכלו" [שם פג'].

כב. קודם שמברך, מסתכל היכן צריך לקרות. וכתב רמ"א שיהפוך פניו לצד בזמן הברכה [או"ח קלט' ד']. ובין עולה לעולה, נהגו לכסות הכתב או לסגור הספר [שם ה']. צריך לומר הברכות בקול רם, והאומרם בלחש הוי טועה, ויש אומרים שחייב לחזור ולברך [שם ו'].

כג. אם טעה וברך תחילה תחילה "אשר נתן", כל עוד שלא סיים, יתקן. ואם כבר סיים הברכה, יברך לסוף אשר בחר [ילק"י ב' פח']. ואם ברך תחילה וסוף אותו דבר, יצא בדיעבד ואינו חוזר [שם פט'].

כד. ברך ברכות התורה בבוקר, ומיד קראוהו לעלות לתורה, עולה ומברך שוב [או"ח קלט' ח']. ואם עלה קודם שברך ברכות התורה שוב לא יברך [שם ט']. וישלים ברכת והערב נא [שם כפה"ח ס"ק מח'].

כה. בשעת הקריאה והברכות צריך העולה לעמוד, ואסור אפילו לסמוך עצמו ואם הוא בעל בשר סומך [שם קמא' א']. וכן צריך לאחוז הספר תורה בתיק או על ידי מפה [ילק"י ב' צד'].

כו. הקורא עם השליח ציבור, לדעת מרן אסור לו להשמיע לאזניו, אך לרמ"א מותר, ובתנאי שלא יפריע לאחרים [או"ח קמא' ב']. וכאשר עולה, עולה בדרך הקצרה ויורד בארוכה. ואם שניהם שוים, עולה דרך ימין [שם ז']. ושקורא, צריך שיעמוד אדם אחר לידו, כמו שהתורה ניתנה על ידי סרסור [שם ד'].

כז. לא מעלים אב ובנו או שני אחים זה אחר זה משום עין הרע [שם ו'], אפילו אומרים שאינם מקפידים כלל [ילק"י ב' קיז']. ומכל מקום הסב והנכד, יכולים לעלות אחד אחר השני, אלא אם כן ידוע שמקפידים [שם קיט']. ואם יש הפסק קדיש ביניהם, כגון משלים ומפטיר, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, וקל וחומר אם מדובר בשני ספרים שונים [שם].

כח. מותר לעלות שני כהנים זה אחר זה, בשני ספרים. ואם יש רק כהן אחד, יכול לעלות עלית כהן וחתן תורה, מחמת שאין זה שני ספרים, ואין חשש שיאמרו שהספר תורה פגום. אבל בשני ספרים אסור לעלות שתי עליות, שהוי פגם לספר הראשון כאילו הוא פסול [שם קכ'].

כט. לדעת מרן שליח ציבור שקרא וטעה כגון שחיסר או הוסיף איזה אות, אפילו לא משתנה הענין, מחזירים אותו, ולדעת רמ"א רק אם השתנה הענין [או"ח קמב' א']. ואם טעה בטעמי המקרא, מחזירים אותו רק אם נשתנה הענין. ומכל מקום גם אם אין מי שיודע לקרא בדקדוק, יקראו בברכה [שם ב'].

ל. הספר תורה צריך להיות כשר לקריאה, שיהיו כל חמישה חומשי תורה תפורים יחד ובגלילה [קמג' ב'] ואפילו אם במקום אחד נפתחה התפירה ברוב העמוד, ואין חמש תפירות [יו"ד רעח' נ'], או אם נמצאה טעות בספר תורה בחסרון או ביתרון אות, פסול [קמ"ג ד'-ילק"י ב' ק"נ-קנ"א].

לא. למנהג הספרדים אף דיבוקים ופרודים צריך להוציא ספר תורה אחר, ומשלים ג' פסוקים בספר תורה אחר, ואינו צריך לחזור על מה שקראו כבר [שם]. ואם יש ספק דיבוק [שם קנא'], וכן בדיבוק שצורת האות ניכרת להדיא [בגלוי], אין צריך להוציא ספר תורה אחר [ה"ב ב' ריד'].

לב. אם יש שעוה על האותיות אסור בשבת לקלף, וממילא אי אפשר לקרא. אך מותר לקרא אם זה שלא במקום הקריאה [ה"ע ג' קכו'].

לג. הוציאו בטעות ספר תורה פסול וקראו בו, אינו צריך לחזור מחדש על כל מה שקראו [ילק"י ב' קנג'].

לד. יכול ספרדי לעלות בספר תורה אשכנזי וכן להפך, כן הדין בספר תורה של התימנים ואף על פי שיש שנוי באותיות, אפשר לעלות ולברך. אך בספרי תורה תימנים שיש בהם נקודות, לא כדאי לעלות [שם קמ"ה-קמ"ו].

לה. קריאת התורה היא רק במנין, ומכל מקום אם תוך כדי הקריאה יצאו אנשים ונשאר רוב מנין, ממשיכים וגומרים את כל הקריאה בברכות לפני הקריאה ואחריה, אך לא יאמר קדיש בסוף הקריאה, והשביעי יהא המפטיר [ה"ע ג' קכד'].

לו. אין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור, אלא מראש יוציאו שני ספרי תורה לקריאה. אך אם יש להם רק ספר תורה אחד, מותר, וידחה כבוד הציבור [או"ח קמד' ג'].

לז. מנהג בני ספרד לשבת בזמן הקריאה, ויש מבני אשכנז שנהגו לעמוד [שם קמו' ד']. אסור לדבר כאשר קוראים בספר תורה, אך אם רוצה לקרות שמו"ת מילה במילה עם השליח ציבור, מותר [שם קמו' ב']. ואסור לצאת באמצע קריאת התורה, אלא רק בין גברא לגברא [שם א'].

לח. אסור לאחוז ספר תורה ערום ללא מטפחת [שם קמז' א'], ולכן יגללוהו על ידי מטפחת דוקא, ואף אם צריך לגלול הרבה אין להקל [ה"ע ג' קכה'].

לט. מוציאים שלושה ספרי תורה בראש חודש טבת שחל בשבת. אם קראו בראשון שישה, כפי הדין, אין אומרים קדיש אחריו אלא אחר הספר השני. ואם קראו שבעה עולים, שזה חובת היום, אומרים קדיש אחר כל ספר [ה"ע ג' קכד']. ובכל זה אין נפקא מינה אם קוראים בשלושה ספרים או בספר אחד שגוללים אותו כל קריאה [ילק"י ב' קעה']. וראש חודש טבת שחל בחול, אפילו קורא בשני ספרים אין אומרים קדיש, אלא אחר שקורא חובת היום, שזה ארבעה עולים.

 

 

בשעור הבא נלמד בהלכות הזכרת הטל והגשם.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חיזוק יומי – כֹּחַ לְהַמְתִּין לִישׁוּעַת ה'

 

 

כֹּחַ לְהַמְתִּין לִישׁוּעַת ה'

 

 

וְעַל-כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ אֶל הָאֱמֶת - לְהַאֲמִין וּלְהָבִין שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם זְמַן כְּלָל, כִּי הַזְּמַן פּוֹרֵחַ מְאֹד, כִּי כָל יָמֵינוּ הֶבֶל, וְכָל הַזְּמַן נִמְשָׁךְ רַק מִבְּחִינַת לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן - בִּשְׁבִיל בְּחִירָה, רַק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת, אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם זְמַן כְּלָל. וְעַל-יְדֵי-זֶה יִהְיֶה לוֹ כֹּחַ לְהַמְתִּין לִישׁוּעַת ה' תָּמִיד, וְלֹא יַטְרִיד דַּעְתּוֹ בְּטִרְדַּת הַפַּרְנָסָה וְדַאֲגַת הַמָּמוֹן, רַק יִהְיֶה רָגִיל לוֹמַר 'בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם', וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל - מִי שֶׁדּוֹאֵג מַה יֹּאכַל לְמָחָר הוּא מִמְּחֻסָּרֵי אֱמוּנָה, "כִּי מָאן דְּבָרָא יוֹמָא בָּרָא מְזוֹנֵהּ" (מי שברא את היום - ברא את מזונו של היום). 
(ליקוטי הלכות, ריבית ה', אות ב')

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 64] – לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

 

 

 

דוגמא ומופת לאחרים

אמרו [סוכה נו:]: אוי לרשע, אוי לשכנו, טוב לצדיק, טוב לשכנו. לפי זה, הנזהר בשמירת לשונו מביא טובה גם לזולתו. רבים ממכריו לומדים ממעשיו ונוהגים כמותו והוא מקבל שכר גם עבורם.

 

כוחה של מצוה בצבור

מצינו בחז"ל כי "אינו דומה מרובים העושים מצוה למועטים העושים מצוה". חבורה של אנשים המתחזקים יחדו בשמירת לשונם, מעלתם גדולה לאין ערוך ממעלתו של היחיד ששומר לשונו, כי הם עושים נחת רוח רב להקב"ה, כביכול, הרואה שחביבים מצוותיו לישראל.

 

הגאוה

מידת הגאוה היא הגורם העקרי ללשון-הרע. הרואה את עצמו כחכם וחשוב וכל האחרים הם שפלים בעיניו, בא בקלות לידי זלזול ופגיעה בכבוד זולתו. יתר על כן, הגאותן מקנא תמיד בהצלחותיהם של אחרים, ולכן הוא מחפש את מגרעותיהם כדי שיוכל לנגחם ולהמעיט בכבודם.

 

הכעס

תחבולה פשוטה יש ביד היצר הרע להדיח את האדם לדבר לשון-הרע – הכעס. בשעה שאדם מתמלא כעס אין הוא יודע מעצור. האסור נראה לו כמותר, והוא מוצא לעצמו התרים מדומים למכביר כדי לדבר לשון-הרע. במקרים מסוימים הוא אף חושב כי מצוה הוא עושה בכך שהוא מגנה את חברו.

 

סכנת המחלוקת

חייב אדם להתרחק ככל יכלתו מן המחלוקת. מלבד שהמחלוקת היא חטא בפני עצמו, גורמת היא לעוד עוונות חמורים: שנאת חינם, לשון-הרע, רכילות, כעס, הלבנת פנים, אונאת דברים, נקימה ונטירה, נזק כספי ולפעמים גם לידי חילול השם.

 

התרחק מן המחלוקת

הנקלע למקום שיש בו מחלוקת ומריבה, ירחיק עצמו משם מהר ככל האפשר. קורה לעתים, שאנשים המשתתפים במחלוקת מתבישים לחזור בהם ולהסתלק, שמא יראו כמנצחים, אולם ראוי כי יזכרו את דברי חז"ל [עדיות ה,ו]: "מוטב לאדם להקרא שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום".

 

בני קורח ומחלוקת אביהם

אל לו לאדם לקחת חלק במחלוקת, אפילו אם מעורבים בה אביו או אמו [או קרוב אחר]. וכך מצינו בבני קורח, שבזכות זו, שלא נמשכו אחר אביהם במחלוקתו על משה רבנו, הם נצלו מן העונש שבא עליו.

 

הנזהר בלשונו – כמה שכרו עצום!

 

לסיום, תפילה לשמירת הלשון:

רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, אל רחום וחנון, שתזכינו היום ובכל יום לשמור פינו ולשונינו מלשון-הרע ורכילות ומקבלתם. ונזהר מלדבר אפילו על איש יחידי, וכל שכן מלדבר על כלל ישראל או על חלק מהם. וכל שכן מלהתרעם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא. וניזהר מלדבר דברי שקר, חנופה, ליצנות, מחלוקת, כעס, גאווה, אונאת-דברים, הלבנת-פנים, וכל דברים אסורים. וזכינו שלא לדבר כי-אם דבר הצריך לעינייני גופינו או נפשינו. ושיהיו כל מעשינו לשם שמיםאמן!

 

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 27] – הלכות שבת – דיני קנין, נקוי כלים, ובעלי חיים

 

יותר משאנו שומרים את השבת – השבת שומרת עלינו

הלכות שבת – דיני קנין, נקוי כלים, ובעלי חיים

 

 

 

 

א. אדם שביום שבת נזקק לדברי מאכל ורוצה לקחת בשבת מהחנוני,

הדבר מותר בתנאים אלו:

א. שאין מערכת אזעקה שתפעל בפתיחת החנות.

ב. אסור למדוד או לשקול.

ג. לא מזכיר סכום כסף.

ד. לא מזכיר סכום מידה, דהינו לקחתי עשרה קילו מקודם, וכעת עוד חמשה קילו, בסך הכל חמישה עשר קילו [או"ח סימן שכג א'].

 

ב. מותר לומר לחברו מלא לי כלי זה, אפילו מיוחד למידה, אם לוקחו עם תכולתו, אבל אם מרוקנו, אסור [שם]. ואם ממלא המידה בערך, למרן אסור, ולרמ"א מותר [שם ב']. וכן אם אומר לו, אשלם לך אחר השבת, הדבר מותר [שם כפה"ח ס"ק א'].

ג. כיום לבקש כך וכך קילו סוכר, הדבר מותר, מכיון שכוונתו על מספר השקיות שרוצה, ולא על המשקל. ומכל מקום כדאי להחמיר ולומר שקיות סוכר [ילק"י ד/ד עמוד ח'].

ד. לומר לבעל החנות תביא לי פירות או עוגות בסך כך וכך, לדעת הרמ"א מותר כל עוד לא אומר ויהא סך כך וכך, ולדעת מרן הדבר אסור [שם כפה"ח ס"ק כז'].

ה. כאשר מביא דברים מהחנות צריך להביאם בשנוי מיום חול, דהינו שלא להביאם במרוצה וכדומה, ואפילו אם גורם שעל ידי כך ילך ויחזור מספר פעמים [שכג ה'].

ו. לשלם מערב שבת עבור ארוחות, טבילה במקוה וכיוצא בזה ומקבל פתק המאשר זאת, מותר, ובתנאי שלא יהא רשום סכום כך וכך [ילק"י ד/ד יב'].

ז. מותר לסמן כמה לקח הקונה על ידי סימנים, וכן יש להקל לסמן את תרומות העולים לתורה על ידי כרטיסים ובהם מספרים [ילק"י ד/ב קנו].

ח. נקוי כלים והדחתם מותר בשבת, רק אם הדבר נעשה לצורך השבת, ולכך כלי סעודה שלישית אסור לנקותם, שאינו אוכל עימם עוד בשבת [שכג ו']. וכך גם אם אוכל עוד סעודה, מותר [ילק"י ד/ד כ']. וכוסות מותר להדיח כל היום, כי אין קבע לשתיה [שכג' ו'].

ט. אדם שיש לו כמה מערכות כלים, אסור לו להדיח כליו ביום שבת, שהרי יש לו במה יאכל [ילק"י ד/ד כא']. ואם הכלים גורמים להפצת ריח רע, או בבתי חולים שעושים זאת מחמת היגינה, מותר [שם במקורות טו'].

י. מותר לרחוץ כלים במשחת אמה או סבון, ואין בזה חשש ממרח או מוליד [ילק"י ד/ד כב']. והנקוי מותר רק בספוג-ננס מברזל או פלסטיק [שם כד'].

יא. מותר להניח את הכלים בגמר האכילה במדיח, אך ללא שטיפתם לפני כן [שם כד'].

יב. כוס יין ששתה בה גוי מותר לשוטפה בשבת, שהוי כשוטף לכלוך. אך להכשיר כלי כדי להשתמש, אסור [שכג ח'-ילק"י ד/ד לב'-לד'].

יג. מותר להטביל כלים בשבת, אך כתב מרן שכדאי לחוש למחמירים, וישתמש בהם על ידי שיקנה זאת לגוי, ויחזור וישאל ממנו. ובאם זה כלי שאפשר למלאות בו מים, יעשה כאלו ממלא מים מהמקוה, ואת ברכת הטבילה יברך בלחש. ואם אין אפשרות, יכול להטביל זאת בשבת. אך לדעת רמ"א אין להתיר אלא רק במידה ואפשר למלאות מים [שכג ז'-ד/ד כט'-ל'].

יד. בעלי חיים שמזונתם עליך, מותר להאכילם בשבת. ושאין מזונתם עליך הדבר אסור. ואפילו מזונתם עליו, מותר. ורק בבעלי חיים שאין מזונתם מצויים תדיר, אסור, כגון מים לדבורים או אוכל ליוני שובך [שכד' יא']. ובכל זה אין הבדל בין בעלי חיים טהורים לטמאים [שם יב']. ובעלי חיים שאסור לגדל כגון כלב רע או חזיר, אפילו הם שלו, אסור להאכילם [ילק"י ד/ד מ'].

טו. גם כאשר מותר לתת אוכל לבעלי חיים בשבת, מותר לתת להם רק כמות הנצרכת לשבת. וזה שלא יהא טרחא מיוחדת, כגון לטחון את האוכל, אם בדוחק בעלי חיים יכולים לאכול גם כך [שכד ח'].

טז. מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים המחוברים כדי שתאכל אותם. אך להעמידה לאכול על גבי מוקצה אסור, מכיון שאסורו קל, חישינן שמא יקח בידו להאכילה. ודוקא להעמידה ממש, אבל לעמוד בפניה שתגיע לאוכל, מותר [שכד יג'].

יז. מותר לנער מפת השולחן משאריות האוכל בחצר, אפילו שברור שאחר כך יבואו בעלי חיים, כיון שאינו נותן להדיא (כנגדו, מולו) [ילק"י ד/ד לט']. והנותנים לפני הצפורים בשבת שירה, יש להם על מה שיסמוכו [שם מה'].

יח. בעלי חיים שמגדלים לנוי מותר להאכילם, אך אסור להרימם משום מוקצה [שם מו'].

 

 

השבת היא מקור הברכה, יהי רצון שנשמור שבת כהלכתה, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 18] – הלכות נשיאת כפיים

 

הלכות נשיאת כפיים

 

 

 

 

א. מצות עשה מן התורה על הכהנים, לברך את עם ישראל בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך". וגם כיום לדעת רוב הפוסקים, מצוה זאת היא מדאורייתא. ואין מצוה זאת אלא בעשרה, והכהנים מן המנין [או"ח קכח' א'-כפה"ח ס"ק יא']. כל כהן חייב לברך ברכת כהנים, אלא אם כן יש בו דבר המעכב. והנמנע מלברך עובר בשלושה עשין, כי יש בה שלושה פסוקי ברכה [שם ב'].

ב. אם הכהן עשה ברכת כהנים פעם אחת ביום, אינו חייב לחזור ולברך שוב ברכת כהנים [שם ג']. וכל החובה היא אם שמע מהשליח צבור שהכריז "כהנים", או שאחד מהציבור אמר לכהן לעלות או ליטול ידיו [שם כפה"ח ס"ק טז'].

ג. במידה ואין הכהנים רוצים לברך, צריכים הם לצאת ולהיות מחוץ לבית הכנסת עד שיתחילו שאר הכהנים את הברכה, כדי לא לעבור ב"עשה". וכן כדי שלא יצא עליהם לעז שאינם כהנים, כדאי שישארו בחוץ עד סוף ברכת כהנים. וראוי שיצאו לפני "רצה", שמא יאמר להם אחד מהמתפללים לעלות, ואז חייבים לברך [שם ד'-כפה"ח ס"ק כב'].

ד. הכהן צריך לחלוץ מנעליו כשעולה לדוכן. ולפי מנהג המקום רואים, אם צריך שיהיו לו גרבים, דהינו אם אנשי המקום, הולכים כך לפני "אנשים חשובים". וכיום נראה שהכהנים יכולים להיות בלי גרבים, שהרי הולכים בסנדלים ללא גרבים [שם ה'-כפה"ח ס"ק לא', דלא כשאר"י קע']. וכהן שאינו מוכן לחלוץ נעליו ולברך, אפשר להעלים עין ושיברך כך [ה"ע ח"א רד'].

ה. צריכים הכהנים ליטול ידיהם עד הפרק, ומצוה שהלוי יצוק מים על ידיהם. ולדעת מרן קודם לכן הלוי יטול את ידיו, והרמ"א כתב שלא נהגו כן [או"ח קכח' ו']. וגם ביום כפור ותשעה באב, יטלו הכהנים ידיהם עד הפרק [ה"ע ח"א רד'].

ו. יש מספר מקרים בהם יכול הכהן לסמוך על נטילת ידיו שחרית: אם אין מים במקום ליטול ידיו, או שהכהן צריך לעבור לפני אדם שלא סיים את העמידה, או כאשר יש מנין מצומצם, ואם יצא, לא ישאר מנין, או שהכהן עצמו הוא החזן. ובמידה ומראש יודע זאת, יטול ידיו לפני שיתחיל חזרת השליח צבור [שם רה'].

ז. כשמתחיל השליח צבור לומר "רצה", עוקרים כל הכהנים ממקומם לדוכן. ואם לא עקרו ב"עבודה", שוב לא יעלו [או"ח קכח' ח']. ובדרך עליתם מתפללים, שתתקבל ברכתם, כנוסח המופיע בשולחן ערוך [שם שמ' ט'], ועומדים בדוכן שפניהם כלפי ההיכל עד שהשליח צבור אומר "כהנים" [שם י']. ומצוה שיעלו על הדוכן, אבל אם עומדים על הרצפה, לא מעכב [ה"ע ח"א רב'].

ח. בעת הברכה מרימים ידיהם מול הכתפיים, ולדברי האר"י מול הפנים, והנוהגים כך יש להם על מה שיסמוכו. ולדעת מרן יוצרים חמישה אוירים בין כל שתי אצבעות, ובין גודל לגודל. ולדעת המקובלים כל האצבעות פרודות וזקופות [או"ח קכ"ח כפה"ח ס"ק עז'].

ט. יש מנהג שמיד בגמר הברכה מתחילים הכהנים לומר "יברכך" כדעת מרן, ויש נוהגים שתחילה השליח צבור מקרא אותם "יברכך", וכן ראוי לנהוג [ה"ע ח"א קצט'].

 

י. מברכים את הברכה בתנאים הבאים:

א. בשונה מדין תפילה, את ברכת הכהנים מברכים ב"לשון הקדש", ואי אפשר בשום שפה אחרת.

ב. מברכים ב"עמידה" ולכך מי שיושב על כסא גלגלים או אפילו נסמך, יש בזה מחלוקת אם יכול לברך, וכדאי שיצא מבית הכנסת [או"ח קכח' כפה"ח ס"ק צ'].

ג. "נשיאות כפים", ולכך כהן שיש לו יד אחת, לא ישא כפיו [שאר"י ח"ג קצט'].

ד. צריך לברך ב"קול רם", ולכך כהן שהוא צרוד ולא שומעים ברכתו, אפילו עם אחרים לא יעלה לברך [או"ח קכח' יד']. אך יכול לומר שיוציאוהו ידי חובה בברכה וכן באמירת פסוקי הברכה, מדין שומע כעונה [שאר"י ח"ג קפד'].

 

יא. כשמסיימים הכהנים מילת "שלום", מתחיל השליח צבור לומר "שים שלום", ואז מחזירים הכהנים את פניהם לכוון ההיכל, ואינם רשאים להוריד כפיהם עד שיחזירו פניהם להיכל. ואומרים רבונו של עולם עשינו מה שגזרת עלינו וכו', ולא ירדו מן הדוכן, עד שיסיים השליח צבור "שים שלום" [שם קכח' טו'-טז'].

יב. הכהנים מברכים כאשר פניהם כלפי ההיכל, ובגמר הברכה כשאומרים את מילת "באהבה" צריכים להיות מול הצבור [שם קכח' כפה"ח ס"ק עג']. וכשמסתובבים הן בתחילה והן בסוף, צריכים להסתובב דרך ימין [שם יז']. ואין החזן אומר כהנים, עד שייכלה אמן מפי הצבור. וכן הכהנים לא יחלו הברכה, עד שתיכלה אמירת "כהנים" מפי החזן. ועל זה הדרך כך במשך כל ברכת הכהנים, החזן והכהנים מחכים זה לזה [שם יח'].

יג. השליח צבור אינו רשאי לענות אמן אחר ברכת הכהנים מפני הטרוף, ורק אם מקריא אדם אחר, יכול החזן לענות אמן [ה"ע ח"א רי']. וכן אם החזן כהן, אסור לו לשאת כפיו מפני הטרוף. אלא אם הוא כהן יחיד ויבטלו מברכת כהנים, והוא בטוח בעצמו שלא יתבלבל, מותר לו. וצריך לעקור רגליו מעט ב"עבודה", ואחר יעלה לדוכן לברך "ברכת כהנים". ואם חושש שיתבלבל יכול לברך ב"תיבה" [שם ריא']. אבל במידה ויש כהנים, אפילו מובטח לו שלא יטעה, לא ישא כפיו [שאר"י ח"ג קפט'].

יד. כהן העומד בתפילת לחש בסוף ברכת מודים, יכול לעשות נשיאת כפים, ויעלה לדוכן ויברך [ה"ע ח"א ריב'].

טו. עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, אך האנשים שבצד הכהנים, או האנשים האנוסים לעמוד מאחור, הם בכלל הברכה [או"ח קכח' יד']. ואם כל הקהל הם כהנים, מברכים לעם שבשדות. ואם הם יותר מעשרה, הכהנים היתרים מעשרה, יברכו "ברכת כהנים" [שם כה'].

טז. בזמן ברכת כהנים אין לומר שום פסוק, אלא שותקים ומכוונים. והרמ"א כתב שאם מאריכים בניגון יכולים לומר פסוקים, אך מכל מקום גם רמ"א כתב שעדיף שלא לאמרם [שם כו'].

יז. הכהן יכול לברך ברכת כהנים מספר פעמים ביום, ואפילו לפני שהתפלל שחרית [שם כח'-כט'].

יח. כהן בעל מום הגורם על ידי מומו, שיסתכלו עליו בזמן הברכה לא יעלה. וכיום שמכסים את ידיהם בטלית הדבר מותר [שם ל'-לג'].

יט. קטן נושא את כפיו רק עם כהן גדול, ואם הביא שתי שערות נושא בפני עצמו רק באקראי. וכאשר נתמלא זקנו נושא גם בקביעות [שם לד'].

כ. אם יש שני כהנים ומעלה, מכריז השליח צבור כהנים, ואז מתחילים הכהנים לברך. ובמידה ויש רק כהן אחד, אין השליח צבור מכריז כהנים ויברך כשסיים החזן ברכת "ולך נאה להודות" וענו הצבור אמן [קכח' י']. ואם יש כהן גדול וכהן קטן, יאמר אחד מהצבור כהנים, ולא החזן.

כא. כהן שהרג את הנפש בשוגג, אפילו עשה תשובה לא נושא כפיו, ולדעת רמ"א יש להקל. ואם הרג בשעה שעסק בדבר מצוה, כגון רופא או מוהל, נושא כפיו. ומומר לעבודה זרה ועשה תשובה, ישא כפיו [שם לה'-לו' וה"ב שם].

כב. כהן שנשא אחת הפסולות לכהונה כגון גרושה, גיורת, זונה וחללה לא נושא כפיו [שם מ']. והוא הדין בחי עמהם ללא נשואין. וכך גם כהן שמיטמא למתים, לא ישא את כפיו. ואם עשה תשובה חוזר לקדושתו, וב"עריות" צריך בנוסף על זה שישבע "שבועה על דעת רבים", שלא יחזור אליהם. כמו כן חלל לא נושא כפיו [שם מא'-מג'].

כג. אָבֵל בתוך שבעה והוא כהן, לא נושא כפיו [ה"ע ח"א רכא']. ורמ"א הביא שמנהג בני אשכנז שאבל לא נושא כפיו כל השנה. וכהן בתוך השבעה בשבת, אם יש כהנים אחרים יצא מבית הכנסת ולא ישא כפיו, אך אם אין כהנים אחרים, ישא כפיו, דאם לא כן הוי אבלות בפרהסיא. ואבל שקראוהו לעשות נשיאות כפים אפילו ביום חול, יעלה [ה"ע א' רכב'].

כד. נשיאות כפים עושים בתפילות שחרית מוסף ונעילה. וכן במנחה של תענית אם זה תוך חצי שעה לשקיעה. ואם עולים הכהנים מפלג המנחה, לא מוחים בהם, ואם טעה הכהן ועלה במנחה גדולה אין מורידין אותו [או"ח קכט' א'-ב'].

כה. במידה ואין כהנים בבית הכנסת בתפילה שראוי לומר בה ברכת כהנים, אומר שם החזן "אלקינו ואלקי אבותינו" ומסיים עד "ואני אברכם", ואין הצבור עונים אמן אלא "כן יהי רצון", ואחר כך אומר "ושמו את שמי" [שם קכז' ב']. ובמנחה של תענית שמתפללים בחצות היום, שאי אפשר לעשות ברכת כהנים, אין אומרים "אלקינו", ומנהג בני אשכנז לאמרו [שם קכט' ב'].

כו. אסור להשתמש בכהן גם בזמן הזה אפילו מחל על כבודו. ומכל מקום אם הוא בעצמו מגיש או משרת, מותר, שרצונו של האדם הוא כבודו, ורק הבקשה ממנו אסורה. ואם עובד תמורת תשלום, מותר [שאר"י ח"ג ריט'].

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

בעה"י בשעור הבא נלמד הלכות קריאת ספר תורה.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 1]-פרק ראשון-י"ג מִדוֹת של רחמים עליונות-"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ"

בס"ד                                                                                         

לימוד יומי [שיעור 1] – תומר דבורה / לרמ"ק – רבי מֹשַה קוֹרְדוֹוָֹאִירוֹ

 

פרק ראשון – י"ג מִדוֹת של רחמים עליונות

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ"

[עם ביאור של ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה"]

 

 

??????ž?????? ??? ???§???©??????¨???

 

 

לעילוי נשמת

שמואל בן רבי אליהו ופנינה פרלה אזולאי, עמנואל בן חנה,

הרב משה חביב בן מזל, הרבנית סימה שמחה בת סוליקה.

קלוד מרדכי בן שמחה ג'וליאט, שלמה (שלומי) בן חנה.

ת.נ.צ.ב.ה.

 

 

תפילת תודה

בעה"י נפתח את הלימוד בתפילת תודה לקב"ה:

האומר תחינה זו מהלב הופך מידת דין לרחמים ויזכה לראות ניסים גלויים מבורא עולמים:

"מלך מלכי המלכים, הקב"ה אדון עולם, ריבונו של עולם, תודה!!! תודה על רוב רִבֵי ריבבות פעמים שעזרת לי, תמכת בי, הושעת אותי, היצלת אותי, שימחת אותי, ריפאת אותי, שמרת עלי, עודדת אותי. תודה שאתה תמיד איתי. תודה שאתה נותן לי כח לעשות מצוות, כח לעשות מעשים טובים, כח להתפלל. תודה על כל הפעמים שעזרת לי ולא ידעתי להגיד תודה. תודה על החסדים שאתה עושה עִמִי בכל רגע ורגע. תודה על כל נשימה ונשימה שאני נושם/נושמת. ותודה לך מלך מלכי המלכים גם על הדברים שאין לי, תודה לך שקשה לי לפעמים, תודה שקצת עצוב לי לפעמים, כי הכל לטובתי, ואפילו לא תמיד אני רואה שזה לטובתי, עמוק בלב אני יודע/יודעת שכל מה שמגיע ממך, הוא הדבר הטוב ביותר עבורי, והוא נעשה במיוחד בשבילי, בהשגחה פרטית מדוייקת ומושלמת, כמו שרק מלך מלכי המלכים יכול לעשות. תודה שלפעמים קשה לי, כי רק ככה אני יודע/יודעת להעריך את הטוב, רק אחרי שנמצאים בחושך אפשר להעריך את האור. תודה על החיים הנפלאים שנתת לי. תודה על כל דבר הכי קטן שיש לי, כי את הכל אתה נתת לי, ולא אף אחד אחר. תודה שאתה תמיד שומע את התפילות שלי.

בורא עולם, אני מבקש/מבקשת סליחה ממעמקי לבי אם היו פעמים שלא הערכתי את מה שנתת לי, ובמקום לומר תודה רק התלוננתי.

אני עפר ואפר ואתה כל העולם. אנא אל תרחק ממני לעולם".

 

הסכמת הגאון בעל השל"ה הקדוש לספר 'תומר דבורה'

"בהיות שהספר הנכבד הזה כולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו יתברך, והולך בדרכי מידותיו יתברך, ובודאי מי שרגיל בספר הנכבד הזה ומקיימו יש לו מַהְלְכִים בין העומדים [כתוב בזכריה (ג, ז): "כֹּה-אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה", מבאר רבינו יונה גירונדי בספרו "שערי תשובה" (שער שני, סעיף יט): "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" פירוש: בין המלאכים שהם עומדים וקיימים, כמו שנאמר (תהלים קמח,ו): "וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם", ונאמר (דניאל ז, טז): "קִרְבֵת עַל-חַד מִן-קָאֲמַיָּא" - קרבתי אל אחד מן העומדים הם מלאכי מעלה, שאין בהם ישיבה (מצודת דוד). מבאר 'מצודות דוד': "אם בדרכי תלך" - רוצה לומר אם זרעך ילכו בדרכי ואמר כמדבר עליו כי זרע האדם יחשב כמוהו וכן אקחך זרובבל (חגי ב). "ואם את משמרתי תשמור" - ר"ל אם ישמרו הדברים שצויתי לשמרם וכפל הדבר במ"ש. "וגם אתה תדין" - ר"ל גם זרעך כמוך יהיו כ"ג ופקידים עד עולם לדון את ביתי וע"פ יעשה כל צרכי הבית, "וגם תשמור" - ר"ל בידם יהיו שמירות חצרי וכפל הדבר במה שאמר. "ונתתי לך מהלכים" - ר"ל ומלבד זאת לא יקופח שכרם בעולם הנשמות כי אתן להם מהלכים וטיולים בין המלאכים האלה העומדים פה כמ"ש למעלה ויאמר אל העומדים לפניו. וכן כתוב (שם, ד): "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל-הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת", ומבאר 'מצודות דוד': "ויען ויאמר"- המלאך שעמד יהושע לפניו אמר אל המלאכים העומדים לפניו הסירו מיהושע הבגדים המלוכלכים, רוצה לומר, הפרישו את בניו מנשותיהם הנכריות למען יוסר העון מיהושע. "ויאמר אליו" - המלאך אמר ליהושע, "ראה העברתי" - במה שצויתי להפריש בניך מהנכריות העברתי מעליך העון שהיה בך מה שלא מחית בהם, "והלבש" - צויתי להלביש אותךמחלצות" - ר"ל כשיוסר העון יגולה הזכות] וזוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא שכולו טוב, וַחֲזֵי מַאן גַבְרָא רַבָא [אדם גדול (תלמיד חכם) וְרָאוּי] חִיבֵּר הספר הנכבד הזה, איש אלקים קדוש המאיר לעולם כולו בחכמתו וחסידותו כמוהר"ר מֹשֶה קוֹרְדוֹוָאִירוֹ זצ"ל.

על כן אני אומר, שראוי ונכון להדפיס הספר הנחמד הזה כדי לזכות את ישראל, כי התלמוד בו מביא לידי מעשה ויראה וחסידות... וכל מי שרגיל בספר הזה ואומר אותו בכל שבוע או בכל חודש מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ואשרי לו וטוב לו מי שמרגיל עצמו בו. ובאמת מצווה לכל אדם לקנות הספר הזה... ". עכ"ל השל"ה הקדוש.

אם כן, השל"ה הקדוש מבטיח לנו: שהלימוד תדיר בספר 'תומר דבורה', מביא לידי מעשה ויראה וחסידות. הלומד זוכה להסיר מעליו את כל העוונות. זוכה לחיי העולם הזה ולחיי העולם הבא, שכולו טוב. אמן, כן יהי רצון!

 

פרק ראשון – י"ג מִדוֹת של רחמים עליונות

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ"

אומר הרמ"ק הקדוש: "הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ [כמו שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", חז"ל דורשים (שבת קלג, ב): "וְאַנְוֵהוּ" – 'הֶוִי דומה לו' – מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, ורש"י אומר: לשון "אַנְוֵהוּ" – זה אני והוא, אעשה עצמי כמותו להידבק בדרכיו, 'זה אלי ואני והוא'. ויותר מכך, רוממותו של הקב"ה בעולם תלויה, כביכול, באדם, כמו שכתוב (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – זה אלי תלוי באנוֵהו, אם האדם מתדמה לקונו במידותיו, אז הוא מביא נוי לקב"ה ומכתיר אותו לאֵל, באשר על ידי כך משתקפת בו, באדם, תפארתו וגדולתו של הקב"ה. אם כן, האדם צריך להנהיג עצמו באותן מידות, בהן הקב"ה בחר להנהיג את עולמו] וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, צֶלֶם וּדְמוּת [וכך כתוב (ישעיהו מט, ג): "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּךָ אֶתְפָּאָר", הקב"ה מתפאר בישראל, כשהולכים במידותיו, וחז"ל אומרים (ברכות ו, א): אמר הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם]. שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ ולֹא בַּפְּעֻלּוֹת, הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִקַּר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כַּצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו, וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ [ישראל, מכח בחירתם בטוב, נותנים כביכול כח לקב"ה והוא יתברך מתפאר על ידם, בחינת (תהלים סח, לה): "תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים, עַל-יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים". גם מלאכי השרת מקלסים את הקב"ה בזה ואומרים: 'ברוך השם אלוקי ישראל'. ולא עוד אלא שהקב"ה קרא ליעקב אבינו – "אֵל", שנאמר (בראשית לג, כ): "וַיִּקְרָא-לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" והכל משום כח הבחירה שהוטבע בהם, שבידם להתדמות למידות של הקב"ה, שרק הודות לכך משתקף צלם האלוקים ומתגלת דמותו, כביכול]. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר, שֶׁהֵן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת, וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח-כ): 

 

"מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא; יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם; תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם".

 

[אחרי מעשה העגל, משה רבינו מבקש רחמים על עם ישראל (שמות לב, יא-יד): "וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי יְהוָֹה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהוָֹה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: וַיִּנָּחֶם יְהוָֹה עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ". גם כשעם ישראל נמצא במקום הנמוך ביותר, יש מקום לרחמי השם. והקב"ה מוחל וסולח (שמות לד, א-ד): "וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל-הַלֻּחֹת אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ: וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר: וְאִישׁ לֹא-יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם-אִישׁ אַל-יֵרָא בְּכָל-הָהָר גַּם-הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל-יִרְעוּ אֶל-מוּל הָהָר הַהוּא: וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם משֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים". לא רק שהשם סולח, אלא גם מגלה לנו את סוד 'שְלֹש עשרה מידות של רחמים עליונות, שאינן חוזרות ריקם' (שם, פסוקים: ה-ח): "וַיֵּרֶד יְהוָֹה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָֹה: וַיַּעֲבֹר יְהוָֹה עַל-פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָֹה יְהֹוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים: וַיְמַהֵר משֶׁה וַיִּקֹּד אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ". וברחמיו הרבים גם כֹּרֵת ברית עִם עָם ישראל ומבטיח לנו נפלאות (שם, פסוקים: ט-י): "וַיֹּאמֶר (משה אל הקב"ה) אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי, יֵלֶךְ-נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ: וַיֹּאמֶר (הקב"ה למשה) הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל-עַמְּךָ, אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא-נִבְרְאוּ בְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל-הָעָם אֲשֶׁר-אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת-מַעֲשֵׂה יְהוָֹה כִּי-נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ"].

 

[וממשיך הרמ"ק הקדוש את דבריו:] אִם כֵּן, רָאוּי שֶׁתִּמָּצֶאנָה בוֹ [באדם] שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת [כלים] אֵלּוּ. וְעַכְשָׁיו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ". עכ"ל.

 

בחסדי השם יתברך, נלמד את דברי הרמ"ק הקדוש, בעזרת התורה הקדושה ולומדיה:

"לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ" (תהלים קד, כו)

אומר הרב מאיר אליהו שליט"א, שואלת הגמרא (עבודה זרה ג, ע"ב): מה עושה הקב"ה מיום שברא את העולם? "אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות, הקב''ה יושב ועוסק בתורה, שניות, יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב העולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, שלישיות, יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים, רביעיות, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר (תהלים קד, כו): "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ". מדוע הקב"ה צריך לשחק עם לוויתן? הרב מאיר אליהו שמע פשט מזקן במונסי: הקב"ה ברא שני לוויתנים, נקבה וזכר (הקדמת הזוהר דף יג; בבא בתרא עה, ע"א), הלוויתן, זו חיה שהיא קיימת, אבל אנחנו לא רואים אותה [לא מדובר בלוויתנים שאנו מכירים היום], הגמרא קוראת לחיה הזו "לוויתנים", ולפעמים: "התנינים הגדולים". הקב"ה ראה שאם התנינים הגדולים, הלוויתנים, יעשו עוד תוֹלָדוֹת [צאצאים] – העולם יחרב, כי הגמרא בבבא בתרא (עה, ע"א) אומרת: "אמר רבי יוחנן, בשעה שלויתן רעב, מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבמצולה, שנאמר (איוב מא, כג): "יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה", ואלמלא מכניס ראשו לגן עדן אין כל בריה יכולה לעמוד בריחו, שנאמר (שם): "יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה", ובשעה שצמא עושה תלמים תלמים בים, שנאמר (איוב מא, כד): "אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב", אמר רב אחא בר יעקב, אין תהום חוזר לאיתנו עד שבעים שנה, שנאמר (שם): "יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה", ואין שיבה פחותה משבעים" – כשהלוויתן צמא הוא לוקח שלוק מן הים, וכדי להחזיר לים את כמות המים שהוא שתה, ייקח שבעים שנה, ואם הלוויתנים היו מתרבים, וכל אחד מהם שותה, העולם היה מתייבש. מה עשה הקב"ה? צינן את הנקבה של הלוויתן לעתיד לבא (בבא בתרא עה, ע"א): "אמר רבה א''ר יוחנן, עתיד הקב''ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן [לויתן הנקבה], שנאמר (איוב מ, ל): "יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים", ואין כרה אלא סעודה, שנאמר (מלכים-ב ו, כג): "וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ", ואין חברים אלא תלמידי חכמים, שנאמר (שיר השירים ח, יג): "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי", והשאר מחלקין אותו ועושין בו סחורה בשוקי ירושלים, שנאמר (איוב מ, ל): "יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים", ואין כנענים אלא תַּגָּרִים [סוחרים, מוכרים]". ולסעודת הלויתן כולם באים, ומגיע אליהו הנביא והקב"ה בעצמו מתגלה (ישעיהו כה, ט): "הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ" (גילוי שכינה, מסכת תענית לא, ע"א), רבי חיים ויטל ורבי חיים מוולוזין וכל הצדיקים כולם יקומו לסעודה הגדולה הזו ויבוא דוד המלך ויעשה קידוש עם הכוס, ומה יאכלו בסעודה הזאת? לוויתן [הנקבה] ושור הבר. הרב 'בן איש חי' כותב (זוהר בשלח): שכמו במן, שכל טעם שהיו רוצים לטעום טעמוּ, גם בלוויתן כל טעם של דג שירצו, זה יהיה הטעם שלו. וכך בסעודה זו, אוכלים ונהנים מזיו השכינה, ולומדים את התורה בסוד א' של בראשית, שנאמר (ישעיהו נא, ד): "כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא" - תורה חדשה מאיתי תצא – תורת משיח. בעולם הזה, התורה מתחילה באות ב', וכל התורה מא' עד ב' – תתגלה לעתיד לבוא.

אם כן, הקב"ה נצר את הלוויתן הנקבה לעתיד לבוא [לסעודת לוויתן, כפי שבארנו לעיל]. אבל הלוויתן הזכר נמצא בצער גדול, כי אין לו שידוך. הגמרא אומרת (מסכת יבמות סב, ע"ב): "אמר רבי תנחום א''ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא שמחה דכתיב (דברים יד, כו): "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", בלא ברכה, דכתיב (יחזקאל מד, ל): לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל-בֵּיתֶךָ", בלא טובה, דכתיב (בראשית ב, יח): "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", במערבא אמרי, בלא תורה, בלא חומה, בלא תורה, דכתיב (איוב ו, יג): "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי", בלא חומה, דכתיב (ירמיה לא, כא):  "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר", רבא בר עולא אמר: בלא שלום, דכתיב (איוב ה, כד): וְיָדַעְתָּ כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא".

והלוויתן הזכר שט בין הימים והימות לחפש את השידוך שלו [הלוויתן הנקבה] ולא מוצא. והוא בצער גדול, בלא זיווג ובלא צאצאים. אריב''ל (נדרים סד, ע"ב): "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת".

הקב"ה אומר: מי גרם ללוויתן לכל הצער הזה? מי הביא אותו למציאות, שהוא ללא זיווג ולא יכול להתרבות? והקב"ה משיב: אני שמתי אותו במציאות הזו! ובגלל שאני שמתי אותו במציאות הזו, מציאות של צער, דין הוא, שכל יום אני אשחק איתו שלוש שעות! (עבודה זרה ג, ע"ב). לא בשביל הקב"ה המשחק הזה, הקב"ה הוא מארי דעלמא, הוא לא זקוק לזה, אלא שכל הסיפור הזה בא ללמד אותנו, שאם אתה גרמת צער למישהו, ראוי אתה להיות דומה לבורא, ברוך הוא, ואם הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוד גדולתו, הוא ולא אחר, משחק שלוש שעות כל יום עם לוויתן, כדי להביא ללוויתן קצת נחמה, כי הוא יתברך שָֹם אותו במציאות של צער [חי לבד, ללא זיווג וללא צאצאים], כך גם עליך לעשות – לנחם ולפייס את מי שגרמת לו צער!

 

חטאתי ללבנה, הביאו כפרה עלי!

אומר הרב מאיר אליהו שליט"א: בגמרא ובזוהר (מסכת חולין ס, ע"ב; שבועות ט, ע"א; זוהר פרשת "אחרי-מות" דף עט, ע"ב; זוהר פרשת "פנחס" דף רמח), מסופר סיפור על הלבנה. כתיב (בראשית א, טז): "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים", בתוך פסוק זה ישנה תמיהה, בתחילה נאמר: "אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" ומיד אח"כ: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל ...  וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן ... הגמרא שואלת: אם שני המאורות גדולים, היכן הקטֹן? ומתרצת: באמת שניהם היו גדולים בהתחלה, אלא שבאה הלבנה לפני הקב"ה, ואמרה לו: אי אפשר לשני מלכים, שישתמשו בכתר אחד! ובכדי שלא יגידו שיש שתי רשויות, שכל אחד עשה עבור עצמו כוכב אחד, אתה השם אחד, לכן צריך שיהיה רק מאור אחד גדול. שאל אותה הקב"ה: מה את רומזת? ענתה הלבנה: תמעט את החמה! ענה לה הקב"ה: לכי מעטי את עצמך!!! אומרת הגמרא (סוטה ט, ע"א),שכל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו", מוסר ההשכל כאן, שעל כל מה שקבלת תגיד תודה ואל תפזול ותחמוד את מה שאינו שלך.

הקב"ה מיעט את הלבנה, ועשה אותה קטנה, שנאמר (בראשית א, טז): "וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה". הלבנה התחילה לבכות. שאל אותה הקב"ה: למה את בוכה? השיבה הלבנה: סוף סוף אמרתי דבר הגון לפניך, עשיתי את זה לכבודך ואתה מוֹרֶה לי למעט את עצמי?! מיד אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הלבנה.

בראשי חודשים אנו אומרים (פרשת פנחס, במדבר כח, יא-טו): "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָֹה... וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַיהוָֹה עַל-עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ" - חַטָּאת לַיהוָֹה? הקב"ה חוטא, שצריך שיקריבו עבורו שעיר עיזים חטאת להשם?! אומרת הגמרא: אמר הקב"ה, אני חטאתי! למי? ללבנה חטאתי, שאמרתי לה למעט את עצמה, ואני לא רוצה שהיא תחזיר את עצמה, כי מה שיצא מהפה שלי לא ישוב ריקם, שנאמר (אסתר ח, ח): "כִּי-כְתָב אֲשֶׁר-נִכְתָּב בְּשֵׁם-הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב", לכן, הָבִיאוּ קרבן לְחַטָּאת לַיהוָֹה. וגם פייס הקב"ה את הלבנה בכוכבים, דכתיב (בראשית א, טז): "וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים".

מה היסוד של הסיפור, מה הוא בא ללמד אותנו?

האדם ראוי שיתדמה לקונו. השם מבקש שנקריב קורבן חטאת עליו. השם חוטא? אומר השם, כשם שאני מודה שחטאתי ללבנה שתמעט עצמה, כך עם-ישראל צריכים להודות בחטאים ובטעויות שלהם!

פוסק הרמב"ם ('יד החזקה': הלכות מגילה פרק ב, הלכה יז; הלכות דעות פרק א, הלכה ו; ספר המצוות, מצוות עשה, מצוה ח) וגם בעל ספר החינוך (מצווה תריא), שיש לנו מצווה להיות דומים לקב"ה גם במעשים וגם במידות:

במעשים (סוטה יד, ע"א): "מה הוא מלביש ערומים, אף אתה הַלְבֵּש ערומים, הקב"ה ביקר חולים, אף אתה בָּקֵר חולים, הקב"ה ניחם אבלים אף אתה נָחֵם אבלים, הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים".

ובמידות (שבת קלג, ב): "אבא שאול אומר (שמות טו, ב): "ואנוהו" - הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום".

אם הקב"ה אומר: 'הביאו כפרה עלי, כי חטאתי ללבנה', כל שכן, שהאדם צריך להגיד: 'חטאתי, הביאו כפרה עלי'!

אומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות, ברכות הראיה וברכות פרטיות ה', אות י"ב): "כִּי הַלְּבָנָה פָּעֲלָה בְּטַעֲנוֹתֶיהָ שֶׁנִּצְּחָה אֶת ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁהִתְחָרֵט עַל הַמִּעוּט [מיעוט הלבנה], וְצִוָּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יָבִיאוּ עָלָיו כַּפָּרָה, וּמִזֶּה יָצָא לָנוּ כַּמָּה רְמָזִים וְתִקְווֹת טוֹבוֹת - שֶׁאָנוּ בְּטוּחִים שֶׁבְּוַדַּאי לֹא יַעֲזֹב אוֹתָנוּ עַד שֶׁנָּשׁוּב אֵלָיו בֶּאמֶת, כִּי עַל -יְדֵי שֶׁפָּעֲלָה שֶׁה' יִתְבָּרַךְ הִתְחָרֵט וְשָׁב, מִזֶּה נִמְשַׁךְ שֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן בְּוַדַּאי נִזְכֶּה לָשׁוּב. גַּם מֵאַחַר שֶׁרָאִינוּ שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ לְהַלְּבָנָה לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ בְּטַעֲנוֹתֶיהָ, זֶה רֶמֶז יְשׁוּעָה לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁמּוֹנִין לַלְּבָנָה, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ תִּקְוָה שֶׁנִּזְכֶּה גַּם-כֵּן לְנַצֵּחַ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְפִלָּתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּצְּחָה הַלְּבָנָה אוֹתוֹ בְּטַעֲנוֹתֶיהָ, כִּי ה' יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בָּזֶה שֶׁאֲנַחְנוּ נִתְגַּבֵּר בִּתְפִלּוֹת וְשִׂיחוֹת וּטְעָנוֹת עִמּוֹ עַד שֶׁנְּנַצֵּחַ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל "לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר וְכוּ'" (תהלים כ, א; כא, א) - זַמְּרוּ לְמִי שֶׁמְּנַצְּחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ". עכ"ל.

 

בביאור עניין המידות

מלמדינו המהרח"ו הקדוש ("שערי קדושה" חלק א, שערים: ב-ג): "והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע. והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא יז, יד): "כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא", ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד.

ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף קה, ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ה, ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עִקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות.

ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף פח, ע"ב): "שלחו מתם איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל-ברך וענותן" וכו', וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק.

ואמנם כמו שארבעה יסודות גופניים הם שרשים שמהם נוצרו התרי"ג איברי הגוף, כמו כן נפשות הארבעה יסודות האלו הם יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם יקיימו או יתבטלו התורה והמצות שהם תרי"ג מארבע אותיות הוי"ה כנזכר לעיל [בכל העולמות היה עירוב טוב ורע, ונמצא כי גם בנפש האדם היה כן, כי הלא חוצבה מן ארבע יסודות רוחנים שמהם נוצרו כל העליונים והם ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ועל זה נאמר (יחזקאל לז, ט): "מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ" וזו הנקראת נפש האדם עצמו מצד הטוב. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והוא הנקרא - אדם בליעל, כולל ארבעה אבות נזיקין, וארבעה מראות נגעים, מן ארבעה יסודות הרעים ומשם נמשכה נפש רעה אל האדם הנקרא יצר הרע, וכשתתגבר נפש זו על נפש הטובה יבואו אליה נזקין ונגעים וחלאי הנפש, ואם תתגבר יותר תמיתנו (שערי קדושה, חלק א, שער א)], והמקיימן הם נפש השכלית הכלולה מארבעה היסודות רוחנים אשר משם חוצבו תרי"ג איברי הנפש ההיא. והבן זה מאד, איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מדות הטובות וכן בהפכם.

וזה ענינם כבר נתבאר, כי כל אשר עשה האלהים כלול מטוב ורע זה לעומת זה, והנה כמו שבארבעה היסודות הגופנים הנקרא חומר היסודות מורכב מטוב ורע ומשם באים כחות קיום הגוף או תחלואיו שהם ארבע מרות, מרה לבנה מרה ירוקה מרה שחורה מרה אדומה, כמו כן בנפשות הנקראות צורות, הארבעה יסודות הם על דרך זה טוב ורע, ומהם נמשך בריאות הנפש היסודית שבאדם שהם מדות הטובות, או תחלואיה שהם מדות הרעות הנמשכות מארבע קליפות טמאות שבנפש ההיא וכשיסירם מעליו יתלבשו אותיות ארבע של הוי"ה שהם אור המחיה נפש היסודית, וגם היא והגוף שלה יהיו מרכבה אל קדושתו יתברך שבעולם העשיה, כמו שנתבאר בנפש השכלית ממש בקיימה המצות.

וזכור ואל תשכח כי גם על ידי עסק התורה בארבעה פירושים שסימנם פרד"ס, פשט, רמז, דרוש, סוד, יהיה רוחו השכלי כסא אל שם הוי"ה שבעולם היצירה, וכן על ידי המחשבה והכונה תהיה נשמתו השכלית כסא לשם הוי"ה שבעולם הבריאה.

ונחזור בביאור ארבעה היסודות שיש אל קנין המדות. דע כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדרגות נפש היסודית מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטם:

יסוד האש - ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הם. ותולדותיה שלש: הקפדנות בלבו כי לולא הגאוה לא היה מקפיד בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות. והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן.

יסוד הרוח - ממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה לדברים שאין בהם צורך כלל או נפשי או גופני. ותולדותיו ארבעה, והן: לדבר חנף, ושקרים, ולשון הרע, ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בפניהם.

יסוד המים - ממנו תאוָת התענוגים כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג, ותולדותיה שתים: החמדה, לגזול ממון חברו ואשתו וכל אשר לו להתענג בהן, והקנאה, כי יקנא בחברו, אשר לו ממון רב וכיוצא להתענג בו.

יסוד העפר - ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא: העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר.

נמצא כי אבות כל המדות הרעות הם ארבעה: הגאווה והכעס הנכלל ומתדבק עמה, והשיחה בטילה, ותאוות התענוגים, והעצבון, וארבעתם נמשכות מארבע קליפות היצר הרע שבנפש היסודית. והפכם הם ארבע מדות טובות נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית, והם: הענוה שהיא תכלית השפלות ומתרחק מכל מיני כעס הבא על ידי גאוה. והשתיקה כאלם לא יפתח פיו לבד בעסק תורה ומצות או בהכרחו לקיום הגוף ולצורך כבוד הבריות, והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים. והשמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב [כל מה שהֹשֵם עושה – לטובה הוא עושה], וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודת קונו וכמו שכתוב (תהלים קיט, קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל-אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב", וכמו שאמרו רז"ל (אבות א, טו): "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי".

נמצא, כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם, נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי יא, כב): "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם", כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא דף עב, ע"ב), זכה נעשית לו תורתו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח ויקיים התורה והמצות יקרא צדיק גמור ירא שמים גבור הכובש את יצרו, וכאשר יתנהג ויורגל יותר בזה עד אשר יוסרו מעליו כל מדות הרעות לגמרי ולא תתאוה להם נפשו כלל ויקנה המדות הטובות בקנין בטבע ולא יצטרך ללחום עם היצר הרע, כי גופו ונפשו היסודית מנוקים מכל סיג החומר כמו שנאמר במשה (שמות ג, ה): "שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", כנזכר בספר התקונים (תיקון לא ותיקון מח), אז יתלבשו בו ארבע אותיות ההוי"ה ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך וזה האיש נקרא אוהב את המקום מאהבה ונקרא חסיד גמור השלם בכל מיני השלימות.

הנה האיש אשר נדבה רוחו אותו להיותו בא לטהר ולהתקדש לקבל עליו עול מלכות שמים על אמִתתה, יכין עצמו בכל כחו ויזדרז לקיים כל תרי"ג מצות, כי בקיומם יושלמו תרי"ג איברים וגידים של נפשו השכלית כנזכר (בשערי קדושה חלק א, שער א), כי אם תחסר ממנו מצוה אחת מן רמ"ח מצות עשה עדיין הוא חסר אבר אחד מנפשו ועליו נאמר (קהלת א, טו): "וְחֶסְרוֹן לֹא-יוּכַל לְהִמָּנוֹת", וזה יותר חמור מכלל כל איש אשר בו מום לא יקרב. אך מי שקיימם ועבר על מצוה אחת משס"ה מצות לא תעשה נקרא בעל מום ממש, כי נתעוֵת הצנור והגיד הממשיך השפע באברים, ועליו נאמר (שם): "מְעֻוָּת לֹא-יוּכַל לִתְקֹן", פרושו: אחר פטירתו מן העולם, כי אין קיום מעשה המצות החסרים הנקרא מעשה, ולא תשובה לתקן העברות, כי אם בעולם הזה, כמו שאמר הכתוב (קהלת ט, י):כִּי- אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה", רצונו לומר שאין מעשה על מצות עשה, וחשבון על מצות לא תעשה, ודעת על ידיעת התורה עצמה - בשאול אשר אתה הולך שמה. ונמצא כי כל זמן שלא קיים תרי"ג מצות נקרא צדיק שאינו גמור, כי לא על חנם התפלל משה רבינו ע"ה תפילות כמנין ואתחנ"ן ליכנס בארץ, אלא להשלים נפשו בקיום כל תרי"ג מצות. וכאשר יקיים כולם, אלא שעדיין לא נקנו בו גם כן כל המדות טובות בטבע גמור, עד שקיים התרי"ג מצות בשמחה מאהבה בלי גרוי יצר הרע כלל יען נזדכך החומר לגמרי, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט, כב): "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי", גם אמר (שם קלא, א-ב): "יְהֹוָה לֹא-גָבַהּ לִבִּי וְלֹא-רָמוּ עֵינַי וְלֹא-הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם-לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ", יראה כאלו הוטבעו בו כל המדות משיצא מרחם אמו. הנה זה נקרא חסיד גמור, כי כן דוד המלך ע"ה להיותו מוטבע בטבע במדות טובות, ובקיום המצות קרא עצמו חסיד, כמו שאמר (שם פו, ב): "שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי-חָסִיד אָנִי". עכ"ל.

 

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ

הקב"ה טוב, לכן אנו אומרים בכל בוקר (תהלים קז, א; קיח, א): "הֹדוּ לַיהֹוָה כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ומדרך הטוב להיטיב, לכן, ברא ברואים להיטיב להם. מהיות הטוב – טוב, אז דרכו להיטיב. אדם נדיב – מנדב, יש בו תכונה של נדיבות. אבל אם אין למי לנדב, איך תצא לפועל מידת הנדיבות? אם אדם טוב, ואין למי להיטיב, במה יתבטא הטוב, איך יצא לפועל הטוב? אם אדם חכם, אבל לא מדבר מילה ולא עושה כל פעולה, כיצד תצא החוכמה? צריך להוציא מהכח לפועל.

הבורא ברא ברואים, בשביל שהוא טוב גמור. היות והוא טוב גמור, אז הוא רוצה לתת את הטוב המקסימלי לברואים שלו. ומהו המקסימום של טוב? להיות הכי דומה לו יתברך בתכונות. אם הוא הטוב השלם, והאדם הכי דומה לו בתכונותיו – אז זה הטוב הכי גמור.

הקב"ה ברא את האדם, חלק אלוקא ממעל, הכי דומה לו: חי לנצח, בעל בחירה.

ומהי הבחירה? הקב"ה מסר לאדם מצוות עשה ומצוות לא תעשה, לטובתו, כדי שיתקרב אל הבורא – "וּבוֹ תִדְבָּק"  (דברים י, כ), ואז האדם יהיה הכי קרוב בטוב, בהרגשת הטוב, בסיפוק – ואין יותר טוב מזה! אומר דוד המלך (תהלים עג, כח): "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב".

כתיב (תהלים כז, ד): "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-יְהֹוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית-יְהֹוָה כָּל-יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהֹוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", אבל צריך בשביל זה לעשות מעשים – בחירה. אין טוב יותר טוב ממה שברא אותנו הקב"ה ואנחנו צריכים להעלות את החומר למדרגה של עליונים כמו אליהו הנביא. כל אחד כפי יכולתו. ואז האדם מתענג על מעשיו שלו – עונג אמיתי! (הרב אמנון יצחק שליט"א).

אומר הרב מאיר אליהו שליט"א: כל יסוד רוצה לחזור לשורש שלו ורק שָם טוב לו, שנאמר (קהלת יב, ז): "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ", העפר רוצה לחזור לעפר – לכן עפר תמיד יורד למטה, האש תמיד עולה למעלה – כי רוצה לחזור לגלגל האש, שהמקור שלה זה השמש, המים תמיד יורדים לנחלים – וכל הנחלים חוזרים אל הים, כי זה השורש שלהם.

אין לאדם נחת יותר גדולה – מאשר הרוחניות שלו רוצה להתדבק בבורא, זה האמת, שם יש לה נחת. כל אדם נמשך לשורשו למקום שבא ממנו, כך הנשמה נמשכת למקור מחצבתה – בורא עולם.

תורה, מצוות, עבודת השם, צדקה, גמילות חסדים, כל אלה הם כלים להביא את האדם לתמצית, שהיא (תהלים עג, כח): "קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב", וכשהאדם מגיע לזה זוכה ל"אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא" (זוהר וארא שמות, דף לא, עמ' א), שורה עליו נעימות של השכינה, יש לו נחת, רוגע.

ולחילופין, הצער הכי גדול – זה הריחוק מהבורא. והריחוק הוא בגלל הקליפות שיש על האדם, ממאכלות אסורים, עריות, תאוות, לשון הרע, ועברות נוספות. וכיצד מורידים את הקליפות? טיפה ועוד טיפה יִצְרוּ חור בקליפות. קצת סיגופים, קצת יסורים, עבודת המידות, להוריד את הראש, קצת לשתוק, עבודה על שבירת התאוות וכך טיפה ועוד טיפה והקליפות יִפְּלוּ. הקליפות לא יפלו בבת אחת, אלא מאי, יורדת שכבה ראשונה, האדם ממשיך ללמוד תורה, מוריד את הראש, שומע חרפתו ושותק, מוריד עוד שכבה ועוד שכבה, לאט לאט, זה יהיה מתוק, לאט לאט התורה, השבת, התפילה יהיו מתוקים, כי יָרְדוּ שכבות, עד שיום אחד כל הקליפות מוּסָרוֹת ואז הכל מתוק, הכל מסתדר, הכל התפשטות הגשמיות [הזדככות של הגוף והתנתקות מעולם החומר] ואז מגיעים למה שכתב ה"אור החיים הקדוש" בפרשת תצווה: "אם היו בני האדם טועמים מתיקות של התורה היו משתגעים אחריה, וכל תענוג של העולם הזה, היה בעינייהם כלום", אומר הזוהר (זוהר וארא שמות, דף לא, עמ' א): "פָּתַח וְאָמַר (משלי ג, יז): "דְּרָכֶיהָּ דַּרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". דְּרָכֶיהָּ דַּרְכֵי נֹעַם, אִלֵּין אוֹרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא, דְּמַאן דְּאָזִיל בְּאוֹרְחֵי דְּאוֹרַיְיתָא [מי שהולך אחר דרכיו של הקב"ה], קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שבי לגבי דִילֵיה ממש [הקב"ה עושה את אותו האדם כאילו הוא שלו], אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא [ומשרה עליו את נועם השכינה], דְּלָא תַּעְדֵּי מִנֵיהּ לְעָלְמִין. וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם, דְּכָל שְׁבִילִין דְּאוֹרַיְיתָא, כּוּלְהוֹן שְׁלָם. שְׁלָם לֵיהּ לְעֵילָּא, שְׁלָם לֵיהּ לְתַתָּא. שְׁלָם לֵיהּ בְּעָלְמָא דֵּין, שְׁלָם לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי", [פָּתַח וְאָמַר (משלי ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבתֶיהָ שָׁלוֹם", "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם" - אֵלּוּ דַּרְכֵי הַתּוֹרָה, שֶׁמִּי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתּוֹרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה עָלָיו אֶת נְעִימוּת הַשְּׁכִינָה שֶׁלֹּא תָזוּז מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים, "וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" - שֶׁכָּל נְתִיבוֹת הַתּוֹרָה כֻּלָּם שָׁלוֹם. שָׁלוֹם לוֹ לְמַעְלָה, שָׁלוֹם לוֹ לְמַטָּה. שָׁלוֹם לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שָׁלוֹם לוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא] – וזה הסוד: העונג הגדול ביותר הוא: כאשר הקב"ה משרה על האדם את נועם השכינה. אין צורך לקב"ה לקחת את האדם למעלה, כדי לְזָכּוֹת אותו בגן-עדן, הוא יתברך יכול להביא את גן-עדן אל האדם, בעודו בעולם הזה, איך? עי"כ שישרה על האדם את נעימות השכינה.

אדם, שמחפש את האושר בדברים גשמיים, בְּחוֹמר, לעולם לא ימצא אותו, כי הטוב האמיתי, בעולם הזה, נמצא רק כש"אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא", כשהקב"ה משרה עליו את נועם השכינה. הדבר היחיד שמביא לאדם שקט פנימי, זה להתחבר לנקודה האמיתית שלו, להתחבר לקב"ה [לומר טעיתי, ולתקן את המידות ואת המעשים הלא טובים] ואז "אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא" [שוֹרָה עליו נעימות השכינה].

 

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ ואז יהיה בסוד הצורה העליונה, צֶלֶם וּדְמוּת... לפיכך ראוי שֵיִדַמֶּה אל פעולות הכתר, שהן שלֹש עשרה מידות של רחמים עליונות" –

בעה"י, הנהגות ומידות טובות נלמד מאבותינו הקדושים ומאימותינו הקדושות, מהצדיקים ומהצדיקות בעם ישראל. על מידת הוויתור נלמד מרחל אימנו ז"ל, זכותה תגן עלינו, אמן! –

יום פטירתה של רחל אימנו חל בי"א חשוון. יום זה הוא יום מיוחד, אשר בכוחו לגרום לכל יהודי להתעורר ברגש של געגועים עזים וכיסופים להכיר, לדעת ולגעת עוד קצת בדמות ההוד הנפלאה הזו, רחל אמנו.

מיהי ומה סוד כוחה? ומדוע קבורה היא על אם הדרך, אי שם בבית לחם ולא לצידו של יעקב אבינו ע"ה במערת המכפלה?

מובא במדרש: לעתיד לבוא באים גדולי האומה הישראלית לפני הקדוש ברוך הוא ומבקשים ממנו בתחנונים שיגאל את בניהם מהגלות המרה הזו. אומר אברהם אבינו ע"ה: "אנא ה'! גאל אותם בזכות שהאמנתי בך ועמדתי בעשר ניסיונות"!! אך השם יתברך לא נענה לו. אומר יצחק אבינו ע"ה: "אנא ה'! עננו בזכות שפשטתי את צווארי על גבי המזבח למענך"!! ולא נענה לו. אף כשמבקשים הם בזכות יעקב אבינו ע"ה, בחיר האבות, לא נענה להם, ואף בזכות משה רבינו ע"ה לא נענה להם!!!

עד שבאה ומתעוררת זכותה של רחל אמנו המבקשת בתחנונים על בניה, שנאמר (ירמיהו לא, יד): "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיה... ". ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא עונה (שם, טו-טז): "כֹּה אָמַר יְהֹוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי- יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהֹוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"!!

ומהי זכות רחל? בשכר איזו פעולה יגאל ה' את בניה מן הגלות?! מהי הפעולה שכוחה רב יותר מפעולותיהם של האבות הקדושים, גדולי האומה!! מהי??

התשובה היא: "עבודה על המידות"!!!

אכן, "אמונה" ו"מסירות נפש" תכונות עצומות הן! אך "עבודה על המידות" מתמשכת לאורך שנים, כפי שעשתה רחל אמנו ע"ה, היא פעולה שאין ערוך לה!!! הוויתור שוויתרה רחל אמנו לאחותה הגדולה לאה, שתינשא היא ליעקב, מבלי לכעוס על כך ובשתיקה ארוכת שנים שכזו, זו היא זכות המביאה גאולה! זכות המגלגלת רחמים!!

נתאר לעצמנו כלה בערב חופתה, הולכת היא להקים בית חדש, חיים חדשים, עתיד חדש וברגע האחרון... הכל נשאר חלום! היא ככל הנראה תישאר רווקה רק כדי למנוע מאחותה את בושת הפנים. וכך אמרה רחל לקדוש ברוך הוא: "אני הכנסתי צרתי לביתי ולא הקפדתי, מדוע תקפיד אתה שהכניסו בניך צרתך לביתך"?!? ביום זה נקבל אף אנו על עצמינו שמהיום והלאה נעבוד על מידותינו, נהיה וותרנים וסלחנים, אוהבים ומפרגנים, נברח מן הקנאה והמחלוקת, ובכך נזרז ונחיש את גאולתינו הכללית והפרטית!!!

 

ומעשה שהיה עם הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א מבני ברק, שידוע בשמירת סדר יומו הקפדני, אשר אין רגע אחד הולך לריק, והנה יום אחד ביקש הוא להגיע לכתובת פלונית.

בהגיעו עלה במדרגות ונקש על הדלת. מה מופתע ונרגש היה בעל הבית כשראה בפתח ביתו את הרב. הוא כיבדו להיכנס ושאלו: "מה זכינו"? ענה רבי חיים: "לפני זמן מה פגע יהודי, שאני מכירו, ברגשותיה של רעיתך שתחי', היא נפגעה מאוד ובאתי לבקש ממנה שתמחל לו, שתוותר ותסלח לו בלב שלם", הוציא הרב פתק מכיסו, והוסיף: "הנה, שתכתוב כאן שהיא מוחלת".

ענתה האשה: "רק מפאת כבודו של הרב אחתום, אך איני סולחת בלב שלם"! אך הרב לא וויתר והפציר בה תוך כדי שהוא מחזקה ומספר באוזניה מעשה ומדרש כזה וְאַחֵר עד שנכנסו הדברים בליבה והסכימה למחול בלב שלם ואף כתבה זאת בפתק.

עברו מספר שנים ובעלה של האשה הנפגעת חלה, לא עלינו, במחלה הנוראה ובעצת ידידיו החליט לנסוע אל קברו של התנא הא-לוקי רבי שמעון בר יוחאי זיע"א.

בטרם צאתו לדרך נכנס לרבי חיים שיברכו. אמר לו רבי חיים: "קח את הפתק בו כתבה אשתך, שהיא מוחלת וסולחת, תקרא אותו על קברו של רבי שמעון ותבקש ממנו שבזכות המחילה שמחלה אשתך וּוִיתרה על אף כל הקושי והכאב שהיה בדבר, שימליץ טוב עבורך בשמים וימחלו ויוותרו לך על כל הייסורים".

ואכן כך היה! הוא נסע לרבי שמעון, השתטח על קברו וביקש רחמים בזכות מעשה הוויתור של רעייתו. בבדיקות, שנערכו כבר באותו שבוע, התגלה הנס הגדול... המחלה נעלמה והיתה כלא היתה...

זהו כוחה של "עבודה על המידות"! כוחה של רחל אמנו!!!

(הרב משה יזדי שליט"א).

 

"שאילו יְדוּמֶּה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מַכְזִיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כְּעוּרים. שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו, ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה, דמות תבנית אבריו, ובפעולות לא יְֻדּמֶּה לקונו" –

בבראשית (א, א) כתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" – כשם שהעולם מורכב משמים וארץ, כך כל אדם מורכב מ"שמים" ו"ארץ" – גוף ונשמה. עבודת האדם בעולמו היא להשכיל לחבר בין שמים וארץ, לשלב נכון בין גופו לנשמתו, וחלילה לא ליצור בינהם תהום עמוקה.

אדם עלול למצוא את עצמו יום יום ושעה שעה בקונפליקט פנימי בין שני החלקים המנוגדים הללו, ופרשת בראשית מהווה אבן יסוד בנושא זה.

בפרשה זו מסופר על חטאם של אדם וחווה, חטאו של קין, ועל ההידרדרות המוסרית הנוראה של בני דורו של נח. "וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (בראשית ו, ה) - המרכיב ה"ארצי" שבאדם החל "לזייף", האיזון העדין בין הגוף לנשמה הוּפר והתוצאה היתה בהתאם.

לאחר חטא אדם וחווה, אמר הבורא לנחש (שם ג, טו): "הוּא יְשׁוּפְךָ [יכופפךָ] רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב". מה פרושה של קביעה זו?

הנחש מסמל את היצר הרע, המפתה את האדם למתוח גבולות, להתיר את האסור – אכילה מפרי עץ הדעת, ולאסור את המותר, שנאמר (שם, ג, א): "אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן". במילים אלו – "הוּא [האדם את הנחש] יְשׁוּפְךָ [יכופפךָ] רֹאשׁ, [והנחש את האדם] תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב", טמון הסוד להצלחת המאבק בין האדם לנחש.

יצר הרע נעמד כעני בפתח. הוא עושה את עצמו מסכן ואומלל, והוא מבקש בסך הכל פרוסה אחת, משהו קטן. כשיצר הרע מבקש להחטיא את האדם ולהסיר אותו מהדרך הישרה, בשלב הראשון הוא לא מבקש "דברים גדולים", שהרי הוא יודע שהסיכוי שהאדם ישמע לו הוא קלוש. מה הוא כן מבקש? פרוסה אחת. אפילו לא כיכר לחם אחת, רק חתיכה קטנה.

והאדם מתפתה. הוא מהרהר בליבו – טוב, אחטא רק פעם אחת וארגיע את היצר. אולם מה קורה אחרי פעם אחת? היצר "מתנחל" בקרב האדם.

זה מה שאמר בורא עולם לקין לאחר חטאו (שם ד, ז): "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". היצר רובץ בפתח, ואין בכוחו להיכנס פנימה אם אתה לא פותח את הדלת. אולם לאחר שפתחת חריץ, היצר כבר מצליח להשתחל פנימה והוא עלול לזרוע הרס רב.

מה שמוטל עלינו הוא: לא להתפתות לאותו "עני", ולא לפתוח לו את הדלת.

כעת נבין את מאמר האלוקים לנחש (שם ג, טו): "הוּא יְשׁוּפְךָ [יכופפךָ] רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" – האדם מסוגל להכות את הנחש בראש, אולם כוחו של הנחש מוחלש יותר והוא יכול להכות את האדם רק בעקב.

פירושם של דברים: למרות שהיצר כבר "התנחל" בתוך האדם, בכוחה של התעוררות רוחנית אחת להכות את היצר בראשו. גם בזמן שהיצר תוקף בעוז, אדם מסוגל להתגבר ולהכות בראש הנחש. נכון, הנחש לא מת לגמרי, אולם "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" – אפשר לכופף את ראש הנחש ולגרום לו להיות שפוף לפחות לזמן מה.

לעומת זאת, הנחש אינו מסוגל להכות את האדם בראשו ולגרום לו לחטוא בחטא חמור ללא כל הכנה, אלא הוא מכה בעקב. הוא מבקש מהאדם משהו קטן, ואז אט אט הארס מתפשט לכל הגוף, בתהליך איטי אך בטוח. העקב אמנם נמצא בתחתית הגוף, אולם הגוף כולו נשען עליו.

ידיעה זו אמורה לעודד את האדם מצד אחד ולהזהירו מן הצד השני. האזהרה היא להיזהר מפיתויים קטנים ומפתיחת חריץ ב"דלת" הנפש, והעידוד הוא שגם אם נכשלת, בכוחך לשוב ולהכות את ראש הנחש. (הרב משה שיינפלד שליט"א).

 

"אם כן, ראוי שתמצאנה בו שלֹש עשרה מידות [כלים] אלו"

יש החושבים, שיותר גבולות = יותר צימצום [במובן השלילי של המילה], והאמת היא: שיותר גבולות = כלי יותר גדול = הרחבה יותר גדולה.

מידות הן גדרים, גבולות. ככל שהמידות מתוקנות יותר, מוגדרות יותר – יש יותר הרחבה, שהיא בריאות הנפש ובריאות הגוף.

למה הדבר דומה?

אם עולים לגג של מגדל מאוד גבוה, ויהיו שם כ- 100 איש, כולם יתרכזו במרכז, מהפחד שמא יפלו מהגג.

אך אם יניחו מסביב גדרות, והגדרות יהיו חזקות ויציבות, ללא כל פירצה  –כולם יתפזרו ולא יפחדו לעמוד בקצה הגג וּלְהֵנוֹת מהנוף.

אם כן, הגבולות נותנים אפשרות להתרחב! ככתוב בפרקי אבות (ו, ב): "וְאוֹמֵר וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת, אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה" - תורה מלשון הוראה, הדרך הנכונה בה ילך היהודי, עם הגדרים והגבולות שקבע הקב"ה, לטובתו. בעל ה'שלחן ערוך', הרב יוסף קארו זצוק"ל, איגד ופֵּירֵט את כל תרי"ג המצוות שיהודי חייב בהם. אלו הן הגבולות שהתורה גדרה, למען ייטב לנו.

בספר דברים (יז, טז-יז) כתוב: "רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים... וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד" – כתב הגאון רבי אברהם פטאל זצ"ל: התורה הקדושה אסרה על המלך להרבות כסף, זהב, סוסים ולשאת נשים רבות ["לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" )שם), אֶלָּא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה (משנה סנהדרין פרק ב, משנה ד)], וזאת כדי שאם יגזור על עַמוֹ גזירות, לא יוכלו להתמרמר ולטעון, שהמלך חי ברווחה ועושר ועליהם מכביד עֻלוֹ.

אבל, אל יחשוב המלך, בְּהַמְעֶט בעושר, בכסף – יִפָגַע מִכבודו וגדולתו וְיְזוּלְזָל בעֵיני העם, כי ההיפך יקרה: העם יעריכוֹ שבעתיים!

ועל כן – כסף, סוסים, אשה – ר"ת "כסא" – אם ינהג בצניעות יתבסס כסאו!

אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", אומר הרב נחמני שליט"א: האדם צריך שהמח, לב, והכבד, יהיו נשלטים ברצונו יתברך.

סור מרע - כנגד הכבד הכבד, משכן הנפש, שם נמצאות התאוות. התאווה באה מְכִֹּשָלוֹן הזכוּת [האדם חושב שמגיע לו]. מָשהו נִתְעָבָּה, התגשם אצלו – ובאה התאווה – התגשמות הדם, הפסולת של הדם. מה שלא עלה למעלה – ירד למטה, לכבד.

עשה טוב - כנגד הלב מה שכתוב (דברים יז, יז): "וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים" – שלא יָטוּ את לבבו. יטו את הלב בעבודת השם.

הרוח - ממוצע מה שכתוב (קהלת ז, טז): "אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" – מֶמַצֵע (מלשון: ממוצע, אמצע) את האמת, ממצע את המידות – בחינת "אמת ליעקב" (מידה י', מ- י"ג מידות של רחמים עליונות).

המֹח משה, שמעון, עקיבא – שמ"ע ישראל – ומה שנאמר (דברים יז, יז): "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד" – כי זה ייקח לו את המֹח.

כנגד שלושת הדברים: כבד, לב, מח – נאמר (דברים יז, פס' יח-כ): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם: וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" – מיד עם שִבְתוֹ של המלך על כסא מלכותו, הקב"ה מצווה עליו לכתוב ספר תורה, חוקת עולם, למען ילמד ליראה את השם ולשמור את כל דברי התורה, ואז המל"ך מח, לב, כבד – יעבדו כראוי.

הקב"ה מציב למלך גבולות וגדרים, אשר לא יסור מהם ימין ושמאל. כך גם במידות, יש ללמוד את ההלכות, לבלתי יסור לקיצוניות צד ימין – עודף חסד, או קצוניות צד שמאל – עודף דין – אלא בדרך האמצע, כמו שאומר הרמב"ם (משנה תורה, הלכות דעות א): "הדרך הישרה היא: מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם". למעט הגאווה, שממנה יש להיבדל לחלוטין, ולהגיע לקצה השני, שהיא מידת הענווה, שנאמר (דברים יז, כ): "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" – זוהי הגאווה, שמרחיקה את האדם מיראת שמים, ככתוב (דברים ח, יד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ".

בעל 'אורחות צדיקים' בחר לפתוח את ספרו [המחולק לשערים] עם "שער הגאווה" ואלו דבריו: "שער הראשון נדבר על מידת הגאווה. ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים. מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם להנהיגה אל המינהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו".

אומר המהרח"ו ("שערי קדושה" חלק ג, שער ד): "ויזהר מכל מדות בלתי הגונות כי הן מזהמות את הנפש היסודית, ובפרט מהגאוה עד קצה האחרון עד אשר יהיה כאסקופה  התחתונה שהכל דשין עליה [סף הדלת, שכולם דורכים עליה], ותהיה מוטבעת השפלות בלבו ממש, עד אשר לא ירגיש בשמחה מְהַמֶכָבְּדוֹ ובחרפה מְהַמֶגָדְפוֹ ויהיו שניהם שוים בעיניו. ומהכעס אפילו שיכוהו על לחייו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס, ומן ההקפדה בתכלית האחרון אפילו עם בני ביתו. ומן העצבות בתכלית האחרון, כי אין נבואה שורה כלל אפילו על הראוי אליה מתוך עצבות. ויהיה שמח בחלקו אפילו בשעה שיסורין באין עליו, כמו שכתוב (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ". ואחר כל זה, יהיה עוסק בכל כוחו בתורה לשמה לגמרי, לעשות נחת רוח ליוצרו בלבד. כשיעסוק בתורה ובמצות יהיה שמח עד קצה האחרון, כמו שכתוב (תהלים קיט, קסב): "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל-אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב", כי על ידי כן ימשיך שפע בכל העולמות. ועיקר הכל הוא יראתו יתברך תמיד בכל רגע לבלתי יחטא, וזה על ידי שישים הֹשֵם נגד עיניו, כמו שכתוב (תהלים טז, ח): "שִׁוִּיתִי יְהֹוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד". ויכוין להדביק מחשבתו בו, לא יפסיק אפילו רגע, וזהו סוד ולדבקה בו - "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י, כ)". עכ"ל.

 

"לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר" –

א. באמצעות התורה הקדושה - לימוד ושינון יומיומי של ספרי מוסר, אמונה והלכה.

ב. ע"י היצמדות מוחלטת לגדולי התורה, אשר ראייתם ברורה ונכונה וחוש האיזון הרוחני והגשמי שלהם פועל במיטבו.

 

"שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו"

שיפוץ גשמי ושיפוץ רוחני:

משפחת כץ החליטה להחליף את המטבח העתיק והמתפורר שלה, סוף סוף. הפיצוץ האחרון בצנרת הביא אותם להחלטה ש-זהו, המטבח הקשיש הזה עשה את שלו, וחבל על הכסף שישקיעו בתיקון שלו.

תכנית השיפוץ כוללת שיש רחב ונוח, ארונות מעץ סנדוויץ' משובח, שיחזיקו מעמד שנים רבות בע"ה, צנרת איכותית ועוד. מעבר לאיכות, הם משקיעים לא מעט מאמצים וממון גם בצד החזותי: בוחרים חרסינות בגוון שיתאים לארונות, מרצפות שיבהיקו ויטשטשו לכלוך וכתמים, ידיות נאות לארונות ואביזרי קישוט חינניים...

כי אם כבר משקיעים כסף ומשפצים, רוצים שהבית יהיה אסתטי ויפה, שיהיה מקום שנעים לחיות בו.

זה מתאים גם כשעורכים "שיפוץ רוחני": אומנם ה"שיפוץ" דורש משאבים והשקעה, דורש כוחות נפשיים, אבל זה שווה, כי כשמספיגים את הבית ב'בין אדם לחברו', כשמתאמצים ומשקיעים בעבודת המידות – מקבלים איכות חיים, מקבלים מקום, שנעים וטוב לחיות בו! (מתוך עלון "משמרות השלום").

בעה"י, בואו נתחיל לעשות שיפוץ במידות ובמעשים שלנו.

 

 

נסיים לימוד נפלא זה, עם דברי רבי נחמן מברסלב:

'עזות דקדושה'

"אי אפשר להיות איש ישראלי באמת ולעבוד אותו יתברך כראוי כי אם על-ידי עזות ועקשנות דקדושה, כי הרבה הרפתקאות ועליות וירידות צריכין לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור. ואם לא יהיה עקשן גדול לבלי להניח על-ידי זה מעט עבודתו שהתחיל, אזי אי אפשר לו שישאר על עמדו. בפרט כשרוצה לעשות דבר גדול [מצווה חשובה]... בודאי אי אפשר לנצח מלחמה זאת כי אם על-ידי עקשנות גדול מאוד. וזה עיקר ההתפארות שהשם יתברך מתפאר בישראל, העיקר הוא בהעזות והעקשנות של האיש הישראלי שמפילין אותו בכל פעם והוא מתחזק בכל עת בעקשנות גדול ואינו מניח להפיל את עצמו בשום אופן. ועיקר קבלת התורה, שהוא כלל ההתפארות, הוא רק על-ידי זה כמאמר רבותינו, זכרונם לברכה (גמרא, מסכת ביצה כה, ע"ב): "מפני מה ניתנה תורה לישראל, מפני שהם עזין" – ובזה תלוי כל עבודת איש הישראלי מתחילה ועד סוף". (השתפכות הנפש, כא, עמ' מז).

 

 

יהי רצון ויקויימו בנו הפסוקים:

"וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהֹוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ- וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהֹוָה מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם" (ישעיהו נט, כא).

"וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג, ד).

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי-פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט, טו).

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן!

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

  {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד לכבוד ערב שבת – פרשת השבוע – פרשת בא

 

פרשת השבוע – פרשת בא

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של פרשת בא

 

 

בפרשת בא אנו קוראים על המכות האחרונות שמביא בורא עולם על מצרים, ולאחר מכן על הרגע הגדול בו עם ישראל יוצא ממצרים אחרי שנים ארוכות של שעבוד וגלות.

 

מכת ארבה

"בא אל פרעה" מצוה האלוקים על משה ופוקד עליו לשוב אל פרעה ולהתרות בו לשלח את העבריים. אם לא תעשה זאת, מעביר משה לפרעה את דברי האלוקים, מכת ארבה תכסה את הארץ ותאכל את הצמחים שנותרו ממכת הברד.

עבדי פרעה למודי הניסיון מנסים לשכנע את אדונם להאזין לדברי משה. "הטרם תדע כי אבדה מצרים"? הם שואלים אותו, ומבקשים ממנו להרשות ליהודים לצאת כדי לזבוח לאלוקיהם. פרעה נעתר ושב וקורא למשה ולאהרן. "מי ומי ההולכים" הוא שואל אותם, כשהם משיבים לו כי הם ילכו "בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" הוא כועס. קורבנות וזבחים הם ענין לגברים בלבד! הוא קורא ומגרש אותם.

האזהרה מתקיימת, מכת הארבה מכה בפירות, בירקות ובצמחי מצרים ופרעה ממהר לקרוא למשה ולאהרן ולהתנצל בפניהם: "חטאתי הפעם" הוא מתוודה ומבקש מהם להתפלל לאלוקים ולהסיר את מכת הארבה. כתוצאה מתפילת משה רוח חזקה נושאת את כל הארבה אל הים והמכה סרה מעל מצרים. פרעה, כצפוי, חוזר לסורו.

 

מכת חושך

משה נוטה את ידו על השמים וחושך מתפשט בכל ארץ מצרים. בשלושת הימים הראשונים המצרים לא יכולים לראות איש את רעהו; בשלושת הימים לאחר-מכן, החושך סמיך כל-כך עד שהם לא יכולים לזוז.

בעוד המצרים סובלים מהחושך, לבני ישראל, היושבים בארץ גושן, יש אור.

שוב קורא פרעה למשה ומבטיח לשחרר את בני-ישראל בתנאי אחד: עליהם להשאיר את הצאן והבקר במצרים.

משה משיב בגאון: לא רק שנלך עם צאננו ובקרנו, גם אתה תתן לנו זבחים ועולות שנקריב לבורא העולם.

הדברים מכעיסים את פרעה: "לך מעלי! הישמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראות פני תמות"! הוא אומר למשה, שמשיב לו בנחת: כדבריך כן אעשה – לא אוסיף לראות עוד את פניך.

 

מכת בכורות, המכה האחרונה

תוך כדי שיחה עם פרעה, מתגלה האלוקים למשה ואומר לו על המכה האחרונה בה הוא עומד להכות את מצרים, לאחריה בני-ישראל יצאו ממצרים. משה ממהר להעביר את הנבואה לפרעה: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים", כאשר עם ישראל יצא ממצרים, אפילו כלב לא יחרץ את לשונו! לבסוף, אומר משה, אתה עוד תבוא להתחנן בפני שנצא ממצרים.

אלוקים מצווה על משה לומר לעם ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב ממצרים, למען יצאו ברכוש גדול.

 

עם ישראל מתכונן לצאת ממצרים

בראש חודש ניסן, 14 יום לפני היציאה ממצרים, מוסר האלוקים למשה את מצוות קידוש החודש. מעתה ואילך לוח השנה היהודי יחושב לפי התחדשות הירח ולא לפי סיבוב השמש כפי שנוהגים אומות העולם.

לאחר-מכן הוא מצווה אותו על מצוות קורבן הפסח.

המצווה כוללת פרטים שונים, ביניהם:

 על כל משפחה לקחת שה ביום יו"ד בניסן ולהכין אותו לקורבן פסח, שנקרא כך על שם שהאלוקים יפסח וידלג על בתי היהודים.

כמה משפחות קטנות יכולות להצטרף יחד לקורבן.

ביום י"ד בניסן הם ישחטו את השה, יקחו מן הדם וימשחו את מזוזות ומשקוף הבית.

את הבשר הם יאכלו צלי אש יחד עם מצה ומרור, כשהם נעולים בנעליים, חגורים, מקליהם בידיהם ומוכנים לצאת לדרך.

 הנותר מן הבשר עד הבוקר יישרף באש.

 רק אדם שנימול יכול להשתתף בקורבן.

 אין לשבור בו עצם.

הדם אשר תמשחו על המשקופים יהווה סימן עבורי כי זהו בית בו מתגוררים יהודים. כאשר אכה את בכורות מצרים, אפסח ואדלג על בתים אלו, אומר האלוקים.

משה מוסר לבני-ישראל את דברי האלוקים והם קדים ומשתחווים מתוך שמחה על הבשורה המשמחת: הנה הם עומדים לצאת ממצרים. הם ממהרים לבצע את ההוראות.

 

זה קרה בחצות הלילה

בחצות הלילה מכה האלוקים כל בכור בארץ מצרים, ובדיוק כפי שניבא משה פרעה ממהר לקרוא לו ולאהרן ולומר להם לצאת ממצרים. ברכוש גדול – בדיוק כפי שהבטיח האלוקים לאביהם אברהם שנים רבות קודם לכן.

בסך-הכול שהו בני ישראל במצרים 210 שנה. התורה מחשבת זאת כ-430 שנה, מספר השנים שחלפו מאז כרת האלוקים את ברית בין הבתרים עם אברהם בה הבטיח לו את גאולת מצרים.

גברים, נשים וטף עם צאן ובקר רב יצאו יחדיו מארץ מצרים. אליהם התלוו ה'ערב רב', תערובת גרים מאומות העולם.

בני ישראל יצאו ב-ט"ו בניסן, בעצם היום. עמם הם הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי לא יכלו להתמהמה (ולחכות שיתפח הבצק ולאפות לחם).

 

מצוות לזכר הנס

כדי לזכור את ניסי יציאת מצרים, מצווה האלוקים על בני ישראל את המצוות הבאות:

חג הפסח 

בכל שנה יהיה עליהם לחגוג חג בן שבעה ימים, בו יאכלו מצות ולא חמץ.

מצוות תפילין

את סיפור יציאת מצרים יכתבו בני ישראל על פרשיות קלף, אותם ישימו ב'בתים' שיניחו על הראש ועל הזרוע.

מצוות בכורות

כאות תודה לאלוקים על שהציל את בכורות ישראל במכת בכורות, יפריש בני ישראל את בכורות בקרם וצאנם לאלוקים. את בכור החמור הם יפדו בשה.

כעת בני ישראל יוצאים אל המסע, לדרך חדשה, שתוביל אותם אל הר-סיני, שם הם יקבלו את התורה.

(מתוך אתר חב"ד).

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ז' שבט – הילולת רבנו לוי סעדיה נחמני בן רינה זצוק"ל, זיע"א

 

ז' שבט – הילולת רבנו לוי סעדיה נחמני בן רינה זצוק"ל, זיע"א

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

רבנו לוי סעדיה נחמני, מחבר ספר "ברית הלוי", ביאור על ספר קהלת, נולד לאביו הגר"ח האלקי רבי יעקב נחמני זצוק"ל, שיחוסו עלה עד רבותינו הרי"ף והרמב"ן ז"ל מאורי הדורות, והיה ידוע ומפורסם בעירו, בצדקותו וחסידותו. ולאמו הרבנית הצדקנית מרת רינה ע"ה, ביום י"א לחודש אדר א' שנת: ה'תרפ"א, בעיר התורה מראכש שבמרוקו.

עד שזכו לו אביו ואימו כבר קיימא, עברו תלאות וסבל רב. בימים ההם לדאבון הלב היה הדבר נפוץ שהורים רבים שכלו מבניהם בעודם עוללים, וכך אירע גם לרבי יעקב והרבנית, שמונת ילדיהם שנולדו בזה אחר זה, נפטרו להם בעודם עוללים רח"ל. אך לגדלות רוחם של רבי יעקב והרבנית, סבלו את הכל באהבה, והצדיקו עליהם את הדין.

אחר הדברים האלה, יעץ לו מורו ורבו הגאון הגדול רבי אלעזר הלוי זצ"ל, לנסוע הוא והרבנית אל מערת קבורת הצדיק הקדוש הנודע – רבי סעדיה רבאח זצ"ל, שעמו טמונים עוד שבעה תלמידי חכמים צדיקים שנפטרו בדמי ימיהם, ואמר לו ששם במקום ההוא מסוגלת התפילה על ענין קיום הבנים, והוסיף להם את ברכתו.

רבי יעקב והרבנית שמחו על עצתו של הגאון, ובטחו בישועת ה' כי קרובה היא לבוא. ומיד התכוננו לנסיעה. למחרת בבוקר אחר תפילת שחרית, יצאו מהעיר במרכב של כמה שעות מעטות על חמורים, כבימים ההם.

כל אותו היום הרבו רבי יעקב והרבנית בתפילה ובתחנונים על ציון קדשו של הצדיק הנ"ל, ובאותו לילה כמנהג יהודי מרוקו, לנו בבית הסמוך לציון הקדוש, שהוכן להם מבעוד מועד.

והנה בלילה רואה הרבנית בחלומה את הצדיק הנזכר רבי סעדיה רבאח זצ"ל, ולצדו עומד נער טוב רואי כבין שנים עשר שנים. ויאמר לה הצדיק: "אל הנער הזה התפללתם והנה שמע השם יתברך לקול תחינתכם, וכעת חיה הנך חובקת בן לחיים טובים, וזה הנער תפקחו עיניכם עליו כי חכם גדול יהיה בתורה ובכל חכמה, ומיד כשיוולד תכרכו אותו בתכריך של מתים עד אשר יגמל, ואז חיו יחיה...".

למחרת בבוקר והנה חלום, קמה הרבנית בשמחה רבה ותספר לבעלה הצדיק את אותו חלום, ויודו שניהם לשם יתברך על בשורת הצדיק.

לתקופת השנה, נולד לרבי יעקב בן לאורה ושמחה, וביום השמיני למילתו נקרא שמו בישראל: "לוי סעדיה" על שמם של שני הצדיקים שנתגלגל על ידם ביאתו לעולם. "לוי" על שמו של הגאון רבי אלעזר הלוי זצ"ל. ו"סעדיה" על שמו של הצדיק רבי סעדיה רבאח זצ"ל.

אֵם רבנו קיימה את צוויו של הצדיק רבי סעדיה רבאח במלואו, והיתה כורכת את בנה יקירה במקום בגדים מסולאים בפז, בתכריכים של מת, על מנת שיחשב כמת וינצל מגזירת מיתה.

לוי סעדיה גדל ונתעלה על כל בני גילו והיה לאביו ולאמו כילד שעשועים. בן שנתיים בלבד היה שכבר שלט בקריאה ובכתיבה, והיה קולט במהירות כל אשר למד, ובפקחותו ושנינותו הרבה, היה דומה לזקן ורגיל בחכמה.

אביו של רבנו – רבי יעקב, שקידש את כל ימיו ולילותיו אך ורק לעסק התורה הקדושה, לא הזניח את חינוכו ולימודו של בנו, והחל ללמוד עמו שיעורין כסדרן בסוגיות הש"ס, כדרך עיונם של חכמי מראכש, להבין כל סוגיא על בוריה עם מפרשיה היסודיים: רש"י הרי"ף והרא"ש ז"ל, בעומק הסברה והפשט, ואחריהם עיון מדוקדק בדברי המהרש"א ז"ל.

יום אחד בלמדם במסכת ברכות (ה, ע"א), בהגיעם לדברי רבי לוי בר חמא: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה. אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא ק"ש. אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה". פתח הילד במתק שפתיו ואמר: "אנא אבי שמעני את אשר נתעורר לי לפרש. אפשר שדברי רבי לוי בר חמא נרמזים בפסוקים מפורשים בפרשת "נח": "ולעבר יולד שני בנים, שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ, ושם אחיו יקטן, ויקטן ילד את אלמודד, ואת שף, ואת חצרמות". וכך פירש: "ולעבר" זה האדם העברי – כפירוש הידוע. "יולד לו שני בנים", היינו שני יצרים – יצר-הטוב ויצר-הרע. "שם האחד פלג", זה יצר-הרע, שעושה מחלוקת בן האדם העברי לאביו שבשמים. "ושם אחיו יקטן", זהו יצר-הטוב, שנקרא ילד מסכן וחכם. ואם כן מהן העצות שבהן יוכל הילד המסכן לנצח את המלך הזקן המלא בערמימות. עצה ראשונה: "את אלמודד – מלשון לימוד – יעסוק בתורה וינצח. ואם לאו, "את שלף" – ישלוף לו חרב, כדברי רבי יצחק (שם): כל הקורא ק"ש על מיטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו. וכן "שלף" בגימטריא "שמע", וינצח. ואם לאו – "את חצרמות", היינו יזכור לו יום המיתה".

כשמוע אביו חידוש נפלא זה יוצא מפי בנו שהוא רק כבן עשר שנים, נתרגש עד כדי דמעות שנצנצו בעיניו, ואמר בליבו: לא דבר ריק הוא שסייעו מן השמים לבני לחדש חידוש גדול ונפלא זה, אין זה כי בעזרת השם יתברך לגדולות נוצר.

 

נציין מעט מביאורו הנפלא של רבנו על ספר "קהלת".

אמר שלמה המלך ע"ה"מה-יתרון לאדם בכל-עמלו שיעמול תחת השמש, דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת א, ג-ד).

ומבאר רבינו: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. זה כלל עצום, ואדם חייב ללכת עם השאלה הזאת כל ימי חייו. האדם שחי בלי מטרה ודאי שהוא כסיל גדול. שלמה החכם אומר: אדם חייב שתהיה לו מטרה בחיים, ואם יבדוק את עצמו בכל מה שעושה, בכל מה שעובד, בכל מה שחושב. כל ענין כלול משני דברים, מהם? – "דרך" ו"מטרה". יש לאדם ילד מחנך אותו כדי שיגדל לא שישאר תינוק – יש "דרך", ואם יגדל מה יהיה, יש לזה מטרה. אדם עובד מרויח כסף, זה "דרך" להרויח כסף אינו העיקר, זה רק שיטה להגיע למטרה. למעשה יש כאן הליכה בחיים, יש הליכות הליכות, יש הליכות גדולות, ויש הליכות קטנות. יש דרכים ודרכים נקרא לזה "אילן", ולאילן יש גזע – "דרך", ואח"כ יש דרכים קטנים – ענפים בינונים, ויש יותר קטנים עד שמגיע לפרי. אם-כן האדם מראש ועד סוף מאז שנברא, ברא לו הקב"ה "דרך" ו"מטרה", אבל לכל הדרכים והמטרות יש מטרה אחת סופית. האדם לא יכול לומר: אני מת! אכלתי שבעתי חייתי! כאילו אין אחר החיים מטרה. לא כן! כי כל המטרות של החיים אינן מטרות, שהרי בסופו של דבר הנך רואה עצמך מת ללא מטרה וללא יתרון, וחבל על כל העמל שאתה עמל, למה אתה עמל לאבד את עצמך בסוף, להיקבר ולהתפורר בקבר, "מה יתרון"! כל חייך מטרות אבל מה המטרה הסופית, חייב אתה למצוא יתרון. בכל עמלו. המילים בכל עמלו הדגשה נפלאה, שאם האדם לא היה צריך לעמול – היה טוב, אבל צריך עמל וטורח, ויש צרות, ובשביל מה כל זה בחיים הללו, אם אין לזה יתרון. תחת השמש. כל מה שהוא מהמאורות ולמטה נקרא "תחת השמש". ומה כוונת "תחת השמש", נשים לב! ברקיעים פירשתי, שהם סולם לעלות מוילון עד ערבות, אם כן יש קו, יש עליה, יש סולם, ואם יש סולם יש ראש לסולם, כחלום יעקב: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח, יב). והנה האור הוא המטרה. האדם נברא ביום השישי מהבלים, מעפר מן האדמה, ואומר לאדם אל תישאר במקום השפל הזה תחת השמש, אלא תעלה דרך הקו למעלה מן השמש, יש קו המעלה אותך עד האור, בסולם דרך המצוות והתורה אתה עולה עד האור. [וכנגד המאורות שתחת השמש נאמר "ולא תתורו"]: החיים לא יציבים, לא נצחיים: דור הולך ודור בא, וכאילו שואל מה נעשה בינתיים לפי ראות העין?! ואם כן החיים כמות שהם נראים ודאי אינם כדאיים לעצמם, ואינם יכולים להיות העיקר והמטרה, שהרי המה הולכים בעיגול, ונעלמים בדורות, ומזה מתחיל "קהלת" לחייב אדם, להשקיף בפנימיות שלו כדי למצוא מטרה וקו הצועד ממטה למעלה, שהוא הדרך אליו יתברך שהיא המטרה. עכ"ל.

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות הרב לוי סעדיה נחמני

זכות הצדיק תהא צינה ומגן עלינו, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי______________ בת/בן_________________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ד' שבט - הילולת הבבא סאלי - רבי ישראל אבו חצירא בן רבי מסעוד זצוק"ל, זיע"א

 

ד' שבט - הילולת הבבא סאלי - רבי ישראל אבוחצירא בן רבי מסעוד זצוק"ל זיע"א

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות הבבא סאלי
 

 


רבי ישראל אבוחצירא הידוע בכינויו ה'בבא סאלי', נולד בראש השנה שנת ה'תר"נ, בעיר ריסאני שבמחוז תאפיללת שבמרוקו, לאביו רבי מסעוד אבוחצירא ב"ר יעקב אבוחצירא, ולאמו מרת עישה.

ילדותו:
כבר בילדותו השקיע את כל מרצו בתורה. שמונה עשר שעות ברציפות היה לומד, תוך כדי התעלמות מכל הסובב אותו. בדרך כלל אף היה שוכח לאכול ולפעמים שהיה צם משבת לשבת, רבנו נדר עצמו מאכילת בשר ודגים היה אוכל רק בשבתות.
פעם ראה אותו אביו מוכיח את אחד מעשירי ריסאני, פנה אליו אביו ואמר לו: שמור על פיך ולשונך ואל תוציא דבר קשה מפיך, כי את אשר תברך יבורך ואת אשר תאור יואר.

 

נישואיו:
בהגיעו לגיל מצוות נשא רבנו לאשה את מרת פרחה בת אחותו אך לאחר שנים מועטות חלתה ונפטרה. בגיל שש עשרה נשא לאשה את מרת מרים לבית אמסלם, בהיותו בן ששים וחמש נשא לאשה את הרבנית מרת סימי, תיבדל לחיים, החיה עד היום בנתיבות וידועה כ'ללה סימי'.

 

רבנותו:
בשנת ה'תרס"ח נפטר אביו רבי מסעוד. רבנו שהיה אז בן שמונה עשר שנה בלבד מונה לראש ישיבה במקום אביו. שלש עשרה שנה החזיק רבנו בתפקיד ראש הישיבה, אותה הקים אביו, רבי מסעוד, על שם רבי יעקב אבוחצירא המכונה "אביר יעקב".
בשנת ה'תר"פ, כאשר מלאו לרבנו שלושים שנה, התמנה לכהן כרב על כל מחוז תאפיללת.

 

עלייתו לארץ:
בשנת ה'תרפ"א עלה רבנו לארץ, גר בירושלים ולמד בישיבת המקובלים 'בית א-ל', לאחר זמן מה נאלץ רבנו לחזור למרוקו בגזירת רבו, רבי משה תורג'מן, ששלחו לחזק את בני הקהילה במחוז תפילאלת.

בשנת ה'תרפ"ב נתמנה כראב"ד בבודניב שבמרוקו.

באותם שנים סבלו יהודי מרוקו מגזירות ורדיפות נוראיות, אשתו ובנו, בבא מאיר, נאסרו והושלכו לכלא, ורק לאחר מאמצים מרובים שוחררו.

 

בשנת ה'תרצ"ג שוב עלה רבנו לארץ. בתחילה גר בטבריה, שם נהג להשתטח על קברי צדיקים ולאחר זמן מה עבר לגור בירושלים ולמד בחברותא עם רבי עזרא עטייה בישיבת 'פורת יוסף', לאחר תקופת מה שוב חזר למרוקו.

בשנת ה'ת"ש נקרא לכהן כאב"ד בארפוד.

 

בשנת ה'תשי"ב בקר שוב רבנו בארץ ונדד בין יבנה לאשקלון, גם ביקור זה היה קצר מאד ורבנו שב למרוקו.
 

שלש פעמים עלה רבנו לארץ לפני שהשתקע בה סופית. בפעם הראשונה אמר כי הוא שומע את השכינה בוכה ברחובות, בפעם השניה אמר כי השכינה כבר בוכה רק בבתים כי ברחובות יש טומאה, בפעם השלישית אמר כי גם בבתים כבר אינה בוכה כי אם בכותל המערבי.
 

בשנת ה'תשי"ד לא עמד יותר בגעגועיו ועלה שוב ארצה, הפעם כדי להשתקע בה סופית. רבנו בחר בנתיבות שבדרום הארץ כמקום לגור, ושם נשאר עד יום מותו ושם אף מנוחתו כבוד.
 

השפעתו:
רבנו התפרסם כקדוש עליון אשר כל ברכותיו מתקיימות. מאות ואלפים היו מגיעים להתברך מפיו להוושע ולקבל עצה מועילה. רבנו היה מקובל על כל העדות והחוגים, אשכנזים וספרדים כולם העריצו אותו, ביתו היה פתוח לכל ואהבת ישראל שבו הייתה לשם דבר.

פטירתו:
בשנותיו המאוחרות החל מצב בריאותו מתדרדר ורבנו הוצרך להתיר את נדרו על אכילת הבשר. בשנת ה'תשמ"ד, ביום ד' לחודש שבט עלתה נשמתו בסערה השמיימה והוא השיב את נשמתו הקדושה ליוצרה.

 

ילדיו:
רבי מאיר בן פרחה, "בבא מאיר"
ללה שרה בת פרחה
ללה מחצ'י בת פרחה


אביגיל בת מרים
רבי ברוך בן מרים, בבא ברוך
פנינה בת מרים
עליזה בת מרים


אסתר בת סימי


מנכדיו:
ידועים הרבנים האדמו"ר רבי אלעזר, האדמו"ר רבי דוד, האדמו"ר רבי יקותיאל והאדמו"ר רבי רפאל, בניו של בבא מאיר זצ"ל.

(מאת: אגודת אהלי צדיקים).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות הבבא סאלי

זכות הצדיק הקדוש תהא צינה ומגן עלינו, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הילולת הרב המקובל הרב יצחק כדורי זצוק"ל - כ"ט טבת - זכותו תגן עלינו, אמן!

 

הילולת הרב המקובל הרב יצחק כדורי - כ"ט טבת

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות הרב יצחק כדורי

 

 

הרב יצחק כדורי, נולד בעיר בגדד שבעירק לאביו רבי זאב דיבה.

חייו:
בצעירותו נשלח על ידי אביו ללמוד ב"בית זילכה" – מקום הוועד של חכמי העיר, וכילד פגש את רבי יוסף חיים בעל ה"בן איש חי".

ארץ ישראל:
בשנת ה'תרפ"ב עלה רבנו לארץ ולמד בישיבת פורת-יוסף בעיר העתיקה בירושלים, לאחר מלחמת תש"ח עבר הרב כדורי ללמוד בישיבת המקובלים "בית אל", ולפרנסתו עסק בכריכת ספרים בשכונת הבוכרים בירושלים, שם גם התגורר.

דרך בעבודת השם:
רבנו נהג בסגפנות והיה אוכל מעט מאוד, רק כדי להחיות נפשו. מאז היותו בן עשרים ועד סוף ימיו לא אכל בשר, ואילו דגים אכל רק פעמיים בשנה, בערב יום כיפור ובסעודת פורים.
רבנו היה ישן שלש שעות בלילה, ובחצות הלילה היה קם כארי "שיהא הוא מעורר השחר" (כלשון השולחן ערוך) ולומד עד אור הבוקר. ביום ישן מעט שעה שעתיים ואת כל יתר הזמן הקדיש ללימוד תורה.
מקורביו מספרים כי רבנו היה בעל זכרון פנומנלי, והיה זוכר בעל פה את כל דפי התלמוד הבבלי.

כוחותיו המיוחדים:
באותם ימים חפש רבנו מגרש בכדי לבנות את ישיבתו, כאשר באו והודיעו לו כי מצאו מגרש סמוך לביתו, ביקש לראות את המגרש, כאשר ראה את המגרש סירב רבנו לקנותו באומרו כי המגרש מלא בקברים, רבנו מצא מקום אחר לבנות עליו את ישיבתו אשר נקרא בשם 'נחלת יצחק'.
לאחר שנים ספורות חפרו באותו מגרש שרבנו סירב לקנות והתברר כי אכן המקום כולו מלא קברים, ועד היום עומד המגרש שומם מוקף בחומת פחים.

ענוותנותו:
רבנו היה מיוחד בענוותנותו המופלגת, ובפרט באהבתו לכל יהודי באשר הוא, צדיק אמיתי מגזע קדושים. רבים צבאו על פתח ביתו לקבלת ברכה או לבקשת ישועה, חילונים כחרדים, אנשי עסקים, שרים ושופטים היו מבקרים בביתו ואת כולם קיבל רבנו בחמימות ובאהבה.
רבים הסיפורים על תשועות וניסים ורבים הם האנשים אשר נושעו בזכות ברכותיו.

קבלה מעשית:
רבנו עסק בקבלה מעשית, ואף נודע כ"זקן המקובלים", אולם כשנשאל על דרך הקבלה ענה, רק מי שמילא כריסו בש"ס ופוסקים מורשה ללמוד קבלה, ורק צדיק שלמד הלכה וגמרא רשאי לכתוב קמיעות.
כמו כן נמצאה מחברת העוסקת בענייני קבלה בכתב ידו הקדוש.

פטירתו:
בכ"ט בטבת ה'תשס"ו עלתה נשמתו הטהורה בסערה השמיימה. רבנו זכה לאריכות ימים מופלגת וחי מעל למאה ושבע שנה שהיו מלאים בתורה ותפילה.

[מתוך אגודת אהלי צדיקים].

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות הרב יצחק כדורי

זכות הצדיק תהא צינה ומגן עלינו, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד לכבוד ערב שבת – פרשת השבוע – פרשת וארא

 

פרשת השבוע – פרשת וארא

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונה פרשת וארא

 

 

לאחר שמשה התלונן בפני האלוקים (בסוף פרשת שמות) "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני"? מבטיח לו האלוקים כי הוא עומד להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא אף מוכיח את משה: "אל האבות נגליתי רק בשם ש-ד-י, ואילו אליך אני נגלה במידת האמת שלי: הבטחתי להוציאם ממצרים ואכן אקיים זאת".

הוא שב ומצווה את משה לגשת אל בני ישראל ולבשר להם כי הוא עומד להוציאם ממצרים, להפוך אותם לעם הנבחר ולהביא אותם אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל.

משה מקיים את ציווי האלוקים, אך בני ישראל לא שומעים אל דבריו מקוצר רוח ומעבודה קשה.

בהזדמנות זו מפרטת פרשת השבוע את הבנים, הנכדים, הנינים ובני הנינים של לוי בן יעקב. עמרם, נכדו של לוי, היה אבי אהרן ומשה, אותם אלה העומדים להוציא את בני ישראל ממצרים.

 

השליחות השניה לפרעה

שוב בורא העולם מצווה את משה לגשת אל פרעה ולצוות עליו להוציא את בני ישראל ממצרים, ושוב שוטח משה את תמיהתו בפני האלוקים: "כיצד ישמע פרעה לדבריי בעוד אני מגמגם"? ואלוקים משיב לו: "קח עמך את אחיך אהרן והוא יהווה לך דובר".

אלוקים ממשיך ומפרט את השתלשלות האירועים העתידים לבוא: פרעה יסרב להוציא את בני ישראל, אך לאחר אותות ומופתים ידעו מצרים כי אני ה' ובני ישראל יצאו מן הארץ בשפטים גדולים.

אם פרעה יבקש מופת שיוכיח שהם נשלחו על-ידי האלוקים, יהיה על אהרן להשליך את מטהו על הארץ והוא יהפוך לנחש.

כפי שתיאר האלוקים כך היה: משה ואהרן ניגשו לפרעה, מסרו לו את השליחות האלוקית והשליכו את המטה על הארץ והוא הפך לנחש; פרעה לא התרשם מכך וקרא לחרטומי (מכשפי) מצרים שבכשפיהם הפכו אף הם מטות לנחשים; אהרן הפך את הנחש למטה, והמטה בלע את מטות החרטומים. אך פרעה ממאן לשלח את העם.

 

מכת דם

על-פי ציווי האלוקים משה ניגש בבוקר אל פרעה על שפת היאור ומתרה בו לשלח את העם. לאחר שפרעה ממאן, אהרן מכה במטהו על היאור, כל מי מצרים – היאור, הנהרות והאגמים – הופכים לדם, והדגים ביאור מתים.

חרטומי מצרים מחוללים מעשה דומה בכשפיהם, ופרעה ממאן להתפעל מהנס.

מכת דם נמשכת שבוע, בשמונה המכות לאחר-מכן, היה מתרה משה בפרעה ובמצרים במשך שלושה שבועות על המכה העתידה לבוא והמכה עצמה היתה נמשכת שבוע.

 

מכת צפרדע

לאחר אזהרה נוספת מכה אהרן במטהו על היאור ורבבות צפרדעים שורצים ומכסים את כל ארץ מצרים. גם הפעם החרטומים מבצעים מעשה זה בכשפיהם, אך ליבו של פרעה מתחיל להתרכך: הוא קורא למשה ואהרן, מבקש מהם להתפלל לאלוקים על מצרים ומבטיח לאפשר לעם לצאת אל המדבר ולזבוח לבורא העולם.

"מתי תרצה שמכת הצפרדע תסור ממצרים"? שואל אותו משה, ופרעה משיב: "מחר". משה מתפלל אל האלוקים והצפרדעים בכל רחבי ארץ מצרים מתים. הצפרדעים המתים מביאים עמם סירחון בכל ארץ מצרים, אך כעת כשרווח לו לפרעה הוא ממאן לקיים את הבטחתו ולשלח את עם ישראל ממצרים.

 

מכת כינים

אהרן מכה במטהו על עפר הארץ וכינים רוחשות בכל ארץ מצרים. מכת הכינים מתפשטת במצריים, בבהמות ובעפר הארץ. הפעם, למרות נסיונותיהם, החרטומים לא מצליחים לבצע מעשה דומה והם מודים כי "אצבע אלוקים היא". אך פרעה מקשה את ליבו ולמרות סבל בני עמו הוא מתעקש שלא לתת לעם לצאת.

 

מכת ערוב

האזהרה הבאה לפרעה היא כי אם הוא לא ישלח את בני-ישראל, אלוקים ישלח 'ערוב', חיות רעות, נחשים ועקרבים במצרים, בעוד בארץ גושן, בה מתגוררים בני-ישראל, לא תפגע המכה.

כשהחיות והנחשים גובים קורבנות במצרים, קורא פרעה למשה ואהרן ומנסה להגיע לפשרה: הוא יאפשר לבני ישראל לזבוח לאלוקיהם, אך יהיה עליהם לעשות זאת במצרים.

"לא נעשה כך" משיב משה, "כי הקורבנות שלנו לבורא העולם יהיו מורכבים מבהמות אליהם תושבי מצרים סוגדים; אנו נלך שלושה ימים במדבר ושם נזבח לאלוקים". ביאושו פרעה מסכים לדברי משה, "אל תוסיף להתל בנו ולא לשלח את העם" אומר לו משה, אך לשווא: רק סרה מכת הערוב מעל מצרים, ולב פרעה קשה כבראשונה.

 

מכת דבר

מחלת דבר פוקדת את הסוסים, החמורים, הגמלים, הבקר והצאן שבשדות אנשי מצרים, אך למקנה ישראל לא אירע דבר. פרעה שהוזהר מראש מברר ומגלה כי אכן במקנה ישראל לא מתה ולו בהמה אחת, אך הוא עדיין נותר בעקשנותו.

 

מכת שחין

משה ואהרן, על פי ציווי האלוקים, נושאים בכפיהם פיח ומשליכים אותו השמימה לעיני פרעה. הפיח הופך לשחין באדם ובבהמות-הבית, ששרדו את מכת הדבר, ואפילו חרטומי פרעה סובלים קשות מהשחין ולא מסוגלים לעמוד בפני משה.

 

מכת ברד

"שלח את עמי ויעבדוני"! מוסר משה לפרעה את הציווי האלוקי על שפת היאור בהשכמת הבוקר. "אם לא תעשה זאת, אמטיר מחר ברד כבד על הארץ. הכנס את מקנך אל הבית, כי האדם והבהמה אשר ישהו בשדות בעת הברד ימותו".

בין תושבי מצרים היו יראי אלוקים שחששו מהאזהרה האלוקית והניסו את בהמותיהם אל הבית. הברד הכבד פסח עליהם, אך הרג את כל מי שהיה בשדה, האדם והבהמה והצמחים.

"חטאתי הפעם" מצהיר פרעה לפני משה ואהרן, "אשלח אתכם ממצרים, רק התפללו לאלוקים כי הברד יחדל".

"אעשה זאת" משיב לו משה, "אך אני יודע היטב כי עדיין אינך ירא מפני האלוקים".

משה מתפלל לאלוקים, הברד פוסק, וכצפוי פרעה חוזר לסורו וממאן לשלח את העם.

[מתוך אתר חב"ד].

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונה פרשת וארא

שבת שלום ומבורך!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"הלוואי והרגע הזה לא יגמר לעולם!"

 

"הלוואי והרגע הזה לא יגמר לעולם!"

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 63] – לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של שמ×?ר×? לש×?ן

 

 

סייע לבנות את בית המקדש!

לו נתאפשר לנו לבנות את בית המקדש, בודאי היה כל אחד מאיתנו מסייע ככל יכולתו בעבודת הבנין. והנה כידוע, נחרב בית המקדש בעוון שנאת חינם ולשון-הרע, ואין הוא נבנה מחדש עד שלא יתוקן חטא זה. הרי מי ששומר לשונו מרע, נוטל חלק בבנין בית המקדש.

 

סילוק היצר הרע

המתיגע בלימוד הלכות לשון-הרע, ה' יתברך מסיר ממנו את היצר הרע המסיתו לדבורים אסורים. [כך גם בכל המצוות, מי שמתיגע ללמוד הלכותיה של מצוה מסוימת]. זאת, על פי דברי חז"ל: "אם יגעת הרבה בדבריהם [דברי תורה], הקדוש-ברוך-הוא מסיר יצר הרע ממך". [מדרש רבה, נשא].

 

חשיבותה של מצוה שהוזנחה

חובה מיוחדת מוטלת על כל אחד לקיים ביתר שאת מצוה שאין לה דורשים ורבים מתרשלים בקיומה. וכותב על כך ספר ה"חסידים": "מצוה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה". [הוא מגדיר חשיבותה של מצוה זו כמצות הטיפול במת מצוה שאין לו קוברים]. ההימנעות מלשון הרע נחשבת גם היא למצוה כזו שיש לרדוף אחריה כדי לקיימה.

 

האיש שנוכחותו מונעת חטא

טבעם של בעלי לשון-הרע לספר דברי גנאי בכל עת מצוא, ואין הם נרתעים מכך גם בשעת התפילה ולימוד התורה. לכן מי שמתפרסם כאדם המקפיד לא לשמוע לשון-הרע, לא זו בלבד שבעלי הלשון הרע לא יפריעוהו לעולם מתפילתו ומלימודו, אלא שהם גם ימנעו מלספר לשון-הרע לאחרים בנוכחותו.

 

נקי מעוונות

המרגיל עצמו שלא לדבר לעולם בגנות הזולת, מתרחק מן הרע, עד שבמשך הזמן הוא נעשה נקי מכל העוונות שבין אדם לחברו. הוא לא ילשין על זולתו, לא ילבין את פניו, לא יגרום לו נזק וימנע מכל קטטה ומריבה. אין צריך לומר כי אדם כזה לא יגזול ולא ירמה את חברו. וכל זאת משום היותו נזהר תמיד שלא לגרום לזולתו רעה, בין בדיבור ובין במעשה.

 

שכרו של הנמנע מלשון הרע

הכובש עצמו ואינו מדבר דבור כלשהו, מתוך חשש וזהירות שמא יבוא לידי דבור אסור, נחשב לו הדבר כאילו קיים מצוה בפועל ממש. על כך אמרו חז"ל: "ישב אדם ולא עבר עברה כשזו באה לידו, נותנים לו שכר כעושה מצוה".

 

מכשול גם לירא שמים

גם מי שהוא ירא אלקים, אינו נמלט מלהכשל פעמים הרבה בעוון דבורים אסורים, אם אין הוא מקבל על עצמו בהחלטיות את חובת השמירה על לשונו.

 

 

הנזהר בלשונו – כמה שכרו עצום!

 

 

לסיום, תפילה לשמירת הלשון:

רבונו של עולם,יהי רצון מלפניך, אל רחום וחנון, שתזכינו היום ובכל יום לשמור פינו ולשונינו מלשון-הרע ורכילות ומקבלתם. ונזהר מלדבר אפילו על איש יחידי, וכל שכן מלדבר על כלל ישראל או על חלק מהם. וכל שכן מלהתרעם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא. וניזהר מלדבר דברי שקר, חנופה, ליצנות, מחלוקת, כעס, גאווה, אונאת-דברים, הלבנת-פנים, וכל דברים אסורים. וזכינו שלא לדבר כי-אם דבר הצריך לעינייני גופינו או נפשינו. ושיהיו כל מעשינו לשם שמיםאמן!

 

 

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 26] – הלכות שבת - מלאכת ממרח

 

יותר משאנו שומרים את השבת – השבת שומרת עלינו

הלכות שבת - מלאכת ממרח

 

 

 

 

א. ממרח הוי תולדה של מלאכת ממחק, ולכך חבית שנעשה בה נקב וממרח שעוה לסתום את הנקב, הדבר אסור. וגזרו גם כן על שמן עב כיוצא בזה [או"ח סימן שיד' יא']. ולפי זה המחממים נרות שעוה ביום טוב כדי להדביקם, הוי ממרח. ויש אומרים שהאיסור לא משום ממרח, אלא משום שמדבק [שם כפה"ח ס"ק עט'].

ב. אסור למרוח משחה על הידים או כל מקום אחר בגוף, משום שדומה לממרח. אבל במידה והמשחה נבלעת בגוף והוי צורך רפואה, הדבר מותר, לחולה שאין בו סכנה, או לתינוק שדינו כחולה שאין בו סכנה, שכיון שנבלע אין בו ממרח [ילק"י ד/ד עו'-עז'].

ג. משחת שניים, הצחצוח בה מותר, ואין בזה איסור ממרח שהרי אין לו חפץ בקיומה כלל. וכן הוא הדין השימוש בסבון קשה או משחה, ואין בזה איסור מוליד [שם ע'-עא'].

ד. למרוח משחה לעדן את הידיים, אסור. ולמרוח שמן על העור מותר, אך כיום שאין נוהגים כן אלא לצורך רפואה, הדבר חזר לאיסור [שם עט'].

ה. אין מגרדין מנעל בין חדש בין ישן, מפני שקולף העור והוי ממחק [שב' ח']. ובוץ שעל גבי הנעל יכול לנקותו על גבי הכותל או בחדודי המדרגות, וזאת אפשר אפילו ביבש ואין בזה ממחק [ילק"י ד/ב עמוד פג']. ולנקות בברזל המיוחד לכך והסוליה מעור, דעת מרן לאסור, והמשנה ברורה מביא שבנחת מותר [שם ומ"ב ס"ק כו'].

 

תוצאת תמונה עבור תמונות שבת

השבת היא מקור הברכה, יהי רצון שנשמור שבת כהלכתה, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

    יקובל ברצון, אמן! 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 17] – הלכות  "והיה מחניך קדוש"

 

הלכות  "והיה מחניך קדוש"

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של שמ×?ם ×?א×?מ×?

 

 

א. אדם צריך בזמן ברכתו שיהא מקומו נקי, לכך, אסור לו לברך אם יש בתוך ארבע אמותיו צואה. ובמקרה שנוסף לזה ריח, מרחיק ממקום שכלה הריח ארבע אמות שהם כשתי מטר. ואם זה נמצא לפניו שרואה זאת, עליו להתרחק עד שלא יראהו, או לפנות לצדדים. ואף אם מדובר בלילה או בסומא, וכן מי שלא מריח, הדין כן [או"ח עט' א'].

ב. שונה דין צואה מדין ערוה, שבערוה רק דבור קודש, אסור, והרהור מותר. וכאן אפילו הרהור בדברי תורה, אסור [פה' ב'].

ג. צואת שאר בהמה חיה ועוף, במידה ואין ריח רע, יכול לברך אפילו לידם, אך במידה ויש ריח, אסור [שם עט' ד']. ויש מחלוקת האם מרחיק רק עד שיכלה הריח, או ארבע אמות ממקום שכלה הריח, וכן פסק מרן [עט' א'-כפה"ח ס"ק כח'].

ד. אסור לברך או להתפלל כנגד אשפה שריחה רע, ופחי האשפה [צפרדעים] המצויים כיום, יש הרוצים להחשיבם כעביט של שופכין, ויותר נראה שדינו כצואה מכוסה, שתלוי רק אם יש ריח או לא, וראוי להחמיר [שאר"י ב' רכ"ז].

ה. אדם שהפיח, אסור לו ללמוד תורה עד שיעבור הריח, אבל לאנשים האחרים המצויים בסביבתו, מותר להמשיך בלימודם. ובזמן התפילה, אסור לכולם עד שיעבור הריח [עט' ט'].

ו. אם הצואה יבשה, מותר לקרות כנגדה. והגדרת יבשה, לדעת מרן היא שאם יזרקנה תתפרק. ולדעת הרמ"א רק אם נפרכת בגלילה בעלמא, היא נקראת יבשה. וכ"ז זה כאשר אין ריח רע [שם פב' א'].

ז. אסור לקרא במקום שיש בו מי רגלים כל עוד שהקרקע רטובה, אפילו שנבלעו בקרקע [שם ב']. אך אם שפך שם רביעית מים, מותר אפילו בלא נבלעו מי הרגלים [שם עז' א']. ואם מדובר בשל מספר אנשים, צריך רביעית מים לכל אדם, ולא משנה אם מי הרגלים מרובים או מעוטים [שם ב']. אבל אם זה בעביט המיוחד למי הרגלים, בכל אופן אסור [פז' א'].

ח. אסור לקרות בשרותים או כנגדו אפילו הוא נקי ומצוחצח. ואם יש לו מחיצות מותר אפילו בסמוך לו [פג' א']. ואם הדלת של השרותים פתוחה ורואה את השרותים, או שאדם עומד בביתו ורואה דרך החלון בחוץ צואה שהוי שתי רשויות, יש מחלוקת בראשונים אם מותר לקרות מכיון שזה שתי רשויות נפרדות [שם עט' ב'].

ט. אסור לקרות גם בבית מרחץ [אמבטיה] דברי תורה. אך כשנמצאים בתהליכי בניה ועדיין לא השתמשו בהם, אם יש באמבטיה שרותים, אסור. ולהתפלל כנגדו, מותר. ובאמבטיה ללא שרותים אפילו בתוכה מותר, כל עוד לא השתמשו בו [שם פד' א'].

י. נאמר בתורה "וכיסית את צאתך", על כן גם אם צואה נמצאת בתוך קופסת זכוכית, אף על פי שהצואה נראית מבחוץ, מותר לקרות כנגדה שהיא מכוסה. ודין זה שונה מדין "ערוה" שאסור בכהאי גונא שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר" [שם עו' א'].

יא. צואה בפי הטבעת אפילו היא מכוסה בבשרו, אם כאשר הוא יושב היא נראית, אסור לברך וללמוד תורה. ולכן אדם חולה או משותק, שאינם יכולים לנקות עצמם, אסורים בתפילה, ברכות ולימוד תורה. ודינם כאנוסים ואסור להם להחמיר על עצמם [עו' ה']. ולכך כתב ה"בן איש חי" שראוי לכל אדם שינקה עצמו במים, שאז הוא בטוח שהתנקה היטב.

יב. אדם שנמצא במקום שיש ריח רע, כגון אלו שגרים במושבים שיש לולים ורפתות, אף שכבר התרגלו לריח זה, מכל מקום האיסור להתפלל ולברך בעינו עומד. ויש להם עיצה שיוכלו להתפלל ולברך על ידי שיפזרו ריח טוב ממטהר אויר, או שישרפו איזה בגד בלוי, וריח העשן מבטל את הריח הלא טוב, בצרוף זה שנמצאים ברשות אחרת [ה"ע ח"א קכח'].

יג. דינו של עביט של מי רגלים כצואה עצמה ולא נחשב ככסוי לצואה, וחובה להרחיק ממנו כצואה עצמה. ורק אם הוא לא עשוי מחרס ונקי ומצוחצח, מותר. ויש דנים לפי זה את צנורות הביוב כדין עביט של מי רגלים, ולכך אוסרים לקרא מול צנורות הביוב דברי תורה או לברך כנגדם, וכן ראוי לכתחילה. אך אם רואה אותם מבעד לחלונו, אפשר לצרף שכאן זה רשות אחרת וגם מחובר לקרקע, והוי שני צרופים להקל [שאר"י ח"ב רכד'].

יד. הגדרת ריח רע הוא, ריח שלרוב בני האדם, זה נחשב ריח רע. והינו דוקא באם היה דבר טוב שנתקלקל או התעפש ונהיה ריח רע, אבל דבר שבטבעו יש לו ריח רע, כגון נפט, אין דנים אותו כריח רע [ה"ע ח"א קכח'].

טו. לול של תרנגולים ודיר של בהמות, כיון שריחם רע דנים אותם כצואה ממש, ואסור לברך ולקרות כנגדם. מכל מקום אם התפלל או ברך כנגדם, וידוע לו שלא היה ריח רע, אין מצריכים אותו לחזור ולקרות [שם קכה'].

טז. האיסור לקרות נגד מי הרגלים, מדאוריתא זה רק נגד הקילוח, ומדרבנן, אסור גם כאשר זה בכלי. ולכך אם רואה מים על גבי קרקע ואינו יודע אם הם מי רגלים או משקים אחרים, מותר לקרות כנגדם שספקא דרבנן לקולא [שם קכו'].

יז. חולה שנזקק לקטטר, יכול להתפלל ולברך אתו, שמכיון שהוא מכוסה. אבל בזמן שמרגיש שיוצא ממנו יפסיק מלברך עד שיגמור, ואחר כך ימשיך. וכל זה בתנאי שבגדיו נקיים וללא ריח רע, שאם לא כן תיפוק ליה [תצא לו] מדין ריח רע שאסור [ילק"י ח"א קלב'].

יח. בעל קרי, ואשה בזמן נידתה ואפילו בשעת ויסתה, חייבים בכל המצוות, להתפלל ולברך. שאין דברי תורה מקבלים טומאה. ואף אם נהגו להחמיר, יפסיקו ממנהגם ואין צריכים התרה, שהוי מנהג איסור. וכן מותר לנשים בעת נידתן לבא לבית הכנסת ולהסתכל בספר תורה, ויש שנהגו להחמיר בכך [שם קלד'].

יט. אדם שנמצא במקום שאינו נקי ואין יכול לברך, יש מחלוקת בפוסקים, אם יכול לקיים המצוה ללא ברכה, כגון לנענע לולב ללא ברכה או לא, ונקטינן להלכה שיקיימה ללא ברכה [שם כה' וראה במקורות].

 

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות שמים

בעה"י בשעור הבא נלמד בהלכות נשיאת כפים.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ימי ה"שובבי"ם" ת"ת– מ- ט"ו טבת - י"א אדר א' - ימים מסוגלים להינצל ממידות: הכעס, עצבות וגאווה

 

ימי ה"שובבי"ם" – ימים מסוגלים להינצל ממידות: הכעס, עצבות וגאווה

פרשות: שמות – משפטים + פרשות: תרומה ותצווה (השנה, תשע"ט - שנה מעוברת) [ט"ו טבת – י"א אדר א']

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של ימי השובבים

 

 

1. תקופת ה'שובב"ים' תופסת מקום של כבוד בלוח השנה היהודי. היא תקופה מיוחדת מאוד, ומקורה הוא בספרי 'תורת הסוד' – כלומר, בספרי הקבלה ובספרי החסידות והמוסר, המצטטים את ספרי הקבלה. 

בשם האריז"ל מובא כי ימים אלו מסוגלים לתקן פגמי הנפש.

 

2. 'שובבי"ם' הם ראשי תיבות של פרשיות התורה הנקראות בשבועות אלו. פרשות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים.

בשנה מעוברת מוסיפים שני שבועות נוספים: תרומה ותצווה, ואז נקראים שבועות אלה בשם: 'שובבי"ם ת"ת'.

 

3. חכמי הקבלה מגלים לנו כי ראשי התיבות של פרשות השבוע קשורות בקשר חזק לפסוק: "שובו בנים שובבים", פסוק המתאר את קריאתו של הקב"ה לבניו, עם ישראל, שהלכו אחרי משובת לבם וחטאו לפניו. הקב"ה קורא לנו ואומר: "שובו בנים שובבים!".

 

4. חכמי הקבלה מלמדים כי התקופה הזאת היא תקופה שמתאימה במיוחד לחזרה בתשובה ולשיפור המעשים. זו תקופה שבה יש ליהודי יותר כח לתקן את הפגמים שפגם בעולמות העליונים על ידי החטאים שעשה בעולם הזה.

 

5. בספרים הקדושים מובאים דברים מרוממים על אודות ערכם של ימים אלו. מובא שם שימי השובבי"ם הם כמו עשרת ימי תשובה, וזהו זמן שמקובלת בו התפילה כמו בעשרת ימי תשובה. מטרת ימי השובבי"ם לתקן את המידות, לקדש את החושים ולשמור את האדם מליפול בעצבות, כעס וגאווה.

 

6. בראש השנה וביום הכפורים אנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה". גם בימי השובבי"ם עלינו להשתמש בכל שלושת הדרכים כדי להיטהר.

 

 "תשובה" - כוללת תעניות ועמל בתורה; ו"תפילה" - לשפוך שיח בלב נשבר לפני הבורא ולהרבות באמירת תהלים; ו"צדקה" - להוסיף ולתרום יותר ממה שהוא רגיל לתת בשאר הימים.

 

7. בעבר, נהגו רבים מעם ישראל לצום בימי השובבי"ם. היו שצמו כל יום, מהבוקר עד הלילה, לאחר רדת החשכה שתו ואכלו כרגיל ולמחרת שבו לצום (תענית זו נקראת בשם תענית הפסקה), יום ועוד יום, עד סוף תקופת השובב"ים.

עם זאת, כבר לפני מאות שנים היו גדולי עולם שטענו כי הצומות המרובים אינם מתאימים לבני הדורות האחרונים, הם מחלישים את האדם, ומשבשים את סדר היום התקין, מה שבסופו של דבר פוגע בבריאות, בפרנסה ובלימוד התורה.

לכן הנהיג הגאון מוילנא, כי מי שרוצה לכפר על עוונותיו ינהג בימי השובבי"ם 'תענית דיבור'. כלומר: יאכל וישתה כדרכו, יתפלל וילמד תורה כדרכו, אבל יקפיד שלא לדבר דברים בטלים (ודבורי חול) במשך כל היום. במובן מסוים, הקושי של הימנעות מוחלטת מדיבור שאינו לימוד תורה, קשה יותר מההימנעות ממזון ושתיה – ועל ידי הקושי הזה אנחנו מסגפים את עצמנו ומכפרים על החטאים שלנו, מבלי לפגוע בבריאות ובסדר היום התקין.

 

8. להלן מנהגי ישראל, שנהוגים בימי ה'שובבי"ם':

  • א. יש המתענים ביום חמישי מדי שבוע. יש קהילות שבהן נהוג להתענות רק פעם אחת בכל ימי השובבי"ם.

 

  • ב. כיום, שירדה חולשה לעולם וקשה להתענות, התקינו "סדר פדיון תענית". את הכסף, שתורמים תמורת-התענית, צריך לחלק לעניים בו ביום.

 

  • ג. כוח הצדקה מועיל מאד, בפרט בימי שובבי"ם, וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים.

 

  • ד. מוסיפים שעות לימוד תורה בימי שובבי"ם. התקינו "סדר שעות רצופות", כלומר, לימוד של ארבע או חמש שעות רצופות ללא כל הפסקה.

 

  • ה. מקובל לקרוא בספר תהלים בימי השובבי"ם. יש קהילות שבהן אומרים את כל ספר התהלים בליל שישי באשמורת הבוקר, ויש שמסיימים אותו בשבת קודש.

 

  • ו. "תענית דיבור", אפילו יום אחד בשבוע. מי שנזהר בדיבורו שלא לדבר דברי הבל בימים אלו, עושה תיקון לנפשו. ניתן לקבל "תענית דיבור" אף על זמן קצר מאוד במשך היום, ובו נמנעים מדיבור מלבד דברי תורה, תפילה או ברכות.

 

  • ז. בדורנו נפוצים מאוד שיעורים בשולחן ערוך חלק "יורה דעה". מורי הוראה מוסרים שיעורים כמעט בכל עיר ומטרתם לעורר את הציבור לדקדק במצוות.

 

[ערוך מתוך מאמר של נעמה גרין באתר הדברות].

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של ימי השובבים

יהי רצון, שנזכה לנצל ימים אלו לעבודת-השם, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חידושים – חומש שמות – פרשת שמות - מוסר ואמונה מתוך הפרשה

 

חידושים – פרשת שמות – מוסר ואמונה מתוך הפרשה

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? ×₪רש×? שמ×?×?

 

 

"וַיְהִי כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם" (שמות א, ה) – בְמִצְרָיִם – נכתב עם ב' ללא דגש. בּ' עם דגש, פירושה – בתוך, כלומר בְּתוך מצרים, חלק מארץ מצרים. אבל על יוסף נאמר שהיה בְמִצְרָיִם, ללא דגש באות ב', כי היה במצרים רק פיסית. נפשו, רוחו, נשמתו ומידותיו היו עם השם יתברך. החינוך של אביו, יעקב אבינו, לא עזב אותו לרגע. לכן הוא היה בְמִצְרָיִם, אבל לא בְּמִצְרָיִם!

 

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז) – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", בנים לאבא אחד, יעקב אבינו, מאוחדים ומלוכדים. מובדלים מהמצרים והולכים אך ורק בדרך השם.

"וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" – לא נאמר "ותמלא הארץ בֶּהֶם", שאז המשמעות היתה, שהם היו מְעוּרִים בתוך דרכי וחיי ארץ מצרים, כלומר: שהארץ נכנסה בתוכם, אלא נאמר אֹתָם- אותם לשון אֶת, "את... ואת" לשון עוד, תוספת, שנאמר (בראשית ד, ב): "וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו אֶת-הָבֶל", מבאר רש"י: שלש אתים רִיבּוּיִים הם. אם כן, עם ישראל הם תוספת באותה ארץ מצרים בלבד ולא נִטְמָעִים [מתבססים, משתרשים] בה. הארץ לא השפיעה עליהם, לא שינתה אותם, עם ישראל פרו ורבו, נשארו באחדות ובדרך השם בלבד.

 

"וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שם, פס' ט-י) – פרעה רואה את עם ישראל באחדות, עם אחד כאיש אחד, לכן הפְּעָלִים הם בלשון יחיד: פֶּן-יִרְבֶּה ... וְנוֹסַף גַּם-הוּא... וְנִלְחַם... וְעָלָה.

כפי שבארנו לעיל, עם ישראל הינו רק תוספת בארץ [לא חלק ממנה], כפי שנאמר (שם, פס' ז): "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". אבל, כדי להשניא את עם ישראל על עמו, פרעה מציג אותם כעם, שנטמע בהם ובארצם, ולא עוד אלא, שלמראית עין, עָם זה מתנהג כשותף איתם, אבל כאשר תפרוץ מלחמה, הם יצאו כאיש אחד וילחמו בהם [במצרים], וישמשו מרגלים נגדם, לכן אומר פרעה: "וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ"- כלומר: מתוך הארץ, שהוא טָמוּע בתוכה. כמו שנאמר (שמות ב, ז): "אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת", מִן – מתוך, מִבֵּין. וכן, "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שם, פס' י), בשם האדם גלום גם המהות, לכן בתיה, בת פרעה קראת את שמו, משה, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ.

 

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת-פִּתֹם וְאֶת-רַעַמְסֵס: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, פס' יא-יב) – עִם כל הסבל,  עָם ישראל, מאוחדים כאיש אחד בלב אחד עִם הקב"ה – לכן, עדיין כל ההתיחסות לעם ישראל היא בלשון יחיד: עָלָיו... עַנֹּתוֹ... אֹתוֹ... יִרְבֶּה... יִפְרֹץ.

"וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – כל המִצרים יודעים כי עם ישראל, הינו יחידה אחת, עָם, שבא מאבא אחד, ישראל, יעקב אבינו.

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרֲרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל-עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל-עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שם, פס' יג-יד) – "וַיְמָרֲרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם... עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ", כאן מתחילה השבירה, ומבאר רש"י: "בְּפָרֶךְ" – בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו. הפסוק מציין "בחייהם", "בהם"- היסורים כבר חדרו לתוכם והחלו להשפיע, אבל, היכן השבירה האמיתית? העובדה, שעם ישראל סובל ולא זועק אל השם לישועה? עם ישראל ירד מהנהגה עליונה, הנהגה של השם, להנהגת הטבע, ורואה מול עיניו מלך אכזר, בשר ודם, [פרעה], עם גזירות קשות ולא את מלך מלכי המלכים הקב"ה, ששולח מסרים ולימוד, שישנו דרכם ויחזרו לעבוד רק אותו יתברך.

 

מתחילת פרשת שמות לא מוזכר שם השם, עד פסוק יז: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים", ובמה זכו המיילדות שִׁפְרָה [יוכבד, אֵם משה, מרים ואהרון] ובתה שִׁפְרָה [מרים] בזכות אותה יראה?

"וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד: וַיְהִי כִּי-יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת-הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שם, פס' כ-כא) – אומר רש"י, "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים"- בתי כהונה וּלְוִיָּה, ומלכות שקרויִין בתים. כהונה וּלְוִיָּה מיוכבד [שפרה], ומלכוּת ממרים [פועה], כדאיתה במסכת סוטה.

עם ישראל ערבים זה בזה – ואמרו עוד שהערבות היא בין לחובה ובין לזכות: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (דברים כט, ט), שלכך נאמר: "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל", שכולכם ערבים זה בזה – אפילו צדיק אחד ביניכם, כוּלכם עומדים בזכותו, שאם במידת פורענות המועטת כשאחד, חוטא כל הדור לוקה, במידה טובה המרובה - על אחת כמה וכמה.

לכן, למרות שעם ישראל לא זועק אל השם, בזכות הערבות, כל העָם זוכה, שנאמר (שם): "וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד".

 

"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת-בַּת-לֵוִי" (שמות ב, א) – ולהבדיל, בהמשך (פס' יב): "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ", מבאר רש"י, שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר.

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים" (שם, פס' ב) –  יוכבד רואה את בנה, בריאה חדשה, שנבראה משלושה, שנאמר (סוטה לא, ע"א): "תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקב''ה ואביו ואמו", ואומרת: "כִּי-טוֹב הוּא", והקב"ה, בבריאת העולם, רואה את הבריאה החדשה ואומר: "כִּי-טוֹב", שנאמר (בראשית א): "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב".

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שם, פס' ו) – "וַתִּרְאֵהוּ", מבאר רש"י, את מי ראתה [בתיה, בת פרעה]? הילד, זה פשוטו. ומדרשו: שראתה עִמוֹ שכינה. בחינת (זוהר וארא שמות, דף לא, עמ' א): "אַשְׁרֵי עָלֵיהּ נְעִימוּתָא דִּשְׁכִינְתָּא" [שוֹרָה עליו נעימות השכינה].

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שם, פס' יא) – "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם"- מבאר רש"י, נתן עיניו ולבו להיות מֵצֵר עליהם. עכ"ל. לב טוב, עין טובה לאחיו.

"וַתֹּאמַרְןָ  אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" (שם, פס' יט) – על אביו של משה נאמר (שם, פס' א): "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי". ולעומת זאת, משה יוצא לראות את שלום אחיו מבית פרעה בלבוש מצרי: הפנימיות של לב יהודי והחיצוניות של גוי. לכן, כמה חשוב שיהודי יעבוד גם על הפנימיות שלו וגם על החצוניות, שלא תהיה אפשרות המשחק, שמבחוץ יראה כאדם שאינו שומר תורה ומצוות ולעומת זאת בפנים מאמין, ובכך לא ירגיש מחוייבות כלפי הבורא.

"וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת-הָאִישׁ" (שם, פס' כ) –  "אֶת-הָאִישׁ", כששואל רעואל את בנותיו, הכיצד שָבוּ מקדם, "וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן", אבל, רעואל מבקש שיזמינו את האיש אל ביתם לא אמר: את האיש המצרי, רש"י מבאר "לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן"- הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב – שהמים עולים לקראתו. עכ"ל. רעואל ידע שיש בו את האיש- האיש שהלך מבית לוי [כאביו], והלבוש המצרי, אינו שייך ללבו.

"וַיּוֹאֶל משֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת-צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמשֶׁה" (שם, פס' כא) – גם משה רואה, שיש כאן איש, לכן מואיל לָשֶׁבֶת. אומר רש"י, "וַיּוֹאֶל", נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו.

 

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שם, פס' כג-כה) – רק כשכלו כל הקיצים, עם ישראל פונה אל השם. ובפסוקים אלו מופיעים ארבעה לשונות של תפילה וזעקה.

בפרשת וארא (שמות ו, ו-ז) אומר הקב"ה למשה: "אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם", ד' לשונות של גאולה כנגד ד' מלכויות ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום (בעל התורים). וכתיב (שמות ב, כג-כד): "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחו (במעט כוחות שנשארו התפללו) בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ (מקירות הלב) וַתַּעַל שַׁוְעָתָם (תפילה חרישית, תפילת הלחש) אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם" (התפללו באפיסת כוחות) – ואלו הן ארבע לשונות של תפילה וזעקה כנגד ארבע לשונות של גאולה.

"וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שם, פס' כד-כה) וכנגד ארבעת לשונות הזעקה והתפילה, הקב"ה: וַיִּשְׁמַע... וַיִּזְכֹּר...  וַיַּרְא... וַיֵּדַע... ומיד אחרי וַיֵּדַע, שידיעה היא חיבור, כתיב (שם, ג, א-ב): "וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָֹה אֵלָיו בְּלַבַּת-אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" – זעקות בני ישראל מעוררות את החיבור אל השם, שנאמר: "וַיֵּדַע", ומיד מושיען של ישראל – יוצא לדרך.

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָה רָאֹה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו:  וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל-מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי" (שם, ג, פס' ז-ח).

 

מדוע רק עתה [עכשיו] השם שולח את משה, הרי המושיע [משה] כבר נברא עבור הישועה והגאולה?

התשובה בפסוקים הבאים:

"וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם-רָאִיתִי אֶת-הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שם, פס' ט).

"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שם, פס' י).

הקב"ה אומר למשה, עתה רק העם זעק אלי, לכן, רק עתה יִשַלַח המושיע!

אם היו זועקים קודם – היה נשלח השליח קודם והיו כבר נגאלים.

כשבאה צרה, הקב"ה מחכה האם תזעק אליו, או תעשה השתדלויות טבעיות, ותצפה לישועת בשר ודם, ורק כש"כלו כל הקיצים" תזעק להשם, או האם תזעק מיד אליו יתברך.

הישועה תלויה בבחירה שלך. תבחר בהשם, מיד תזעק אליו יתברך – תיגאל מיד!

שליחת המושיע, תלויה בך! כי הישועה כבר קיימת, היא נבראה עוד לפני שהנסיון נשלח. אבל, הישועה תצא לדרך, רק כאשר אתה תייחל, אך ורק, לישועת השם בכל לבך!

כגודל ההרפיה מ"כוחי ועוצם ידי" [הנהגת הטבע, החכמה הטבעית] – כך מהירות הישועה מהשם יתברך [ההנהגה העליונה, החכמה העליונה].

מדוע?

אם פנית מיד אל השם – עשית קידוש-השם – כי העדת בפעולה זוֹ, כי אתה יודע שהקב"ה הוא: "אֵ-ל, אָדון עַל כל הַמעֲשִׂים"! [שזוֹ התשובה לכל הקושיות] – הִכַּרְתָ בכך, שהקב"ה הוא זה ששלח את הנסיון, נמצא בתוכו, יודע הכל, בוחן לב וכליות, ורק הוא יכול להושיע אותך – ש"אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" (דברים ד, לה) – אפס זולתו!

 

"וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם, פס' יב) – מה האות של השם למשה? אֶהְיֶה עִמָּךְ! וכפי שנראה בהמשך הפסוקים, למעט ההוראה למשה, לאסוף את זקני העם ולשתף אותם במאורעות ומשם ללכת ביחד לפרעה, את כל הפעולות עושה הקב"ה בכבודו ובעצמו.

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:  וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיהוָֹה אֱלֹהֵינוּ: וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:  וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתָי אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שם פס' טז-כ) – למעט הפעולות השתיים: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ... ", "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו... ", הקב"ה עשה, עושה ויעשה הכל, שנאמר: "אַעֲלֶה אֶתְכֶם... [ואדאג שְ] וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ... וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם... וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי וְהִכֵּיתִי... בְּכֹל נִפְלְאֹתָי... וְאַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם... ".

ולא עוד, אלא שְ- "וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" – השם הוא זה הנותן את החן, עד שאפילו השונאים ישמחו לתת לעם-ישראל את כל אשר להם. הקב"ה אומר: הכל בידי! הכל בידי שמים [חוץ מיראת שמים].

 

"וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-יְהֹוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָֹה: וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שם ד, פס' י-יב) – תחילה, הקב"ה מבטיח למשה: "אֶהְיֶה עִמָּךְ" (שם ג, יב), שזה כולל הכל (גם פיךָ), עתה, הקב"ה אומר: "אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ". מדוע? מדוע צמצם הקב"ה את השגחתו?

מצמצום זה אנו למדים, שעל האדם להיות בטוח בעזרה של השם בָּכֹל ללא כל חשש, כי חוסר בטחון בהשם, עלול לצמצם את הסיוע המושלם והישיר מאתו יתברך. "אֶהְיֶה עִמָּךְ" – הנהגה בלעדית של "החכמה העליונה", שנאמר: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָֹה", אבל אם יש לאדם חשש או פקפוק בהשגחה העליונה המושלמת, דבר זה גורם לצמצום "החכמה העליונה" ולשיתוף של "החכמה הטבעית", עזרה של אדם בשר ודם, שנאמר: "וַיִּחַר-אַף יְהֹוָה בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שם, פס' יד).

ממדרגה של חיבור מושלם עם השם, ללא כל סיוע אנושי, שנאמר: "וַיֹּאמֶר כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג, יב), ירדו למדרגה של התערבות אנושית בשליחות, שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת-הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: וְדִבֶּר-הוּא לְךָ אֶל-הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה-לּוֹ לֵאלֹהִים" (שם, פס' טו-טז).

 

"תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ, וְאַל-יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר" (שם ה, ט) – עד היום, זוהי עצת היצר-הרע! לבלבל את הדעת של האדם במרוץ החיים, למלא את כל הזמן: בעבודה גשמית, בבילויים והבלים, כדי שלא יעצור לרגע לחשוב: מה באמת באתי לעשות בעולם הזה? האם יש תכלית? האם יש חכמה עליונה, מהי התורה? ואם זכה האדם והבין, היצר הרע לא יוותר, וימשיך להעסיק את האדם בכל מה שיוכל, ובלבד שלא יזכה לעבוד את השם, שנאמר: "וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל-פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ: תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל-כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַיהוָֹה" (שם, פס' טו-יז).

 

ואנו, עלינו להיות חזקים, ולא לומר: "אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" (שם, פס' כב), ולא לפקפק בכוונות השם ובהבטחותיו, שנאמר: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ" (שם, פס' כג), אלא עלינו לבטוח בהשם בבטחון מלא, שהכל לטובה, שנאמר:וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ" (שם ו, א) – המלחמה מול היצר הרע – מצריכה "יד חזקה", כי היצר הרע הוא מלאך-אש, וגם אם מחלישים אותו, הוא חוזר ונעור. לכן, רק רצון עז ומאמץ גדול של האדם [ע"י מסירת נפש בלימוד ספרי מוסר, אמונה והלכה והשקעה במחשבה, דיבור ומעשה – בתורה, מצוות ומעשים טובים ותיקון המידות] וסיעתא דישמיא, אפשר יהיה לנצח אותו.

אמן ואמן סלה!

 

 

יהי רצון ויקויימו בנו הפסוקים:

"וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהֹוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא-יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ- וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהֹוָה מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם" (ישעיהו נט, כא).

"וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" (מלאכי ג, ד).

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי-פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי" (תהלים יט, טו).

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן!

 

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת: "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

"יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן" (פרקי אבות)

 

"רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן" (פרקי אבות ב, ב)

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? ×?×?ק×?ן מ×?×?×?×? ×?× ×₪ש

 

 

"רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיְּעָתַן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם" (פרקי אבות ב, ב).

 

אמר הרב אברהם ישראל שליט"א: נִרְאָה לְבָאֵר, שֶּׁהַתַּנָּא בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁלֹּא יֹאמַר הָאָדָם: "אֲנִי נוֹלַדְתִּי עִם תַּאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת, וּנְטִיּוֹת לַעֲשׂוֹת עֲווֹנוֹת, וּמַה אֲנִי אָשֵׁם שֶׁבּוֹרֵא עוֹלָם בָּרָא אוֹתִי עִם תְּכוּנוֹת אֵלּוּ".

עַל זֶה בָּא הַתַּנָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁגַּם לְמִי שֶׁיֵּשׁ בְּעָיוֹת כָּאֵלוּ וְכַדּוֹמֶה, יֶשְׁנוֹ פִּתַרוֹן לְכָךְ, וְהוּא - שֶׁיִּתְיַגַּע בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה וּבְלִמּוּד הַמּוּסָר [שֶׁהוּא הַדֶּרֶךְ אֶרֶץ], וְעַל יְדֵי כָּךְ שֶׁיִּתְיַגַּע בִּשְׁנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ, יוּכַל לְהַשְׁכִּיחַ מִמֶּנּוּ אֶת הָעֲווֹנוֹת וְהַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הַמְפַעֲפֶעוֹת בְּקִּרְבּוֹ.

וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ מַעֲשֵׂה בְּסֵפֶר "תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל(סוֹף מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין), שֶׁכַּאֲשֶׁר הוֹצִיא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, וְיִתְמְהוּ מְאֹד עַל זֶה הָאִישׁ מֹשֶׁה, כִּי עַל יָדוֹ נַעֲשָׂה כָּל הַגְּבוּרוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת הָאֵלּוּ, וְלָכֵן הִתְעוֹרֵר מֶלֶךְ עֲרָבִי אֶחָד, לִשְׁלֹחַ צַיָּר מֻבְחָר לְצַיֵר אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּלְהָבִיאָהּ אֵלָיו.

הָלַךְ הַצַּיָּר וְצִיֵּר אֶת תְּמוּנָתוֹ, וֶהֱבִיאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָסַף הַמֶּלֶךְ אֶת חֲכָמָיו, וְאָמַר לָהֶם שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ עַל הַתְּמוּנָה, וְיֹאמְרוּ לוֹ מַה הֵם תְּכוּנוֹתָיו וְטִבְעוֹ שֶׁל הָאִישׁ מֹשֶׁה, עַל פִּי חָכְמַת הַפַּרְצוּף אֲשֶׁר הֵם יוֹדְעִים.

כְּשֶׁהִסְתַּכְּלוּ הַחֲכָמִים עַל הַתְּמוּנָה אָמְרוּ לַמֶּלֶךְ: אִם נִשְׁפֹּט עַל פִּי צִיּוּר קְלַסְתֵּר פָּנָיו שֶׁל הָאִישׁ הַזֶּה, נֹאמַר לַאֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ כִּי אִישׁ זֶה הוּא רַע מַעֲלָלִים, וּבַעַל גַּאֲוָה וְחוֹמֵד מָמוֹן, וְיֵשׁ לוֹ חֶסְרוֹנוֹת רַבּוֹת מְאֹד.

וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַיֹּאמַר: מַזֶּה! הַאִם אַתֶּם מִתְעַלְּלִים בִּי?! וַהֲרֵי בְּכָל הָעוֹלָם יָצָא שְׁמוֹ שֶׁל הָאִישׁ, שֶׁהוּא אָדָם גָּדוֹל עַד מְאֹד, וְכָעֵת אַתֶּם אוֹמְרִים עָלָיו שֶׁהוּא אִישׁ רַע מַעֲלָלִים וְכוּ'.

הַצַּיָּר וְהַחֲכָמִים נֶחְרְדוּ מְאֹד, וְכָל אֶחָד הֵחֵל לְהַאֲשִׁים אֶת הַשֵּׁנִי, הַצַּיָּר אָמַר: אֲנִי צִיָרְתִיו כַּהֹגֶן, וְהַחֲכָמִים שָׁגוּ בִּידִיעָתָם. וְהַחֲכָמִים אָמְרוּ, שֶׁהַצַּיָּר לֹא צִיֵּר אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כַּהֹגֶן. וּמֵאַחַר שֶׁהַמֶּלֶךְ נִכְסָף לָדַעַת מִי מִשְּׁנֵיהֶם צוֹדֵק, נָסַע בְּעַצְמוֹ לְתוֹךְ מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.

וְהִנֵּה בְּבוֹאוֹ, רָאָה אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מֵרָחוֹק, וַיְמַהֵר וַיִּקַּח אֶת הַצִּיּוּר וְהִבִּיט בּוֹ, וְרָאָה שֶׁהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ דְּמוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְהַצַּיָּר קָלַע בְּדִיּוּק אֶל הַמַּטָּרָה.

מִיַּד הָלַךְ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַיִּכְרַע וַיִּשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וַיְסַפֵּר לוֹ אֶת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָה לוֹ עִם הַצַּיָּר וַחֲכָמָיו, וְכָעֵת רוֹאֶה הוּא שֶׁחֲכָמָיו בָּגְדוּ בּוֹ, וְאֵין בָּהֶם שׁוּם חָכְמָה, וּבְחִנָּם אוֹכְלִים הֵם עַל שֻׁלְחָנוֹ.

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמַר: לֹא כֵּן! גַּם הַצַּיָּר וְגַם חֲכָמֶיךָ נִפְלָאִים הֵם בִּידִיעָתָם וְחָכְמָתָם. אוּלָם דַּע לְךָ, לֹא אֵבוֹשׁ לוֹמַר לְךָ, כִּי כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת אֲשֶׁר אָמְרוּ עָלַי חֲכָמֶיךָ, כוּלָּם קְשׁוּרִים בִּי בַּטֶּבַע, וְאֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ בִּי עוֹד דְּבָרִים גְּרוּעִים יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאָמְרוּ, אוּלָם אֲנִי בְּכֹחַ אַמִּיץ הִתְחַזַּקְתִּי וְרַדִיתִי וְכָבַשְׁתִּי אוֹתָם, עַד אֲשֶׁר קָנִיתִי לִי אֶת הִפּוּכָם לְטֶבַע שֵׁנִי, וּבַעֲבוּר זֶה הִתְכַּבָּדֶתִי בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וּבָאָרֶץ מִתַּחַת.

רוֹאִים אָנוּ מַעֲשֵׂה זֶה, שֶׁגַּם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, הָיוּ בּוֹ תְּכוּנוֹת רָעוֹת וּמֶגוּנוּת וְהָיָה מִטִּבְעוֹ רַע מַעֲלָלִים, וּבַעַל גַּאֲוָה וְחוֹמֵד מָמוֹן וְכַדּוֹמֶה, וְאַף עַל פִּי כֵּן עָבַד עַל עַצְמוֹ עֲבוֹדָה תְּמִידִית קָשָׁה וַחֲזָקָה, עַד אֲשֶׁר זָכָה לִהְיוֹת עָנָו יוֹתֵר מִכָּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְלֹא קָם כְּמֹשֶׁה.

וְעַל כֵּן חוֹבָה עַל כָּל אָדָם מֵאִתָּנוּ לַעֲמֹל בַּתּוֹרָה, וְלִלְמֹד מוּסַר מִידֵי יוֹם בְּיוֹמוֹ, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְתַקֵּן אֶת עַצְמֵנוּ וְאֶת מִדּוֹתֵינוּ כְּרָאוּי.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סגולה נוראה לפרנסה ולהצלחה של רבי מאיר הלוי מאפטא זצ"ל

 

סגולה נוראה לפרנסה ולהצלחה של רבי מאיר הלוי מאפטא זצ"ל

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

יום כ"ה בתמוז, הוא יום ההילולא ה-186 של רבי מאיר הלוי מאפטא זצ"ל, מחבר הספר 'אור לשמים'.

רבי מאיר הלוי (בן שמואל) היה מגדולי תלמידיו של החוזה מלובלין, והוא כיהן כרב העיר אפטא לאחר פטירתו של הרב אברהם יהושע העשיל מאפטא. רבי מאיר הצטיין בבריאות רבה בש"ס ובפוסקים והיה גדול גם בתורת הנסתר.

רבי מאיר אף חיבר תפילה אשר ענינה הוא חיזוק האמונה בהשם. תפילה זו היה רגיל הרב שלמה רבינוביץ מראדומסק (מחבר ספר תפארת שלמה) לאומרה בכל יום ערב ובוקר, ואמר שהוא סגולה נוראה לפרנסה ולהצלחה לאומרה בכל יום.

ידוע מאמר הגמרא (עירובין נד.): 'חש בראשו יעסוק בתורה' וכן בשאר מיחושים כמבואר שם בגמרא, וכשאדם פורק מעל עצמו עול תורה – שהוא מיחוש הראש, על ידי זה מטה רגלו בפרנסה חלילה, ומכיוון שרואה האדם שמטה רגלו הריהו מתחיל לתור אחר רפואה לרגל הוא הממון, שאמרו חז"ל (פסחים קיט.) על הפסוק 'את כל היקום אשר ברגליהם (דברים יא, ו) – זה ממונו של אדם המעמידו על רגלו'. אך באמת טעות בידו כי עליו לתור ולחפש אחר רפואות לראשו, היינו עסק התורה וממילא תעמוד במרחב רגלו. וזהו כוונת המדרש 'שאו את ראש' – זהו שאמר הכתוב אם אמרתי מטה רגלי, היינו שאם מרגיש שמטה רגלו, יקיים בנפשו 'שאו את ראש' – שיעסוק בתורה ויתרפא ראשו, וממילא יתרפא כל גופו ויבוא אל המנוחה ואל הנחלה.

על פי זה מבארים הא דמטו משמיה דהרה"ק בעל התפארת שלמה זי"ע על תפילתו של הרה"ק ה'אור לשמים' זי"ע שהינה סגולה נוראה לפרנסה ולהצלחה לאומרה בכל יום, ואף הוא בעצמו אמר תפילה זו פעמיים בכל יום בערב ובבוקר, והמתבונן בתפילה זו ישתומם מה סגולה היא זו, כי יראה שכל עניין הפרנסה אינו מוזכר שם ולו ברמיזה בעלמא, וכל אותה תפילה מלאה בדיבורי אמונה ודביקות בחי עולמים. וכך הוא נוסח התפילה ריבון העולמים ידעתי כי הנני בידך לבד כחומר ביד היוצר, ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי מבלעדי עוזך ועזרתך אין עצה וישועה, ואם חלילה יחפצו כולם והרע אז אתה בחמלתך תשים עיניך עלי ותשקיף עלי השקפה לטובה ממעון קדשך, הנה חבלים נפלו לי בנעימים וישועתי באה ועזרתי תגלה. ומה סגולה יש בתפילה זו לפרנסה טובה ולכלכלה, אלא ביאורו, כאשר 'יכשיר' האדם את 'ראשו' להבין שכל עזרתו משמים באה לו הרי בזה גופא יזכה לשפע רב ממרום, כי סגולת האמונה שבראש להמשיך על האדם הרחבה ועושר רב ב'ממונו של אדם המעמידו על רגליו'.  

 

התפילה הנפלאה בשלמותה

"רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יָדַעְתִּי כִּי הִנְנִי בְּיָדְךָ לְבַד כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. וְאִם גַּם אֶתְאַמֵּץ בְּעֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל יַעַמְדוּ לִימִינִי לְהוֹשִׁיעֵנִי וְלִתְמֹךְ נַפְשִׁי, מִבַּלְעֲדֵי עֻזְּךָ וְעֶזְרָתְךָ אֵין עֶזְרָה וִישׁוּעָה. וְאִם חָלִילָה יַחְפְּצוּ כֻּלָּם לְהָרַע אָז אַתָּה בְּחֶמְלָתְךָ תָּשִׂים עֵינֶיךָ עָלַי וְתַשְׁקִיף עָלַי לְטוֹבָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ. הִנֵּה חֲבָלִים נָפְלָה לִי בַּנְּעִימִים, וִישׁוּעָתִי בָּאָה, וְעֶזְרָתִי תִגָּלֶה. לָכֵן עָזְרֵנִי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לִהְיוֹת עֵינַי פְּתוּחוֹת לִרְאוֹת תָּמִיד אֲמִתּוּת הַדָּבָר הַזֶּה, וִיהִי תָּקוּעַ וְקָבוּעַ אֱמוּנָתְךָ בְּלִבִּי בְּכָל עֵת לְבַל אָסוּר לֹא בְדִבּוּר וְלֹא בְמַעֲשֶׂה וְלֹא בְמַחְשָׁבָה לַעֲבֹד זוּלָתְךָ חָלִילָה, כִּי אִם תִּרְדֹּף נַפְשִׁי רְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת. גַּם עָזְרֵנִי לְבַל יָמוּשׁ מֵרַעְיוֹנַי וּמִלִּבִּי גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרוֹתֶיךָ וְהוֹפָעַת חִיוּתְךָ בְּכָל רֶגַע, וְקוֹטֶן עֶרְכִּי בֵּין מַעֲשֶׂיךָ, וּמַה נֶּחְשָׁב אֲנִי בֵּין יְצוּרֶיךָ, וּכְאַיִן אֲנִי נֶגֶד בְּרוּאֶיךָ אִם גַּם הָיִיתִי נָקִי מִכָּל חֵטְא, וּמַה גַּם כִּי עֲוֹנוֹתַי רָבוּ לְמַעְלָה רֹאשׁ נְקַלֹּתִי מִכָּל בְּרוּאֶיךָ כִּי הֵם עוֹשִׂים רְצוֹנְךָ אֲשֶׁר לְכָךְ נוֹצְרוּ וַאֲנִי בְּגֹבַהּ לִבִּי מְתֹעָב בְּעֵינֶךָ. וְעָזְרֵנִי לִהְיוֹת מִדַּת הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת רוּחַ דָּבוּק בְּלִבִּי וּבְרַעְיוֹנַי בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע, וְתִהְיֶה יִרְאָתְךָ עַל פָּנַי לְבִלְתִּי אֶחֱטָא, וְיִשְׂמַח לִבִּי תָמִיד בְּךָ אֲשֶׁר בְּרָאתַנִי לִכְבוֹדְךָ, וְאַהֲבָתְךָ תִּבְעַר בְּקִרְבִּי, וּמֵחָכְמָתְךָ תַּאֲצִיל עָלַי לִהְיוֹת נֶגֶד עֵינַי גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ וּמִעוּט עֶרְכִּי וְחֶסְרוֹן בִּינָתִי, וְלֹא יִגְבַּהּ לִבִּי, וְלֹא אֶרְדּוֹף אַחַר הַכָּבוֹד וּגְדֻלָּה וְעֹשֶׁר כִּי אִם תִּכְסֹף נַפְשִׁי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ, וְאֶהְיֶה מוּכָן בְּכָל רֶגַע לִמְסֹר נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי וְגוּפִי וּמְאֹדִי עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, וְהָסֵר כָּל המְסָכִים הַמַּבְדִּילִים בֵּינִי לְבֵינְךָ, וְהַחְזִירֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ. וְיוּנְעַם לִי כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְלֹא יְבַלְבְּלֵנִי שׁוּם עִנְיָן מֵעֲבוֹדָתְךָ הָאֲמִתִּית, וְלֹא תַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עָלַי וְלֹא קִנְאָתִי עַל אֲחֵרִים, וְלֹא אֶתְאַוֶּה לְשׁוּם דָּבָר זוּלַת רְצוֹנְךָ, וְהוֹרֵינוּ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ לְעָבְדְּךָ בְּלֵב נָבָר וְזָךְ וּבְשִׂמְחָה וְרוּחַ נְמוּכָה וּבְאַהֲבַת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְיִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ עַל יָדִי וְעַל יְדֵי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת וְלֹא יִמָּצֵא פְּסוּל בָּנוּ חָלִילָה, וְנִנָּצֵל מֵחִלּוּל הַשֵּׁם, וְנִזְכֶּה לַעֲסֹק בְּתוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ בִּתְמִידוּת מִתּוֹךְ הַרְחָבָה, בִּתְשׁוּבָה וּבְדַעַת וּבְשִׂמְחָה וְלֵב טָהוֹר, וְנִשָּׁמֵר מִכָּל חֵטְא וּמִכָּל עָוֹן, וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם וָעֶד, וְנִזְכֶּה לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוִינוּ וְלֹא נֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא נִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן".

 

ברוך ה' לעולם אמן ואמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חיזוק יומי – הַכֹּל אֶזְכֶּה לְשַׁבֵּר!

 

חיזוק יומי – הַכֹּל אֶזְכֶּה לְשַׁבֵּר!

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של ×?×?×?×?ן ×?×?שם

 

"וְאֶזְכֶּה לְהִתְגַּבֵּר בַּעֲבוֹדַת ה' בְּתוֹרָה וּבִתְפִלָּה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּזְרִיזוּת גְדוֹלָה וּבְשִׂמְחָה רַבָּה וַעֲצוּמָה, וְלֹא אַשְׁגִּיחַ בְּדַעְתִּי עַל שׁוּם בִּטּוּל וּבִלְבּוּל וּמוֹנֵעַ וּמְעַכֵּב, וְלֹא אֲבַלְבּל דַּעְתִּי עֲלֵיהֶם כְּלָל, וְלֹא אָחוּשׁ וְלֹא אֶסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל. וְלֹא תִּפֹּל עָלַי שׁוּם עַצְלוּת וְעַצְבוּת וּכְבֵדוּת וַחֲלִישׁוּת הַדַּעַת כְּלָל, רַק אֶזְכֶּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לְהִתְגַּבֵּר עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, לְשַׁבֵּר וּלְבַטֵּל לְגַמְרֵי כָּל מִינֵי עַצְלוּת וּכְבֵדוּת וּמְנִיעוֹת הַמֹּחַ, וּמְנִיעוֹת גַּשְׁמִיּוֹת, וְעַצְבוּת וּמָרָה-שְׁחוֹרָה, וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּבִלְבּוּלִים, וְעַקְמִימִיּוּת שֶׁבַּלֵּב - הַכֹּל אֶזְכֶּה לְשַׁבֵּר בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים וְהָעֲצוּמִים". 
(ליקוטי תפילות, תפלה פ"ד)

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תְּפִלָּה לְאָמְרָהּ אַחַר הַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים

 

תְּפִלָּה לְאָמְרָהּ אַחַר הַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁבִּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, חֲסִידִים גִּבּוֹרִים מָארֵי תוֹרָה חוֹזִים נְבִיאִים צַדִּיקִים, בִּזְכוּת שְׁמוֹתָם הַקְּדוֹשִׁים וּבִזְכוּת תּוֹרָתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךָ, שֶׁתְּרַחֵם עָלֵינוּ בְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וּתְזַכֵּנִי שֶׁיֻּמְשַׁךְ עָלֵינוּ אוֹר קְדֻשָּׁתָם, שֶׁנִּזְכֶּה לֵילֵךְ בְּעִקְבוֹתָם וְלִדְרךְ בִּנְתִיבוֹתָם. וְנִזְכֶּה מֵעַתָּה בְכחָם הַגָּדוֹל לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמת וְלָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יְשָׁרִים לְפָנֶיךָ, וְתִתֶּן בְּלֵב כָּל הַצַּדִּיקִים, הֵן אוֹתָם שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, הֵן אוֹתָם הַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁלֹא זָכִיתִי לֵידַע מִשְׁמוֹתָם, שֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד יָגִנּוּ עָלֵינוּ וְיַמְלִיצוּ טוֹב בַּעֲדֵנוּ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁתָחוּס וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְתִתֵּן בְּלִבֵּנוּ לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת, וְתָסִיר מִמֶּנּוּ לֵב הָאֶבֶן וְתִתֶּן לָנוּ לֵב בָּשָׂר וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְנִזְכֶּה לֵילֵךְ בְּארַח צַדִּיקִים, וִיְהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם לָעוֹלָם הַבָּא בְגַן עֵדֶן וְלֹא נֵיעוֹל בְּכִסּוּפָא קַמָּךְ. וְתַעֲזר לָנוּ בִּזְכוּת זְכִירַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנִּזְּכֶּה לִפְעל כָּל בַּקָּשָׁתֵינוּ לְפָנֶיךָ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים, בְּגַשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, וּתְבַטֵּל הַטֶּבַע וְתַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְהַשְׁגָּחָתְךָ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְיֻמְּשַׁךְ עָלֵינוּ שֶׁפַע טוֹבָה וּבְרָכָה וְחַיִּים וּרְפוּאָה וּפַרְנָסָה וּבְרִיאוּת הַגּוּף וְכָל טוּב, שֶׁלּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע כְּלָל. וְכָל הַנְהָגַת תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, כֻּלָּם יִשְׁתַּנּוּ לְטוֹבָה עָלֵינוּ בִּזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתָּנוּ עַל יְדֵי צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים שֶׁהַזְכָּרַת שְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם כּחַ לְהָבִיא שִׁינּוּי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע לְטוֹבָה. כִּי אֵין לָנוּ עַל מִי לְהִשָּׁעֵן עתָּה כִּי אִם עַל בזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שׁוֹכְנֵי עָפָר, "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם". מָלֵא רַחֲמִים, זָכְרֵינוּ בְזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם, וּזְכָר לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אַהֲבַת הַקַּדְמוֹנִים, זְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְהַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְפָנֶיךָ, בִּזְכוּתָם תּוֹשִׁיעֵנוּ בְּכָל מַה שֶּׁאָנוּ צְרִיכִים לְהִוָּשַׁע בְּגוּף וָנֶפֶשׁ וּמָמוֹן, בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. וְתַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, (וְנִזְכֶּה לִרְאוֹת בְּהִתְגַּלּוֹת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁיָּבוֹא בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ). וְתָשִׂים חֶלְקֵנוּ עִם כָּל הַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם וָעֶד. וּלְעוֹלָם לֹא נֵבוֹשׁ כִּי בְךָ בָטָחְנוּ, וְעַל חַסְדְּךָ הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת נִשְׁעָנְנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה מִשְׁעָן וּמִבְטָח לַצַּדִּיקִים".

 

אמן ואמן סלה!

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד לכבוד ערב שבת - פרשת השבוע - פרשת שמות

 

פרשות שובבי"ם

פרשת השבוע - פרשת שמות

 

 

תמונה קשורה

 

 

בני ישראל פרים ורבים

כשיעקב ירד למצרימה יחד עם משפחתו מנתה המשלחת שבעים נפש. כעת, לאחר פטירת יעקב ויוסף, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן פרו ורבו ומילאו את כל הארץ.

מלך חדש שלא הכיר את יוסף קם על מצרים. הוא חושש כי היהודים המתגוררים בארצו יהוו גייס חמישי בעת מלחמה ולפיכך הוא מטיל עליהם עבודת פרך, אך "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

האסטרולוגים חוזים בכוכבים כי עומד להיוולד ילד יהודי שיושיע את ישראל. פרעה ממהר לנקוט בצעדים חריפים: הוא קורא למילדות העבריות (שפרה ופועה) ומצוה עליהם להמית את הבנים הזכרים שיוולדו ליהודים. המילדות היראות את האלוקים לא מצייתות לדבריו, וכאשר הן נשאלות על-ידי פרעה מדוע, הן משיבות שהנשים העבריות יולדות בעצמן ללא סיוע.

שוב באים האסטרולוגים לפרעה ומדווחים לו כי מושיע ישראל כבר נולד, אך הם לא מצליחים לפענח האם הוא יהודי או מצרי. בתגובה פרעה מצווה על בני עמו להשליך כל בן זכר שנולד במצרים – גם את הזכרים המצריים – אל היאור.

 

לידת משה

עמרם, שגירש את אשתו לאחר גזירת פרעה בתואנה כי אין ברצונו ללדת ילדים שיושלכו אל היאור, שב ונושא את אשתו. לזוג נולד ילד נוסף והם מטמינים אותו שלושה חדשים מחשש גזירת המלך. לאחר שלושה חודשים האם, יוכבד, מכינה תיבה קטנה ומניחה בו את התינוק. את התיבה היא מניחה ביאור, ומרים אחות משה נותרה על שפת היאור לראות מה יתרחש עם אחיה הקטן.

בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור ומגלה את התיבה. כשהיא פותחת אותה ורואה תינוק בתוכה, היא קוראת "מילדי העברים זה"! מרים ניגשת אליה ומציעה לה להביא מינקת עבריה שתניק ותגדל את הילד. כשבת פרעה מסכימה להצעה, קוראת מרים לאמה יוכבד שמניקה את הילד ומגדלת אותו בביתה. לאחר שגדל משה מובא אל בת פרעה והיא מעניקה לילד את השם 'משה', על "כי מן המים משיתיהו".

 

משה נמלט למדין

כאשר גדל משה הוא יוצא מן הארמון כדי לראות את אחיו הסובלים. הוא רואה מצרי המכה יהודי, מביט כה וכה וכשהוא רואה שאין איש הוא הורג את המצרי וטומן את גופתו בחול.

למחרת הוא פוגש בשני יהודים נצים (רבים), וכשהוא מוכיח אותם הם מתריסים לעברו: האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי? משה מבין שהרג המצרי התפרסם ומחשש לחייו הוא נמלט למדין.

במדין הוא מגיע אל הבאר, שם הוא רואה את הרועים מגרשים את בנות הכוהן המקומי, רעואל (יתרו). הוא נלחם ברועים ומסייע להן להשקות את צאנן. יתרו מתרשם ממעשיו האציליים ומזמין אותו לאכול לחם בביתו. הוא גם נותן לו את בתו צפורה לאישה. לזוג הצעיר נולד בן ומשה מעניק לו את השם 'גרשום', "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה".

 

ההתגלות בסנה

מלך מצרים מת, ובני ישראל נאנחים בשל עבודת הפרך המוטלת עליהם. נאקתם עולה אל האלוקים והוא מחליט להושיע את עמו.

משה רועה את צאן חותנו יתרו, ובאחד הימים הוא מוביל את הצאן למרגלות הר חורב (הר סיני). שם הוא מבחין במחזה מופלא: "וירא מלאך יהוה אליו בלבת-אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל" (שמות ג, ב). משה מבקש להתקרב כדי לראות את המחזה המרתק, "וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני: ויאמר אל-תקרב הלום של-נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת-קדש הוא" (שמות ג, ד-ה). 

אלוקים אומר לו כי הוא ראה את צרותיהם של ישראל, וכי הוא בחר בו, במשה, להושיע את ישראל.

"מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים"? שואל משה את האלוקים שמשיב לו: "כי אהיה עמך". הוא אף מעניק לו סימן על כך: כאשר הם יצאו ממצרים, הם יעבדו את האלוקים בהר סיני.

האלוקים ממשיך ומצוה עליו לשוב למצרים, לכנס את כל זקני ישראל ולספר להם על ההתגלות האלוקית וכי גאולתם קרובה לבוא. לאחר-מכן, יחד עם זקני ישראל הוא יגש אל פרעה ויבקש ממנו ללכת לעבוד את האלוקים במשך שלושה ימים במדבר. אני יודע, ממשיך האלוקים, כי הוא לא יאפשר לכם ללכת; בסופו של דבר אכה את מצרים, ובני ישראל יצאו ברכוש גדול.

 

הסימנים

משה עדיין חושש לקבל על עצמו את המשימה הגורלית. "מה אעשה אם הם יטילו ספק בכך שהתגלה אליי האלוקים"? אלוקים מעניק לו שלושה ניסים, שיאשרו את השליחות האלוקית.

בראשון הוא משליך את מטהו על הארץ והמטה הופך לנחש, וכאשר משה תופס בזנב הנחש הוא הופך שוב למטה.

בשני הוא מכניס את ידו אל חיקו והיא הופכת מצורעת, וכשמשה מכניס אותה שוב לחיקו היא שבה למצבה הרגיל.

בשלישי הוא יקח מים מן היאור ויניח אותם ביבשה, והם ייהפכו לדם.

אך חששותיו של משה עדיין לא נפתרו כל צרכן. "אני מגמגם, וכיצד אוכל לגשת אל פרעה"? "מי שם פה לאדם"? שואל אותו האלוקים בתגובה. הוא גם מציין כי אהרון אחיו יסייע לו לדבר עם פרעה.

 

משה שב למצרים

"ברצוני לשוב אל אחי במצרים" אומר משה לחותנו יתרו המסכים ונותן לו את ברכת הדרך. גם אלוקים מתגלה אליו ואומר לו כי האנשים שביקשו להרוג אותו כבר מתו, וכי אין לו לחשוש לשוב מצרימה. יחד עם אשתו ובניו הרוכבים על החמור ועם מטה האלוקים בידו הוא יוצא לדרך.

בדרך מלאך האלוקים מבקש להרוג אותו על כך שלא מל את בנו, אך צפורה ממהרת למול את בנה ולהציל את חיי בעלה.

בינתיים מתגלה האלוקים אל אהרון, אח משה הנמצא במצרים, ואומר לו לצאת אל המדבר ולפגוש את אחיו. משה מכנס את העם, מראה להם את האותות והעם מאמין לשליחות האלוקית וכי גאולתם קרובה. כאות תודה, הם קדים ומשתחווים.

 

הפגישה עם פרעה

יחד עם זקני ישראל ואהרן ניגש משה אל פרעה ומוסר לו את השליחות האלוקית: "כה אמר ה' אלוקי ישראל – שלח את עמי ויחוגו לי במדבר". הם מבקשים ממנו שלושה ימים כדי לצאת ולעבוד את האלוקים.

"מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל"? מתריס פרעה. "לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח". הוא מניח שהדרישה לצאת אל המדבר נובעת מעצלנות, ולפיכך הוא גוזר כי על היהודים לאסוף את התבן ללבנים וכי הם לא יקבלו את התבן מידי המצרים, כפי שהיו עושים עד אז.

 

עד מתי?

שוטרי ישראל האחראים על אספקת מכסת העבודה הנדרשת, גוערים במשה על כך שבשל פנייתו אל פרעה מצבם של היהודים הוחמר.

משה מתלונן בפני האלוקים: "וישב משה אל-יהוה ויאמר אדני למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני: ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא-הצלת את-עמך" (שמות ה, כב-כג).

אלוקים משיב לו: "ויאמר יהוה אל-משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ו, א).

(ערוך מתוך מאמר באתר חב"ד).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של פרשת שמות

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

חיזוק יומי – בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת

 

 

בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של קורבנות בבית המקדש

 

 

אֵלּוּ הָרוֹצִים לִהְיוֹת אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים וְלִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת ה', וַאֲזַי יֶשׁ לָהֶם בִּלְבּוּלִים גְּדוֹלִים וּמְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת, וְאֵינָם יְכוֹלִים לָתֵת עֵצָה לְנַפְשָׁם אֵיךְ לַעֲשׂוֹת מֵחֲמַת גֹּדֶל הַבִּלְבּוּלִים וְהַמְּנִיעוֹת שֶׁיֶּשׁ לָהֶם, וְכָל מַה שֶּׁרוֹצִים לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת ה' - קָשֶׁה לָהֶם לַעֲשׂוֹת כָּרָאוּי; דַּע, שֶׁזֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁהֵם מִתְיַגְּעִים וּלְהוּטִים לַעֲשׂוֹת אֵיזוֹ עֲבוֹדָה אוֹ לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּאֵיזוֹ קְדֻשָּׁה, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לִגְמֹר כָּרָאוּי, זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁהֵם מִתְיַגְּעִים וּלְהוּטִים אַחַר זֶה - הוּא בְּחִינַת קָרְבָּנוֹת, בִּבְחִינַת "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". 
(שיחות הר"ן, י"ב)

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 62] – לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

לקט אמרות – דברי חיזוק לשמירת לשון

 

 

 

 

בעוון לשון-הרע מפסידים במלחמות

בימי אחאב, אף שהיו ישראל עובדים עבודה זרה, היו מנצחים במלחמותיהם מפני שלא היה בהם עוון לשון-הרע. לא כן בסוף ימי מלכות שאול, אף על פי שלא היה בהם עוון עבודה זרה, והתורה היתה בתפארתה עד שילדי ישראל היו בקיאין בה, בכל זאת היו מפסידים במלחמותיהם, משום שהיו ביניהם בעלי לשון-הרע כדואג והזיפים. [ירושלמי פאה א, א].

 

יתרון או מגרעת

יתרון האדם מכל בעלי החיים הוא בנפש המדברת שברא בו הקדוש ברוך הוא. אולם, יתרון הוא לאדם רק אם הוא משתמש בכח הדבור להיטיב. לא כן, אם הוא משתמש בדבורו להרע, גרוע הוא מן הבהמה, מפני שהיא, לפחות, אין בה יכולת לקלקל בדבור.

 

רגע של שתיקה

על כל רגע ורגע של שתיקה שאדם חוסם את פיו, הוא זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. [אגרת הגר"א בשם מדרש].

 

איך להינצל מן הגיהנום

"אמר הקדוש-ברוך-הוא: אם רצונכם להמלט מן הגיהנום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא". [מדרש תנחומא, מצורע].

 

מידה כנגד מידה

הנמנע מלדבר לשון-הרע על אחרים זוכה למידה כנגד מידתו. על ידי שמירת לשונו הוא מסיר מעל עצמו קנאת אנשים, הכל יאהבוהו ולעולם לא ידברו עליו רעה. [האר"י ז"ל].

 

מידה כנגד מידה למעלה

הכובש את עצמו מלדבר אודות מגרעותיהם של אחרים ומחפש תמיד לדונם לכף זכות, נוהגים כלפיו כך גם למעלה ומלאכי השרת מלמדים עליו זכות.

 

קדושת הלשון

השומר פיו ולשונו מלדבר דבורים אסורים, מתקן ומקדש את כח הדבור שלו, והקדוש ברוך הוא מקבל את תפילותיו ודברי תורתו.

 

הנזהר בלשונו – כמה שכרו עצום!

 

לסיום, תפילה לשמירת הלשון:

רבונו של עולם,יהי רצון מלפניך, אל רחום וחנון, שתזכינו היום ובכל יום לשמור פינו ולשונינו מלשון-הרע ורכילות ומקבלתם. ונזהר מלדבר אפילו על איש יחידי, וכל שכן מלדבר על כלל ישראל או על חלק מהם. וכל שכן מלהתרעם על מדותיו של הקדוש ברוך הוא. וניזהר מלדבר דברי שקר, חנופה, ליצנות, מחלוקת, כעס, גאווה, אונאת-דברים, הלבנת-פנים, וכל דברים אסורים. וזכינו שלא לדבר כי-אם דבר הצריך לעינייני גופינו או נפשינו. ושיהיו כל מעשינו לשם שמיםאמן!

 

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 25] – הלכות שבת – מלאכת מחתך

 

יותר משאנו שומרים את השבת – השבת שומרת עלינו

הלכות שבת – מלאכת מחתך

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של שבת קודש

 

 

א. המחתך עור, עץ, מתכת, נוצות או כל דבר שאדם מקפיד על מידתו וחותך במידה, חייב. אבל בדרך הפסד או מתעסק, פטור [או"ח סימן שכב מ"ב ס"ק יח'].

ב. באכלי אדם ואפילו באכלי בהמה, אין דין מחתך, ולכך מותר לחתוך קש בסכין כדי לחצוץ בו שניו. אבל לחתוך קיסם מעץ לחצוץ בו שניו, אסור [שכב ד']. וכן ענף של בשמים, אסור לחתכו בסכין, אלא רק ביד [לויית חן סימן סט'].

ג. לענין הלכה אין נפקא מנה בדין מחתך בין אם עשהו בכלי או ביד [ט"ה ח"ב עמוד שדמ]. והמשנה ברורה תולה במה הדרך לעשות זאת [שם ס"ק יח'].

 

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של שבת קודש

השבת היא מקור הברכה, יהי רצון שנשמור שבת כהלכתה, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 16] – הלכות "ולא יראה בך ערוות דבר"

 

הלכות "ולא יראה בך ערוות דבר"

 

 

 

 

א. כאשר אדם מתפלל, מברך או לומד תורה, אסור לו לעשות זאת מול ערווה.

ודין זה מתחלק לכמה סוגים:

א. כאשר רואה את ערוות חברו.

ב. לבו רואה את הערווה.

ג. ערוותו גלויה, אפילו אינו רואה.

בנוסף לכך יש מחלוקת מה נקרא ערווה, ואם איסור זה מדאורייתא, או מדרבנן. ונפקא מינה בכל זה מה הדין בדיעבד אם קרא מול ערווה [כפה"ח עד' ס"ק ז'].

 

ב. אדם שהוא ערום בין אם רואה ערוותו ובין אם לא, אסור לו לברך או ללמוד תורה מדאורייתא, שנאמר "ולא יראה בך ערוות דבר", והוא הדין אם רואה ערוות חברו [עד' א']. ומכל מקום מותר להרהר בדברי תורה שדרשה הגמרא [שבת קנ' ע"ב] "ולא יראה בך ערוות דבר", דיבור-אסור, הרהור-מותר. לכך העומד במקלחת ושומע דברי תורה ברדיו, מותר, שאין כאן אלא הרהור, וזה בתנאי שאין שם שרותים [ילק"י ח"א קכד'].

ג. אסור לאדם שלבוש חלוק ללא לבנים, לברך, כי אמנם ערוותו מכוסה, אך לבו רואה הערווה, ולכך צריך לחגור חגורה כדי שתפסיק בין לבו לערווה [או"ח עד' ד'].

ובאשה שלובשת חלוק מן הדין אין צריכה הפסק, אך כדאי שגם היא תחמיר בכך [טהרת הבית ח"ב תקכא']. ואם לבושים לבנים או מכנסים שהם צמודות לגוף, וכן אם יצמידו את החלוק בידם לגופם, הדבר מועיל כמו חגורה.

ד. אדם הלבוש לבנים לבד או מכנסיים קצרות, יכול לברך וללמוד תורה מעיקר הדין. ורק לגבי תפילה וברכת המזון שהם מדאורייתא, צריך שיהא לבוש. וכן הדין כשמניח תפילין או קורא קריאת שמע [ה"ב ח"ה י"ט].

ה. שאר אבריו רואים את הערווה מותר. אבל אם אבריו נוגעים בין בערוותו בין בערוות חברו, אסור [או"ח עד' ה']. ובברית מילה שהמוהל אוחז בערלה ומברך, נאמרו בזה מספר טעמים שונים: לרבינו יונה – בקטן אין זה ערווה, להרא"ש – כיון שעוסק במצוה, היפה ללב – כתב כיון שאוחז רק בערלה, והוי כמו כיס. והרדב"ז – מחלק בין קריאת שמע למילה, ולפי דבריו כל הברכות מותר [כפה"ח עה' ס"ק לא'].

ו. טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדו, ואפילו היא אשתו. וטפח הוי שמונה ס"מ על שמונה ס"מ. והרמ"א כתב שאם מדובר באשה אחרת, אפילו פחות מטפח אסור, אך מרן לא חילק [או"ח עה' א']. וערווה באשה זה כל גופה, חוץ מפניה וידיה עד המרפק, צוארה וכן כפות הרגלים, אבל הרגלים הוי ערוה [ה"ב ח"ה כה'-לא'].

והוא הדין בכל זה גם אם מדובר בתמונה לא צנועה, או באשה שלבושה דק שהכל נראה דרכו [ילק"י ח"א קכו'].

ז. אם יש מולו ערווה והוא עוצם עיניו, או מביט לתוך הספר וכדומה, לדעת מרן, מותר שהרי אינו רואה. ויש אחרונים שמחמירים שגם את גופו צריך להטות, באופן שאילו יפנה עיניו, לא יראה. והעיקר להלכה כדעת מרן, ובפרט שברוב הדברים מדובר בערווה דרבנן, וספקו להקל [שם קכז'].

ח. טפח באשה הוי ערווה רק ביחס לאיש, אבל לגבי עצמה מותר [חוץ ממקום התורף]. ולגבי אשה אחרת, לדעת מרן מותר, והרמ"א אוסר [שם].

ט. שיער של אשה נשואה שחייבת לכסותו, הוי ערווה, ואפילו לבעלה. ואין נפקא מינה אם מכסה תמיד או לא. אך שיער של בתולות אינו ערווה [או"ח עה' ב'].

י. צריך להזהר משמיעת קול שיר של אשה בשעת קריאת שמע ותפילה, ואפילו היא אשתו. אבל אם שומע דרך הרדיו והוא אינו מכירה, אין צריך להיזהר בזה. ואם מכירה על ידי תמונות ולא במציאות, יש מתירים גם בזה [ה"ע ח"א קכד'].

יא. בנות פחות מגיל תשע שלבושות לא צנוע, מעיקר הדין יש להקל בזה לגבי קריאת שמע ותפילה, ומכל מקום ראוי לעצום עיניו או להסתכל לצדדים. וראוי לכל אדם לחנך בנותיו להתלבש בצניעות מגיל שלוש שנים [ילק"י ח"א קכו'].

יב. עבר והתפלל מול ערווה, אם זה בית התורף שלכולי עלמא זה מדאורייתא, חייב לחזור ולהתפלל. אבל מול טפח באשה שזה במחלוקת, לגבי קריאת שמע יחזור ויקרא. לגבי ברכות, לא יחזור מספק. ולגבי עמידה, יחזור בתנאי של נדבה. ובדין שיער באשה ערווה וקול באשה, בדיעבד יש להקל [שם קכז']. 

 

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של מים

בשעור הבא נלמד בהלכות "והיה מחניך קדוש".

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345