33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי-לב מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהלים י"ט, ח'-ט')

 קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה [תהלים כז, יד].

תוצאת תמונה עבור תמונות של שויתי ה לנגדי תמיד

"כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"

"תורת חסד על לשונה" - הוא אתר "לימוד-יומי" של הלכות, מוסר ואמונה. בכל יום נפתח את הלימוד בתפילת "נשמת כל חי", נמשיך ללמוד: הלכות שמירת לשון, הלכות בחיי היום יום ושבת, הלכות והנהגות לקראת החגים והמועדים  הקרבים. נלמד את ספר "מסילת ישרים" ונעשיר את עולמינו בשיעורי-חיזוק ופנימיות התורה ובעה"י נסיים עם "מזמור לתודה". 

מטרת-האתר - לזכות את עם ישראל לסיים 3 פעמים בשנה ללמוד את כל ההלכות שחייבים בהם, לקבל הכנה מלאה לכל מועדי ישראל, להכיר את צדיקינו וכן לעבוד על מידותינו באמצעות ספרי מוסר ואמונה!

הפיצו את האתר - וזכו גם אחרים בקדושה רוחנית משמחת ומקרבת אל הקב"ה ובשכר אין סופי לעולם הבא. 

בשם השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח - השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך:

ימי ה"שובבי"ם" ת"ת– מ- ט"ו טבת - י"א אדר א' - ימים מסוגלים להינצל ממידות: הכעס, עצבות וגאווה

 

ימי ה"שובבי"ם" – ימים מסוגלים להינצל ממידות: הכעס, עצבות וגאווה

פרשות: שמות – משפטים [ט"ו טבת - כ"ז שבט]

בשנה מעוברת מוסיפים שתי פרשות: תרומה ותצווה  [ט"ו טבת - י"א אדר א']

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של ימי השובבים

 

 

1. תקופת ה'שובב"ים' תופסת מקום של כבוד בלוח השנה היהודי. היא תקופה מיוחדת מאוד, ומקורה הוא בספרי 'תורת הסוד' – כלומר, בספרי הקבלה ובספרי החסידות והמוסר, המצטטים את ספרי הקבלה. 

בשם האריז"ל מובא כי ימים אלו מסוגלים לתקן פגמי הנפש.

 

2. 'שובבי"ם' הם ראשי תיבות של פרשיות התורה הנקראות בשבועות אלו. פרשות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים.

 

בשנה מעוברת מוסיפים שני שבועות נוספים: תרומה ותצווה, ואז נקראים שבועות אלה בשם: 'שובבי"ם ת"ת'.

3. חכמי הקבלה מגלים לנו כי ראשי התיבות של פרשות השבוע קשורות בקשר חזק לפסוק: "שובו בנים שובבים", פסוק המתאר את קריאתו של הקב"ה לבניו, עם ישראל, שהלכו אחרי משובת לבם וחטאו לפניו. הקב"ה קורא לנו ואומר: "שובו בנים שובבים!".

 

4. חכמי הקבלה מלמדים כי התקופה הזאת היא תקופה שמתאימה במיוחד לחזרה בתשובה ולשיפור המעשים. זו תקופה שבה יש ליהודי יותר כח לתקן את הפגמים שפגם בעולמות העליונים על ידי החטאים שעשה בעולם הזה.

 

5. בספרים הקדושים מובאים דברים מרוממים על אודות ערכם של ימים אלו. מובא שם שימי השובבי"ם הם כמו עשרת ימי תשובה, וזהו זמן שמקובלת בו התפילה כמו בעשרת ימי תשובה. מטרת ימי השובבי"ם לתקן את המידות, לקדש את החושים ולשמור את האדם מליפול בעצבות, כעס וגאווה.

 

6. בראש השנה וביום הכפורים אנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזרה". גם בימי השובבי"ם עלינו להשתמש בכל שלושת הדרכים כדי להיטהר.

 

 "תשובה" - כוללת תעניות ועמל בתורה; ו"תפילה" - לשפוך שיח בלב נשבר לפני הבורא ולהרבות באמירת תהלים; ו"צדקה" - להוסיף ולתרום יותר ממה שהוא רגיל לתת בשאר הימים.

 

7. בעבר, נהגו רבים מעם ישראל לצום בימי השובבי"ם. היו שצמו כל יום, מהבוקר עד הלילה, לאחר רדת החשכה שתו ואכלו כרגיל ולמחרת שבו לצום (תענית זו נקראת בשם תענית הפסקה), יום ועוד יום, עד סוף תקופת השובב"ים.

עם זאת, כבר לפני מאות שנים היו גדולי עולם שטענו כי הצומות המרובים אינם מתאימים לבני הדורות האחרונים, הם מחלישים את האדם, ומשבשים את סדר היום התקין, מה שבסופו של דבר פוגע בבריאות, בפרנסה ובלימוד התורה.

לכן הנהיג הגאון מוילנא, כי מי שרוצה לכפר על עוונותיו ינהג בימי השובבי"ם 'תענית דיבור'. כלומר: יאכל וישתה כדרכו, יתפלל וילמד תורה כדרכו, אבל יקפיד שלא לדבר דברים בטלים (ודבורי חול) במשך כל היום. במובן מסוים, הקושי של הימנעות מוחלטת מדיבור שאינו לימוד תורה, קשה יותר מההימנעות ממזון ושתיה – ועל ידי הקושי הזה אנחנו מסגפים את עצמנו ומכפרים על החטאים שלנו, מבלי לפגוע בבריאות ובסדר היום התקין.

 

8. להלן מנהגי ישראל, שנהוגים בימי ה'שובבי"ם':

  • א. יש המתענים ביום חמישי מדי שבוע. יש קהילות שבהן נהוג להתענות רק פעם אחת בכל ימי השובבי"ם.

 

  • ב. כיום, שירדה חולשה לעולם וקשה להתענות, התקינו "סדר פדיון תענית". את הכסף, שתורמים תמורת-התענית, צריך לחלק לעניים בו ביום.

 

  • ג. כוח הצדקה מועיל מאד, בפרט בימי שובבי"ם, וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים.

 

  • ד. מוסיפים שעות לימוד תורה בימי שובבי"ם. התקינו "סדר שעות רצופות", כלומר, לימוד של ארבע או חמש שעות רצופות ללא כל הפסקה.

 

  • ה. מקובל לקרוא בספר תהלים בימי השובבי"ם. יש קהילות שבהן אומרים את כל ספר התהלים בליל שישי באשמורת הבוקר, ויש שמסיימים אותו בשבת קודש.

 

  • ו. "תענית דיבור", אפילו יום אחד בשבוע. מי שנזהר בדיבורו שלא לדבר דברי הבל בימים אלו, עושה תיקון לנפשו. ניתן לקבל "תענית דיבור" אף על זמן קצר מאוד במשך היום, ובו נמנעים מדיבור מלבד דברי תורה, תפילה או ברכות.

 

  • ז. בדורנו נפוצים מאוד שיעורים בשולחן ערוך חלק "יורה דעה". מורי הוראה מוסרים שיעורים כמעט בכל עיר ומטרתם לעורר את הציבור לדקדק במצוות.

 

[ערוך מתוך מאמר של נעמה גרין באתר הדברות].

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של ימי השובבים

יהי רצון, שנזכה לנצל ימים אלו לעבודת-השם, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הלכות ארבעת התעניות

 

הלכות ארבעת התעניות

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 


א. מובא בזכריה [פ"ח יט']: "כה-אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים". וצומות אלו לרוב הפוסקים כיום הם מדברי קבלה. ושמות הצומות הם לפי החדשים.

פרשו חז"ל, צום הרביעי זה צום י"ז בתמוז, כי חודש תמוז הוא הרביעי לחודש ניסן. צום חמישי, זה צום תשעה באב, כי חודש אב הוא החמישי לחודש ניסן. צום השביעי, זה צום גדליה שחל בשלושה בתשרי, וצום העשירי, זה צום עשרה בטבת. וכל ישראל מתענים בימים אלו מפני הצרות שארעו בהם, כדי לעורר ולפתוח הלבבות לדרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ולמעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרמו להם ולנו אותם הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב מעשינו, כמו שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם. [ילקוט יוסף על מועדים עמוד תקכז].

 

ב. יז' בתמוז ארעו בו חמישה דברים:

א. הובקעה העיר בתקופת בית שני.

ב. שרף אפוסטמוס את התורה.

ג. הועמד צלם בהיכל.

ד. נשתברו הלוחות.

ה. בוטל התמיד.

 

תשעה באב ארעו בו חמישה דברים:

א. חרב בית המקדש בראשונה.

ב. חרב בית המקדש בשניה.

ג. נגזר על אבותינו שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ.

ד. נלכדה עיר גדולה ושמה "ביתר", שהיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול אחר חורבן בית שני, ודימו כל ישראל שהוא המשיח, ונפל ביד הרומאים ונהרגו כולם, והיתה צרה גדולה כחורבן בית המקדש.

ה. חרש טורנסרופוס את ההיכל וסביביו, ככתוב: ציון שדה תחרש. 

 

צום גדליה:

א. ב- ג' בתשרי נהרג בו גדליהו בן אחיקם.

ב. נכבית גחלת ישראל שארית הפליטה מארץ ישראל, שנשארו אחר חורבן הבית השני.

 

עשרה בטבת:

סמך נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור. [היום בו החל המצור על ירושלים].

 

ג. תענית אסתר:

עושים אותו: 

לדעה אחת: זכר לנס שארע בי"ג באדר, שהיו בתענית שיצילם ה' מאויבהם, או

לדעה שניה: זכר לשלושה ימים שצמו עם ישראל בחודש ניסן לביטול גזרת המן.

 

ד. כל הצומות חוץ מתשעה באב מותרים ברחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, ונאסרו רק באכילה ושתיה. והתענית מתחילה מעמוד השחר עד צאת הכוכבים [או"ח סימן תק"נ ב']. וההולך לישון שרוצה לקום קודם עמוד השחר ולאכול, צריך לעשות תנאי שאינו מקבל עליו התענית [תקסד א]. וגם בעשרה בטבת שחל ביום ששי חייב לצום עד צאת הכוכבים, אף שעל ידי זה נכנס לשבת כשהוא בתענית [רמט ד]. ויש מחמירים בתענית ברחיצה בחמין, ודעת מרן שאין לחלק. ואף למחמירים אם חל בערב שבת, רוחצים בחמין לכבוד שבת [ילק"י ח"ה תקל].

ה. כל הצומות הללו אם חלו בשבת, מאחרים אותם לאחר השבת [תק"נ ג']. חוץ מתענית אסתר שמקדימים ליום חמישי, מכיון שהתענית לא באה בגלל פורענות [תרפ"ו ב'].

ו. נהגו להכריז על צום עשרה בטבת ויז' בתמוז בשבת קודם התענית. ומנהג בני אשכנז שלא להכריז כלל [תקנ ד].

ז. הכל חייבים להתענות בתעניות אלו, ואסור לפרוץ גדר [שם א']. ומכל מקום ילדים שלא הגיעו למצוות, לא יתענו [ילק"י ח"ה תקל]. ואשה בהריון אחר חודש שלישי, או אפילו מתחילת ההריון במידה וקשה לה, וכן אישה אחר לידה תוך שלושים יום, או אפילו עד עשרים וארבע חודש אחר לידה והיא מניקה בפועל או מרגישה שקשה לה, פטורות מהתענית [שם תקלא-ח"ע פורים לח הערה ו].

ח. חולה אפילו אין בו סכנה, פטור מהתענית ואפילו בתשעה באב, ובלבד שיאכל בצנעה. ואפילו חולה שנתרפא אלא שעודו תשוש מהמחלה, או זקנים שהם תשושי כח, גם כן דינם כחולה, ופטורים מן התענית. ובכל אלו אין צריכים לאכול פחות מהשעור [ילק"י ח"ה תקלב].

ט. חתן וכלה ושלושת בעלי ברית אברהם מתענים ומשלימים, מחוץ לתענית אסתר או אם הצום דחוי משבת ליום ראשון, לא ישלימו התענית ויאכלו אחרי מנחה גדולה [ה"ע ח"ב רט].

י. ברית מילה שנעשית בתענית צבור, המקדש אומר לקטן או ליולדת לכון לברכת בורא פרי הגפן, ונותן להם לשתות [תקנ"ט ז']. וביום כפור מנהג הספרדים שלא מברכים על הכוס, ויש נוהגים להטעימו לתינוק שהגיע לחנוך. ומנהג בני אשכנז לתת לתנוק הנמול [ח"ע י"ג שמב-תרכ"א ב ג].

יא. מותר לעשן סיגריות בתענית, אך יעשו זאת בצנעה. ואדם בריא הנזקק לתרופה ויכול לקחתה ללא מים, מותר. וזה כאשר אין לו מחלה פנימית, שבמקרים כאלו בדרך כלל פטור מהתענית [וכדלעיל ילק"י ח"ה תקלה].

יב. ראוי שלא לשטוף את פיו ביום התענית, ורק מי שהדבר קשה עליו ביותר, ישטוף. ויעשה כן בפחות מרביעית מים כשראשו מוטה למטה [שם תקלד].

יג. אדם ששכח ואכל בתענית, מכל מקום חייב להמשיך ולצום עד הערב, ומעיקר הדין אין צריך לצום יום אחר. ואם אכל פחות מכזית [צ"ל ככותבת] או שתה פחות מרביעית, נחשב עדין כצם לענין להצטרף למנין לאמירת עננו במידה או עליה לתורה [שם תקלה].

יד. טעה וברך על מאכל בתענית ושם לבו לפני שטעם, טועם מעט כיון שאיסורו מדרבנן, כדי שלא יעבור על "לא תשא", שדעת הרמב"ם זה איסור דאורייתא [שם תקלו].

טו. בעלי מסעדות וקיוסקים וכן כל מקום שמוכרים דברי מאכל לאכילה מידית, לא ראוי שיפתחו ביום התענית שיש בזה משום "לפני עיור", אפילו שיכולים לקנות במקומות אחרים. אבל בעלי חנויות מכולת שאפשר לתלות בהתר שקונים למוצאי הצום או לקטנים, מותר להם לפתוח [שם תקל].

טז. אומרים בתפילת העמידה של לחש "עננו" בברכת שומע תפילה, ואם שכח אין מחזירים אותו. ואם שכח ורוצה לאמרו לפני עושה שלום, יכול [תקסה ב]. ואם אמר ברוך אתה ה', לא יחתום למדני חוקיך כדי לומר עננו, אלא יחתום הברכה וימשיך [ילק"י ח"ה תקלז].

יז. מנהג הספרדים לומר "עננו" בתענית שחרית ומנחה. ורמ"א הביא שמנהגם לומר רק במנחה, שמא יואחזנו בולמוס ולא יגמור הצום, והשליח ציבור אומר גם בשחרית [תקס"ה ג']. ויש נוהגים לומר גם בערבית, אף שעדין לא החלו לצום [ילק"י ח"ה תקלו].

יח. בחזרת השליח צבור אומרים עננו ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא, וסמכו זאת שפרק י"ט בתהלים מסיים ה' צורי וגואלי, ופרק כ' מתחיל "יענך ה' ביום צרה", וזאת חתימת הברכה "העונה לעמו ישראל בעת צרה". ואף שבתענית צבור רגילה צריך שיהיו עשרה מתענים, בתעניות אלו שהם מדברי קבלה, די ברוב מנין שהם ששה [ילק"י ח"ה תקלט]. וזאת כשאלו שאינם מתענים, עושים לפי ההלכה [ח"ע א"ת עמוד פ]. והגדרת "מתענה" היא, מי שמתכונן לגמור את התענית, אך במסופק אם יגמור, לא מצטרף [ילק"י ח"ה תקלח].

יט. במידה ואין ששה מתענים, אומר שליח צבור "עננו" בשומע תפילה ללא חתימה כיחיד [שם תקמב].

כ. שכח שליח צבור לומר עננו והמשיך ברכת רפאנו, כל עוד שלא חתם, חוזר ואומר עננו. ואם אמר ברוך אתה ה', ממשיך העמידה ואומר עננו בשומע תפילה כיחיד [שם תקלח].

כא. אחרי תפילת העמידה בשחרית אומרים וידוי ונפילת אפים, ושם מוסיפים הסליחות. ואם יש בעלי שמחות אומרים וידוי ומדלגים נפילת אפים, ואומרים הסליחות עד והוא רחום, ואומר חצי קדיש, ובעלי השמחות לא יאמרו כלום [קלא ה]. ובתפילת מנחה אם יש בעלי שמחה, אין אומרים וידוי ונפילת אפים [ת"ה תענית צג].

כב. בתענית כאשר מתפללים בבית האבלים, אין אומרים אלא הסליחות הראויות לאותה תענית בלבד [שם].

כג. בימי תענית צבור בשחרית ומנחה, מוציאים ספר תורה וקורים בפרשת ויחל, בין אם חל בשני וחמישי או בשאר ימים [תקסו א]. ואין להוציא ספר תורה אלא אם כן יש ששה מתענים [ילק"י ח"ה תקמז], ומנהג בני אשכנז להפטיר, ואין מנהג הספרדים כן [שם תקמ"ה].

כד. כל העולים לספר תורה צריכים להיות אנשים צמים, ואפילו אם הכהן והלוי אינם צמים, ואין כהן ולוי אחרים שצמים, לא יעלו. וכן השליח צבור צריך להיות מהצמים, ורק אם אין מישהו אחר שיהא שליח צבור, מותר, כדי שלא יבטלו מתפילה וקריאת התורה, אך לא יאמרו ענני ברכה בפני עצמה [שם תקמט].

כה. כל תענית צבור עומדים שניים עם השליח צבור מימין ומשמאל [תקסו ז], וכיום אין נוהגים כן, כי כל אחד קורא את הסליחות בעצמו [ילק"י ח"ה תקמט].

כו. בתפילת מנחה מוציאים ספר תורה לפני תפילת העמידה וקורים שלושה עולים, ואומרים עננו בלחש ובחזרה, כמו בתפילת שחרית. ואם מתפללים סמוך לשקיעה, ונמצאים בזמן ברכת כהנים תוך חצי שעה לשקיעה, אומרים גם כן ברכת כהנים. וזמנה לכתחילה עד השקיעה, ובדיעבד עד צאת הכוכבים. אבל אם מתפללים בחצות היום, לא יאמרו ברכת כהנים, וכן גם לא יאמרו אלקינו ואלקי אבותינו [שם תקנ-תקנא].

כז. לעשות ברכת כהנים יכולים רק כהנים שצמים, אבל מי שאינו צם, אפילו הוא אנוס, אין יכול לברך ברכת כהנים. ורק בשחרית שגם בלא התענית יש ברכת כהנים, יכולים לשאת כפיהם [שם].

כח. אם חלה התענית בימי שני וחמישי, וקראו בטעות פרשת השבוע במקום קריאת התענית, אפילו שמו ליבם באמצע אין צריך להפסיק, אלא יגמרו הקריאה [ת"ה תענית ק]. וכן במידה ואין ששה צמים, יקראו פרשת השבוע [שם קא].

כט. בימי הצומות עשרה בטבת, יז' בתמוז וצום גדליה, מותר לשאת אשה, ומכל מקום אם אפשר, כדאי שיאחרו הנשואין עד סוף הצום [שם מ].

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד לצום י' בטבת - חורבן בית המקדש הראשון

 

צום עשרה בטבת

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות  צום י טבת

 

 

יום עשרה בטבת הוא היום שבו שם נבוכדנצר מצור על ירושלים, ובכך החלה הפורענות, כפי שנאמר (מלכים ב, כה, א-ג):

"בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם, וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק [מגדל] סָבִיב: וַתָּבא הָעִיר בַּמָּצוֹר... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ". 

שנה וחצי היתה העיר מוקפת במצור. במשך הזמן אזל מלאי המזון מן העיר, ורעב נורא פקד את יושבי ירושלים, עד שביום ט' בתמוז הובקעה העיר, ונכנסו חיילי נבוכדנצר לירושלים, כפי שיסופר בהרחבה בפרק הראשון שלהלן. 

 

 

פרק ראשון - חורבן בית המקדש הראשון

 

השמרו לכם פן יפתה לבבכם!

נאמר בתורה (דברים פרק ד פסוק כה): "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ: הַעִידתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבד תּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן: וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה". 

לפני שנכנסו עם ישראל לארץ ישראל, הוזהרו הם שוב ושוב על ידי משה רבנו ועל ידי יהושע, שיזהרו מלעבוד עבודה זרה, כי ארץ ישראל - ארץ הבחירה - איננה סובלת עוברי עבירה, ואם יחטאו לא יוכלו להתקיים בארץ. 
עבודה זרה, היתה אז אחת התאוות החזקות ביותר שהיו קיימות בעולם. כיום אין אנו מבינים מה כח המשיכה החזק שיש לעבודה זרה, ומדוע היו כל כך להוטים אחריה, זאת מכיון שאנשי כנסת הגדולה ראו שאין ביכולתנו להתמודד עם פיתוי קשה זה וביטלו את כוחו. אך בדורות הקודמים היתה לעבודה זרה השפעה גדולה ביותר, עד שקשה היה לעמוד בפני פיתוייה. לכן הוצרכו ישראל לאזהרות חוזרות ונשנות בענין זה. [וכדי לסבר את האוזן, מסופר על מנשה, שהיה מלך בתקופת בית ראשון, ועבד את כל סוגי העבודה זרה שבעולם, ופעם נגלה בחלום אל אחד מחכמי הגמרא, ואמר לו: דע לך, כי אילו היית בדור שלי - היית רודף אחרי העבודה זרה, ומרוב תשוקתך לרוץ מהר, היית מגביה את שולי גלימתך, כדי שלא תפריע לך הגלימה במרוצתך]. 

 

הארץ מתמלאת בעבודה זרה

במשך דורות רבים זכר עם ישראל את אזהרות התורה, ונמנע מלעבוד עבודה זרה. אולם עם הזמן, כאשר השתקע העם בארץ, וזכה לכל טוב מבחינה גשמית - מרוב טובה שהיתה לו, שכח הוא את ה' והתחיל להימשך ולהתפתות אחר עבודה זרה. המלך הראשון שהתחיל להחטיא את העם בעבודה זרה היה ירבעם בן נבט. הוא העמיד שני עגלים מזהב, אחד בבית אל ואחד בדן, ומנע את ישראל מלעלות לירושלים בחגים. כך אמר להם (מלכים א, יב): "רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַים, הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכדי שאכן יתבצעו הדברים בפועל, העמיד ירבעם שתי משמרות של חיילים בדרך לירושלים, וכל מי שהיה רוצה לעלות לירושלים היו מחזירים אותו. 
מאוחר יותר, קם המלך אחאב, אשר הגדיל לחטוא ולהרשיע. הוא ממש מסר נפשו למען העבודה זרה, השכיח את שם ה' מפי הבריות, ומחק את שמות ה' מספר התורה! בכל מקום שהיה כתוב "ה'" הוא מחק וכתב "הבעל" (שם של עבודה זרה). מנשה המלך אף הוא הרשיע מאוד מאוד, חטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה, בגילוי עריות ובשפיכות דמים. הוא החריב את מזבח ה' ובנה במקומו מזבחות לבעל, וכן שרף את כל אזכרות שם ה' שבתורה. הוא עבד לכל צבא השמים ובנה להם מזבחות בבית המקדש, הביא פסל אל בית ה' במקום ההיכל, והיה עומד ומשתחווה לו כשאחוריו כלפי היכל ה' ופניו כלפי הפסל. כך היה מרבה לחטוא כדי להכעיס. גם דמים רבים שפך מנשה, כמו שנאמר (מלכים ב, כא, טז): "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאד, עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַם פֶּה לָפֶה". ברוב רשעותו הרג הוא את ישעיה הנביא, שהיה סבו, אבי אמו. כך מלאה הארץ בעבירות חמורות, עד שנחתם דינה של ירושלים להחרב, ובית המקדש להשרף. 
אמרו חז"ל: לא גלו ישראל עד שעבדו ז' בתי דינים של עבודה זרה, והם: ירבעם בן נבט, בעשא, אחאב, יהוא בן נמשי, פקח בן רמליהו, הושע בן אלה, מנחם בן גדי. 

 

מדחי אל דחי

בתחילה היו מתביישים בחטאיהם ועבדו עבודה זרה בסתר, בחדרי חדרים. אך לאחר שהתרגלו לכך, נעשה להם החטא כהיתר, ולא טרחו להסתיר את עצמם, הם התחילו לעבוד עבודה זרה "מאחורי הדלתות", בביתם אך לא בהצנע. בשלב הבא כבר התחילו להתגאות בעבודה זרה, ועבדו אותה ברחובות העיר. לאחר מכן המשיכו לרדת מדחי אל דחי, לעבוד עבודה זרה בפרסום גדול יותר ויותר: על הגגות, בגנים, על ראשי ההרים ועל כל הדרכים, ולא הניחו מקום בארץ ישראל שלא עבדו בו עבודה זרה. ולא התקררה דעתם בזה עד שהכניסו צלם בהיכל וציירו על כותלי בית המקדש כל תבנית רמש ובהמה, כמו שנאמר (ירמיהו ז, ל): "שָׂמוּ שִׁקּוּצֵיהֶם בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו לְטַמְּאוֹ". 

 

עבירה גוררת עבירה

המלכים גרמו להמון העם לחטוא חטאים גדולים נוספים, כמו שאמרו חז"ל: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת. רבי אבהו אמר: בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית. רבי המנונא אמר: בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן מלימודם, שהם התחלת התורה, ואם אין התחלה, הרי זו עקירת כל התורה. עולא אמר: מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה. רבי עמרם אמר: מפני שלא הוכיחו זה את זה. רבי יהודה אמר: בשביל שביזו בה תלמידי חכמים. ועוד אמרו חז"ל: בית ראשון חרב מפני שהיו בו ג' דברים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. 
 

ואשלח את עבדי הנביאים

במשך כל אותה תקופה שחטאו ישראל, חס הקב"ה על עמו ולא רצה להענישם, הוא המתין והאריך אפו אולי יחזרו בתשובה. בחסדיו הרבים שלח להם ה' נביאים שיתרו בם, ומהם: אליהו הנביא, אלישע, ישעיה, צפניה, אוריה, ירמיה ועוד. הנביאים התרו והזהירו את העם השכם והערב, אולם לרוב נפלו דבריהם על אוזניים אטומות - עם ישראל היה שקוע עמוק בחטאיו, וסרב לקבל את דברי התוכחה. סמוך לתקופת החורבן התנבאו לישראל שלושה נביאים: ירמיהו הנביא היה מתנבא בחוצות, צפניה היה מתנבא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וחולדה הנביאה היתה מוכיחה את נשות עם ישראל. 

 

נבואות ירמיהו

ירמיהו הנביא מכונה: "נביא החורבן". הוא ראה את ישראל בקלקלתם, ידע את אשר עתיד לקרות להם אם ימשיכו בדרכם הנלוזה, וכאב רחום ניסה להוכיח אותם שוב ושוב שיחזרו למוטב. בלב כאוב הוא צעק ואמר: "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי!" - בראותי את שעתיד לבוא על ירושלים, לבי שבור ורצוץ. "מִי יִתֵּן ראשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" - דמעות כמים אני מוריד על מה שעתיד לקרות לעם ישראל. "הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים, הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּה?!" - רואה אני בנבואה את עם ישראל בגלותו אשר יקרא ויאמר: האם עזב ה' את ציון? איפה הוא ה', מדוע הוא לא שומע אותנו?! ולכן מתחנן ירמיהו לעם ישראל: שובו שובו מדרכיכם הרעים!!! 
נבואות קשות התנבא ירמיהו: "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה [עשב מר], וְהִשְׁקִיתִים מֵי ראשׁ [מים מרים - דהיינו צרות מרות וקשות יגיעו עליהם], וַהֲפִצוֹתִים בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הֵמָּה וַאֲבוֹתָם וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם" (ירמיה ט יד-טו). "וְנָתַתִּי אֶת יְרוּשָׁלַם לְגַלִּים מְעוֹן תַּנִּים  [תהיה שוממה, וידורו בה נחשים], וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מִבְּלִי יוֹשֵׁב" (שם ט, י). "וְהָיְתָה נִבְלַת הָעָם הַזֶּה לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד" (שם ז לג). 
כששמעו ישראל את הנבואות הקשות - במקום להתעורר להיטיב את מעשיהם ולחזור בתשובה, נכנסה בלבם שנאה כלפי ירמיהו, ש"מאחל" להם צרות כה קשות. הם ניסו לרדוף אותו בדרכים שונות, ולא הטו אוזן לדבריו כלל וכלל. חיזוק לדרכם הם קיבלו מנביאי שקר שונים, אשר שכנעו את העם כי ה' דיבר עימם ומסר להם נבואות טובות על עתיד של שלום וניצחון, שקט ושלוה. מטבע הדברים נטו ישראל יותר לקבל את דבריהם של נביאי השקר. 
ירמיהו התנבא במשך ארבעים שנה. תחילת נבואתו היתה בשנה השלוש עשרה למלכותו של יאשיהו המלך, אשר היה משושלת מלכות בית דוד. בניגוד לקודמיו, היה יאשיהו מלך צדיק, אשר השתדל וניסה בכל כוחו להחזיר את העם למוטב ולקרבם לאביהם שבשמים. אולם יאשיהו מת במלחמה על ידי "פרעה נכה" מלך מצרים. ירמיהו הנביא קונן עליו קינה מרה, וקרא אותו "רוח אפינו משיח ה'". 
לאחריו מלך בנו יהואחז, אולם יהואחז מת כעבור זמן קצר אף הוא על ידי פרעה נכה. במקומו מלך אחיו יהויקים. יהויקים לא הלך בדרכי אביו יאשיהו הצדיק, אלא חטא והחטיא את ישראל. בזמן מלכותו, הומלך בארץ בבל מלך חדש בשם "נבוכדנצר". מלך עריץ וקשה, וכבר בתחילת מלכותו הצליח לכבוש ארצות רבות. 

 

נבוכדנצר מפחד

כאשר עלה נבוכדנצר לשלטון, יצאה בת קול מן השמים בהיכלו של נבוכדנצר ואמרה לו: עבד רע, לך והחרב את בית המקדש, שבניו מורדים ואינם שומעים בקול ה'! אולם נבוכדנצר פחד וחשש שיעשה בו הקב"ה כמו שעשה עם סנחריב. 
 

מה עשה ה' עם סנחריב?

סנחריב היה מלך בבל בעבר, ונבוכדנצר היה שר צבאו. באחת ממלחמותיו עלה סנחריב להילחם עם ירושלים, כשעמו צבא ענק ביותר, ובין אנשי הצבא היה אף נבוכדנצר. בירושלים היה מולך חזקיה המלך, אשר היה מלך צדיק מאוד. הוא כל כך חיזק את העם בתורה וביראת שמים, עד שהעידו עליו שלא ניתן היה למצוא בדורו אפילו ילד קטן שלא בקי בהלכות טומאה וטהרה, שהן הלכות סבוכות ומורכבות ביותר, וכל שכן שהיו בקיאים בשאר ההלכות. כשראה חזקיה את צבאו האדיר של סנחריב, לא פחד כלל. היה זה בערב חג הפסח, ומתוך ביטחון מלא בבורא עולם, עודד חזקיה את העם כולו להקריב את קרבן הפסח כמידי שנה בשנה בשירה ובהודיה לה'. באותו לילה - ליל הסדר - אכן התרחש נס מופלא ביותר: בא מלאך ה' והכה את כל מחנה סנחריב, אשר מנה 185,000 גנרלים, לבד מחיילים טוראים לאין מספר. קמו יושבי ירושלים בבוקר, והנה מחנה סנחריב כולם פגרים מתים. רק ששה אנשים הותיר ה' מכל המחנה: סנחריב ושני בניו, אַדְרַמֶּלֶךְ, שַׂרְאֶצֶר, ונבוכדנצר - זאת כדי שיהיה פרסום לנס הגדול הזה [ואגב, סיפור תנכ"י זה מופיע במלואו בממצא ארכיאולוגי שהתגלה בחפירות ארמון אסר חדון המלך, בנו של סנחריב. אלא שבחרס שנמצא שם כתוב שפרצה מגפה בצבאו של סנחריב. אולם התנ"ך מספר לנו את האמת העומדת מאחורי מה שנראה כמגפה]. 

ברחו הששה בבושת פנים לארצם. סנחריב בעודו בדרך, נדר נדר לעבודה זרה שלו ששמה היה 'נסרוך' [נסר מתיבת נח], שאם יגיע בשלום לארצו, יקריב את שני בניו קרבן לעבודה זרה, אך הוא לא ידע ששני בניו שומעים אותו, ובשומעם זאת מיד קמו עליו והרגוהו. ממפלה שכזאת פחד נבוכדנצר, לכן אף בשומעו את המסר מן השמים, לא רצה להילחם בירושלים. 

 

שכנים רעים

עמון ומואב - שהיו שכנים רעים של ארץ ישראל - שמעו את דברי הנביאים המתנבאים על חורבן ירושלים והפורענויות. מיד שלחו ואמרו לנבוכדנצר: דע לך כי עכשיו הגיע הזמן לכבוש את העיר! שלח ואמר להם: מתיירא אני שלא יעשה בי כדרך שעשה לקודמי! שלחו ואמרו לו: אל דאגה, עכשיו הקב"ה איננו עימהם, ולא יעשה להם ניסים כפי שעשה להם בעבר. אמר להם: בכל זאת, אם עם ישראל יקראו לו ויתפללו אליו בכל ליבם, הוא יענה להם. אמרו לו: ה' רחוק מהם מאוד, כיון שחטאו הרבה, ואפילו אם יקראו לו ויתפללו אליו, לא ישמע לקולם! אמר להם: יש ביניהם צדיקים, והם יבקשו עליהם רחמים ויענה להם ה'. אמרו לו: הצדיקים שבהם כבר נפטרו. אמר להם: הרשעים שבהם יחזרו בתשובה ויבקשו רחמים, ויענה להם ה'. אמרו לו: כבר קבע להם ה' זמן - "אולטימטום", שאם לא יבואו אליו, לא יקבל יותר את תשובתם. 
 

נבוכדנצר עולה לירושלים

היסס נבוכדנצר ולא ידע מה לעשות. מצד אחד רצה מאוד להוכיח את גבורתו ולכבוש את ירושלים החזקה, ומצד שני פחד מאוד. מה עשה? התחיל לעשות "קסמים" [סימנים] כדי לדעת אם יצליח או לא: שלח חץ על שם רומי,  אך החץ נפל, שלח חץ על שם אלכסנדריה והחץ נפל, שלח חץ על שם ירושלים והחץ הלך ולא נפל. הוא עשה סימן נוסף: לקח זרעים וזרע על שם רומי, אולם הזרעים לא צמחו, זרע זרעים על שם אלכסנדריה והזרעים לא צמחו, זרע זרעים על שם ירושלים, והזרעים צמחו. אחר כך הדליק נרות לשם רומי, ולא נדלקו, הדליק לשם אלכסנדריה ולא נדלקו, הדליק לשם ירושלים ונדלקו. מכל הסימנים הללו הבין נבוכדנצר שאכן יצליח לכבוש את ירושלים.
אכן בשנה השניה למלכותו (שנת 3,321 לבריאת העולם) עולה נבוכדנצר להילחם  בירושלים. הוא מצליח להכניע את ירושלים ואת מלכה יהויקים, אולם הוא לא מגלה אותם לארצו, אלא מסתפק בכך שהם יהיו משועבדים לו ומעלים אליו מיסים. בפועל המשיך יהויקים למלוך על ירושלים כשהוא כפוף למרותו של נבוכדנצר. כך היה המצב במשך שלוש שנים, אולם בתום השנה השלישית החליט יהויקים להחזיר לממלכת יהודה את עצמאותה, על ידי שיכניע את השרים המופקדים על ארץ יהודה מטעם המלך נבוכדנצר. יהויקים הצליח במרד, חדל לעלות מיסים לנבוכדנצר, ובמשך שלוש שנים נהנתה מלכות יהודה מעצמאות ומשחרור. נבוכדנצר שהיה עסוק במלחמותיו, הניח להם לעת עתה, אך בתום השנה השלישית שוב זכר נבוכדנצר את יהויקים, והחליט לעלות לירושלים לתבוע את עלבונו. כשהוא מוקף בחייליו הרבים עלה נבוכדנצר שוב לירושלים ודיכא את המרד. ברוב כעסו החליט לקחת בשבי את יהויקים וחלק מכלי המקדש. יהויקים התשוש ממלחמות - לא עמד לו כוחו, והוא מת כשבוי ביד נבוכדנצר. במקומו המליך נבוכדנצר את יהויכין בנו. 

 

גלות הילדים

נבוכדנצר לא הסתפק בזאת. שמועה הגיעה לאוזניו כי ילדי ישראל עולים בחכמתם על ילדי האומות כולם. ילדי ישראל הפעוטים, אשר כבר מינקותם מיגעים את מוחם בלימודי התורה, ניחנו בחכמה מיוחדת במינה. גם בחכמה זו חשק המלך, וחשב בלבו: מן הראוי שאכניס מן הילדים החכמים הללו לתוך ארמוני, אלמדם את כל חכמות העולם, וכן את השפה הכשדית, שבה דיברו רק החכמים והמשכילים שבבבל, ובבוא הזמן יהיו אלה יועצי הטובים ביותר. הוא ציוה על שרו אשפנז ללכת לירושלים ולבחור מבין ילדי ישראל את הילדים החכמים ביותר, שיהיו גם בריאים וחסונים, יפי תואר, וממשפחות מיוחסות, כיאה לשרים חשובים של המלך. 
צער ותוגה אפפו את תושבי ירושלים בראותם כי מבחר בניהם הולכים מהם. הבטחותיו של אשפנז, כי ילדים אלו לא יחסרו דבר בארמון המלוכה, ויעלו לגדולה, לא ניחמה אותם כלל וכלל. ליבם מר היה על אותם ילדים אשר תחת לנצל את כשרונותיהם המבורכים כדי לשקוד על התורה הקדושה, יהיו צריכים לטמא את מוחם בחכמות זרות. אולם לא היה לאל ידם לעשות מאומה, וכך הלכו עם אשפנז לבבל ילדים רבים, שהמובחרים שבהם: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה. אולם מאת ה' היתה זו לטובה, שכן במשך הזמן אותם ילדים שגדלו ונעשו מקורבים למלכות, עזרו מאוד לעם ישראל בגלותו.
 

גלות "החָרָש והמסגר"

בהיות נבוכדנצר בבבל, אמרו לו שריו ויועציו: לא טוב עשית בכך שהותרת את יהויכין בנו של יהויקים כמלך על ירושלים, עלול הוא למרוד בך כפי שמרד בך אביו. דע לך כי כל עוד נמצאים בארץ יהודה משפחות המלוכה ומשפחות השרים והמכובדים, יקשה עליך לשלוט על ירושלים שלטון מלא, לכן טוב תעשה אם תעלה שוב לירושלים ותיקח את יהויכין בשבי יחד עם עוד חשובי ירושלים. שמע נבוכדנצר לעצתם, וכעבור שלושה חודשים מאז שהומלך יהויכין אכן עלה שוב לירושלים ולקח את יהויכין בשבי. יחד עמו לקח מכל ארץ ישראל כעשרת אלפים איש - המכובדים ובעלי ההשפעה, ביניהם מרדכי היהודי ויחזקאל הנביא. אנשים גדולים אלו שהגלה נבוכדנצר מכונים: "החָרָש והמסגר". החרש - שכל מי ששומע את דבריהם נעשה כמו חֵרֵש ולא שומע מאומה מסביבו. והמסגר - כאשר "סגרו" ענין מסויים, לא היה יכול אף אדם לפתוח אותו ולחלוק עליהם. יחד עמם לקח עמו נבוכדנצר את אוצרות בית המקדש ואת אוצרות המלך. גלות קשה זו נקראת "גלות החרש והמסגר". אולם גם ממנה צמחה טובה גדולה לעם ישראל, כי גדולי התורה הללו שגלו לבבל לפני כולם, הכינו לעם ישראל בבבל תשתית רוחנית חזקה ומבוססת, וכך לא נשתכחה התורה בגלות. 
 

צדקיהו המלך

לפני שחזר נבוכדנצר לבבל עם יהויכין, רצה למנות מלך שימלוך על ירושלים, אבל שיהיה כפוף לו. שאל נבוכדנצר את יושבי ירושלים: האם יש לכם מישהו ממשפחת המלוכה שאמליכהו עליכם? היה שם מתניה בן יאשיהו, דודו של יהויכין. המליכו נבוכדנצר על ירושלים ואמר לו: הישבע לי שלא תמרוד בי! אמר לו צדקיהו: הרי אני נשבע בנשמתי. אמר לו: זה לא מספק אותי! רוצה אני שתישבע לי בתורה שניתנה בהר סיני! מיד הביא נבוכדנצר ספר תורה, הניחו על ברכיו של צדקיהו, והשביע אותו שאינו מורד בו. אמר לו נבוכדנצר, מעתה לא יקרא עוד שמך מתניהו אלא צדקיהו, שה' יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי. 
 

מרד צדקיהו

זמן קצר לאחר שיצא נבוכדנצר מירושלים, הסיתו שרי צדקיהו את מלכם למרוד בנבוכדנצר, ואכן צדקיהו שמע להם ומרד בו. גם המצריים עזרו לצדקיהו במרדו. הם הבריחו מירושלים את החיילים שהותיר נבוכדנצר שישמרו על העיר מפני מרד נוסף. ובכך קיוה צדקיהו להשיג עצמאות מדינית. אולם כל זה היה נגד רצון ה' ונגד נבואת ירמיהו אשר אמר להם להיכנע למלך בבל ובכך להינצל, כמו שנאמר (ירמיה כז, יב-טו): "הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ: לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל: וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים [נביאי השקר] הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם". 

 

חנניה בן עזור - נביא שקר

אכן באותם ימים קם נביא שקר בשם חנניה בן עזור הגבעוני, אשר בדה מלבו "נבואות" של תקומה וניצחון לירושלים. את נבואותיו הפיץ בעם, והטעה אותם באומרו (ירמיה כח, ב-ד): "כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר, שָׁבַרְתִּי אֶת על מֶלֶך בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל. וְאֶת יְכָנְיָה [יהויכין] בֶן יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבּר אֶת על מֶלֶךְ בָּבֶל". נתפתה העם להאמין לדברי חנניה נביא השקר, ועל ידי כך להחזיק יותר ויותר במרדם נגד נבוכדנצר. 
שמע ירמיהו את דברי השקר וההסתה של חנניה, ואמר לו: 'אמן', הלואי שיתקיימו דבריך ויתבטלו דברי. אדרבה חפץ אני ש"נבואותיך" יתגשמו שהרי בכך אני מרויח, שאני כהן ואוכל מהקורבנות בבית המקדש, ואילו אתה מפסיד שכן אתה גבעוני, ואם תחזור עבודת המקדש לקדמותה אתה תהיה שואב מים וחוטב עצים [כמסופר בספר יהושוע (פרק ט) שהגבעונים רצו להינצל מפני בני ישראל, ועשו זאת בעורמה, ובעקבות כך אמר להם יהושוע: "לָמָּה רִמִּיתֶם אתָנוּ... וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי"]. אולם עם כל "נבואותיך" על בית המקדש, דע לך כי נעלמה ממך נבואה אודות עצמך, שהשנה אתה מת. 
בסוף אותה שנה, בערב ראש השנה, ראה חנניה כי הוא אכן עומד למות כנבואת ירמיה. מיד קרא לבניו וציוה עליהם שיקברוהו אחר ראש השנה ויעלימו את יום מיתתו האמיתי כדי לעשות את נבואת ירמיה שקר, שהנה כביכול הוא לא מת באותה שנה. עוד אמר לבנו שלמיה: מצווה אני עליך שתתנקם בירמיהו, נסה למצוא עליו עלילה ולהתנקם בו! כל חייו ניסה שלמיה להעליל עלילות על ירמיה, ולא מצא. לפני מותו קרא לבנו יראיה ומסר לו את צוואת אביו: נסה בכל כוחך לטפול עלילות על ירמיהו כדי לנקום ממנו את נקמת סבך חנניה. 

 

עלילת שקר

ואכן באחד הימים מצא יראיה הזדמנות נאותה לכך. היה זה בתקופה שבה ברחו החיילים הכשדיים (הבבליים) מירושלים מפני המצריים. באותה עת הציבו ישראל שמירה בשערי ירושלים, כדי להשגיח שלא יצאו אנשים מירושלים להדליף ידיעות לכשדיים. יום אחד הוצרך ירמיהו לצאת מירושלים אל עירו ענתות - עיר הכהנים. יראיה, שהיה אחד מן השומרים, ראה את ירמיהו עובר דרך שער היציאה, והחליט להעליל עליו עלילת שקר. הוא תפס אותו ואמר לו: הולך אתה עכשיו לצבא הכשדים, למסור להם ידיעות על ירושלים כדי לתת את העיר בידם! אמר לו ירמיהו, שקר אתה דובר, איני הולך כלל אל חיל הכשדים, אלא התכוונתי ללכת לעירי ענתות. אולם יראיה לא הקשיב לדבריו, לקח את ירמיהו אל השרים ואמר להם: מצאתיו הולך אל חיל הכשדים! זעמו השרים והכוהו ונתנוהו בבית האסורים. 
בהיות ירמיהו בבית הכלא, שלח צדקיהו וקרא לו בסתר. אמר לו: האם יש לך איזה מסר בשבילי מן השמים? אמר לו ירמיהו: עתיד מלך בבל להגלותך. כעס עליו צדקיהו, והיה ירמיהו מתיירא שמא יהרגנו, אמר לו: הרי שמך צדקיהו, ואין נאה לך להעניש אותי כשאין לך שום עלילה נגדי. אני סך הכל אמרתי את דברי ה'. והנה רואים אתם בעיניכם כי נבואות ה' מתגשמות, ולא כמו שהטעו אתכם נביאי השקר באומרם: "לא יעלה מלך בבל על ירושלים". המציאות מוכיחה שנבואותיהם לא התגשמו, ואם כן ראו ותקחו מוסר. שמע צדקיהו את דבריו, ולא העניש את ירמיהו. אך לא היו לו עוז ותעצומות לשנות את מדיניות המרד ולהכנע לנבוכדנצר. 

 

מצור על ירושלים

והנה התחילו נבואות ירמיהו להתגשם. בשנה התשיעית למלכותו של צדקיהו, כינס נבוכדנצר את מחנותיו ויצא לכיוון ירושלים, כדי לדכא את המרד. כשהגיע לעיר "רִבְלָה" ישב לו שם, ושוב היה מהסס אם לעלות לירושלים, כי התיירא שמא יעשה לו ה' כמו שעשה לסנחריב. הוא החליט לשלוח במקומו את שר צבאו "נבוזרדן". אמר לו: לך וכבוש את ירושלים! שלח נבוכדנצר ביד נבוזרדן שלוש מאות חמורים טעונים גרזנים של ברזל כדי לשבור את שערי ירושלים. אכן בעשרה בטבת הגיע נבוזרדן לירושלים ושם אותה במצור - הקיף את חומותיה בחיילים, כדי שלא יוכל אף אחד לצאת מירושלים על מנת לברוח או על מנת להביא ציוד ואספקה לתושבי ירושלים. יחד עם זאת ניסה להבקיע את חומות ירושלים. אולם בשנה זו עדיין לא נחתם גזר דינה של ירושלים להחרב, וכל מאמציו של נבוזרדן להבקיע את החומה לא הועילו. כל הגרזנים שהביא לו נבוכדנצר נשברו על שער אחד משערי ירושלים בעת ניסיונותיו לפרוץ את החומה, והשער לא נשבר. 
ניסו החיילים להכניע את העיר על ידי התקפות של חיצים ואבנים, אולם הקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים אולי יחזרו בתשובה. היו בירושלים גיבורים עצומים עד אין חקר, והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים רבים. היה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי. כשהיו חיילי נבוכדנצר מקלעים באבנים גדולות על החומה, היה אביקא מקבל את האבנים בידו ומשליכם חזרה על החיילים והורג מהם הרבה. כאשר גברו ההתקפות וזריקות האבנים, היה מקבל את האבנים אף ברגליו וזורקם, אולם גרם העוון ובאה רוח והפילתו מן החומה ומת. 

 

נוראות המצור

שנה וחצי היתה ירושלים נתונה במצור, ואט אט אזל מלאי המזון מן העיר, הרעב הלך וגבר מיום ליום. סבל נורא סבלו אז יושבי ירושלים, ורבים מאוד מתו ברעב. היו בנות ציון נפגשות בשווקים, ושאלה האחת את רעותה: למה יצאת לשוק, והרי מימיך לא נהגת להסתובב בשווקים?! ענתה לה: קשה הוא הרעב ואין אני יכולה לסובלו, לכן יצאתי לשוק לחפש לי מעט אוכל. היו הנשים אוחזות זו בזו ומבקשות להן אוכל ולא מוצאות, עד שהיו נשענות על העמודים ומתות עליהם. באו הילדים הרכים אל אמותיהם כדי לקבל מהן אוכל, ומשלא נענו, נפלו הילדים ומתו עליהן. 
מעשה באשה אחת שהיו לה שלושה בנים, והלכו השנים הגדולים למלחמה. כאשר גבר הרעב וראתה כי עוד מעט תמות היא וכל בניה ברעב, עשתה מעשה נורא: היא לקחה את בנה התינוק ובישלה אותו בסיר למען יאכלו ילדיה הגדולים ולא ימותו אף הם. כשהתחילו האחים לאכול, זיהו לפתע את יד אחיהם. מרוב זעזוע וכאב, עלו לגג ונפלו ומתו. היתה האם צועקת ואומרת: הקוצר בשדה - משאיר ספיחים, והבוצר ענבים בכרם - משאיר עוללות, אבל אני לא נשאר לי כלום! נמסרתי ביד נבוכדנצר כגדי לטבח! וזה מה שאנו מקוננים במגילת איכה (איכה ד, י): "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן". 

 

הובקעה העיר

כך היתה ירושלים נתונה במצור במשך שנה וחצי, מבלי שהצליח נבוזרדן לכובשה. נבוזרדן כמעט התייאש והתכונן לחזור לארצו. נתן ה' בלבו למדוד את חומת העיר, ובכל יום כשהיה מודד נוכח לדעת כי החומה שוקעת שני טפחים וחצי [עשרים ס"מ], עד שנבלעה הרבה. בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו ביום ט' בתמוז, יצאה בת קול מן השמים ואמרה: קפוץ וכבוש את ירושלים, שכבר הגיע זמנה להחרב, וזמנו של בית המקדש ליהרס, וזמנו של היכל להשרף. נשאר לנבוזדרן גרזן אחד מכל אותם גרזנים שהיו לו, הכה מכה אחת ונפתח השער ונכנסו האויבים בפנים. 

 

בטל קורבן התמיד

כאשר נכנסו האויבים לירושלים, כילו הם את חמתם בעם היושב בעיר. הם הרגו וטבחו ללא רחם, בעם אשר היה חלוש מן הרעב וחסר הגנה. אולם אל בית המקדש לא הצליחו להכנס, כי היה מבוצר בחומות נוספות. שם התבצרו הכהנים, ובמסירות נפש, תחת אש המלחמה, המשיכו את עבודת בית המקדש עד יום ז' באב. בימים הראשונים המשיכו אף את הקרבת קרבן התמיד פעמיים ביום. כיצד? בארבעת הימים הראשונים מיום ט' בתמוז עד ליום יג' בתמוז, לא היתה בעיה, שכן בעזרה של בית המקדש היו תמיד נמצאים מוכנים ומזומנים כבשים המבוקרים ממום, בכמות המספיקה לארבעה ימים. מיום יג' בתמוז, כאשר תמו הכבשים מן העזרה, שיחדו הכהנים את החיילים הבבליים שצרו אותם מבחוץ: שלשלו להם כסף וזהב - והם העלו להם כבשים. כך עשו ארבעה ימים. אולם ביום יז' בתמוז כבר לא המשיכו החיילים להעלות כבשים לבית המקדש, וכך בוטל קורבן התמיד. 

 

שריפת בית המקדש

כשהגיע הזמן שבו רצה הקב"ה להחריב ולשרוף את בית המקדש, לא רצה ה' שיהיה ירמיהו בירושלים. אמר הקב"ה לירמיהו שילך לענתות. מיד כשיצא ירמיהו מן העיר, ירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על החומות ופרץ אותן. קרא המלאך ואמר: יבואו השונאים ויכנסו לבית, שהשומר [הקב"ה] הניחו והלך לו. 
בשבעה באב נכנסו האויבים להיכל, וקלקלו בו ובזזו אותו במשך שלושה ימים - שביעי ושמיני ותשיעי. הם קבעו בימה שלהם (מקום מושב השרים) בהר הבית,  הלכו ועלו למקום שבו היה שלמה המלך ע"ה יושב ונוטל עצה מן הזקנים היאך לשכלל את בית המקדש. שם ישבו השונאים ונטלו עצה כיצד לשרוף את בית המקדש. עוד הם מתייעצים בדבר והנה נשאו עיניהם וראו ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש, ונתנו בארבע זויות של ההיכל ושרפו אותו. 
היה זה בסוף יום תשעה באב, סמוך לחשכה, והמשיך בית המקדש לבעור בלהבות כל היום העשירי כולו. זחה דעתו של נבוזרדן עליו והתגאה על כך שהצליח להחריב ולשרוף את מעוזם של ישראל - בית המקדש. יצאה בת קול מן השמים ואמרה לו: עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת! דהיינו, הגזירה שנגזרה מלמעלה היא הגורם האמיתי לחורבן ולשריפה, ולא פעולותיך. 

 

כי עליך הורגנו כל היום

כשראה הכהן הגדול שנשרף הבית, רצה לצאת. תפסו אותו השונאים, ושחטוהו על המזבח, במקום שבו היה מקריב את קרבן התמיד. ראתה אותו בתו והיתה צווחת ואומרת: אוי לי אבא חמדת עיני! תפסו גם אותה ושחטוה, ונתערב דמה בדם אביה. 
נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידם, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: רבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו המפתחות מסורות לך! וזרקו את המפתחות כלפי מעלה. יצאה כעין פיסת יד מן השמים וקיבלה מהם, והם קפצו ונפלו לתוך האש. 
כשראו הכהנים והלויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורות והחצוצרות ונפלו באש ונשרפו. וכמו כן הרבה בתולות כשראו שנשרף בית המקדש, נפלו אף הן באש ונשרפו, שלא יענו אותן השונאים. 

 

סופו של צדקיהו

כשראה צדקיהו כן, יצא לברוח מירושלים עם עשרת בניו דרך מחילה שהכין מראש, שהיתה הולכת מביתו עד ערבות יריחו (הנקראת עד היום "מערת צדקיהו" בירושלים). זימן הקב"ה צבי, שהלך על גג המחילה. רדפו הכשדים אחרי הצבי כדי לצוד אותו, והגיע הצבי במרוצתו עד פתח המערה בערבות יריחו. בדיוק באותו רגע היו צדקיהו ובניו יוצאים מן המערה, ראו אותם הכשדים ותפסום. הביאו אותם לפני נבוזרדן, ונבוזרדן שלח אותם אל נבוכדנצר הנמצא בעיר רבלה. 
אמר נבוכדנצר לצדקיהו: מה ראית למרוד בי? הרי נשבעת לי בספר התורה שלא תמרוד בי?! עכשיו באיזה דין אדון אותך? אם אדון אותך לפי דיני תורתכם, ראוי אתה להריגה, שנשבעת בשם ה' לשקר. ואם אדון אותך לפי דיני מלכותי, גם כן חייב אתה מיתה כמורד במלכות. אמר צדקיהו: אכן חייב אני מיתה, אולם מבקש אני שתהרוג אותי לפני בני, כדי שלא אראה במיתתם. לעומת זאת הבנים ביקשו מנבוכדנצר: אנא הרוג אותנו ראשונים, שלא נראה את דם אבינו שפוך! אמר נבוכדנצר אעשה כדברי שניכם, אנקר את עיני צדקיהו ואהרוג את בניו, וכך הוא לא יראה את מותם והם לא יראו את מותו. אך עיניו של צדקיהו חזקות היו מאוד ולא הצליח נבוכדנצר לנקר אותם, עד ששחט את כל בניו לעיניו, ואז נחלשו עיניו והצליח לנקרם והשליכם לתוך התנור. כך, במצב קשה כזה, הגלה אותו לבבל. והיה צדקיהו צווח ואומר: בואו וראו כל בני אדם, שהיה ירמיהו מתנבא עלי ואומר לי: לבבל אתה הולך, ובבבל תמות, ובבל עיניך לא יראו. ולא הייתי שומע לדבריו, ועכשיו הרי אני בבבל ועיני לא רואות אותה! 

 

צערו של ירמיהו

כשיצא ירמיהו מענתות לחזור לירושלים, נשא עיניו וראה עשן בית המקדש עולה. אמר בלבו: אולי חזרו עם ישראל בתשובה, וחוזרים הם להקריב קרבנות. עמד לו על החומה וראה את בית המקדש עשוי לו גלים גלים של אבנים, הכל חרב. התחיל צווח ואמר (ירמיה כ, ז): "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת!" - הצלחת "לפתות" אותי ללכת לענתות, שלא אראה בחורבן הנורא הזה. מיד הלך וברר באיזה כיוון הלכו הגולים, והתחיל ללכת באותה דרך. ראה את השביל מלא דם, ועל הארץ מושלכות פרסות רגלי יונקים ועוללים שהיו הולכים בשבי. היה ירמיהו גוחן ומתכופף לארץ ומנשקם. כשהגיע אל אחיו הגולים, חיבקם ונישקם, והיה בוכה לנגדם: אחי בני עמי, אוי מה היה לכם, על כי לא שמעתם לקול נבואת ה'! 
ראה קבוצה של בחורים שראשם נתון בקולרים [טבעות ברזל] - ונתן ראשו עמהם.  בא נבוזרדן והוציאו משם. ראה קבוצה של זקנים קשורים בשלשלאות - נתן צוארו עמהם, ושוב בא נבוזרדן והוציאו משם. שמר נבוזרדן על ירמיהו שלא יאונה לו כל רע, כי כך נצטווה מפי נבוכדנצר. כמו כן ציוה נבוכדנצר לנבוזרדן ואמר לו: דע לך, כי אם עם ישראל יבכו ויחזרו בתשובה, יענה להם אלוהיהם וינחם על הרעה, ואז נחזור בבושת פנים. לכן אני מצוה עליך שיהיו עיניך פקוחות עליהם, ולא תתן להם לבכות ולא להתפלל! ואם תראה אחד מהם מתעכב, תחתוך אותו לחתיכות, כדי שיראו כולם ויפחדו. כך ילכו ללא הפוגה ולא יעצרו מללכת עד שיעברו את גבולות ארץ ישראל ויגיעו לנהר פרת, רק אז תתן להם לנוח, כי מכאן ואילך כבר החזיר הקב"ה פניו מהם, ולא יחזיר אותם לארצם. 

 

על נהרות בבל

כך הלכו הגולים ללא הפוגה וללא מנוחה, אפילו בלי אפשרות לבכות. רק כאשר הגיעה שיירת הגולים אל נהר פרת, ניתנה להם אפשרות לעשות הפוגה ואף לבכות, כמו שנאמר (תהלים קלז, א): "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינו". פנה נבוזרדן ואמר לירמיהו: האם רוצה אתה לבוא עימי לבבל? חשב ירמיהו בלבו: אם אני הולך לבבל, אין מנחם לגלות הנשארת בארץ ישראל, לכן מוטב שאחזור לארץ ישראל. נשאו הגולים את עיניהם וראו את ירמיהו עוזב אותם ופונה לדרכו. געו כולם בבכיה בקול רם ואמרו: אבינו ירמיהו מניחנו ועוזב אותנו. ענה ירמיהו ואמר להם: אני מעיד שמים וארץ, אילו הייתם בוכים בכיה אחת בעודכם בציון, לא הייתם גולים! 

 

איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?!

פנה נבוכדנצר ואמר ללויים שהיו בין הגולים: מה אתם יושבים ובוכים? הכינו את עצמכם, ועד שאנו אוכלים ושותים אני מבקש שתעמדו ותקישו לפני ולפני עבודת אלילים בכנורות שלכם כדרך שהייתם מקישים לפני אלוהיכם בבית המקדש! התחילו מסתכלים אלו באלו, ואמרו אחד לשני: לא די לנו שהחרבנו את בית המקדש, אלא עכשיו אנו עומדים להקיש לפני הננס הזה ולפני עבודת אלילים?! 
משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנשא בת מלכים. אמר לה: עמדי והשקיני כוס אחד. ולא רצתה להשקותו, כעס עליה והוציאה מביתו. הלכה ונישאת למוכה שחין, אמר לה: עמדי והשקיני כוס אחד. אמרה לו: שוטה! בת מלכים הייתי ונישאתי למלך, ועל שאמר לי השקיני כוס אחד ולא רציתי להשקותו כעס עלי והוציאני מתוך ביתו, שאילו השקיתיו הייתי מוסיפה על כבודי כבוד, עכשיו אתה אומר לי עמדי והשקיני?! 

מיד החליטו כל הלויים החלטה נחושה, שהם לא ינגנו לפני הרשע הזה. מה עשו? נתנו בהונות ידיהם לתוך פיהם וקיצצו אותם. כשתבע מהם נבוכדנצר שינגנו לו, הראו לו את ידיהם מקוטעות אצבעות ואמרו לו: "איך נשיר את שיר ה'"?! - כשהיינו קשורים בשלשלאות בדרך נתקטעו אצבעותינו! ידע נבוכדנצר שהם מהתלים בו, כעס מאוד והפיל מישראל תלי תלים של הרוגים. ואף על פי כן היתה להם שמחה על כך שלא אמרו שירה לפני עבודת אלילים, שנאמר: "וְתוֹלָלֵינוּ [מלשון תלי תלים] שִׂמְחָה".

באותה שעה נשבע הקב"ה  לישראל ואמר להם: אתם שלטתם בעצמכם וקטעתם אצבעות ימינכם, אף אני אשיב אתכם לחזות בשוב ה' לציון, ולראות בבנין בית המקדש השני. 

 

 

תמונה קשורה

יהי רצון שנזכה לחזות ב"כהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם", במהירה בימינו, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

  יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

סגולות לחג החנוכה ולנר שמיני של חנוכה – "זאת חנוכה" מאת: הרב אברהם הכהן שליט"א.

 

חנוכה – נר שמיני של חנוכה – "זאת חנוכה"

מאת: הרב אברהם הכהן שליט"א.

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של ×?× ×?×?×?×?×?שמן

 

 

על ידי מצות נר חנוכה, מכיר כבוד ה' יתברך, ונתעלה ונתגדל כבודו בעולם, ומעוררים הרחוקים לשוב לה' יתברך, וזוכים ליראה ולשלום בית ולתפילה, ונתבטל המחלוקות ולשון הרע, ונמשך שלום הכללי בעולם!!!

על ידי מצות הדלקת נר חנוכה, ממשיך על עצמו הדעת הקדוש, שהיא בחינת שמן הטוב, שהיא בחינת זיכרון - דהיינו לזכור תמיד את העולם הבא, בכלליות ובפרטיות.

חנוכה הם ימי הודאה והלל, שזה עיקר שעשוע עולם הבא, ועל ידי זה זוכים שיאיר ה' יתברך, דהיינו להתפלל באמת, וללמוד תורה באמת מפי רב אמיתי, ולעשות שידוכים אמיתיים, שכל זה הם שלושה קווי האמת, והם מאירים לכל חלקי הדיבור ומשלימים הדיבור, ועל ידי זה זוכים להמשיך הקדושה והשמחה של שבת לששת ימי החול, שעל ידי זה נתגלה אחדות הפשוט יתברך, וכל אלו התיקונים נמשכים על ידי הדלקת נר חנוכה.

חשוב ביותר להשתדל מכניסת חג חנוכה עד צאתו לא להתלונן בכלל ובכל פעם שאת/ה רוצה להגיד:"אני רוצה ש..." - תגיד/י: "ה' אני מרוצה ש...".

לשבת חצי שעה ליד הנרות הדולקים – ולא לעשות שום מלאכה (חצי שעה שבת) להסתכל על הנרות ולהתפלל, לשאוב מהנרות את האור הגנוז.

בימי בראשית היה אור גנוז שאדם הראשון השתמש בו לראות מקצה העולם עד הקצה השני, אחרי חטא האדם הראשון הקדוש ברוך הוא גנז את האור והשאיר חלק בשמש, חלק בתורה וחלק בצדיקים הגדולים שלומדים תורה ולכן אפשר להבין מדוע צדיקים כמו הבעל שם טוב, אור החיים הקדוש, באבא מאיר אבוחצירא ועוד, יכלו לראות מקצה העולם עד הקצה השני.

אנחנו מקבלים מתנה את האור הגנוז בכל שמונת ימי החנוכה.

לעתיד לבוא, כשיגיע משיח צדקנו במהרה בימינו, ה' יתברך יחזיר לנו לתמיד את האור הגנוז.

במשך התפילות להסתכל על הנרות ולשאוב את האור הגנוז, להביט בשלהבות, זה מוחק מראות לא צנועים.

בחצי השעה הזאת חכמים אומרים שיש 36 מלאכים מרחפים, שלוקחים ממך פתקאות ומעלים אותם ישירות לקב"ה.

אחרי התפילות, זאת שעת רצון גדולה ועצומה, להתפלל לרפואה, זיווג, פרנסה טובה ולכל הישועות.

נר ראשון , נר שמיני וראש חודש שחל בחנוכה - לא לעבוד בכלל.

 

 

נר שמיני של חנוכה – "זאת חנוכה"

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של ×?א×? ×?× ×?×?×?

 

סגולה להתפלל לזרע בר-קיימא ב"זאת חנוכה", שזה נר שמיני של חנוכה, לבקש פרי בטן לכל העקרות שמכירים. 

צריך לעשות תנאי בפרוש שאינה מקצה את השמן למצוות נרות חנוכה אלא כשעור המצווה (חצי שעה מזמן הדלקתם) ואז אפשר להשתמש בשמן לכל הדעות, את השמן שנשאר כל יום מהנרות, שכבו לשים בצנצנת ולשמור - סגולה לרפואה שלמה ולמחלת השושנה - למרוח על מקום החולי.

את הפתילות לשים בשקית ולשמור לפסח - לשרוף אותם עם החמץ.

בערב ר"ח טבת לבקש על ילדים, שעזבו את הדרך הטובה, דרך תורה ומצוות.

רצוי מאוד בחג סוכות הבא לתלות שמן זית בסוכה, להשאיר אותו עד סוף החג - שישאב את כל קדושת האושפיזין ובשמן זה סגולה עצומה להדליק נרות חנוכה, להקמא שכינתא מעפרא למען ה' יתברך בקרוב גאולה שלמה בביאת משיח צדקנו ובנין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימנו כי אתה שומע תפילה.

ביום שמיני של חנוכה, יש סגולה מיוחדת להתפלל על הריון ופריון, זהו יום המסוגל מאוד לזה.. (בני יששכר, מאמרי חודש כסלו טבת, מאמר ב אות י). 

יום "זאת חנוכה" - הוא היום הכי גבוה בחנוכה, הוא היום שמשאיר הארה למשך כל השנה כולה (שפת אמת לחנוכה שנת תר"מ). 

לשמור כל לילה את הפתילות עד ליל שמיני ובלילה האחרון, לאחר שכבו הפתילות, יקח את פתילות של כל שמונת הימים וישרוף אותם עם שאר השמן שנשאר, סגולה בכך להינצל מכל האוייבים והליסטים והמקטרגים בזאת השנה. יש להדגיש כי המדובר בשמן שנותר לאחר שכבר דלק חצי שעה, כי השמן בתוך חצי שעה של ההדלקה אסור בהנאה. (שו"ע תרעז,ד).

ויש הנוהגים לשרוף אותם בליל פסח יחד את שריפת חמץ.

מי שסובל משושנה ברגל סגולה שימרח את השמן הנ"ל על הרגל ויבריא - יש לכך רמז מהפיוט מעוז צור ישועתי "ומנותר קנקנים - נעשה נס לשושנים". מדובר בשמן שנותר לאחר שדלק חצי שעה. ויש לעשות תנאי מלכתחילה על שארית שמן זה.

 

סגולה לביטול עיכוב בזיווג

לבקש על הזיווג בערב שבת של חנוכה ולהגיד: "ה' תזכני בבניין שלם".

אם היה שידוך ונפגשו יותר משלוש פעמים, ובוטל השידוך, יש לקרוא קריאת שמע פעמיים. פעם לפני השינה ופעם במשך היום. לפני הקריאה יש לומר - ריבונו של עולם הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי. מתפלל שהקדוש ברוך הוא יסיר ממנו את העיכובים. היות ואם האדם אומר שהוא מוחל לכל העולם באמת הקב"ה נותן גם שכולם ימחלו לו.

 

סגולה לפרנסה בחנוכה

יש רמז לכך בפסוק (בראשית מז, יב): "לֶחֶם לְפִי הַטָּף" - טָּף (89) בגימטריא חנוכה (86).

שֵם של פרנסה - פא"י (91) ר"ת "פותח את ידך", גימטריא הוי"ה אדנ"י (91), גימטריא בחנוכה (91).

מובא בספר יקרא דעלמא, בשם ספרי הקדמונים, מי שיקנה ביום אחרון של חנוכה את העליה של "זאת חנוכת המזבח", שמובא בה סך נדבת נשיאי ישראל לתרומת המשכן, זוכה בברכת שמים עד כדי שהוא וזרעו אחריו ירבה ממונם ורכושם כדי להספיק לזקוקים לכך כל צרכיהם מעתה ועד עולם, בכל זמן שיקיימו רצון הבורא ית"ש ויזכו לשפע לזרע של קיימא, ובנים זכרים, ומזוני רויחא שלא יפסקו כדבר שנאמר (מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי", וישתדל לקנות עליה זאת בלא פחות מ- דָי זהובים, עד כאן לשונו.

סגולה בכל השנה לתמוך ולסייע בידי לומדי התורה, ובפרט בימי החנוכה, שזה מסוגל לתקן פגמי הנפש. (יסוד ושורש העבודה שער יב פ"א).

מי שזהיר במצוות הדלקת נרות חנוכה, יזכה לחכמה, וינצל מאויבים, ויזכה לקום בתחיית המתים, וינצל מדינה של גיהנם. (סגולות ישראל מערכת ח, אות מא). וכן יזכה לאריכות ימים, והרמז בדברי הגמרא (שבת כג, א) "הנחה עושה מצוה" – הנחה בגימטריה - חיים (68).

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של ×?א×? ×?× ×?×?×?

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תפילה מיוחדת לכבוד ראש חודש - חודש טוב ומבורך!

 

תפילה מיוחדת להצלחה ולסימנא טבא לכל החודש – מרבינו יוסף חיים ז"ל

ראש חודש טבת - חודש טוב ומבורך!

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? לראש ×?×?×?ש

 

 

לישועתך קויתי ה', לישועתך קויתי ה', לפורקנך סברית ה'.

אנא ה' הושיעה נא.

אנא ה' הושיעה נא.

אנא ה' הצליחה נא.

אנא ה' הצליחה נא.

ישא ברכה מאת ה', וצדקה מאלוהי ישעו. והיה כעץ שתול על-פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא-יבול, וכל אשר-יעשה יצליח.

לב טהור ברא-לי אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי,

לב טהור ברא-לי אלהים, ורוח נכון חדש בקרבי.

לא-ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל-הכתוב בו, כי-אז תצליח את-דרכך, ואז תשכיל.

ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר-לך שלום [ג' פעמים].

והיה מדי-חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל-בשר להשתחוות לפני אמר ה'. ועל-הנחל יעלה על-שפתו מזה ומזה כל-עץ-מאכל, לא-יבול עלהו, ולא-יתום פריו, לחודשיו יבכר, כי מימיו מן-המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה. ותעדי זהב וכסף ומלבושך שש ומשי ורקמה סולת ודבש ושמן אכלת, ותיפי במאוד מאוד ותצליחי למלוכה.

אלהינו ואלהי אבותינו, חדש עלינו את החודש הזה חודש טבת:

לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לחיים טובים ולשלום.

ויהיו כל ימי החודש הזה חודש טבת  ברוכים טובים ומתוקנים.

ותבשרנו בהם בשורות טובות.

ותשמיענו בהם ששון ושמחה, ותחוננו בהם בינה ודעת מאתך.

ונהיה מדובקים בתלמוד תורה.

ותשלח ברכה והצלחה והרווחה בכל מעשינו,

 

ותפתח לנו ולכל ישראל אחינו:

שערי אורה. שערי אהבה ואחווה.

שערי בינה. שערי גדולה.

שערי גילה. שערי דעת.

שערי הוד והדר. שערי הרווחה והצלחה.

שערי ועד טוב. שערי ותרנות.

שערי זכיות. שערי חדווה.

שערי חכמה. שערי חמלה.

שערי חיים טובים. שערי חן וחסד.

שערי טובה. שערי ישועה.

שערי כלכלה. שערי לימוד תורה לשמה.

שערי מזון טוב. שערי נדיבות.

שערי נעימות. שערי סמיכה.

שערי עזרה. שערי עושר.

שערי פדות. שערי פרנסה טובה.

שערי צדקה. שערי צהלה.

שערי צמח. שערי קוממיות.

שערי קרון פנים. שערי רפואה שלימה.

שערי רצון. שערי רחמים.

שערי שלום. שערי שלווה.

שערי תשובה. שערי תורה.

שערי תפילה. שערי תשועה.

תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את-פניך, נעימות בימינך נצח.

 

 

יהיו לרצון אמרי-פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי!

אמן, כן יהי רצון!

 

 

 

יקובל ברצון, אמן!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

לדף הרשומה

נר חמישי של חנוכה - "צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת" - רבי נחמן מברסלב - תורה רפ"ב.

 

צרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת

(ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה רפ"ב)

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת
וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר
צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת
עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת
וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה
וְזֶה בְּחִינַת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"
הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכּל לְכַף זְכוּת
וְאַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר
אַף עַל פִּי כֵן צָרִיך אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע
וְזֶהוּ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע
שֶׁצָּרִיך אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע
כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן
כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת
עַל יְדֵי זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּתעַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה
עַל יְדֵי זֶה וְזֶהוּ וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע
עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצֵא בְּהָרָשָׁע עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע
עַל יְדֵי זֶה וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ
הַיְנוּ כְּשֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתִסְתַּכֵּל עַל מְקוֹמוֹ וּמַדְרֵגָתוֹ
וְאֵינֶנּוּ שָׁם עַל מְקוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן
כִּי עַל יְדֵי שֶׁמּוֹצְאִין בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה, וְדָנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת
עַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת
וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ כַּנַּ"ל וְהָבֵן.


וְכֵן צָרִיך הָאָדָם לִמְצא גַּם בְּעַצְמוֹ
כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לִזָּהֵר מְאד לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד
וּלְהַרְחִיק הָעַצְבוּת מְאד מְאד (כַּמְבאָר אֶצְלֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים) 
וַאֲפִילּוּ שכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב, וְהוּא מָלֵא חֲטָאִים
וְרוֹצֶה הַבַּעַל דָּבָר לְהַפִּילוֹ עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם
אַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לוֹ לִפּל מִזֶּה
רַק צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב
כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב
וְאַף שֶׁכְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב
הוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּצָעִים וְאֵין בּוֹ מְתֹם
הַיְנוּ שֶׁרוֹאֶה שֶׁגַּם הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת
הוּא גַּם כֵּן מָלֵא פְּנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת וּפְגָמִים הַרְבֵּה
עִם כָּל זֶה אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא יִהְיֶה בְּאוֹתָהּ הַמִּצְוָה וְהַדָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵיזֶה מְעַט טוֹב
כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵיך שֶׁהוּא, עַל כָּל פָּנִים הָיָה אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. בְּהַמִּצְוָה וְהַדָּבָר טוֹב שֶׁעָשָׂה
כִּי צָרִיך הָאָדָם לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב
כְּדֵי לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלָבוֹא לִידֵי שִׂמְחָה כַּנַּ"ל
וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן מְעַט טוֹב
עַל יְדֵי זֶה הוּא יוֹצֵא בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה
בִּבְחִינוֹת "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ" כַּנַּ"ל
הַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁצְּרִיכִין לָדוּן אֲחֵרִים לְכַף זְכוּת אֲפִילּוּ אֶת הָרְשָׁעִים וְלִמְצא בָּהֶם אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת
וְעַל יְדֵי זֶה מוֹצִיאִין אוֹתָם בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת
בִּבְחִינַת וְעוֹד מְעַט וְכוּ' וְהִתְבּוֹנַנְתָּ וְכוּ' כַּנַּ"ל.


כְּמוֹ כֵן הוּא אֵצֶל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ
שֶׁצָּרִיך לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת וְלִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן
כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלּא יִפּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם
רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ
דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת מִיָּמָיו אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב
וּכְמוֹ כֵן צָרִיך לְחַפֵּשׂ עוֹד, לִמְצא בְּעַצְמוֹ עוֹד אֵיזֶה דָּבָר טוֹב
וְאַף שֶׁגַּם אוֹתוֹ הַדָּבָר הַטּוֹב הוּא גַּם כֵּן מְערָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה
עִם כָּל זֶה יוֹצִיא מִשָּׁם גַּם כֵּן אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה
וְכֵן יְחַפֵּשׂ וִילַקֵּט עוֹד הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת
וְעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּמְבאָר בְּמָקוֹם אַחֵר
בְּחִינַת מְנַגֵּן בִּכְלֵי זֶמֶר
שֶׁהוּא בְּחִינַת שֶׁמְּלַקֵּט הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ נְכֵאָה עַצְבוּת רוּחַ עַיֵּן שָׁם.


(וְהַכְּלָל:
כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאד מְאד כַּיָּדוּעַ
וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה, עַל יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע
שֶׁעַל יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹך הָרָע
עַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹתעַיֵּן שָׁם הֵיטֵב).


וְעַל כֵּן, עַל יְדֵי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ
וּמְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ בַּמֶּה שֶּׁמְּחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת
וּמְלַקֵּט וּמְבָרֵר אֵלּוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, מִתּוֹך הָרָע וְהַפְּסֹלֶת שֶׁבּוֹ וְכוּכַּנַּ"ל
עַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ"ל
וַאֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'
מֵחֲמַת גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מְאד מְאד מִן הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת
אֲזַי עַל פִּי רב אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל מֵחֲמַת זֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְתּחַ פִּיו כְּלָל
מֵחֲמַת גּדֶל הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה וְהַכְּבֵדוּת שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו
עַל יְדֵי שֶׁרוֹאֶה גּדֶל עצֶם רִחוּקוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
אֲבָל כְּשֶׁהוּא מְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל פִּי הָעֵצָה הַנַּ"ל
דְּהַיְנוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשִׂים רָעִים וַחֲטָאִים הַרְבֵּה מְאד
וְהוּא רָחוֹק מְאד מְאד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
אַף עַל פִּי כֵן הוּא מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל
וּמְחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בָּזֶה
כִּי בְּוַדַּאי רָאוּי לְהָאָדָם, לְהַגְדִּיל שִׂמְחָתוֹ מְאד בְּכָל נְקֻדָּה וּנְקֻדָּה- טוֹבָה מִקְּדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן
וַאֲזַי כְּשֶׁמְּחַיֶּה וּמְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ
עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל אֲזַי הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה'
וְזֶה בְּחִינַת: אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי דַּיְקָא
הַיְנוּ עַל יְדֵי בְּחִינַת הָעוֹד שֶׁלִּי
שֶׁאֲנִי מוֹצֵא בְּעַצְמִי בְּחִינַת עוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע כַּנַּ"ל
עַל יְדֵי אוֹתָהּ הַנְּקֻדָּה עַל יְדֵי זֶה אוּכַל לְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה' כַּנַּ"ל
אֲזַמְּרָה דַּיְקָא הַיְנוּ זְמִירוֹת וְנִגּוּנִים שֶׁנַּעֲשִׂין עַל יְדֵי שֶׁמְּלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל.
(וְהִזְהִיר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מְאד לֵילֵך עִם הַתּוֹרָה הַזּאת
כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וּלְבַל יאבַד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם
כִּי רב בְּנֵי אָדָם שֶׁרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך
עִקַּר רִחוּקָם הוּא מֵחֲמַת מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת
מֵחֲמַת שֶׁנּוֹפְלִים בְּדַעְתָּם מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִים בְּעַצְמָם גּדֶל קִלְקוּלָם שֶׁקִּלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם
כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ וּמַכְאוֹבָיו
וּמֵחֲמַת זֶה הֵם נוֹפְלִים בְּדַעְתָּם, וְרֻבָּן מְיָאֲשִׁים עַצְמָן לְגַמְרֵי
וְעַל יְדֵי זֶה אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה כְּלָל
וְאֵינָם עוֹשִׂים אֲפִילּוּ מַה שֶּׁהָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת עֲדַיִן
עַל כֵּן צָרִיך הָאָדָם לְהַשְׂכִּיל מְאד עַל דָּבָר זֶה
כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת שֶׁבְּדַעְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחֲמַת מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשָׂה בֶּאֱמֶת
עִם כָּל זֶה, הַנְּפִילָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ, וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו עַל יְדֵי זֶה
הַכּל הוּא רַק מַעֲשֵׂי בַּעַל דָּבָר
שֶׁמַּחֲלִישׁ דַּעְתּוֹ כְּדֵי לְהַפִּילוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם
עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק מְאד, לֵילֵך עִם הַתּוֹרָה הַזּאת
לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ בְּעַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט טוֹב וּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל
וְעַל יְדֵי זֶה יְחַיֶּה וִישַׂמַּח אֶת עַצְמוֹ, וִיצַפֶּה לִישׁוּעָה עֲדַיִן
וְיוּכַל לְהִתְפַּלֵּל וּלְזַמֵּר וּלְהוֹדוֹת לַה', בִּבְחִינַת אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי כַּנַּ"ל
וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָשׁוּב בֶּאֱמֶת אֶל ה' כַּנַּ"ל).
וְדַע שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵלּוּ הַנִּגּוּנִים
דְּהַיְנוּ לְלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל
אֲפִילּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל
הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד
כִּי הַמִּתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר
וְצָרִיך שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר
דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיך שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִין
וְכָל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת יהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ, וְהוּא יַעֲמד וְיִתְפַּלֵּל עִם כָּל הַטּוֹב הַזֶּה
וְזֶהוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר
וְצָרִיך שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה גָּבוֹהַּ כָּזוֹ
שֶׁעַל יְדֵי זֶה, יִהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ
וּמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל
דְּהַיְנוּ שֶׁיָּכוֹל לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִילּוּ אֶת הַקַּלִּים וְהָרְשָׁעִים
כִּי מִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּכֻלָּם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת כַּנַּ"ל
שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשִׂין נִגּוּנִים כַּנַּ"ל
זֶה הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זאת, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת חַזָּן וּשְׁלִיחַ צִבּוּר
דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד
כִּי הוּא יֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה זוֹ הַצְּרִיכָה לְהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר הֶהָגוּן בֶּאֱמֶת
שֶׁצָּרִיך שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה שֶׁיִּהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ כַּנַּ"ל
כִּי הוּא יָכוֹל לְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲפִילּוּ בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל
וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא
וְזֶה הָרוֹעֶה הוּא עוֹשֶׂה מִשְׁכָּן
וְדַע שֶׁתִּנוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מְקַבְּלִים הֶבֶל פִּיהֶם שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא מִזֶּה הַמִּשְׁכָּן
וְעַל כֵּן הַתִּינוֹק כְּשֶׁמַּתְחִיל לִקְרוֹת וּלְהִכָּנֵס בַּתּוֹרָה
הוּא מַתְחִיל מִן "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה"
שֶׁהוּא אָלֶף זְעִירָא
כִּי "וַיִּקְרָא" מְדַבֵּר מִגְּמַר הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן
שֶׁאָז קְרָאוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְהִתְחִיל לְדַבֵּר עִמּוֹ מֵהַמִּשְׁכָּן
וְעַל כֵּן מִשָּׁם מַתְחִילִין הַתִּינוֹקוֹת, כִּי מִשָּׁם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם כַּנַּ"ל
וּמִשָּׁם מַתְחִילִין לִקְרוֹת וּלְהִכָּנֵס לְתוֹך הַתּוֹרָה
וְדַע שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא בְּחִינַת רוֹעֶה
כִּי בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת משֶׁה
וְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, הוּא עוֹשֶׂה בְּחִינַת מִשְׁכָּןשֶׁמִּשָּׁם מְקַבְּלִין הַתִּינוֹקוֹת הֶבֶל פִּיהֶם כַּנַּ"ל
וְכָל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, לְפִי בְּחִינַת הַמִּשְׁכָּן שֶׁהוּא עוֹשֶׂה
כְּמוֹ כֵן יֵשׁ לוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם מְקַבְּלִין מִשָּׁם
נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִצַּדִּיקֵי הַדּוֹר
סַך תִּינוֹקוֹת שֶׁהֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם מִמֶּנּוּ
כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ כַּנַּ"ל
וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: שֶׁתִּינוֹקוֹת נִתְפָּסִין עַל עֲווֹן הַדּוֹר
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּרְעִי אֶת גְּדִיּוֹתַיִך עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים" שֶׁמִּתְמַשְׁכְּנִין עַל הָרוֹעִים
וְזֶהוּ: "עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרוֹעִים", שֶׁהֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם מִבְּחִינַת הַמִּשְׁכָּנוֹת שֶׁל הָרוֹעִים
דְּהַיְנוּ הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר שֶׁכָּל אֶחָד עוֹשֶׂה מִשְׁכָּן כַּנַּ"ל.
אַך לֵידַע כָּל זאת
דְּהַיְנוּ לָדַעַת כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק, אֵיזֶה הֵם הַתִּינוֹקוֹת הַשַּׁיָּכִים לוֹ
וְכַמָּה הֵם מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ
וְלֵידַע כָּל הַבְּחִינוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, וְהַדּוֹר שֶׁיָּבוֹא מֵהֶם עַד הַסּוֹף
דַּע, מִי שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת נִגּוּנִים הַנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לֵידַע כָּל זֶה
וְזֶהוּ סוֹד מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה:
"בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים",
הַחַזָּן, דְּהַיְנוּ מִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲשׂוֹת הַנִּגּוּנִים הַנַּ"ל,
שֶׁהוּא יָכוֹל לִהְיוֹת חַזָּן וּשְׁלִיחַ צִבּוּר לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד כַּנַּ"ל
הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין
הַיְנוּ אֵצֶל אֵיזֶה צַדִּיק הֵם מְקַבְּלִין הֶבֶל פִּיהֶם
שֶׁעַל יָדוֹ הֵם קוֹרְאִין וְנִכְנָסִין בְּהַתּוֹרָה כַּנַּ"ל.

(נלקח מאתר ברסלב).

 

 

יהי רצון שנזכה לראות בעצמינו ובאחרים את הנקודות הטובות, להאיר לנו ולאחרים ולהיות בשמחה תמיד, אמן!

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של כף זכות 

 

הפיצו וזכו אחרים בחוכמה האדירה הנ"ל, ומי שמקיימה זוכה לשלוות-נפש, שמחה אמיתית וחיבור מושלם עם הקב"ה!

 

 

  חג אורים שמח!  

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

נר רביעי של חנוכה - חג החינוך - "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה"

 

חג החינוך - "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה"

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של עבודת הכהנים

 

 

אָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חָכְמַת יְוָנִית 


שלוש פעמים ביום אנו מתפללים על חכמה: "וחננו מאתך חכמה בינה ודעת". ואולם חכמה יוונית היא מסוכנת. המשנה (סוטה פרק ט) אומרת: "בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס קֵיסָר גָּזְרוּ וְכוֹ', וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית". ולמה גזרו כן? בגלל מעשה שלימד כמה מסוכנת חכמה זאת ואיזה אסון היא הביאה על עם ישראל. הגמרא (סוטה מ"ט) מביאה סיפור מסוף ימי החשמונאים, בשלב הדעיכה, לפיו הם בסכסוכם הביאו את מלכות רומא שתעשה משפט צדק ביניהם ותברור כמידת הצדק העליון שנמצא, כידוע, ברומא. את הסוף כולנו מכירים. 
"תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבַּחוּץ, וַאֲרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים". אֲרִיסְטוֹבְּלוּס נמצא בתוך ירושלים, ליד בית המקדש, והורקונוס צר עליו מבחוץ ולא נותן להעביר מזון לתוך ירושלים הנצורה, מלבד קורבנות לבית המקדש שהם דבר יקר לשניהם. מסורת בידם מימי מתתיהו ובניו. "בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין (אלה שבפנים לאלה שבחוץ) דִּינָרִים בְּקֻפָּה, וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִים (אלה שבחוץ היו שולחים לאלה שבפנים כבשים, שיקריבו קרבן תמיד). 
הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד. שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית. לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָנִית, אָמַר לָהֶן, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה (בבית המקדש), אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְּשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִים בַּקֻּפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ (החזיר) לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חָכְמַת יְוָנִית".

 


שינו את שמם – איבדו את זהותם


בתקופה הזאת השתלטה על ישראל התרבות היוונית עד מאוד. סימן לדבר הוא השמות של מלכי בית חשמונאי, שמצלצלים לגמרי כמו יוונית. מן הסתם אימץ כל העם את מנהג המנהיגים, והפך מה שהיה במצרים שלא שינו שמם ונגאלו. כך שינו שמם והלכו מדחי אל דחי. גם הרעיון של אותו זקן להחליף את הקרבנות בחזיר, קרבן יווני, מצביע לגמרי על ההידרדרות.
אדם קר יכול לשאול: איזה אסון יש אם חזיר נועץ טלפיו בחומת ירושלים? בשביל זה צריכה כל ארץ-ישראל להזדעזע ארבע-מאות פרסה (1600 ק"מ)? אדם עם לב רגיש מבין שהסיפור הזה הוא אסון. הוא מלמד שתרבות יוון פשטה בישראל ועשתה שמות ברגש ובתחושה של עם ישראל. אפילו במלכי בית חשמונאי. במלחמת האחים הזאת הם איבדו גם את זהותם הלאומית, גם את זהותם התרבותית וגם את זהותם הדתית. אחר כך מחריבים הרומאים בית שכבר חרב. לכן נזעקו חכמינו בעקבות הסיפור ההוא ואסרו לאדם מישראל לגדל חזירים וללמד בנו חכמה יוונית. 

 


תת-תרבות יון


התורה לימדה אותנו שיש עץ הדעת טוב ורע ויש עץ החיים. על התורה נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". האוכל ממנו חי לעולם. על האוכל מעץ הדעת נאמר: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". למה מתים באכילת הדעת? כי יש בו גם טוב וגם רע. האוכל טוב ורע – גורם רעה לעצמו ורעה לעולם. כפי שיבואר לקמן.
כישרון המחקר והחכמה היוונית עזרו למלכי יוון להבין את החכמה של אלוקים שטמונה בעולם, ובסופו של דבר עזרו להם להשתלט על העולם כולו. אחרי שהם השתלטו על העולם, הם עשו את כל התועבות. הגמרא במסכת כתובות (ג ע"ב) מספרת כי היוונים גזרו כי כל כלה בתולה שנישאת – תיבעל להגמון תחילה. אונס אכזרי ומנוול בשירות החוק היווני. כלה שלא מסכימה לעוול הזה – תיהרג. כך היו רודפים את בנות ישראל באונס אכזרי להרבות הנאתם, ולא אכפת להם שבדרך הם מחריבים ומענים ודורסים את האחרים. 
זו חכמה יוונית. חכמה בלי ערכים ומוסר. המשך לתרבות יוון זו נמצא אחר כך ברומא, ואחר כך בכל תרבות אירופה לדורותיה שאימצה את השיטה. בדורנו ראינו את התופעה במלוא כיעורה בגרמניה, שהייתה פאר תרבות אירופה במדעים ובמחקר, ברפואה ובתעשייה. הגרמנים היו מהמובילים בכל שטחי המדע. בזכות המחקר והטכנולוגיה שלהם הם האמינו שהם מורמים מהעולם כולו. התחושה הזאת היא שהביאה אותם לנסות להשתלט על כל העולם, תוך שהם עוברים על כל תועבה בדרך – מגזל ועד אונס. מרצח ועד השמדה. 

 


התייוונות משולשת


המלחמה של החשמונאים הייתה נגד תרבות יוון שפשתה בתוכנו. מו"ר אבא הרב זצוק"ל (הרב מרדכי אליהו זצוק"ל) היה מספר: בתחילה הייתי דיין בבאר-שבע ואחרי כן הייתי דיין בירושלים. באוניברסיטה בירושלים היה פרופסור אחד שהיה מלמד "מוסר" וחיבר גם כמה ספרים בקבלה, עד שנחשב מומחה עולמי בקבלה. ואיך נהיה פרופסור?
בצעירותם היו הוא ואשתו לומדים באונברסיטה ולא היה להם מספיק לחיות וללמוד. הלכה אשתו ועבדה בשטיפת בתים כדי שיוכל בעלה ללמוד באוניברסיטה, הלך האיש וגדל עד שנעשה פרופסור שמלמד מוסר. משנעשה מכובד היה מלמד גם בחורים וגם בחורות, והכיר בחורה שהעריצה את חכמתו ורצתה לחיות אתו. הפרופסור הזה התמכר לתאוות והרשה לעצמו לבגוד באשתו בשביל אותה צעירה, שגם היא בסופו של דבר תרגיש כמה היא מרומה. 
הבעל ואשתו הגיעו אלי לבית הדין. כשעמדו לפני סיפרה אשתו בדמעות את כאב הבגידה של בעלה הפרופסור, בשביל בחורה צעירה שזורקים אותה ולא זוכרים את כל הקרבן שהיא הקריבה בשבילו. כאב לי לראות את העוול הגדול ושאלתי את הפרופסור: איך אתה לא מתבייש להיות פרופסור שמלמד מוסר ודרך-ארץ, ולעשות כאלה מעשים? בחוצפתו ענה לי: האם כבודו מכיר את פרופסור פרנקל, המומחה למתמטיקה? האם בגלל שהוא מלמד על משולשים, הוא עצמו בצורת משולש? גם אני, אז מה אם אני פרופסור למוסר, וכי אני צריך להתנהג במוסריות?
אמרתי לו: אבל תורתנו אינה כן. כשכתוב על רבי מאיר או על רבי יהודה – "הוא היה אומר", זה רק משום שהוא קודם היה בעצמו מקיים את הדברים במלואם, ורק אחר כך מלמדם לאחרים. זו בדיוק ההשפעה של תרבות יוון שפשטה בתוכנו. חכמה בלי מוסר. 

 


לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר


תפקידם של הכהנים בעם ישראל היה ללמד את ישראל תורה ומוסר. לכן הם קיבלו את המעשרות מכל עם ישראל. הם היו מלמדים את עם ישראל תורה ומוסר בכל ימות השנה, ועובדים בבית המקדש רק שבועיים בשנה. מתוכם היה עובד כל כהן בבית המקדש יום אחד בלבד, ובשאר השנה היה מלמד את ישראל תורה. 
הכהנים האלה היו מסתובבים בכל ארץ ישראל ללמד תורה, ולשם כך היו עוזבים את בתיהם. כך אומר הפסוק (דברים לג ט) על שבט לוי: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". מלבד הלימוד שהם מלמדים, הם גם עובדים בבית המקדש: "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ". העבודה בבית המקדש היא חלק מעבודתם החינוכית של הכהנים, כפי שיוסבר בהמשך. 

 


מתחנכים בבית המקדש


בית המקדש הוא לא עבודה נוספת של הכהנים. בית המקדש היה המקום שנועד להחדיר את היראה בלבבות של עם ישראל. כך נאמר לאברהם אבינו במקום המקדש: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים". כאן מתגלית יראת השמים של אברהם אבינו. ומעשה אבות סימן לבנים. על כן קורא אברהם למקום ההוא על שם היראה: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא: ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה". על כן לדורות נקרא שם העיר ירושלים על שם היראה ועל שם שלם – "ירו-שלם". 
כדי שמעשי האבות יעברו לבנים, כדי שהיראה הזאת תגיע לכל עם ישראל, ציוותה התורה שכל אחד מישראל יעלה לאכול עשירית מתבואתו בירושלים. זה נקרא מעשר שני, שנאכל בירושלים. כך מסבירה התורה (דברים יד כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". בלשון התורה לא כתוב לאכול בירושלים. לשון התורה היא מדיוקת יותר: "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ". ירושלים היא לפני ה'. תרגיש את נוכחות ה' בחייך. ולמה אוכלים בירושלים? "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים". להכניס לך יראת אלוקים בלב, כמו אברהם, ועם היראה הזאת תחזור לביתך, למקום שאתה שם "כָּל הַיָּמִים".

 


תלמוד תורה ויראת-שמים בירושלים


בילקוט שמעוני (דברים יד תתצז) כתוב על הפסוק העוסק במעשר שני שהבאנו לעיל: "מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה". ובגמרא (בבא בתרא כא ע"א) אמרו כי מהסיבה הזאת בתחילה היה מנהג בני ישראל להעלות את הילדים ללמוד תורה בירושלים. "שֶׁבַּתְּחִלָּה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב - מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב, לֹא הָיָה לָמֵד תּוֹרָה וכו'. הִתְקִינוּ שֶׁיִהְיוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְדֵי תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. מַאי דָּרוּשׁ? 'כִּי מִצִּיוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלַיִם'" (ישעיה ב, מיכה ד).
שואל התוספות: למה התקינו שיהיו מלמדים את הילדים תורה דווקא בירושלים? כי בירושלים לומדים גם תורה וגם יראת-שמים. "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה. כדדרשינן בספרי 'לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל הַיָּמִים' - גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד. לפי שהיה עומד בירושלים עד ליראה שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". 
באופן הזה הכהנים היו משלבים את עבודתם גם כמחנכים לעם ישראל וגם כעובדים בירושלים ובבית המקדש. כי שם למדו ליראה את ה'. על הכהנים נאמר בספר מלאכי (ב) שהם צריכים להיות דוגמה אישית של תורה ויראה: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". בגלל היותו גם איש חכם וגם איש צדיק נאמר עליו: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". לא בגלל ידענותו, אלא בגלל היותו איש מוסרי. מלאך ה'. 

 


דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת – יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהוּ


הגמרא (מועד קטן יז) מספרת כי בימי האמוראים היה תלמיד חכם גדול שהיו אחריו רינונים כי הוא הולך בדרכים לא צנועות ולא כשרות עם נשים. רבי יהודה התלבט כיצד לנהוג ואמר: אם נעשה לו נידוי ושמתא – לא נוכל לשאול אותו שאלות בהלכה. והרי בגלל ידענותו הרבה אנחנו נזקקים לו. אם לא נעשה לו נידוי ושמתא – הרי זה חילול ה' שיש רב כזה שלא נוהג כראוי. חכמים היו בספק עד שבא לידם הפסוק: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת, וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא". ממנו למד רבי יוחנן ואמר: "אִם הָרַב דּוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת – יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהוּ. וְאִם לָאו – אַל יְבַקְּשׁוּ תוֹרָה מִפִּיהוּ". תורה בלי יראה – לא מלמדים אותה לציבור. 
הגמרא מספרת שרב יהודה נידה את אותו רב שנהג שלא כראוי, וכעבור זמן חלה רב יהודה ונפטר. אחרי פטירת רב יהודה בא אותו רב לחכמים וביקש שיתירו לו את הנידוי שנידה אותו רב יהודה. השיבו לו שרק רב חשוב כמו רב יהודה יכול להתיר מה שאסר. ומי הוא? רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה. הלך אליו אותו חכם, ורבי יהודה נשיאה שלח את רב אמי לחפש היתר לאותו חכם. והנה באופן לא צפוי מופיע בבית המדרש אחד מזקני הדור, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, ושומע במה דנים. 
עמד רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי על רַגְלָיו וְאָמַר: מַה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי - לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדּוּיָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יְהוּדָה חֲבֵרֵינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה? שאלו חכמים את עצמם איך קרה שבדיוק בשעה שרצו להתיר את נידויו של אותו חכם שסרח, מגיע רבי שמואל בר נחמני לבית המדרש, אחרי שלא היה בו שנים ארוכות מחמת זקנותו. אין זה אלא שמן השמים לא רוצים להתיר לו. ודחו אותו. 
מספרת הגמרא, שאותו חכם שסרח היה הולך ויוצא בוכה מבית המדרש. באה דבורה ועקצה אותו במקום שבו הוא חטא, ומת. ואף-על-פי-כן נהגו בו חכמים כבוד מסוים, שלמד תורה. אף שלא התגבר על יצרו הרע, נתנו לו כבוד מסוים ולא כבוד מושלם. 

 


חוק חינוך חובה


הזכרנו לעיל את תפקיד הכהנים ללמד תורה ומוסר. לחנך ולא רק ללמד. על גב כולם היה הכהן הגדול, שתפקידו היה לחנך את כל כלל ישראל באמצעות אחיו הכהנים שהיו מסתובבים ממקום למקום (מהסיבה הזאת, אם יש בעם ישראל אדם לא מחונך שהורג את חבריו בשגגה ולא באונס - הוא גולה עד מות הכהן הגדול. הכהן הגדול נושא מעט באשמה על היות אנשים שמזלזלים בחיי אחרים בגלל היותם לא מחונכים מספיק). 
הגמרא מספרת על אחד הכהנים הגדולים שהמציא את המושג "בית-ספר". הזכרנו את הגמרא שמספרת כי בתחילה היה כל אחד מלמד את בנו. ומי שלא היה יודע ללמד, היה מעלה את בנו לירושלים שילמד תורה ויראה. אבל התקנה הזאת לא היתה כל כך טובה, כי לא רבים האנשים שיכולים להרשות לעצמם לשלוח את בנם הקטן לירושלים ללמוד תורה בלי אבא ואמא. היו יחידים בלבד שמסרו את הנפש על מנת לחנך את ילדיהם. 
התקינו בישראל להקים בתי-ספר "בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֵן שֵׁשׁ עֶשְׂרֶה וּכְבֵן שְׁבַע עֶשְׂרֵה". אבל גם זה לא היה יעיל, כי בגיל שש-עשרה ושבע-עשרה קשה להתחיל לחנך, והנערים היו שומעים את התורה ובועטים במחנכים שלהם. התקין הכהן הגדול יְהוֹשֻׁעַ בֵּן גַּמְלָא שיהיו בתי-ספר בכל עיר ועיר בישראל. "וְתִיקֵן שֶׁיִהְיוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֵן שֵׁשׁ וּכְבֵן שֶׁבַע" (תקנה זו הייתה לפני כאלפיים שנה, ומאז יש בתי-ספר בכל ישראל, ומזה דורות כמעט שאין בעם ישראל מי שלא יודע קרוא וכתוב. צריך להזכיר כי בעולם כולו לא היו בתי-ספר עד לפני כמאה שנה. עד אז רוב בני-האדם בעולם לא ידעו קרוא וכתוב, מלבד שכבה דקיקה של עשירים ואצילים, מלכים ורוזנים. רק לפני כמאה שנה אימצו אומות העולם את מנהגם הטוב של ישראל והנהיגו ברוב המדינות חוק חינוך חובה).

 


חנוכה – המשך החינוך


עכשיו אפשר להבין יותר את מה שכתוב ב"על הנסים": "בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאִי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ". מתתיהו הכהן הגדול מסר את עצמו להילחם נגד תרבות היוונים, כי הוא היה כהן גדול, ותפקידו לחנך את העם באמצעות הכהנים. 
בית המקדש הוא המקום שבו מחנכים את העם ליראה, וטומאת המקדש על-ידי היוונים נועדה ליצור קלקול בחינוך של עם ישראל. לא לחינם ניסה הזקן המקולקל בחכמה יוונית להכניס חזיר דווקא לבית המקדש. כוונתו היתה לעצור את ההשפעה החינוכית של המקדש על כלל הילדים והאנשים בעם ישראל. 
ידע אותו זקן את כוחו החינוכי של בית המקדש וניסה לזלזל אותו בעיני העם, כמו שעשו היוונים בתחילת דרכם בימי אנטיוכוס. על כן נקרא ניצחון החשמונאים על היוונים בבית המקדש בשם "חנוכה". כי בזכותו המשיכו הכהנים לחנך את העם, באמצעות בית המקדש. 

 


מסילת ישרים לחינוך


בסוף מסכת סוטה שהזכרנו לעיל בעניין החכמה היוונית, מביאה הגמרא את דברי רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר שאוֹמֵר כי תורה מביאה לידי זְהִירוּת. זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת, וּזְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת וְכוּ'. על-פי המאמר הזה חיבר הרמח"ל את ספר "מסילת ישרים". ספר שכולו עוסק בחינוך עם ישראל ובייעוד שלו להביא רוח הקודש וגאולה לעולם. 
בתחילתו כותב הרמח"ל כי בספר זה אין שום ידע חדש. "אָמַר הַמְחַבֵּר, הַחִבּוּר הַזֶּה לֹא חִבַּרְתִּי לְלַמֵּד לִבְנֵי הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ. כִּי כְבָר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִמְצָא הַקּוֹרֵא בְּשִֹכְלוֹ חִדּוּשִׁים אַחַר קְרִיאָתוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ לִפְנֵי קְרִיאָתוֹ אֶלָּא מְעָט". ובכל זאת הספר הזה הוא אחד מעשרה הספרים הנפוצים ביותר בעם ישראל, בגלל שהוא מחנך.

 

חינוך מחדש ליוונים


הרמח"ל מביא את דברי הגמרא במסכת שבת (לא ע"ב) על שבח יראת ה', שהיא לבדה נקראת חכמה. ושם בגמרא לומדים זאת מהפסוק "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ? כִּי אִם לְיִרְאָה" וגו'. ולומדים זאת גם ממה שכתוב בספר איוב (כּח) "וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" וְגוֹ'. שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת – "הֵן". 
והסביר השל"ה הקדוש (תורה שבעל פה - כלל פה קדוש) כי בכוונה שם הקב"ה בשאר לשונות מילים מלשון הקודש. וצריך לומר שדווקא בשפה היוונית הוא שם את המילה "הן", שמשמעותה אחד (היום התגלגלה המילה לאנגלית ויש לה צליל דומה, one). ולמה שתל הקב"ה את המילה הזאת, ששורשה בקודש, דווקא ביוונית? כי את הנושא הזה בדיוק היוונים צריכים ללמוד מהקודש. לדעת ש"הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה".

(מאת הרב שמואל אליהו – אתר ישיבה).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות בית המקדש

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

נר שלישי של חנוכה – המאור שהתורה

 

המאור שבתורה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות אור חנוכה

 

 

שלוות הצדיקים

בשבת הסמוכה לחנוכה קוראים בפרשת "וישב". ישנו רעיון מוסרי, הנלמד מפרשה זו, וממהות ימי החנוכה יחד. הפרשה פותחת:

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב, יוסף...".

 במדרש אמרו: וישב יעקב – ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה לא דיין (לא מספיק להם?) לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים הם לישב בשלווה בעולם הזה?

ויש להבין את דברי המדרש, וכי לא מגיע ליעקב אבינו שישב בשלווה, אחר שבמשך שנים רבות סבל מעשו הרשע, עוד בהיותו בבטן אמו, ואחר כך מלבן הרשע, וגם מתה עליו אשתו רחל, וצער רב הצטער על בתו דינה, ולאחר כל הצרות הללו מבקש לשבת בשלווה, אומר לו הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?

ומבארים המפרשים, כי ודאי שהקב"ה רוצה להיטיב עם בריותיו, שזו התכלית שלמענה ברא את העולם. אלא שעיקר ההטבה היא בעולם הבא, והעולם הזה הוא רק "פרוזדור" שבו מכינים אנו את עצמנו שנהיה ראויים להטבה הגדולה באמת, ולא נקבל הטבות בתור "לחם חסד" המבייש את מקבליו. כמו שאומר ה"מסילת ישרים": "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה הוא באמת העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם, והוא מה שאמרו במשנה באבות (פרק ד' משנה ט"ז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין".

ואם כן אין ראוי לו לאדם שירדוף אחר התענוגות של העולם הזה ויבקש לעצמו עושר, רווחה וכו'. כי דבר זה מסיח את דעתו מן העיקר, שהוא ההכנה לעולם הבא. אין זה אומר כי עליו להיות מסוגף ולא ליהנות כלל מן העולם הזה, אלא הנקודה היא, שעל האדם לראות את העולם הזה, אך ורק בתור אמצעי ולא מטרה! אם יש לך הרווחה גשמית, יכול אתה להשתמש בה כעזר וסיוע לעבודת ה', אך לא לראות בה מטרה בפני עצמה. ממילא אם חסרה לך אותה הרווחה גשמית, אל תהיה מיצר על כך ומשתוקק לכך, כי אין זו המטרה!

וזו היתה בעצם ההקפדה של הקב"ה: מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה, לרצות, להשתוקק, להתאוות לחיי עונג בעולם הזה.

 

כך היא דרכה של תורה

ועל פי האמור יש לפרש את המשנה במסכת אבות (פרק ו משנה ד): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה [לפי מידה] תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". ויש להבין, הלוא אם בורא עולם נתן לאדם שפע ומזון טוב, ויש ביכולתו לאכול כל יום יותר מפת במלח ויותר ממים במשורה, וכן יש ביכולתו לישון על מיטה טובה ולא על הארץ, האם במצב כזה אינו יכול לזכות לדרכה של תורה? האם כך הם פני הדברים שכדי לזכות לדרכה של תורה, יצטרך האדם שלא לאכול כל יום אלא רק פת במלח, ומים לפי מידה, ולישון על הארץ?

אין ספק שאין זו כוונת המשנה, כי אדם שנתן לו בורא עולם שפע טובה וברכה, ישתמש בהם כדי ללמוד תורה יותר ויותר, ויכוין שאוכל טוב וישן טוב כדי לעשות רצון ה' בחשק ובשמחה. אך נקודת המוצא כאן היא: האם גם במצב שבורא עולם לא היה נותן לך את כל השפע הזה, גם אז היית נשאר ללמוד בישיבה ובכולל? או שאז כבר היית עוזב ויוצא למסחר, כי חסרים לך ההנאות הללו? זו נקודת המבחן של האדם! נקודה זו מדוייקת בלשון התנא שהשתמש בלשון עתיד ולא בלשון הווה: פת במלח 'תאכל', ומים במשורה 'תשתה', ועל הארץ 'תישן', ולא אמר פת במלח 'אתה אוכל', ומים במשורה 'אתה שותה', ועל הארץ 'אתה ישן', ללמדך שלא מן ההכרח שעכשיו בפועל צריך אתה לאכול כך ולישון כך, אלא אף שכרגע חננך ה' בשפע טוב, אל תחשוב שרק במצב הזה אתה עוסק בתורה, אלא אף אם חס ושלום יגיע יום ולא יהיה לך שפע כמו שיש לך עכשיו, גם אז תשב ותעסוק בתורה כמו במצב העכשווי. וכך באמת בהבנה אמיתית כזאת, אפשר לזכות לקנות דרכה של תורה באמת.

וזה שאמר הקב"ה, לא דיין להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים הם לישב בשלווה בעולם הזה. עיקר ההקפדה של בורא עולם היתה למה הם מבקשים, למה הם מתאווים לשלווה הזאת, אם נתתי להם – נתתי, אבל אם לא נתתי – אין צורך להשתוקק, לרצות ולהתאוות אליה.

 

על מה אבדה הארץ

על פי זה, מבארים גם כן את הגמרא במסכת נדרים (דף פא עמוד א) בעניין חורבן בית המקדש הראשון, ששאלו לחכמים ולנביאים "על מה אבדה הארץ?", ולא ידעו להשיב. עד שבא הקב"ה בעצמו ואמר (ירמיה פרק ט יב), "ויאמר ה' על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". ומבארת הגמרא, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.

ופרש רבנו יונה, הלוא אם לא עסקו בתורה, אם כן למה כששאלו את החכמים והנביאים הם לא ידעו להשיב, הרי דבר גלוי הוא לכל? אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, פרש את הדברים, שלא היו מברכים בתורה תחילה, כלומר לא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, והיינו שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך מזלזלים היו בברכתה. "לא הלכו בה" – בכוונתה ולשם שמים באמת.

 

המאור שבתורה מחזירם למוטב

תורתנו הקדושה היא חכמה אלוקית ואיננה חכמה כשאר כל החכמות החיצוניות של אומות העולם. את תורת ה' – לא מספיק ללמוד ולדעת, אלא צריך ללומדה עם קדושה, עם יראת שמים, עם ערך אמיתי וחשיבות אמיתית לעסק התורה, ואז זוכה האדם באמת לקנין התורה. וכמו שאמרו במדרש, על הפסוק בירמיה (פרק טז פסוק יא) 'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו'. אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו אבל את תורתי שמרו', שמתוך שהיו מתעסקים בה, 'המאור שבה' היה מחזירן למוטב. ומדויק מן הלשון, שלא כתוב שהתורה מחזירה למוטב, אלא 'המאור שבתורה' מחזירם למוטב. והיינו כשלומדים את התורה עם המאור שבה, עם האביזרים שלה, שהם הערך ההגון והיחס הנכון ויראת השמים האמיתית, אז יש סיכוי באמת שהתורה תחזיר את האדם למוטב, אבל כשלומדים את התורה כשאר חכמות כמו מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, גיאוגרפיה וכו', אזי אין התורה חודרת בליבותיהם ואינה מחזירה אותם למוטב. וכמו שרואים אנו בעליל בכל מיני אוניברסיטאות ובתי ספר, שלומדים בהם כמה מלימודי התורה, ואף על פי כן רבים מהם עדיין מחללי שבת, ואף חלקם שהיו שומרים קצת, עתה הרי הם יורדים ומדרדרים עוד ועוד מדרכי התורה והמצוות, ה' יצילנו. ועוברים על האיסורים החמורים בתורה בשאט נפש, והתורה לא החזירתם למוטב, למה? הוא הדבר אשר אמרנו, כשאין מאור אין חזרה למוטב.

לא לחינם נמשלה התורה למים, המים יכולים להצמיח פרחים ושושנים, ומאידך גיסא גם קוצים וברקנים, תלוי מה מגדלים. כך התורה יכולה להצמיח צדיקים חסידים וקדושים, ומאידך גיסא גם רשעים שונאי תורה ומצוות. הא כיצד? הכל תלוי היאך לומדים את התורה. וכדברי הגמרא במסכת יומא (דף עב עמוד ב) אמר רבי יהושע בן לוי, מהו שכתוב "וזאת התורה אשר 'שם' משה"? – אם זכה האדם, נעשית לו התורה סם חיים. לא זכה האדם, נעשית לו התורה סם המות.

מלכות יון הרשעה בתקופת בית שני רצתה "להשכיחם תורתך". ואמרו במדרש: "וחושך על פני תהום" – זו מלכות יון, שהחשיכה את עינהם של ישראל. היוונים בעצם לא התכוונו להעלים את התורה כליל, אלא אדרבה הכירו הם בחכמה הגדולה והעצומה הטמונה בה, אלא שרצו להחשיך את המאור שבה. רצו הם שעם ישראל יתייחס לתורה כאל יתר החכמות המצויות בעולם, ולא כ"תורת חיים", שממנה תוצאות חיים לחיי האדם כולם.

 

"ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים,

ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו!!!"

 

 

 

תמונה קשורה

עם ישראל חיי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

נר שני של חנוכה – בנייה פנימית מול השגים חיצוניים

 

בנייה פנימית – מול הישגים חיצוניים

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חג חנוכה חג החינוך

 

 

שנת ג'תמ"ב. על כסא המלוכה ביוון משתלט בחור צעיר ומוכשר, מלא תושיה וגבורה – "אלכסנדר מוקדון" שמו. תוך זמן קצר הוא מבסס היטב את מלכותו, מגבש צבא פטריוטי ואמיץ, ומתחיל במסע כיבושים עוצמתי ומהיר. הוא כובש מדינה אחר מדינה, ונוחל הצלחות רבות. בגיל 25 כבר שלט על 22 מדינות! בהיותו אדם שוחר ידע, הוא צובר במהלך מסעות כיבושיו חוכמות רבות ומגוונות, וכך הוא מפתח את "התרבות ההלניסטית", המשלבת בתוכה תרבויות של מגוון עמים, ומכילה את מיטב המדע והחכמה, האומנות והיצירה של תקופה זו.

במהלך מסעותיו הוא מגיע אף לארץ ישראל, מתוך מטרה לכובשה ולהחריב את בית המקדש, אך לאחר מפגש מיוחד עם התנא הקדוש "שמעון הצדיק", הוא משנה את דעתו ותוכניתו [כמסופר בגמרא יומא סט ע"א]. בזמן שהותו בארץ, התוודע אלכסנדר לגדולתם ולחכמתם המיוחדת של חכמי היהודים, ומחליט לאתגר אותם בשאלות שונות שהעסיקו אותו [כמבואר בגמרא תמיד לב ע"א]. בין היתר, חשוב היה לו לדעת מה דעתם על הישגיו המרשימים – על חכמתו, גבורתו ועושרו העצומים.

הוא שואל אותם: "מי נקרא חכם?", והוא בוודאי מצפה לשמוע בתשובתם הערכה על החכמה העצומה שצבר וידיעותיו הרבות. אולם חכמי ישראל מפתיעים אותו בתשובה שונה לגמרי: "איזהו חכם? הרואה את הנולד", כלומר: חכמה איננה צבירת ידע. גם המחשב מכיל ידע רב. יתכן שיהיה אדם היודע אנציקלופדיות שלימות בעל פה, אך ידיעותיו לא הפכו להיות חלק מאישיותו. ברמה העצמית של האישיות הוא נשאר בער וכסיל. למשל רופא מלומד היודע לתת הרצאות מאליפות על נזקי העישון, אך הוא בעצמו מעשן, איננו חכם כלל. חכם אמיתי הוא אדם שמכלכל את מעשיו בתבונה ויודע לקחת אחריות על חייו ועל עתידו.

הוא ממשיך ושואל אותם: "מי נקרא גיבור?", וכאן הוא מצפה לפחות להכרה בגבורתו העצומה שבאה לידי ביטוי בכיבושיו חובקי העולם. ואולם חכמי ישראל שוב מפתיעים: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו! כי גם לאריות ולנמרים יש כח פיזי רב, אבל לא בזה מתבטאת ומתפארת הגבורה האנושית, אלא ביכולת של האדם לכבוש את תאוותיו ורצונותיו ולהתמודד מול היצר הרע שבתוכו – זוהי תמצית גבורתו האמיתית של בן אנוש.

הוא שואל עוד: "מי נקרא עשיר?", ומצפה לתשובה שיש בה הכרה בעושרו האגדי, אך חכמי ישראל מפתיעים בשלישית: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". כי המושג "עשיר" הוא מאוד יחסי. ראובן העני מרגיש שהוא יהיה "עשיר" כאשר הוא יהיה כמו שמעון: בעל דירה מרווחת, מכונית, ומשכורת חודשית נאה. שמעון מרגיש שיהיה "עשיר" כאשר יהיה כמו ידידו לוי בעל עסקים גדול שמרוויח כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. לוי מרגיש שיהיה "עשיר" רק כאשר יהיה כמו עמיתו יהודה בעל רשת עסקים עולמית, שגורפת מאות אלפים, ואילו יהודה לוטש את עיניו לאילי ההון הגדולים שמגלגלים מיליונים. גם אותם אילי הון גדולים אינם יושבים על זרי הדפנה של עושרם, אלא יש להם שאיפות מרחיקות לכת כיצד להגדיל ולהכפיל את הונם.

נמצא שתחושה פנימית של "עשיר" איננה נמדדת כלל במספר נכסים וכמות כסף מסויימים, אלא תחושת "עושר" אמיתית מלווה רק את אותו אדם ששמח בחלקו ומרגיש שאכן מאומה לא חסר לו.

אלכסנדר התרשם ונהנה מאוד מחוכמת היהודים. הוא המשיך לשאול שאלות נוספות, ואף התייעץ עימם לגבי צעדיו בעתיד. לפני שעזב את הארץ מינה את הכהן הגדול למושל כללי בארץ במקום הפחה הפרסי, הרחיב את גבולות יהודה, ואף תרם זהב רב לבית המקדש.

 

בנייה פנימית – מול הישגים חיצוניים

הדיון של אלכסנדר וחכמי ישראל משקף הבדלי השקפה משמעותיים בין אומות העולם לעם ישראל. בעוד שבהסתכלות ההמונית – הצלחתו של האדם נמדדת בהישגיו החיצוניים – בכספו, בגבורתו, במעמדו החברתי וכדומה, הרי שחכמת ישראל מודדת את הצלחתו של האדם בעיקר בהישגיו הפנימיים, איך וכיצד בונה ומפתח הוא את אישיותו, מהי רמת המשמעת העצמית שלו, מהו טיב מידותיו, ועד כמה חותר הוא אל שלימותו הרוחנית. ההישגים בתחומים החיצוניים – אינם העיקר, אלא הם רק אמצעי להשגת המטרה. כגון כסף להשגת פרנסה, צבא להשגת ביטחון. אך אין הם ההישגים האמיתיים והחשובים של החיים.

הבדל השקפתי זה משתקף אף בבחירת המנהיגים. בעוד אצל אומות העולם נבחר המנהיג לפי כישוריו והישגיו החיצוניים, הרי שבעם ישראל תמיד נבחרו המנהיגים אשר מלבד ידיעותיהם הרחבות בתורה, היו ברמה אישית גבוהה מאוד, והגיעו להישגים מיוחדים במינם מבחינת עבודה על האישיות, מידות טובות, אהבת תורה, אהבת הזולת וכדומה.

 

בונים אנשים!

נכדתו של ה"חפץ חיים", שנשבה בה רוח ההשכלה, נסעה לברלין, למורת רוחו של הסבא הגדול שניסה בכל כוחו למנוע בעדה. כאשר שבה לראדין נכנסה אל סבה הצדיק. החפץ חיים ישב כדרכו רכון על ספריו ולמד לאור עששית שהפיצה אור עמום והדיפה ריח עז של נפט.

כאשר הרים את עיניו הטהורות ופנה אליה בחום: "בתי היקרה!" החלה ברוב התפעלות מתארת ואומרת: "סבא, אתה יושב פה בראדין, לומדים כאן לאור נר זעיר או עששית, ובברלין – שם יש אור גדול של חשמל, שם נוסעים במכונית במהירות. סבא, תעביר את הישיבה לברלין, אלפי שעות של לימוד יתווספו לעולם, תוכלו ללמוד שעות גם בלילה, תחסכו זמן רב על ידי נסיעה במכוניות".

בעודה מתארת את אורה של ברלין, הביט בה החפץ חיים, היושב באפלולית הטהורה של ראדין ואמר לה: "בתי היקרה! הם עוד יבנו מכוניות שנוסעות בשמים, הם עוד יקימו מפעלים מייצרי פצצות המחריבות עולם, אבל אנחנו כאן בראדין בונים אנשים! כאן יוצרים אנשים!!!". (הרב אשר ברגמן / הגדה לבית יעקב, עמ' קמא).

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

חג חנוכה - חג החינוך

חג אורים שמח!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

נר ראשון של חנוכה - "חנוכה – והאור הגנוז – התעלות רוחנית"

 

חנוכה – והאור הגנוז – התעלות רוחנית

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות נרות חנוכה האור הגנוז

 

 

"אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ"

(תהלים סה, ה)

 

בחג חנוכה מאירים שלושה אורות: אור נה"י, אור חג"ת, ואור חב"ד.

נה"י – נצח, הוד, יסוד.

חג"ת – חסד, גבורה, תפארת.

חב"ד – חוכמה ,בינה, דעת.

אורות אלו הן מן האור הגנוז, אותו גנז הקב"ה לעתיד לבא עבור הצדיקים.

בכל חג, אורות אלה מאירים על עם ישראל. ועם ישראל צריך להתעלות כדי לזכות באורות גנוזים אלו.

בחנוכה אורות אלו מגיעים עד אלינו. השכינה, שלא יורדת מתחת ל - 10 טפחים [מידת טפח אחד: עפ"י החזון איש- 9.6 ס"מ, עפ"י הגר"ח נאה- 8 ס"מ], בחג חנוכה יורדת מתחת ל- 10 טפחים.

בחנוכה האור הגנוז יורד עד אלינו!

חצי שעה ראשונה, מרגע הדלקת נרות חנוכה, עטופה כל כולה באור הגנוז, זמן רצון מסוגל מאוד.

הנה"י נמצא –  בחציריך.

החג"ת נמצא – בביתך.

החב"ד נמצא – בהיכליך.

 

אז מה עושים?

 

כל יום לאחר הדלקת נרות חנוכה סגולה עצומה:

לשבת חצי שעה ליד הנרות הדולקים – לא לעשות מלאכה, להסתכל על הנרות ולהתפלל, לשאוב מהנרות את האור הגנוז.

מצוה מן המובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית ולעשות הפתילות מצמר גפן.

אור ל- כ"ה כסלו – לקרא בספר חגי פרק ב, פס' י-כג.

כ"ה כסלו – נר ראשון של חנוכה, מסוגל מאוד לרפואה, לבקש רפואה ובריאות הנפש והגוף – בספר "שבט יהודה" (לנר א' תרס"ז) כתב בזה הלשון: ביום ראשון דחנוכה בוודאי רפואה קרובה לבוא לכל מיני מחלה ר"ל. עפ"י דברות קדשו של רבי לייבל אייגער זיע"א, שתיבת רפואה הוא אותיות "אור פה" ונקראת ג"כ "ארוכה", שהוא אותיות אור כ"ה. והיינו שכל רפואה הנעשית תמיד ע"י תפילה שהוא "אור פה". נעשית בחנוכה בעצם יום הראשון בכ"ה בכסלו, והיינו אור כ"ה. עכ"ל.

 

יש לומר מזמורי תהילים לפי הסדר הבא ליד הנרות:

לקרוא את הפסוק האחרון שבמזמור צ' - "ויהי נועם..." ולהמשיך ביחד עם מזמור צ"א [לקרוא את כל מזמור צ"א]. לומר אותם ביחד 7 פעמים בקול ופעם אחת בשקט [ביחד 8 פעמים].

לקרוא פעם אחת את המזמורים הבאים, לפי הסדר הבא:

ל', ל"ג, ס"ז,  י"ט, ק', קל"ג.

בסוף כל המזמורים יש לומר:

"אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה,

קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא,

נא גיבור דורשי ייחודך כבבת שומרם,

ברכם טהרם רחמי צידקתך תמיד גומלם,

חסין קדוש ברוב טובך נהל עדתך,

יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך,

שוועתינו קבל ושמע צעקתינו יודע תעלומות,

ברוך שם כבוד מלכותך לעולם ועד".

 

בסיום: לומר את תפילת "נשמת כל חי" [נמצא בתחילת כל לימוד יומי באתרינו: "תורת חסד על לשונה"].

מול הנרות, לבקש מהקב"ה: למחוק רְאִיוֹת אסורות, לבקש זיווג – "ה' שמחם בבניין שלם", לקרוא בפרשת הנשיאים ולבקש שנזכה להקים בתוכינו מזבח להשם, ככתוב (יחזקאל לז, כו-כח): "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם:  וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ אֶת-יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם", בראש חודש טבת לומר תפילה מיוחדת (נמצאת באתר "תורת חסד על לשונה - תורת השם תמימה), לבקש על הילדים שילכו בדרך השם, ללמוד הלכות, להניח כוס מים ליד הנרות ואח"כ לברך "שהכל" ולשתות – בעה"י האור הגנוז של הנרות יחדור למים ומשם לגופינו, כשנשתה.

 

במשך התפילות להסתכל על הנרות ולשאוב את האור הגנוז,

אחרי התפילות, זאת שעת רצון גדולה ועצומה

לבקש: משיח, גאולה, ישועה,

ברוחניות ובגשמיות.

 

נר שמיני של חנוכה – סגולה להתפלל לזרע של בר קיימא.

את הפתילות, שנותרו אחרי השימוש לשים בשקית ולשמור לפסח – לשרוף אותם עם החמץ.

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות האור הגנוז

שניזכה לישועות רבות!

חג אורים שמח!

 

 

 

כל הזכויות שמורת לזכות ת.א.ד. בעלת "תורת חסד על לשונה – תורת השם תמימה".

 

יהי רצון וייקויים בנו הפסוק (מלאכי ג, ד):

"וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת"

אמן ואמן סלה!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה

כוונת הדלקת נר חנוכה – הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

כוונת הדלקת נר חנוכה – הרב יצחק גינזבורג שליט"א

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? ×?×?לק×? נר×?×? ×?× ×?×?×?

 

 

"כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר"

"כי אתה נירי הוי' והוי' יגיה חשכי"

"... כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך הוי' אור לי"

"העם ההֹלכים בחשך ראו אור גדול [= נר]..."

"מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם"

"ויהי נעם א-דני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"

 

 

י"ג מלות הברכה עם י"ג מדות הרחמים (דמשה ודמיכה) ו-י"ג לשונות של אור

 

ברוך

אתה

הוי'

אלהינו

מלך

העולם

אשר

קדשנו

במצותיו

וצונו

להדליק

נר

חנכה

אל

רחום

וחנון

ארך

אפים

ורב חסד

ואמת

נצר חסד

לאלפים

נשא עון

ופשע

וחטאה

ונקה

ברוך

אתה

הוי'

אלהינו

מלך

העולם

שעשה

נסים

לאבותינו

בימים

ההם

בזמן

הזה

מי אל כמוך

נשא עון

ועבר על פשע

לשארית נחלתו

לא החזיק לעד אפו

כי חפץ חסד הוא

ישוב ירחמנו

יכבש עונתינו

ותשליך במצלת ים כל חטאתם

תתן אמת ליעקב

חסד לאברהם

אשר נשבעת לאבתינו

מימי קדם

אור

בהר

זהר

נהר

נגה

צהר

זיו

חשמל

יקר

בהק

זרח

הלל

טהר

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

י

כ

ל

מ

 

בכוונות הברכות – מעבר לכוונה בכל יג המלים בכל יום, הסדר הוא שמהיום הראשון עד השביעי מכוונים במיוחד במלה שהיא כנגד היום (יום ראשון – מלה ראשונה, יום שני – מלה שניה וכו') וביום השמיני מכוונים יחד מהמלה ה-ח עד המלה ה-יג.

 

 

ח' הנרות עם ח' לשונות של יפי, שמות המשיח ("פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום") ונסיכי אדם

 

שמש (נ) – חכמה-בטול

כבוד

 

נר ראשון (ס) – בינה-שמחה

שפר – פלא – ישי

נר שני (ע) – חסד-אהבה

יפי – יועץ – שאול

 

נר שלישי (פ) – גבורה-יראה

טוב – אל – שמואל

 

נר רביעי (צ) – תפארת-רחמים

פאר – גבור – עמוס

 

נר חמישי (ק) – נצח-בטחון

נוי – אבי – צפניה

 

נר ששי (ר) – הוד-תמימות

הוד – עד – חזקיה

 

נר שביעי (ש) – יסוד-אמת

הדר – שר – אליהו/משיח

 

 

נר שמיני (ת) – מלכות-שפלות

חן – שלום – משיח/אליהו

 

 

חנוכה שמח - ניסים ונפלאות - ישועה וגאולה!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הלכות חנוכה - "מעיין אומר" כרך ג', פרק כ"ח

 

הלכות חנוכה

"מעיין אומר" כרך ג', פרק כ"ח

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנוכיות דולקות

 

 

א. ימי החנוכה הם ימים טובים לישראל ואסור להתענות בהם ולהספיד בהם [או"ח סימן תר"ע א'], ורק לחכם לפני מטתו, מותר להספיד [שם ג']. ולכך גם לא יעלו לבית הקברות בימים אלו, אלא יקדימו או יאחרו זאת [ילק"י ח"ה קצב].

ב. רבוי הסעודות בימים אלו אין בהם ענין, והם סעודות הרשות לדעת מרן, ורמ"א כתב שיש בהם קצת מצוה, ולכך כדאי לומר בהם דברי תורה ושירות ותשבחות לה' יתברך. וכתב הבן איש חי שכדאי שבכל סעודה בימי החנוכה, יוסיף מאכל לכבוד חג החנוכה [תרע ב].

ג. מותר לעבוד בימי החנוכה, ויש נשים שנהגו שלא לעבוד כלל, והפוסקים כתבו נגד מנהג זה, מכיון שבטלה מביאה לידי שעמום. ויש מנהג שנשים לא עובדות תוך חצי שעה אחר הדלקת הנרות, ומכל מקום אין מנהג זה אלא לנשים [ילק"י ח"ה קצא].

ד. מצות נר חנוכה יש לה חשיבות רבה ואמרו חז"ל, שאף אם אדם עני ואין לו, ימכור כסותו כדי לקיים מצוה זאת, והזהיר בה זוכה לבנים תלמידי חכמים [תרעא א].

ה. מנהג הספרדים שמהדרין מן המהדרין בנרות חנוכה, שראש המשפחה מדליק בלילה הראשון נר אחד, ובליל השני, שני נרות, וכן מוסיף והולך עד ליל שמיני. ואפילו רבים בני הבית, לא מדליק אלא אחד. ומנהג בני אשכנז שמחוץ לנשים, כל אחד ואחד מדליק נרות חנוכה בפני עצמו [שם ב].

ו. נרות חנוכה אפשר להדליקם גם ללא "חנוכיה", אך צריך שיהיו בכלי. וצריך להניחם בצורה ישרה. ואם מדובר בקערה מלאה פתיליות, צריך שיכפה עליה כלי, שלא תראה כמדורה, ועולה כמספר הפיות שבה [שם ג-ד].

ז. נר חנוכה מניחו בפתח ביתו, ואם יש חצר לפני ביתו, מניחו בפתח החצר. ואם גר בעליה, מניחה בחלונו. ובשעת הגזרה, מדליקה על שולחנו ודיו [שם ה]. וכיום אף על פי שבטלה הגזרה, נהגו כבר להדליק בתוך הבית [ילק"י ח"ה רלא בהערות].

ח. נרות חנוכה צריך להדליקם עם שמש, ולמעשה אם יש אור בבית, אין צורך בשמש [שם].

ט. מצוה להניח הנרות לכתחילה משלושה טפחים ועד עשרה טפחים, וזה כדי להראות שאינו מדליקם להשתמש בהם. ומכל מקום יכול להניחם עד עשרים אמה, והכונה ביחס לגובה השלהבת ולא החנוכיה [תרעא ו]. ומניחם בצד שמאל של הפתח, כדי שתהא מזוזה מימין ונרות משמאל והוא באמצע [שם ז].

י. נהגו להדליק בבית הכנסת בין מנחה לערבית, משום פרסומי ניסא. ומניחים אותם בכותל דרום, ומנהג ירושלים שיעמדו הנרות בין צפון לדרום ויש נוהגים בין מזרח למערב [ילק"י ח"ה רד].

יא. במסיבות חנוכה, חתונה, בר מצוה וכל כיוצא בזה, אפשר להדליק נרות חנוכה בברכה. ועדיף שיתפללו שם ערבית, ואז אפשר לתת לזה דין בית הכנסת ולהדליק בברכה [ח"ע חנוכה מז].

יב. מי שהדליק בבית הכנסת, חוזר ומדליק בביתו בברכות, להוציא ידי חובה את בני ביתו. אך המתגורר בביתו בגפו והדליק בבית הכנסת, יצא ידי חובה בברכת שהחינו ועל הניסים, ויברך רק להדליק נר חנוכה [ה"ע ח"א סו].

יג. בבית הכנסת אין מדליקים אלא אם כן יש עשרה אנשים, ולמעשה גם נשים מצטרפות, ובפרט אם אחר כך יגיעו גברים. ויש אומרים שגם קטנים מצטרפים, ובמקרה כזה כדאי לתת לילד קטן להדליק [ילק"י ח"ה רג]. ונוהגים להדליק נרות גם בבית הכנסת בשחרית ללא ברכה [שם רה].

יד. יש אומרים שבבית הכנסת אין צריך לשים שמן שידלק חצי שעה, וכן מותר לכבותם בתוך חצי שעה, ויש אומרים שצריך להקפיד בכך, ונכון להחמיר שלא לכבות עד שיעבור זמן של חצי שעה [שם רב].

טו. "אָבֵל" (אדם שבאבל על מתו) לכתחילה לא ידליק נרות חנוכה בבית הכנסת ביום ראשון שיש ברכת שהחיינו, אמנם בביתו אפילו בתוך שבעה מדליק ומברך שהחיינו [שם רה]. ואונן (שמתו מונח לפניו) אינו יכול להדליק, וידליקו לו בני ביתו, ואם אין לו בני בית, ידליק לו חברו ללא ברכות [ת"ה חנוכה סח].

טז. זמן הדלקת נרות חנוכה הוא בצאת הכוכבים, וזה כרבע שעה אחרי השקיעה למנהגנו לפי הגאונים. ודעת הגר"א שההדלקה מיד בשקיעה. ובמוצאי שבת ידליקו בצאת הכוכבים לפי שיטת רבנו תם, לחוש לדעתו בדאוריתא. וצריכה שתדלק לכתחילה חצי שעה [תרעב ב]. ומכל מקום אם לא הדליק בזמנה מדליק והולך משך כל הלילה עד עמוד השחר [שם ב]. וכדאי שיהיו שם שני אנשים ערים, אך אין זה מעכב [ה"ע ח"א סב].

יז. חצי שעה קודם זמן הדלקת נרות חנוכה, אסור לאכול או לעבוד עד שידליק, וכל זה בבעל הבית שהוא המדליק ומוציא את כולם ידי חובה, אבל שאר בני הבית יכולים להקל בזה [שם סג].

יח. כל השמנים והפתילות כשרים לנרות חנוכה, ושמן זית מצוה מן המובחר. ואסור להשתמש לאור נרות חנוכה [תרעג א], ולכך נוהגים להדליק שמש. ומה שנאסר זה תשמיש של הנאה, אך ללכת לאורם כדי שלא יכשל, מותר [ילק"י ח"ה ריח]. ונרות של חשמל וגז אין ראוי להדליק, בגז כי יש חסרון פתילה, ובחשמל כי יש חסרון שמן, ויש אומרים שזה מעכב [שם רטו].

יט. הדלקה עושה מצוה, ולכך אם הדליקה וכבתה, כבר קיים המצוה ואין צריך להדליקה שוב [תרע"ג ב']. ויש מחלוקת אם יש שעור להדלקה, ולכך צריך להקפיד שיוכלו לדלוק משך חצי שעה אחר צאת הכוכבים. ואם לא שם בהם שמן כשעור, מכבה ושם שמן כשעור, ומדליק שוב, אך ללא ברכה [תרע"ה ב']. וצריך ליזהר שלא להדליק במקום שהרוח שולטת [ילק"י ח"ה ריט].

כ. היתה מונחת למעלה מעשרים אמה, מכבה אותה ומוריד למטה מעשרים אמה, ומדליק שוב, אך לא יברך [תרעא ו]. וצריך גם ליזהר שלא יטלטל את הנרות אפילו בפחות מעשרים אמה, שהרואה אומר לצרכו הדליקה [תרעה א]. ולכך חולה שאינו יכול לקום ולהדליק, אין להביא אליו את הנרות להדליק, ולאחר מכן ישימום במקום, אלא ידליק אחר בשבילו, ויברך. כמו כן אי אפשר שהחולה יברך ברכות ההדלקה, והשליח ידליק [ה"ע ח"א ס].

כא. נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה שאף הן היו באותו הנס, ולכך אם אין האיש בביתו, יכולה האישה להדליק ולהוציאו ידי חובה. חרש שוטה וקטן פטורים, ויש אומרים שקטן שהגיע לחינוך והדליק מוציא ידי חובה [תרעה ג]. ולכך לספרדים שרק ראש המשפחה מדליק צריך ליזהר שהילדים הקטנים הרוצים להדליק, לא ידליקו קודם אביהם, שאם ידליקו, ידליק האב ללא ברכה, שמא יצא ידי חובה בהדלקתם.

כב. איש שלא נמצא בביתו ואשתו מדלקת עליו, אינו יכול לומר שְמְּכַוִן שלא לצאת ידי חובה, כדי להדליק בעצמו [ילק"י ח"ה רכד].

כג. לגבי סומא יש מחלוקת אם מדליק בברכה, ומנהג ירושלים שמדליק בברכה. וטוב שאחד מבני ביתו ידליק ויוציאו ידי חובה [שם].

כד. המדליק מברך בלילה הראשון שלוש ברכות: "להדליק נר חנוכה" "שעשה ניסים" ו"שהחיינו". ואם שכח לברך שהחיינו יכול, לברך משך כל החצי שעה אחר ההדלקה, ואם לא במשך כל הימים הבאים בזמן ההדלקה. [תרעו א-ילק"י ח"ה רכח].

כה. אם שכח לברך "שעשה ניסים", יכול עדין לברך משך חצי שעה אחר ההדלקה. ואם שכח לברך "להדליק נר חנוכה", יכול לברך כל עוד לא גמר להדליק אפילו את נרות ההידור, אך לא את השמש. ולאחר מכן שוב אינו יכול לברך [ה"ע ח"א סג].

כו. אחר שהדליק אומר "הנרות הללו", וצריך ליזהר שלא להפסיק בדיבור בין הברכה לבין ההדלקה, שאם דיבר יצטרך לברך שוב, אלא אם כן דיבר מענין ההדלקה [שם סה-סו]. ומכל מקום אחר שהדליק הנר הראשון יכול לענות קדיש וקדושה אמן דברכות, וכן לומר הפיוט "הנרות הללו" [ילק"י ח"ה רכו].

כז. מניח את הנרות בצד ימין של החנוכיה ומדליק משמאל לימין, כך שמדליק תמיד את הנר הנוסף [תרעו ה]. ואם טעה, אין זה מעכב. ואם הדליק השמש תחילה, אין זה הפסק, שהפסק להלכה הוא רק בדיבור [ילק"י ח"ה רכח].

כח. המתארח אצל הוריו חמיו וכיוצא בזה, יוצא בהדלקת בעל הבית, וטוב שיאמר לו במפורש שיוציאנו ידי חובה. ומרן שהביא שאכסנאי (אורח, דייר באכסניה) צריך להשתתף בפריטי (בפרוטות), המדובר במשלם על פרט בארוח [תרעז א]. ואדם הנמצא במלואים, אשתו מדלקת, ומוציאה אותו ידי חובה. ואם גם היא מתארחת אצל הוריה, כדאי שתתן לאביה תשלום ותאמר לו שיכון שההדלקה תהא גם בעד בעלה.

כט. הנותר משמן נרות חנוכה, אסור בהנאה. והמדובר בשמן שנותר מהחצי שעה שהיה אמור לדלוק וכבה. ששמן הנוסף על זה, הרי מותר להשתמש בו [תרעז א-ילק"י ח"ה ריט].

ל. מי שיש לו רק נר אחד, נר שבת קודם לנר חנוכה. ונר חנוכה קודם לקידוש היום שהוא פרסומי ניסא, וקידוש יכול לעשות על הפת [תרעח א].

לא. בערב שבת מדליקים תחילה נרות חנוכה ואחר כך נרות שבת, ויש לזה טעם בפשט ובסוד [תרעט א]. ויש נוהגים להתפלל מנחה קודם, אך אין הדבר מעכב [ה"ע ח"א סח].

לב. במוצאי שבת, בבית הכנסת מדליקים נרות חנוכה תחילה ואחר כך ההבדלה. ואילו בבית עושים הבדלה תחילה ואחר כך הדלקת נרות חנוכה, ובמנהג בני אשכנז יש דעות שונות [שם סט].

לג. בימי חנוכה בתפילת העמידה מוסיפים בברכת מודים "ועל הניסים". ואם שכח, אינו חוזר. אך אם עדין לא חתם אמר ברוך אתה ולא אמר ה', חוזר ואומר [תרפב א]. וגם בתפילת מוסף של שבת וראש חודש אומר "על הניסים", שיום הוא שנתחייב בארבע תפילות [שם ב].

לד. אם לא אמר על הניסים, וחשב שצריך לחזור על העמידה, וכך עשה. ותוך כדי חזרתו נזכר שאינו צריך לחזור, אינו יכול להמשיך בתנאי של נדבה, ופוסק. אך אם קרה לו בתפילת ערבית יכול לעשות כן [ילק"י ח"ה רלט].

לה. בברכת המזון מוסיף בברכת נודה לך "על הניסים", וגם כאן אם שכח אינו חוזר. ויכול להוסיף בברכת המזון ברחמן, ויאמר "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה בימי מתתיהו בן יוחנן" [תרפב א].

לו. בכל שמונת ימי חנוכה אומרים הלל בברכה [תרפג א], ואף אבלים היושבים שבעה, צריכים לומר זאת. ונשים לא יאמרו הלל בברכה [ילק"י ח"ה רמב]. ואחרי אמירת שיר של יום מוסיפים "מזמור שיר חנוכת הבית", ואחר כך אומרים הושיענו וקדיש. ומכל מקום ב"הודו", לא יוסיפו לפני "ארוממך", פסוק "מזמור שיר חנוכת הבית" [שם רמג].

לז. בחנוכה קוראים בתורה בפרשת הנשיאים בחנוכת המזבח. ומנהגנו להתחיל מפסוקי ברכת כוהנים, והאשכנזים מתחילים מ"ויהי ביום כלות משה" עד "ויקריבו לפני המשכן". וישראל קורא נשיא של יום ראשון, ומנהג בני אשכנז שקוראים אותו לוי וישראל [תרפ"ד א-ילק"י ח"ה רמד].

לח. ביום השני קורא הכהן עד "מלאה קטורת", והלוי עד "ביום השלישי", וישראל חוזר על הקריאה וכן בשאר הימים. וגם ביום השמיני אותו דבר, אלא שישראל ממשיך לקרוא עד "כן עשה את-המנורה" [תרפד א].

לט. ראש חודש טבת שחל להיות ביום חול קורים שלושה בשל ראש חודש, ובספר שני קורים נשיא היום. ואם טעו וגם הרביעי קרא בשל ראש חודש, אם הוציאו שני ספרים, יעלה עולה נוסף [חמישי] בספר השני, ואם יש להם רק ספר אחד, לא יקראו [תרפד ג]. ואם חל ראש חודש בשבת מוציאים שלושה ספרי תורה, בראשון קורים שישה בפרשת השבוע, ואין אומרים קדיש אלא אם כן עלו שבעה עולים, שאז אומרים קדיש. וספר שני קורים של ראש חודש ואמר קדיש, ושלישי קורא בשל חנוכה ואומר קדיש ומפטירים "רוני ושמחי" [ילק"י ח"ה רמו].

מ. יום ראשון של חנוכה שחל בשבת, בספר ראשון קוראים בפרשת השבוע שבעה עולים, והעולה השני קורא מברכת כוהנים עד ביום השני, ומפטירים "רוני ושמחי". ובשמיני של חנוכה קוראים שבעה בפרשת השבוע, והמפטיר קורא מ"ביום השמיני" עד "כן עשה את המנורה", ומפטירים בנרות שלמה, ואין מזכירים חג החנוכה בברכות ההפטרה [שם רמה].  

 

 

תמונה קשורה

חג חנוכה שמח!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 28] – שער ההלכה – ההדלקה בבית הכנסת

 

ההדלקה בבית הכנסת

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות הדלקת חנוכיה בבית הכנסת

 

 

טעם המנהג

נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת עם ברכה. והטעם לזה, כי מתחילה שתקנו רבותינו ז"ל להדליק נרות חנוכה, היתה התקנה להדליק על פתח הבית מבחוץ, כדי לפרסם את הנס ככל היותר לרבים העוברים ושבים. אך כשיד האומות תקפה על עם ישראל, והיתה סכנה להדליק נרות חנוכה מבחוץ, לא היו יכולים לקיים עוד את פרסום הנס בפתח הבית, וכתחליף לזה, הנהיגו להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, שמצויים שם רבים, ובזה יהיה פרסום הנס גדול, ויתקדש שמו יתברך ברבים, (הריב"ש. מא) ועוד טעם, מכיון שהנרות הם זכר לנס שהיה עם המנורה בבית המקדש, לכך מדליקים בבית הכנסת שנקרא: 'בית מקדש מעט'. (ב. ת"ה קפ"ה).

 

מי המדליק

פרסום הנס צריך להיות בכבוד הראוי, על כן הנכון שהשליח ציבור או רב בית הכנסת ידליק את הנרות, ולא כאותם הנמנעים להדליקם, ונותנים לקטן להדליק. וכן מנהגו של מרן הראשון לציון שליט"א לברך ולהדליק בבית הכנסת, ואחר כך חוזר ומברך ומדליק בביתו, כדי להוציא ידי חובה את בני ביתו. (מט, מב).

אבל – היושב שבעה ב"מ, ובא לבית הכנסת להתפלל, לא ידליק את הנרות בלילה הראשון, מפני שצריך לברך 'שהחיינו' שיש בה שמחה יתירה, בפרט כשיש רוב עם. אבל בביתו בודאי שחייב להדליק ולברך את הברכות כולן. (נט).

 

לא יוצאים ידי חובה

אין יוצאים ידי חובה בהדלקת הנרות שבבית הכנסת, מכיון שמצות חנוכה 'נר איש וביתו', ובית הכנסת לא נחשב ביתו של אדם. על כן, אדם שהדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, חייב לחזור ולהדליק בביתו שנית. (נג).

הדר בביתו לבד, וכיבדוהו להדליק בבית הכנסת, כשחוזר להדליק בביתו, יברך רק 'להדליק נר חנוכה', אך לא יחזור לברך ברכות 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו'. (נג).

והטעם בזה, כי אף על פי שבארנו שלא יוצאים ידי חובה בהדלקה שבבית הכנסת, בכל זאת כיון שיש אומרים שברכות 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו', אינן קשורות להדלקת הנרות, אלא הן ברכות על עצם ימי החנוכה, על הניסים והשמחה שבימים אלו, ורק הסמיכו אותם חז"ל לברכם על הדלקת הנרות, נמצא שבשעה שברך אותם בבית הכנסת, כבר יצא ידי חובתו בברכות אלו, לכן לא יחזור לברכם שנית, אבל מי שיש לו בני בית, וחוזר להדליק בביתו, יחזור גם על ברכות אלו, כיון שעדיין צריך להוציא את בני ביתו ידי חובתם. (נג).

 

זמן ההדלקה

מדליקים בבית הכנסת בין מנחה לערבית, ואפילו אם עדיין לא הגיע זמן השקיעה, ובלבד שהגיע זמן 'פלג המנחה' [15:50 בערך]. והטעם שמדליקים קודם תפילת ערבית, כי לאחר התפילה הולכים הציבור לבתיהם להדליק את הנרות, ולא יהיה פרסום הנס. (סט).

 

ההדלקה בשחרית

מנהג הגון ונכון להדליק נרות חנוכה בלי ברכה בבית הכנסת בתפילת שחרית, כדי לפרסם את הנס. ונהגו להדליקם כשמגיעים למזמור "ארוממך ה' כי דליתני".

 

בפני עשרה

אין מברכים על ההדלקה שבבית הכנסת, אלא אם כן נמצאים שם עשרה. ואולם גם אם אין עשרה, אך ידוע לנו שיבואו אחר כך עוד ויהיו עשרה, ידליקו את החנוכיה עם ברכה. ובפרט כשהזמן מצומצם כמו בערב שבת, וקרובים לשקיעה. (נב).

אם יש עשרה בבית הכנסת, אף על פי שארבעה מהם כבר התפללו ערבית ושמעו את הברכות בבית הכנסת אחר, הרי הם מצטרפים לעשרה, ויברך וידליק. (נג).

ציבור שמדליקים בביתם, ואחר כך מתאספים בבית הכנסת לשמיעת שיעור ותפילת ערבית, ידליק אחד מהם בבית הכנסת, ויברך רק 'להדליק נר חנוכה'. אולם אם ישנם שם לפחות ששה אנשים שעדיין לא הדליקו בביתם, אף על פי שהשאר הדליקו בביתם וברכו, יברך המדליק את כל הברכות, ורשאי להדליק את הנרות גם מי שהדליק כבר בביתו. (מח, נג, נו).

כיוצא בזה, המדליק בבית הכנסת בערב שבת, מברך רק 'להדליק נר חנוכה', מאחר והקהל כבר הדליקו בביתם וברכו, וההדלקה כאן נעשית רק לפרסום הנס. (נו).

נשים – אם אין עשרה בבית הכנסת, אלא בצירוף הנשים שנמצאות בעזרת הנשים, רשאים להדליק את נרות החנוכה עם ברכה, שגם בהם שייך פרסום הנס. (נב).

קטנים – אם אין עשרה בבית הכנסת, אלא בצירוף ילדים קטנים שהגיעו לגיל חינוך [מגיל שש ומעלה, ומבין בנס חנוכה], רשאים להדליק עם ברכה. (נב).

 

מקום הנחת החנוכיה

המנהג להניח את החנוכיה בבית הכנסת בצד דרום, זכר למנורה שהיתה בבית המקדש בצד דרום. ויניחוה במקום גבוה כדי לפרסם את הנס לכולם. וטוב לסדר ששורת הנרות תהיה נמשכת ממזרח למערב, דהיינו שהנר החדש שמוסיף בכל יום, יהיה מצד מזרח [שמאל] לצד מערב [ימין] [וכן דעת מרן השלחן ערוך]. ויש נוהגים לסדר ששורת הנרות תמשך מצפון לדרום, דהיינו שהנר החדש שמוסיף בכל יום יהיה מצד צפון [שמאל] לצד דרום [ימין]. וכל מקום יעשו כפי מנהגם. (מח).

 

כמות השמן

גם בבית הכנסת יש לתת כמות שמן כשיעור הדלקה של חצי שעה, ובלבד שיהיו שם אנשים במשך הזמן הזה ויתפרסם הנס. אולם אם לאחר תפילת ערבית הולכים כולם לבתיהם, די לתת שמן כשיעור זמן התפילה, מאחר ואין פרסום הנס יותר. ומטעם זה, רשאים גם לכבות את הנרות מיד לאחר תפילת ערבית. (מו).

 

ההדלקה בערב שבת

בתי כנסת שמתפללים מנחה בערב שבת של חנוכה מוקדם כפי שבארנו לעיל, ישתדלו להדליק את הנרות לא יאוחר מעשר דקות או רבע שעה לפני השקיעה, כדי שלא יכנסו לחשש חילול שבת חס ושלום. אבל בתי כנסת שמתפללים מנחה בערב שבת זו כמו בכל ערב שבת סמוך לשקיעה, ידליקו את הנרות קודם מנחה, ועל כל פנים לא יאוחר מעשר דקות או רבע שעה לפני השקיעה. (ת"ה קצב).

 

ההדלקה במוצאי שבת

במוצאי שבת של חנוכה בבית הכנסת, מדליקים נרות ואחר כך מבדילים על היין [כדי שבשעת ההבדלה בבית הכנסת, שנמצאים האנשים, יהיה פרסום הנס. ובבית, הדין שונה, וקודם מבדיל ואחר כך מדליק את נרות החנוכה, שמצוה תמידית קודמת, ויהיה פרסום הנס לאחר ההבדלה, יחד עם בני הבית].

בתי הכנסת שאינם מבדילים על הכוס, וסומכים על כל אחד שמבדיל בביתו, טוב שידליקו את הנרות לאחר 'קדיש תתקבל' שבתפילת ערבית, כדי שלפחות ישאר זמן מועט שיראו הציבור ויתפרסם הנס. וכן מנהג רבים מבני תימן בכל לילה. (עיין עמוד ע).

בורא מאורי האש – אין מברכים 'בורא מאורי האש' על נרות חנוכה, כיון שאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. אולם על נר השמש, מותר לברך 'בורא מאורי האש'. ובכל אופן, אם עברה חצי שעה מהרגע שהדליק את הנרות, כיון שמותר ליהנות מאורם, רשאי לברך עליהם 'בורא מאורי האש'. (ת"ה ריב. קב).

 

כנסים ושמחות

מצוה גדולה לארגן כנסים ומסיבות בימי החנוכה, לקירוב לבבות של אחינו התועים, ולהדליק שם נרות חנוכה עם ברכה, כדי לפרסם את הנס ברבים. וטוב שיתפללו שם ערבית, שאז נעשה המקום כמו בית הכנסת. והוא הדין באולם שמחות שמתקיימת שם חתונה או בר מצוה וכדומה, שרשאים לברך ולהדליק.

 

מקומות ציבוריים

במקומות ציבוריים כמו חנויות או בכניסה לעיר וכיוצא בזה, מצוה גדולה להדליק שם נרות חנוכה, כדי לפרסם את הנס לרבים, ובפרט שעוברים שם רבים מאחינו התועים מדרך התורה והמצוות, שאינם מדליקים נרות חנוכה בביתם, ועל ידי שרואים את הנרות הללו, מתחזק ליבם באמונה בה' יתברך. ומכל מקום לא יברכו על הדלקה זו.

 

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות חנוכיה בבית הכנסת

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 29] – שער ההלכה – מנהגי חנוכה

 

מנהגי חנוכה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות הדלקת חנוכיה עם הרב עמר

 

 

סעודות מצוה

מצוה להרבות בסעודות בחנוכה, ובלבד שעושים זאת בשירה ותהילה לה' יתברך, עם דברי תורה וחיזוק הלבבות באמונה ובטחון בה', ולספר על הניסים הגדולים שהיו בחנוכה, היאך עשה ה' שינצחו המעטים את המרובים, והחלשים את הגיבורים. וכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. (חזון עובדיה – חנוכה, טו).

ופשוט שכל זה בתנאי שנעשה הכל בקדושה וטהרה, בצניעות ויראת שמים, בלי תערובת של גברים ונשים, אבל אם חס ושלום רוצים לעשות מסיבת חנוכה בתערובת גברים ונשים גם יחד, אין השכינה נמצאת שם אלא בורחת מן המקום ההוא, והקב"ה בוכה ומצטער על מסיבות כאלו.

 

מאכלי חלב

נוהגים לאכול מאכלי חלב וגבינה בימי החנוכה, זכר למעשה שמסופר במדרש על יהודית בת בארי, שהאכילה את האוייב אליפורני גבינה, כדי שיצמא וישתה יין וישתכר ויישן, ולאחר מכן כשישן חתכה את ראשו וברחו כל האוייבים. כמסופר לעיל בהרחבה ב'שער האגדה', קחנו משם ותרווה נחת. (מעם לועז במדבר עמוד צה, יח).

 

סופגניות

נהגו לאכול מיני מאכל המטוגנים בשמן, כמו סופגניות וכיוצא, זכר לנס השמן שהיה במנורה. כן כתב רבינו מימון אביו של הרמב"ם. (יח).

הפרשת חלה – כמות הקמח כדי להתחייב בהפרשת חלה עם ברכה, הוא: 1,560 ק"ג [כמו שפסקו הרמב"ם ומרן השלחן ערוך (יורה דעה סימן שכד סעיף א) ששיעור חלה הוא 520 דרהם, וכל דרהם משקלו 3 גרם]. אלא שהעושה עיסה כדי לבשלה או לטגנה, הרי היא פטורה מן החלה, [כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שכט סעיף ג)]. ולכן עיסה שעושים אותה לסופגניות, פטורה מלהפריש חלה, כיון שמטגנים אותה בשמן. (הליכות עולם חלק ה עמוד רכד).

קביעות סעודה – האוכל עוגה בכמות של קביעות סעודה (216 גרם), צריך ליטול את ידיו ולברך 'המוציא' וברכת המזון. אלא שכל זה דוקא באוכל עוגות שהם מעשה אפיה, אבל האוכל סופגניות שהם מטוגנות בשמן, מברך 'מזונות' ו'על המחיה', אפילו כשאוכל כמות גדולה מאוד. (שו"ת יחו"ד ח"ה עמוד רמ).

בתוך הסעודה – האוכל עוגה בתוך סעודת פת, אינו מברך 'מזונות', כיון שרוב העוגות הם בספק ברכת 'המוציא' או 'מזונות', ושמא נפטרו כבר בברכת 'המוציא' שברך על הלחם. אולם אם אוכל מיני מזונות שבלילתם רכה ודלילה, והם מטוגנים, כספינג'ים וכיוצא, מברך 'מזונות' בסעודה, כיון שברכתם 'מזונות' היא ודאי ולא ספק. אולם האוכל סופגניות שבלילתן עבה, כיון שיש אומרים שברכתן 'המוציא', אף שלהלכה אנו מברכים 'מזונות', מכל מקום אם אוכל בתוך הסעודה, לא יברך עליהם מחמת הספק. וטוב להביאן לאחר ברכת המזון, ואז יברך עליהן ללא חשש. (יט).

חימום בשבת – מותר לחמם בשבת על הפלאטה, סופגניות שיש בהם ריבה לחה ונזילה. כן פסק הגרש"ז אוירבך ועוד. (יט).

 

סופגניות חלביות

אסרו רבותינו ללוש עיסה עם חלב ולעשותה לחם, שמא יטעה אדם ויאכלה עם בשר. ועל כל פנים בתנאים מסויימים יש להקל, כגון אם לש את העיסה בסוכר והיא מתוקה מאוד, שאין דרך לאכלה עם תבשיל, מותר לערב בה חלב, כיון שאין חשש שיאכלה עם בשר. עיין בהרחבה בחוברת 'כשרות המטבח'. (הליכות עולם חלק ז עמוד מז).

על כן, מותר למאפיות להכין סופגניות שמעורב בהן חלב, אלא שחייבים להודיע לציבור הקונים שהן חלביות, כדי שלא יטעו לאוכלן בקינוח של סעודה בשרית או בתוך שש שעות לאכילת בשר, מאחר שהרגילות היא שרוב הסופגניות הן פרווה.

 

ברכת המזון

בכל סעודות פת שאוכלים בימי החנוכה, מוסיפים בברכת המזון את הנוסח 'ועל הניסים', בתוך הברכה השניה קודם 'ועל הכל'. (קצו).

אם שכח ולא אמר 'ועל הניסים' בברכת המזון, אם נזכר כשאמר 'ברוך אתה' קודם שהמשיך 'ה' על הארץ ועל המזון', חוזר ואומר 'ועל הניסים'. אבל אם כבר אמר 'ברוך אתה ה', כיון שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה, ימשיך את ברכת המזון [ולא יאמר 'למדני חוקיך', בשביל שיראה כאומר פסוק]. וטוב שיוסיף בסוף 'הרחמן', נוסח זה: 'הרחמן הוא יעשה עמנו ניסים ונפלאות, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו בן יוחנן וכו' ', ויסיים את ברכת המזון. (קצו).

התחיל לאכול סעודת פת ביום שמיני של חנוכה, ונמשכה סעודתו עד אחרי צאת הכוכבים – מוצאי חנוכה, אומר בברכת המזון 'ועל הניסים'. (רז).

 

דמי חנוכה

נוהגים להרבות בצדקות לעניים בימי החנוכה, ובפרט לילדים ונערים עניים. ומכל מקום יש להיזהר שלא לתת כסף לכל ילד, שיש ילדים המשתמשים בכסף לדברים לא טובים, וכל חכם יעשה בדעת. (ת"ה רכח).

 

ענייני אבלות

הספד – אין מספידים בימי החנוכה אלא לתלמיד חכם בשעת הלוויה בלבד. ומלמד תינוקות של בית רבן שקובע עיתים לתורה, דינו כתלמיד חכם ומותר להספידו. (י).

סעודת הבראה – לאבל בחנוכה, יש לעשותה בקפה ועוגות, ולא בביצים ופת כבימי החול. מאחר ויש אומרים שאין עושים סעודת הבראה כלל בחנוכה. (יא).

בית הקברות – אם חל יום השבעה או השלושים בחנוכה, לא יעלו לקבר, מפני שהדבר מעורר לבכי ולמספד, וידחו את הביקור לאחר חנוכה. (יא, נט).

אם חל יום השנה בחנוכה, ויודע שלא יתעוררו לבכי, רשאים ללכת לבית הקברות, אבל אם יש חשש שיבכו, יקדימו ללכת יום או יומיים קודם חנוכה. (יב. ת"ה ריז).

מסיבת חנוכה – אבל מבני ספרד שבתוך שנה על אביו או אמו, רשאי להשתתף במסיבת חנוכה הנעשית על טהרת הקודש עם דברי תורה ושירי קודש, שאין זה בכלל 'בית משתה', שאסור לאבל להשתתף בו. (הגרש"ז אוירבך. יט).

אזכרה – ימי החנוכה, אף על פי שהם ימים טובים לישראל, מותר לעשות בהם אזכרה לנפטר למלאות השבעה, השלושים או השנה. אלא שיזהרו שלא לספר בשבחיו של הנפטר, כיון שאסור להספיד בימי החנוכה, ולכן ידברו רק דברי חיזוק והתעוררות, ובפרט על חינוך הבנים, שדיבורים אלו מעלה גדולה מאוד הם לעילוי נשמת הנפטר. (ת"ה רטו).

תענית – אסור להתענות בימי החנוכה, כיון שהם ימים טובים לישראל. ואפילו אם חל בהם יום השנה של אביו או אמו, שפסק מרן בשלחן ערוך (סימן תקסח סעיף ח) שטוב להתענות ביום זה, מכל מקום בימי החנוכה לא יתענה. ובערב חנוכה [כ"ד בכסלו] מותר להתענות. (סא).

היום שהדורות נחלשו, ואם יתענה יש חשש שימעט מלימוד התורה, עדיף שלא יתענה כלל אפילו כשחל במשך השנה, וישב ויעסוק בתורה, וזכות התורה תעלה במעלות גבוהות מאוד מאוד את הוריו הנפטרים, ובפרט אם זוכים לארגן שיעור תורה ברבים לעילוי נשמתם של ההורים, שאין ערוך לזה. ואולם אם הוא איש עובד במלאכתו, ואין חשש שימעט מלימודו, הנכון שיתענה במשך השנה.

 

חתן

מנהג בני אשכנז שהחתן מתענה ביום חופתו, כיון שבאותו יום נמחלים לו כל עוונותיו, ומכל מקום בימי החנוכה אין לחתן להתענות. [הרמ"א סימן תקעג סעיף א].

מה שאמרו חז"ל שחתן נמחלים לו כל עוונותיו, זה בתנאי שמחליט באמת לשוב ממעשיו הרעים ופותח דף חדש בחייו על פי דרך התורה והמצוות, אבל אם ממשיך הוא במעשיו הלא טובים, היאך ימחלו עוונותיו?! – ובעזרת השם יתברך שנזכה כולנו לחזור בתשובה שלימה, אמן!

 

 

תמונה קשורה

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 30] – שער ההלכה – התפילות בימי החנוכה

 

התפילות בימי החנוכה

 

 

תמונה קשורה

 

 

'ועל הניסים'

בכל התפילות של חנוכה, מוסיפים בעמידה את הנוסח של 'ועל הניסים' באמצע ברכת 'מודים'. ומתחילים לאומרו מתפילת ערבית של ליל ראשון של חנוכה, ואפילו אם מתפללים ערבית מוקדם מבעוד יום מזמן פלג המנחה. (קפח).

כשחל ליל ראשון של חנוכה בשבת, והדליק את הנרות בביתו בערב שבת, ולאחר מכן בא לבית הכנסת להתפלל מנחה, לא יאמר במנחה 'ועל הניסים', מאחר ואין תפילת מנחה זו שייכת לחנוכה, אלא ליום כ"ד בכסלו. ואם טעה ואמר 'ועל הניסים', אינו חוזר. (קפח).

 

טעה בתפילה

אם שכח ולא אמר 'ועל הניסים', אם נזכר כשאמר 'ברוך אתה' קודם שהמשיך 'ה' הטוב שמך ולך נאה להודות', חוזר ואומר 'ועל הניסים', אבל אם אמר ברוך אתה ה', כיון שהזכיר שם ה' בחתימת הברכה, יסיים את העמידה [ולא יאמר 'למדני חוקיך', בשביל שיראה כאומר פסוק]. ובסיום העמידה לפני 'עושה שלום', נכון שיאמר: 'מודים אנחנו לך על הניסים ועל הנפלאות וכו', בימי מתתיהו וכו', 'עושה שלום... '. (קפח).

 

דיוקים בנוסח אמירת 'ועל הניסים'

א. יש לומר 'ועל הניסים' עם ו' החיבור, ולא 'על הניסים'. (קצב).

ב. יאמר 'בימים ההם בזמן הזה', ולא יאמר 'ובזמן הזה'. (קכו).

ג. נכון יותר לומר 'חשמונאי' כשהאות א' נחה [ולא עם חיריק ב- א']. (ר').

ד. צריך לומר 'וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה'. (רו).

 

'ארוממך ה' כי דליתני'

באמירת 'ארוממך' ה' כי דליתני' שאומרים במשך השנה קודם 'ברוך שאמר', מנהג בני ספרד לאומרו ללא תוספת הפסוק של 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד', וגם בחנוכה יאמרו כן, ללא תוספת פסוק זה. ומכל מקום מנהג בני אשכנז בכל השנה להתחיל מפסוק 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. (רלא).

 

ההלל

בכל יום משמונת ימי החנוכה, גומרים את ההלל עם הברכות שלפניו ושלאחריו, מפני שבכל יום התווסף נס בבית המקדש במנורה. (רח).

זמן הקריאה – מהנץ החמה עד השקיעה, שנאמר: "ממזרח שמש עד מבואו, מהולל שם ה' ". ואולם אם קרא את ההלל בעמוד השחר, בדיעבד יצא ידי חובתו. (רל).

מנין פועלים – אנשים המוכרחים להתפלל שחרית מוקדם בעמוד השחר, לכתחילה לא יקראו את ההלל אלא לאחר שיגיע זמן הנץ החמה או במשך היום. ומי ששכח לקרוא את ההלל ונזכר לאחר השקיעה ב'בין השמשות', יקראהו בלי ברכה. (רל. רלא).

הברכה – רשאי כל אדם לברך בעצמו על ההלל או לצאת ידי חובה מהחזן. (רכו).

טעה בהלל – אם טעה ולא בירך על ההלל בתחילתו, יברך באמצע ההלל במקום שנזכר, וימשיך משם והלאה על הסדר, ואין צריך לחזור ולקרוא מתחילת ההלל. (רט).

מי שברך על ההלל, אך טעה וקרא את ההלל בדילוג, כמו שקוראים בראש חודש, צריך לחזור ולקרוא את ההלל כולו מתחילתו ועד סופו, אך לא יברך שנית. (רח).

הפסק בהלל – אסור להפסיק בדיבור בעת אמירת ההלל. ומכל מקום אם שמע חצי הראשון של הקדיש, או הקדושה, או ברכו, או ברכה כלשהי באמצע ההלל, ואפילו סמוך ממש לברכת 'יהללוך', יענה עמהם. (רכא, רכו).

בהלל של ראש חודש, לבני אשכנז שנוהגים לברך עליו, דיני ההפסק שבו כדין ההפסק בהלל של חנוכה, וכנ"ל. אבל לבני ספרד שלא מברכים עליו, רשאים לענות גם את שאר האמנים שבחצי השני של הקדיש, ומכל מקום בודאי שאסור לדבר דברים סתם, שהרי אפילו בעת קריאת מזמורי תהלים החמירו חכמי המוסר שלא להפסיק לכל דבר. (רכה).

המברך על ההלל והתחיל בקריאתו, ושמע את ברכת השליח ציבור או אדם אחר, יענה אחריו 'אמן', כנ"ל. אבל אם לא התחיל בקריאתו, ושמע ברכה מאחר, לא יענה אחריו 'אמן', משום הפסק שבין הברכה למצוה. (רכו).

נשים – פטורות מקריאת ההלל בחנוכה, כשם שפטורות מקריאת ההלל בכל המועדים. ומכל מקום אם תרצנה, רשאיות לקרוא את ההלל, אך בלי ברכה. (ריג).

בנות אשכנז – אף על פי שלדעת הרמ"א, הנשים האשכנזיות יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן, מכל מקום טוב שלא יברכו על ההלל, מכיון שיש אומרים שדוקא במצוה התלויה במעשה, כנטילת לולב, תקיעת שופר וכדומה, יכולות לברך, אבל מצוה שאינה תלויה במעשה אלא באמירה בלבד, כברכת ההבדלה וקריאת ההלל, אינן יכולות לברך. (רטז).

אבל – היושב שבעה על מתו, חייב לגמור את ההלל עם הברכות בימי החנוכה. ואולם לא נכון שהאבל עצמו יהיה שליח ציבור בעת אמירת ההלל. (ריז. ת"ה רמד).  

 

שיר של יום

כשאומר שיר של יום בתפילת שחרית, יאמר: 'היום יום פלוני בשבת קודש 'ללא התיבות: 'השיר שהיו הלויים אומרים על הדוכן', מאחר ולא היו אומרים בבית המקדש שיר זה בחנוכה. ולאחר מכן יאמר, 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד... ', 'הושיענו' וקדיש יהא שלמא. (רלא, רלב).

ראש חודש טבת שהוא אחד מימי החנוכה, לא יאמרו 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' אחר שיר של יום, אלא יתפללו מוסף, 'ברכי נפשי', ולאחריו יאמרו את 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'. (רלב).

 

סדר קריאת התורה

מוציאים ספר תורה בכל יום בתפילת שחרית, וקוראים בפרשת 'נשא' את פסוקי ברכת כהנים ואת סדר הקרבת הקרבנות שהקריבו שנים עשר נשיאי ישראל בחנוכת המזבח. (רלג).

והטעם לקריאה זו בחנוכה, מפני שבחנוכה שוב היתה חנוכת המזבח על ידי הכהנים החשמונאים. ועוד טעם אמרו חז"ל במדרש, כיון שבזמן ששהו עם ישראל במדבר, ציוה עליהם הקב"ה לבנות את המשכן, וביום כ"ה בכסלו גמרו לבנותו. ואמר הקב"ה למשה שלא יתחילו להקריב בו קרבנות אלא מראש חודש ניסן. והיו ישראל תמהים, למה לא יתחילו מיד? אך הקב"ה ביקש לערב את שמחת המשכן, בחודש שנולד בו יצחק אבינו שנעקד על גבי המזבח. ואמר הקב"ה עלי לשלם ליום כ"ה בכסלו, ושילם לו שכרו שבו יהיה נס חנוכה. נמצא שיש קשר בין כ"ה בכסלו לחנוכת המזבח. ומה שמתחילים את הקריאה מפסוקי ברכת כהנים, משום שהנס של חנוכה נעשה על ידי הכהנים בני חשמונאי. (רלג, רלד. ת"ה רנא).

סדר הקריאה ביום הראשון – מנהגים שונים יש בסדר ההפסקה לעליית כהן ולעליית לוי. והמנהג הנכון הוא, שהכהן קורא מברכת הכהנים עד "ויקריבו אותם לפני המשכן". והלוי קורא משם עד "יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח". והשלישי קורא משם עד "זה קרבן נחשון בן עמינדב". (רלג).

בשאר הימים – קורא הכהן מתחילת אותו יום עד "מלאה קטורת". והלוי ממשיך עד סוף הקריאה של אותו יום. והשלישי חוזר לקרוא מה שקראו הכהן והלוי יחד. (רלה).

ביום השמיני – קורא הכהן מ"ביום השמיני" עד "מלאה קטורת", והלוי ממשיך משם שלושה פסוקים עד "זה קרבן גמליאל בן פדהצור". והשלישי חוזר שוב מ"ביום השמיני" עד "כן עשה את המנורה" שבפרשת בהעלותך. ובני אשכנז נהגו שהשלישי לא חוזר אלא ממשיך מפרשת היום התשיעי עד "כן עשה את המנורה". (רלו. ת"ה רנה).

טעה בקריאה – אם טעה החזן בקריאת התורה, וקרא קריאה של יום אחר, וברך העולה לתורה ברכה אחרונה, יצאו ידי חובתם ואינם צריכים לחזור ולקרוא שוב. אך אם לא ברך ברכה אחרונה והרגישו בטעות, יחזור ויקרא את היום הנכון. (רלה).

אם טעה החזן ביום השמיני, וקרא לשלושת העולים ביום השמיני, ועדיין לא החזירו את ספר התורה להיכל, טוב שימשיך לקרוא בלי ברכה 'ביום התשיעי' והלאה. (רלו).

ראש חודש טבת שחל בחול – מוציאים שני ספרי תורה. בספר הראשון, עולים שלושה בפרשת ראש חודש, ובספר השני עולה הרביעי בקריאה של חנוכה.

אם טעו וקראו ארבעה עולים בראש חודש, יעלה חמישי ויברך על הקריאה של חנוכה, כדי שלא יהיה פגם לספר התורה, שהוציאו אותו ולא קראו בו. (רמ).

ראש חודש טבת שחל בשבת – מוציאים שלושה ספרי תורה. בספר הראשון קוראים שישה עולים בפרשת השבוע פרשת מקץ. בספר השני קורא העולה השביעי בקריאת ראש חודש ואומר קדיש. ובספר השלישי קורא המפטיר בקריאה של חנוכה ואומר קדיש. ואין אומרים קדיש אחר גמר הקריאה בספר התורה הראשון, מכיון שלא עלו עדיין שבעה עולים, ולא הסתיימה חובת העולים של היום. אך לאחר הספר השני שעלו כבר שבעה עולים, אומר הקדיש. ומכל מקום אם הוסיפו לעלות עוד עולים בספר הראשון, כיון שהושלמה חובת היום, אומר קדיש. ונמצא שאומרים שלושה קדישים, קדיש אחר כל ספר וספר. (רמב).

בכל פעם שמוציאים שלושה ספרי תורה, כגון ראש חודש טבת או אדר או ניסן שחל בשבת, או בחג שמחת תורה, מנהג קדום לומר את הפסוקים דלהלן בפתיחת ההיכל: ירמיהו פרק י' פסוק ו, ז, י. - שמע ישראל, אנא ה' הושיעא נא, אנא ה' הצליחה נא. (הגר"ח פלאג'י, הלבוש ועוד).

 

במה מדליקין

מנהג בני ספרד שלא לומר פרק משניות 'במה מדליקין', בערב שבת של חנוכה, כדי שלא לפגוע בחנוכה, מאחר ומוזכרים בו פתילות ושמנים הפסולים להדלקת נר שבת, וכשרים הם להדלקת נר חנוכה. אבל מנהג בני אשכנז לאומרו. (שו"ע סימן ער ס"ב).

 

 

תמונה קשורה

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 25] – שער ההלכה – סדר ההדלקה

 

סדר ההדלקה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות להדלקת חג החנוכה

 

 

ברכות ההדלקה

קודם שמדליק בלילה הראשון, מברך שלוש ברכות:

א. 'ברוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר חנוכה'.

ב. 'ברוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'.

ג. 'ברוך אתה יהוה אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. (חזון עובדיה – חנוכה, קכה).

 

הנוסח הנכון יותר לומר: 'להדליק נר חנוכה', ולא 'של חנוכה'. שכן הוא על פי הקבלה, וכן נוסחת מרן השולחן ערוך, הפרי חדש, הגר"א, הלק"ט, החיד"א ועוד. ונוסח זה הוא ראשי תיבות של שם קדוש נח"ל, ומכוון כנגד ראשי תיבות של הפסוק: "נוצר חסד לאלפים", ופסוק: "נפשנו חכתה לה' ".

ויש מבני אשכנז הנוהגים לומר: 'להדליק נר של חנוכה' (שם, קכה).

מהלילה השני ואילך, יברך קודם שידליק רק שתי ברכות: 'להדליק נר חנוכה', וברכת 'שעשה ניסים', ללא ברכת 'שהחיינו'. (שם, קכה).

גר צדק – מברך 'שעשה ניסים לאבותינו', כי אף על פי שלאבותיו ממש לא נעשו הניסים הללו, מכל מקום ברגע שנכנס תחת כנפי השכינה ונלווה אל עם ישראל, בכלל ישראל הוא, ואין שום הפרש בינינו ובינו (כן לשון הרמב"ם בתשובה לרבי עובדיה גר צדק, וכן דעת הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הר"ן, נימוקי יוסף, הראבי"ה, החינוך, הסמ"ג, רבנו יואל, ומרן בשלחן ערוך ועוד) (שם, קכז).

 

שכח לברך

אם שכח לברך בלילה הראשון קודם ההדלקה, ונזכר אחר ההדלקה, אינו רשאי לברך ברכת 'להדליק נר חנוכה', אלא יברך רק את שתי הברכות הנשארות 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו', ובתנאי שהוא בתוך חצי השעה הראשונה מהרגע שהדליק, אך אם כבר עברה חצי שעה, אינו רשאי לברך כלום.

אם שכח לברך בשאר הלילות קודם ההדלקה, אם נזכר קודם שגמר להדליק את כל הנרות שבאותו היום, יברך מיד את הברכות וימשיך להדליק את הנרות הנותרים. אבל אם נזכר אחר שגמר להדליק את הנרות שבאותו יום, אינו רשאי לברך 'להדליק נר חנוכה', אלא יברך רק 'שעשה ניסים'. ובתנאי שהוא בתוך חצי השעה הראשונה מהרגע שהדליק, אך אם עברה חצי השעה הראשונה, אינו רשאי לברך כלום. (שם, קל).

אם שכח לברך ברכת 'שהחיינו' בלילה הראשון, יברך בלילה השני. ואם שכח, יברך בלילה השלישי, וכן בשאר הלילות עד הלילה השמיני. ואם לא ברך בלילה השמיני כשהדליק או בחצי השעה הראשונה, שוב אינו רשאי לברך. (שם, קלו, קלז).

 

טעה במספר הנרות

הדליק נר אחד פחות מהראוי לאותו לילה, כשחוזר להדליק את הנר החסר, אינו חוזר לברך. למשל: אם בלילה החמישי טעה והדליק ארבעה נרות במקום חמישה, ושוב הביאו לו נר נוסף, ידליק את הנר החמישי בלי ברכה. (שם, קלג).

 

לא יודע לברך

אם בעל הבית עם הארץ ואינו יודע לברך, הנכון שיעמוד אדם אחר על ידו, ויקריא לו מילה במילה, והוא יאמר אחריו. ואם אי אפשר, רשאי האחר לברך ולכוון להוציאו ידי חובה, ויענה בעל הבית 'אמן', וידליק בעל הבית בעצמו את הנרות. (ת"ה קנא).

 

סידור הנרות בחנוכיה – צורת ההדלקה

צריך לתת את השמן בנר [כוסית] בלילה הראשון, בצד הקיצוני מימין של החנוכיה. ובלילה השני יתן שמן גם בנר שעל ידו מצד שמאל, ויתחיל להדליק מהנר החדש הנוסף השמאלי, ואחר כך ידליק את הנר הימני שהדליקו גם אתמול. וכן בלילה השלישי, יתן שמן גם בנר שעל יד הנר השני שהדליקו אתמול, ויתחיל להדליק מהנר החדש הנוסף, ואחר כך ידליק את הנר השני הימני יותר שהדליקו אתמול, ואחר כך את הנר הקיצוני מימין שהדליקו גם ביום ראשון. וכן על זה הדרך בכל לילה ולילה, מוסיף והולך עוד נר. נמצא שתמיד מתחיל להדליק את הנר השמאלי ביותר, וממשיך להדליק לצד ימין עד שמגיע לנר שהדליק ביום ראשון. (שם, לב).

 

רוב הפתילה

כשמדליק את הנרות, לא יסיר את ידו מהפתילה מיד, אלא ימתין עד שרוב הפתילה היוצאת מהנר תדלק, שאז השלהבת תהיה עולה מאליה, ולאחר מכן יסיר את ידו להדליק נר אחר. (שם, קכט).

 

הנרות הללו

לאחר הדלקת הנר הראשון, יתחיל באמירת הנוסח 'הנרות הללו... ', ולא קודם לכן. וגם בשאר הלילות, לאחר הדלקת הנר הראשון, יאמר את הנוסח הנ"ל, אף שלא סיים להדליק את כל הנרות. (שם, קל).

 

קדושת העיניים

מצוה להסתכל בנרות כשהם דולקים בחצי השעה הראשונה, כדי להתבונן בנס ולזוכרו. וגם כי ההסתכלות בנרות של מצוה, מקדשת את העינים. (ת"ה קעא).

 

איסור שימוש בנרות

אסור להשתמש לאור נרות החנוכה, בין תשמיש של מצוה, כגון ללמוד בספר לאור הנר, ובין תשמיש של חולין, כגון לספור את כספו לאור הנר. ומכל מקום תשמיש עראי של מצוה, לא נאסר, ולכן מותר לעיין מעט בספר לאור נר החנוכה. (שם, צט).

והטעם שאסור להשתמש לאורם אפילו תשמיש של מצוה, לדעת רש"י, כדי שיהיה ניכר שהנרות הללו נדלקו לשם מצות חנוכה לפרסם את הנס, ולא כשאר נרות שבבית שמטרתם רק להאיר את הבית. אך הר"ן (שבת ט ע"א) כתב, שדימו זאת למנורת בית המקדש שבה נעשה הנס, שאין משתמשים לאורה כלל, כן גם בנרות החנוכה, אין משתמשים לאורם. (שם, צט).

אם כבה החשמל בבית, ורוצה ללכת לאור נרות החנוכה, כדי שלא יכשל בדרכו, רשאי ללכת לאורם. (שם, צט).

מותר להשתמש לאור נר השמש, לכל שימוש שהוא, אפילו של חולין. (שם, קב).

 

כיבוי הנרות

אחר שדלקו הנרות חצי שעה, רשאי לכבותם. וכמו כן, אם רוצה להשתמש לאורם לאחר זמן זה, רשאי. ומכל מקום אם הוא מדליק בחלון ביתו הסמוך לרשות הרבים, ויש פרסום הנס לעוברים ושבים, טוב שלא לכבותם, כדי שיתפרסם הנס עוד ועוד, ואדרבה נכון שיוסיף עוד שמן וכמבואר לעיל. (שם, קב, סו).

 

אונס גמור

אדם שנאלץ לצאת מביתו מיד לאחר ההדלקה, וחושש להשאיר את הנרות דולקים כשאין משהו בבית, ולכן רוצה לכבות את הנרות זמן מועט לאחר הדלקתם, אינו רשאי לברך על הדלקה זו. (שם, קיא. ת"ה קסו).

ומכל מקום בודאי שחייב אדם לעשות את כל המאמצים להשאיר את הנרות דולקים לפחות חצי שעה, ולא להפסיד מצוה יקרה זו, ורק אם אירע לו אונס גמור, ואינו יכול להביא אדם אחר שיהיה בביתו עד סיום החצי שעה ויכבה את הנרות לאחר מכן, יעשה כאמור להדליק את הנרות בלי ברכה.

 

כבתה, אין זקוק (אין צריך) לה

אם אחר שהדליק את הנרות, פתחו בטעות את הדלת מבלי משים לב, ונשבה הרוח וכבתה את אחד הנרות או אפילו כבו כל הנרות, אינו צריך לחזור ולהדליקם שוב. ואמנם טוב להדר לחזור ולהדליקם, אך יזהר שלא להדליק מנר אחר שבחנוכיה, אלא מגפרור חדש או מנר השמש. (שם, קו, קד).

וכל זה בתנאי שהניח את החנוכיה במקום שאין רוח, שנמצא שבשעה שהדליק את החנוכיה, היו הנרות ראויים להידלק חצי שעה. אבל אם מתחילה הניח את החנוכיה במקום שהרוח מנשבת, כגון בסמוך לחלון פתוח או בחוץ ללא כיסוי שהוא, וכבו לאחר זמן מועט, כיון שלא היו ראויים הנרות לדלוק חצי שעה כך ברוח, הרי זה כמו שלא נתן כמות שמן מספקת, וחייב לחזור ולהדליקה שוב במקום שאין הרוח מנשבת, אך לא יברך שנית. והוא הדין אם כיבה את הנרות בכוונה בתוך חצי השעה הראשונה, שחייב לחזור ולהדליקם, אך לא יברך שנית. (שם, קו, קז).

 

השמן הנותר

אם באחד מלילות החנוכה, כבה הנר בתוך חצי השעה הראשונה של ההדלקה, רשאי למחרת להוסיף עליו שמן ולהדליק בו שוב, אך אם כבה בליל שמיני, אסור להשתמש בשמן הנותר לאכילה או להדלקה לדבר אחר, אלא ישרוף אותו, מפני שהוקצה [ייחדו] למצוותו.

ובכל אופן, אם כבה הנר לאחר שדלק כבר חצי שעה, רשאי להשתמש בשמן לכל צורך שהוא, מאחר ונגמרה מצוותו. (שם, קס. סימן תרע"ז סעיף ד).

שאריות הבקבוק – בקבוק שמן שקנה אותו לנרות חנוכה, פשוט ששאריות השמן שנשארו בבקבוק, מותרים לצורך אכילה או הדלקה אחרת ללא כל חשש. (שם, קסז).

פתילות – יש מחמירים לשרוף את הפתילות הנשארות שהדליקו בהם בנרות חנוכה, מאחר ויש אומרים שהוקצו למצוותם להדלקה בלבד. (ת"ה קכו).

 

 

תוצאת תמונה עבור חג החנוכה

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 26] – שער ההלכה – ערב שבת של חנוכה

 

ערב שבת של חנוכה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של שבת חנוכה

 

 

תפילת מנחה

טוב להתפלל מנחה ביום שישי של חנוכה מוקדם יותר, כדי שהדלקת הנרות תעשה לאחר תפילת מנחה. והטעם בזה, כיון שתפילת המנחה היא כנגד קרבן תמיד של בין הערביים שהיו מקריבים בבית המקדש, והדלקת נרות חנוכה, היא זכר לנס שנעשה במנורה של בית המקדש. ובסדר העבודה שבבית המקדש, הקריבו את קרבן התמיד ואחר כך הדליקו את המנורה, לכך גם אנו משתדלים להדמות לזה, ולהתפלל מנחה ואחר כך להדליק את נרות חנוכה. (חזון עובדיה – חנוכה, קעט).

 

תפילה בציבור

אם אינו מוצא מנין לתפילת מנחה מוקדם, לא יוותר על התפילה בציבור, בשביל להתפלל מוקדם, אלא ידליק את הנרות, וילך אחר כך להתפלל בציבור. (שם, קעט).

 

כמות השמן בערב שבת

בערב שבת צריך לתת כמות שמן מרובה, כדי שיספיק לדלוק לפחות חצי שעה אחר צאת הכוכבים. וכן אם הוא מדליק בנרות שעוה, יקח נרות גדולים שיספיקו לדלוק כפי הזמן הזה. (שם, ע. משנה ברורה סימן תרע"ב ס"ק א).

 

זמן ההדלקה בערב שבת

אם התפלל מנחה מוקדמת, ידליק את הנרות כרבע שעה לפני השקיעה. אך אם לא התפלל עדיין מנחה, יקדים להדליק כדי שיספיק להתפלל מנחה בציבור, אך לא ידליק לפני זמן פלג המנחה [15:50 בערך]. (שם, ע, קפ).

 

נר שבת ונר חנוכה

בערב שבת נכון להדליק קודם נרות חנוכה, ואחר כך נרות שבת. (שם, קעד).

אם טעה והדליק נרות שבת קודם, ידליק אחר כך נרות חנוכה. מפני שמעיקר הדין אין קבלת שבת תלויה בהדלקה כלל. (שם, קעו).

 

בני אשכנז

מנהג בני אשכנז שהאשה המדליקה נרות שבת מקבלת שבת בהדלקה, [אלא אם כן היא עשתה תנאי, שאינה מתכוונת לקבל שבת בהדלקה]. (הרמ"א סימן רסג סעיף י).

על כן, אשה מבנות אשכנז שנמצאת לבדה בביתה, ובטעות הדליקה נרות שבת לפני נרות חנוכה, לא תדליק היא בעצמה את נרות החנוכה, אלא תקרא לאדם אחר שידליק לה ויברך, ותצא בזה ידי חובתה. (שם, קעח).

ואמנם אשה מבנות אשכנז שבעלה נמצא עמה, וטעתה והדליקה נרות שבת קודם, ודאי שרשאי בעלה להדליק נרות חנוכה לאחר מכן, כי בהדלקה שלה, לא קיבלו בעלה ובני ביתה את השבת. (חזון עובדיה - חנוכה, קעו, קעט. הרמ"א שם).

איש מבני אשכנז רווק המתגורר לבדו בביתו, שצריך להדליק גם נרות שבת וגם נרות חנוכה, וטעה והדליק נרות שבת קודם, ידליק אחר כך נרות חנוכה. (שם, קעז).

 

כבתה החנוכיה

אם כבה נר החנוכה בערב שבת קודם השקיעה, מן הדין אינו חייב לחזור ולהדליקו שוב, אך טוב שיהדר ויחזור להדליק, ובלבד שנשארו כמה דקות לפני השקיעה, ולא יכנס בחשש חילול שבת חס ושלום. (שם, קי).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של נרות שבת וחנוכה

עם ישראל חי וקיים לעד.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 27] – שער ההלכה - מוצאי שבת של חנוכה

 

מוצאי שבת של חנוכה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של הבדלה

 

 

הבדלה והדלקת הנרות

במוצאי שבת בבית, מבדילים על היין תחילה, ואחר כך מדליקים נרות חנוכה, אבל בבית הכנסת מדליקים את הנרות תחילה, ואחר כך מבדילים על היין. (חזון עובדיה – חנוכה, קפב).

 

זמן צאת השבת

כידוע שיש בלוחות שני זמנים של צאת השבת:

א. צאת השבת הרגיל.

ב. צאת השבת לדעת רבנו תם.

ויש ליידע את הציבור הקדוש, כי רבנו תם שהיה מגדולי רבותינו הראשונים לפני כשמונה מאות שנה, אינו יחידי בדבר, אלא רוב ככל רבותינו הראשונים מסכימים עמו, וכן פסק מרן בשולחן ערוך. (סימן רסא סעיף ב).

אשר על כן, חובה קדושה על כל אדם להשתדל שלא לעשות מלאכה האסורה בשבת מהתורה, אלא לאחר צאת השבת לשיטת רבנו תם וכל הפוסקים כמוהו, ובפרט בחשש עוון חילול שבת שחומרתו גדולה עד מאוד, כי לדעת הפוסקים האלו כל העושה מלאכה לפני צאת השבת של זמן רבנו תם, הרי הוא מחלל שבת גמור.

לפיכך, גם במוצאי שבת של חנוכה, לא ידליקו את הנרות עד שיגיע זמן צאת השבת לרבנו תם. (שם, קפו).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנוכה במוצאי שבת

עם ישראל חי וקיים לעד.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 22] – שער ההלכה – מקום הנחת החנוכיה

 

מקום הנחת החנוכיה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנוכיות במאה שערים

 

 

פתח הבית

בדירת קרקע שפתח הבית פונה לרשות הרבים, טוב להניח את נרות החנוכה על פתח הבית מבחוץ, כדי לפרסם את הנס ברשות הרבים לבני אדם העוברים ושבים (סימן תרעא סעיף ה).

 

מוקף במצוות

יש להניח את החנוכיה בצד שמאל של הפתח מול המזוזה, ובזה נמצא שכשהוא נכנס לבית, הרי הוא מוקף במצוות: מזוזה מימין, חנוכיה משמאל, וציצית על גופו, ועליו נאמר (קהלת פרק ד פסוק יב): "והחוט המשולש, לא במהרה ינתק" (שם לב. סימן תרעא סעיף ה).

 

פתח החצר

אם יש חצר לפני הכניסה לדירה, טוב שיניח את הנרות בפתח החצר, ולא בפתח הדירה, כדי לפרסם את הנס ברשות הרבים לבני אדם העוברים ושבים. ויניח אותם בצד שמאל של הפתח מול המזוזה וכנ"ל (סימן תרעא סעיף ה).

פתח החצר שאין בו מזוזה, וכגון שאין שם משקוף שפטור מלתקוע שם מזוזה, יניח את החנוכיה מצד ימין, שהוא הצד החשוב יותר (שם, לג).

 

רוח מצויה

במקום שיש רוח מצויה, ויש חשש שיכבו הנרות מחמת הרוח, לא ידליק בחוץ אלא בתוך ביתו. ויש מניחים את החנוכיה בתוך תיבת זכוכית גדולה, ששומרת על הנרות מפני הרוח, ומדליקים בחוץ.

 

בנין מגורים

בית שנמצא בתוך בנין מגורים, כך שאין פתח הבית פונה לרשות הרבים, יניח את החנוכיה סמוך לחלון הפונה לרחוב שבו ישנם עוברים ושבים, או בפתח המרפסת הפונה לרחוב, וזה עדיף יותר מאשר להדליק בכניסה לחדר המדרגות, שלא יודעים מי המדליק חנוכיה זו. ועוד שפעמים פרסום הנס גדול הרבה יותר בחלון הפונה לרחוב, שרואים את החנוכיה כל העוברים ושבים, מאשר בחדר המדרגות, שאז רואים אותה רק השכנים הנכנסים לבנין (שם, לה. ת"ה עג).

 

קומה גבוהה

הדר בקומה גבוהה למעלה מעשרים אמה משטח הרחוב [שיעור אמה = 48 ס"מ, עשרים אמה = 9.60 מטר] ולערך מקומה רביעית ומעלה, יניח את החנוכיה בפנים ביתו על יד הפתח בצד שמאל. אך אם יש בנין גבוה ממול ביתו, והדיירים שממולו יכולים לראות את נרות החנוכה שבחלונו, עדיף יותר שידליקה בחלון ביתו, שאז יהיה פרסום הנס גם לבני הבית וגם לשכנים שבבניינים ממול (שם, לו).

 

פרסום הנס איכותי

אף על פי שבארנו לעיל שהדרים בקומת קרקע, טוב שידליקו את החנוכיה בפתח הבית או בפתח החצר, מכל מקום מי שחושש שמא יגנבו לו את החנוכיה, או שכאשר החנוכיה דלוקה בביתו, הוא רואה אותה ועל ידי זה נחקקים בליבו ניסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך, וגם על כך יוכל יותר לספר לבני ביתו על נס חנוכה, ולהחדיר בהם את האמונה והבטחון בו יתברך, עדיף שיניח את החנוכיה בתוך הבית, ויקיים פרסום הנס איכותי יותר לבני ביתו, אלא שגם בזה ישתדל להניחה סמוך לחלון הפונה לרחוב, כדי להרויח גם את פרסום הנס לעוברים ושבים (שם לט. ת"ה עז).

 

גובה הנחת החנוכיה

מצוה לכתחילה להניח את החנוכיה [השלהבת] בתוך עשרה טפחים מרצפת הבית [טפח = 8 ס"מ. עשרה טפחים = 80 ס"מ]. וכמו כן יניחה למעלה משלושה טפחים [24 ס"מ].

ומכל מקום אם הניחה למעלה מעשרה טפחים, יצא ידי חובה. אך אם הניחה למטה משלושה טפחים [דהיינו שהשלהבת היתה למטה משלושה טפחים] – לא יצא, ועליו לכבות את החנוכיה, להגביהה, ולחזור ולהדליקה שנית, אך בלי ברכה (שם, לג, לד, לו).

אם הניח את החנוכיה למעלה מעשרים אמה [9.60 מטר] מרצפת הבית, לא יצא ידי חובתו, מאחר ובגובה כזה אין נראית החנוכיה מיד, שהרי אין דרכו של אדם ללכת עם ראש מורם ולהסתכל בגובה כל כך, אלא הולך ומסתכל ישר, נמצא שבהסתכלותו הרגילה, הוא לא יראה את החנוכיה. ועל כן, עליו לכבות את החנוכיה, להורידה, ולחזור ולהדליקה שנית, אך בלי ברכה (שם, לג).

 

חלון גבוה

אם החלון שבבית גבוה למעלה מעשרה טפחים [80 ס"מ], רשאי לכתחילה להניח את החנוכיה בגובה החלון, כדי שייראה לעוברים ושבים בחוץ (שם, לה).

 

"חכם לב יקח מצוות"

בתים שחלונותיהם פונים לרחוב הראשי, ויש באפשרותם להדר עוד ולפרסם את הנס לעוברים ושבים רבים מאוד, ישתדלו לעשות את כל המאמצים כדי לפרסם את הנס, ובפרט במקומות שאין גרים שם הרבה יהודים שומרי תורה ומצוות, ולא שכיח כל כך לראות שם חנוכיות דולקות. ואפילו אם נגמרה כמות השמן שהניחו בחנוכיה, ישתדלו להוסיף עוד שמן כדי שעוד עוברים ושבים יראו, ואולי ראיה זו תחלחל בהם, ויזכו להתעניין במצוות ה' יתברך (שם, סו).

 

חולה

אם בעל הבית חולה ואינו יכול לקום ממיטתו, כדי להדליק את הנרות במקום הנחתם, מן הדין אפשר שיביאו לו את החנוכיה סמוך למיטתו וידליק את הנרות, ולאחר מכן יחזירו את החנוכיה למקומה (שם, קיח. כן דעת הגר"ח פלאג'י, הב"ח ושכן דעת הרי"ף, הרא"ש, הסמ"ג ורבנו ירוחם. הט"ז ושכן דעת רש"י והר"ן. ערוגת הבושם ושכן דעת הרמב"ם. נר למאור, מאמר מרדכי, פרי חדש, הגר"ש פישר, מקדש ישראל ועוד). אולם עדיף שימנה בעל הבית 'שליח' שיברך וידליק את הנרות במקום הנחתם (שם, קכ).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של הדלקת חנוכיה

עם ישראל חי וקיים לעד.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 23] – שער ההלכה – זמן ההדלקה

 

זמן ההדלקה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של הדלקת חנוכיות

 

 

צאת הכוכבים

לכתחילה צריך להדליק את הנרות מיד בתחילת הלילה שהוא זמן צאת הכוכבים [16:55 בערך], ולא קודם לכן, וכמו שכתב מרן בשולחן ערוך (סימן תרעב סעיף א): "אין מדליקים נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה (צאת הכוכבים), לא מאחרים ולא מקדימים". עכ"ל. (חזון עובדיה – חנוכה, סב).

 

בני אשכנז

יש מבני אשכנז הנוהגים להדליק כדעת מרן השולחן ערוך בצאת הכוכבים. ויש הנוהגים להדליק בשקיעת החמה (16:45 בערך). ומכל מקום גם הם ישתדלו לתת כמות שמן מרובה שידלק עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים (שם, סג. משנה ברורה סימן תרע"ב ס"ק א. ת"ה צב).

 

בשעת הדחק

אדם שנאלץ לצאת לדרך קודם השקיעה, יברך וידליק מזמן 'פלג המנחה' [דהיינו כשעה ורבע לפני צאת הכוכבים לפי שעות זמניות, בערך 15:50. (משנה ברורה סימן תרע"ב ס"ק ג)]. ויקפיד לתת שמן הרבה שידלק עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים (שם, סט. סימן תרע"ב ס"א).

 

עד מתי מדליקים

אם לא הדליק מיד בתחילת הלילה, לכתחילה ידליק בתוך חצי שעה מתחילת זמן ההדלקה. ואם עברה חצי שעה ולא הדליק, רשאי לברך ולהדליק כל הלילה, ואפילו הגיע לביתו בסוף הלילה, ונשאר לו פחות מחצי שעה עד עלות השחר, יברך וידליק את הנרות עד עלות השחר [5:25 בבוקר בערך] (שם, סב, סד, סז).

אם אדם יודע שיגיע מאוחר מאוד לביתו, יאמר לאשתו שתדליק בזמן. ומכל מקום אם לא עשה כן, רשאי להדליק עד סוף הלילה, וטוב שיעיר אחד או שניים מבני ביתו, שיהיו נוכחים בשעת ההדלקה לפרסום הנס. אך אם קשה להעירם, יברך וידליק כשהוא לבדו, שבמקרה זה הוא כמו אדם שמתגורר לבדו בביתו, שבודאי מברך ומדליק בכל לילה (שם, סד. ת"ה צט).

 

זמן תפילת ערבית

יש לדעת כי רשאי כל אדם בכל ימות השנה, להתפלל תפילת ערבית מזמן 'פלג המנחה', אלא שצריך לחזור ולקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים. וכך נהגו גדולי ישראל ספרדים ואשכנזים כאחד, שנים רבות בארץ ישראל ובחוץ לארץ. אמנם כיום בארץ ישראל הרבה מבני אשכנז מקפידים שלא להתפלל תפילת ערבית אלא לאחר צאת הכוכבים, ותבוא עליהם ברכה. ומכל מקום אף להם, אם יש איזה צורך שהוא להתפלל מוקדם, בודאי שרשאים להתפלל מפלג המנחה, ובפרט אם יש חשש שאם ימתינו לאחר צאת הכוכבים, יצטרכו להתפלל ביחיד, שבודאי עדיף להתפלל במנין בפלג המנחה, ולא ביחיד בצאת הכוכבים.

 

איזו מצוה קודמת?

שתי מצוות הבאות לפנינו לעשות, איזו מהן צריכים להקדים? כלל גדול למדונו חז"ל (מסכת שבת דף כג עמוד ב): "תדיר [תמידי] ושאינו תדיר, תדיר קודם". דהיינו, שאם מצוה אחת תמידית, והמצוה השניה אינה תמידית כמו הראשונה, יקדים את המצוה התמידית יותר, ואחר כך יעשה את המצוה השניה.

אי לכך, בלילות חנוכה שבאות לפנינו שתי מצוות:

א. תפילת ערבית.

ב. הדלקת נרות חנוכה.

מכיון שתפילת ערבית תמידית, שבכל יום קיימת המצוה להתפלל ערבית, ולעומת זאת מצות הדלקת נרות חנוכה, היא שמונה ימים בשנה, לכך צריכים אנו להקדים ולהתפלל ערבית, ואחר כך להדליק נרות חנוכה.

ומאחר ולדעת מרן השולחן ערוך, זמן ההדלקה הוא בצאת הכוכבים, צריכים בני ספרד להקדים ולהתפלל ערבית קודם צאת הכוכבים, כדי שבגמר תפילת ערבית ילכו לביתם, וידליקו את הנרות מיד בצאת הכוכבים. ועל כל פנים, אם נזכר מאוחר, כך שאם יתפלל קודם ערבית, יעבור זמן חצי שעה מצאת הכוכבים, רשאי להדליק קודם ואחר כך להתפלל ערבית (שם, עא. ת"ה קה).

יש לשים לב שהמתפללים ערבית קודם צאת הכוכבים, מאחר וצריכים הם לחזור ולקרוא קריאת שמע בזמנה, עליהם לקרוא קריאת שמע קודם ההדלקה, מאחר וקריאת שמע היא תדירה, וגם היא מן התורה, קודמת היא להדלקה שאינה תדירה, וגם היא מדברי חכמים (שם, עא).

וכמו כן, אדם שהגיע לביתו בשעת לילה מאוחרת, ולא התפלל עדיין ערבית, יקדים להתפלל ערבית, מאחר והיא תדירה, ויש בה גם קריאת שמע שהיא מן התורה, וקודמת להדלקת נר חנוכה שהיא מדברי חכמים (שם, עא).

זריז ונשכר – הנכון להכין את השמן והפתילות מבעוד יום, כדי שמיד בבואו מבית הכנסת בצאת הכוכבים, ידליק את הנרות ולא יתעכב בהכנתם (משנה ברורה תרעב סק"א).

 

בני אשכנז

הנוהגים מבני אשכנז להדליק נרות חנוכה מזמן השקיעה, אם מקפידים הם להתפלל ערבית רק לאחר צאת הכוכבים, רשאים להדליק את הנרות ואחר כך להתפלל ערבית. אולם אם קרה והתעכבו ולא הדליקו בשקיעת החמה, והגיע כבר צאת הכוכבים, יקדימו להתפלל ערבית ואחר כך להדליק (משנה ברורה סימן תרעב סק"א).

 

"ותלמוד תורה כנגד כולם"

בתי הכנסת היקרים המתקיימים בהם שיעורי תורה מידי ערב לאחר תפילת ערבית, טוב שידחו את השיעור לשעה מאוחרת יותר, כך שיספיקו הציבור להדליק בביתם בזמן, ולשהות מעט עם בני ביתם, כדי לספר להם על נפלאותיו של הבורא יתברך, ולאחר מכן יחזרו לשיעור וילמדו כמידי יום. אולם אם קיים חשש שאם ילכו לביתם, מקצתם לא יחזרו לשיעור, לא יבטלו את השיעור, אלא יקיימו את השיעור בשעה הקבועה כמידי יום, ואחר כך ילכו לביתם וידליקו את נרות החנוכה בשמחה וגיל. וטוב שיכריזו לאחר השיעור, שלא ישכחו להדליק את נרות חנוכה (שם עג).

 

בתי הכנסת האוהבים תורה

שאלה: בתי הכנסת האוהבים את התורה ולומדיה, ושמחים לזכות את הציבור בקביעת עיתים לתורה, ועל כן מקיימים שיעור בהלכה ובאגדה בכל יום כרבע שעה בין מנחה לערבית, היאך יתנהגו בימי החנוכה שלא להפסיד את השיעור, ומאידך שיספיקו הציבור להדליק מיד בצאת הכוכבים?

תשובה: ישנה עצה טובה להקדים את תפילת המנחה ברבע שעה, ולאחר מכן ידליקו את הנרות בבית הכנסת, וימסרו את השיעור הקבוע, וכך לא יתבטלו מלימוד התורה, וגם יספיקו להדליק בביתם בצאת הכוכבים. ומכל מקום אם לא מסתדר מכל סיבה שהיא להקדים את תפילת המנחה, לא יבטלו את השיעור בשום פנים ואופן, אלא ימסרוהו וידליקו בביתם לאחר צאת הכוכבים.

 

"המסולאים בפז"

המנהג הוא, שאברכי הכוללים המסולאים בפז ה' עליהם יחיו, לומדים עד שעה ארבע אחר הצהרים, ומתפללים מנחה וערבית, והולכים להדליק בביתם בזמן, במעמד כל בני ביתם, כדי לספר להם על ניסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך, ולהשריש את האמונה בלבותיהם (שם, עה) וישנם שלומדים ברציפות מהבוקר עד שעה ארבע, ומארגנים ארוחת צהרים עם שירה ודברי תורה, כדי למנוע את ביטול התורה של זמן ההליכה לבית והחזרה.

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של הדלקת חנוכיה

עם ישראל חי וקיים לעד.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 24 ] – שער ההלכה – הזמן שקודם ההדלקה

 

הזמן שקודם ההדלקה

 

 

תמונה קשורה

 

 

אכילה

לא יתחיל לאכול לחם או עוגה יותר משיעור [54 גרם], מחצי שעה שקודם זמן ההדלקה, עד שידליק את הנרות, מחשש שמא ימשך אחר אכילתו וישכח להדליק את הנרות. אולם שאר מאכלים שאינם ממיני דגן כמו פירות, אורז ובשר, וכן כל המשקאות, מותרים קודם הדלקת הנרות (שם, סד).

אם עבר והתחיל לאכול בתוך החצי שעה שקודם זמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק את הנרות בזמן. אך אם התחיל בהיתר לפני החצי שעה, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק, אך גם בזה טוב שיפסיק כדי להדליק לכתחילה בזמן (ת"ה קמ).

 

מלאכה

לא יתחיל בעשיית מלאכה, מחצי שעה שקודם זמן ההדלקה, עד שידליק את הנרות, מחשש שמא ימשך אחר מלאכתו וישכח להדליק את הנרות (שם, סח).

אם עבר והתחיל לעסוק במלאכה בתוך החצי שעה שקודם זמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק את הנרות בזמן. אך אם התחיל בהיתר לפני החצי שעה, מעיקר הדין אינו חייב להפסיק, אך גם בזה טוב שיפסיק כדי להדליק לכתחילה בזמן (ת"ה קמ).

נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בחצי שעה הראשונה של ההדלקה. ואחד הטעמים שבזה, כדי שעל ידי ביטולן ממלאכה, יתבוננו היטב וישימו לב לנס שעשה הקב"ה לעם ישראל, ולא יסיחו דעתן בכל מיני עבודות שבבית (שם, יב. ת"ה רכז).

המנהג שהנשים לא תעשינה מלאכה, הוא דוקא במלאכות כביסה ותפירה וכיוצא, אבל בישול ואפיה וכל מלאכות אוכל נפש, כטיגון סופגניות וספינג'ים, מותר (שם, יב).

 

שינה

אסור לישון אפילו מעט, מחצי שעה שקודם זמן ההדלקה, מחשש שמא ימשך בשנתו, וישכח להדליק את הנרות (ת"ה קלז).

 

לימוד תורה

אסור להתחיל ללמוד תורה בהגיע זמן ההדלקה, אבל קודם שהגיע זמן ההדלקה, מותר להתחיל ללמוד, אפילו בחצי השעה שקודם ההדלקה, ולא גזרו חכמים בזה, מגודל חשיבות הזמן, וחומרת העוון של ביטול תורה (שם, סח).

אם עבר והתחיל ללמוד בזמן ההדלקה, צריך להפסיק ולהדליק. ואמנם גם אם התחיל בהיתר לפני זמן ההדלקה, טוב שיפסיק כדי שידליק לכתחילה בזמן (ת"ה קמ).

שומר – הרוצה לאכול יותר משיעור כביצה [54 גרם] פת או עוגה, בחצי השעה שקודם זמן ההדלקה, רשאי למנות אדם אחר שיזכירהו בהגיע זמן ההדלקה להדליק. והוא הדין שרשאי להתחיל לעסוק במלאכה כשממנה אדם אחר שיזכירהו. וכן רשאי לנוח מעט על מטתו, כשיש לו שומר שאחראי להעירו (ת"ה קלט).

שאר בני הבית – בכל האמור לעיל [אכילה, מלאכה, שינה ולימוד תורה], אין האיסור אלא על המדליק עצמו, אבל שאר בני הבית שיוצאים ידי חובה בהדלקתו, יכולים להקל במקום צורך, ובפרט אם בעל הבית מאחר מלבוא. ומכל מקום בני אשכנז שנוהגים שכל אחד מהבנים מדליק נר חנוכה בעצמו, ידליק הבן ויאכל (שם, סח).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של הדלקת חנוכיות

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 19] – שער ההלכה – הדלקת נרות חנוכה

 

שער ההלכה – הדלקת נרות חנוכה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנוכיה משמן

 

 

הטעם להדלקת נרות חנוכה

בתקופת ימי בית המקדש השני, גזרו מלכי יון הרשעה גזרות על ישראל, כדי להשכיחם ממצוות התורה ולבטלם מדתם. ונכנסו להיכל בית המקדש ופרצו בו פרצות, וטמאו את השמנים שהיו מיועדים להדלקת המנורה והצרו מאוד לישראל. עד שריחם עליהם הקב"ה והצילם מידם, וגברו החשמונאים הכהנים על היוונים והרגום, והושיעו את ישראל. והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה המלכות לישראל.

היום שנחו בו מהמלחמה היה כ"ה בכסלו, ולכן נקראו ימים אלו 'חנו-כה', על שם שחנו מהמלחמה בכ"ה. ובו ביום נכנסו החשמונאים לבית המקדש ורצו להדליק את המנורה, ולא מצאו אלא פך אחד של שמן זית זך טהור, שהיתה בו כמות שמן להדלקת יום אחד בלבד, ונעשה נס שהספיקה להם כמות זו לשמונה ימים.

באותם שמונה ימים שלחו אנשים הבקיאים בהכנת שמן זית, שילכו לחלקו של שבט אשר, אשר ברכם משה רבינו בשמן רב, כמו שנאמר (דברים פרק לג פסוק כד): "וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ". עד שהגיעו אותם אנשים אל נחלת שבט אשר, כתשו זיתים וחזרו, עברו שמונה ימים. ורק ביום התשיעי הדליקו מהשמן שהביאו. נמצא ששמונה ימים הדליקו בשמן של נס, ולכן תיקנו חכמים לעשות את אותם שמונה ימים, ימי שמחה והלל, ולהדליק בהם נרות בכל לילה, כדי לפרסם את הנס (חזון עובדיה - חנוכה, א).

 

לחוש את ימי החנוכה

כה היה מנהגו של הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל (הסטייפלר), להניח את החנוכיה כבר בראש חודש כסלו על אדן החלון, כדי לחוש יותר ויותר את טעם ההלל וההודיה של ימי החנוכה הבאים עלינו לטובה.

 

כמה נרות מדליקים?

מן הדין, די להדליק בכל בית נר אחד בכל לילה, אלא שכבר נהגו כל ישראל לקיים את המצוה בהידור ולהוסיף כל לילה עוד נר אחד, שעל ידי מספר הנרות ניכר ומפורסם הנס יותר. וכך מוסיף והולך עד היום השמיני, ומראה בזה ששמונה ימים עשה הקב"ה נס לישראל, שדלקה להם המנורה גם ביום השמיני, מפך שהיתה בו כמות שמן רק ליום אחד. על כן, בלילה הראשון ידליק נר אחד, בלילה השני ידליק שני נרות, בשלישי – שלושה נרות, עד שבלילה השמיני ידליק שמונה נרות (שם, יט).

 

נרות ההידור

בכל לילה, הנר הראשון הוא הנקרא נר החיוב, ושאר הנרות נקראים 'נרות ההידור', ואם טעה ולא הדליק כמספר הנרות של אותו יום, יצא ידי חובתו (שם,  כט).

 

שמש

נוהגים להדליק נר נוסף הנקרא 'שמש'. ויש נוהגים להדליקו על ידי שמוסיפים עוד כוסית שמן על מספר הנרות של אותו יום. ויש נוהגים שהשמש הוא הנר שממנו מדליקים את הנרות, וכשמסיים להדליק בו את הנרות, מניחו דלוק בחנוכיה (שם צט).

 

בני ספרד

מנהג בני ספרד שאחד מבני הבית מדליק, ופוטר את כל בני הבית בהדלקתו, וכמו שכותב הרמב"ם (פרק ד מהלכות חנוכה הלכה ג): "המנהג פשוט בכל ערינו ספרד, שיהיו כל אנשי הבית מדליקים נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפים נר בכל לילה ולילה, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות, בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד". ע"כ.

לא נוכחים בהדלקה – אין חובה שבני הבית יהיו נוכחים בבית בשעת ההדלקה, ולכן אף אם אין באפשרותם לשהות בבית באותו זמן, יוצאים הם ידי חובה בהדלקת הנרות שמדליקים בביתם ("חזון עובדיה" – חנוכה, קמה).

 

בני אשכנז

מנהג בני אשכנז שכל אחד מבני הבית הזכרים מדליק נרות חנוכה לבדו ומברך. וטוב שכל אחד ידליק בחלון אחר, כדי לפרסם את הנס ככל היותר לבני אדם העוברים ושבים.

 

"זה אלי ואנוהו"

מצוה להדר ולהדליק בחנוכיה יפה מאוד, ומי שיכול להדליק בחנוכיה של זהב, מעלתו גדולה עד מאוד. ומי שאין באפשרותו, ידליק בחנוכיית כסף או דמוי כסף, וכל המרבה להדר במצוה ולעשותה יפה, הרי זה משובח (ת"ה קיח).

 

 

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של מנ×?ר×? ×?× ×?×?×? מ×?×?×?

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 20] – שער ההלכה – החייבים בהדלקת נרות חנוכה

 

החייבים בהדלקת נרות חנוכה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות רבנים מדליקים נרות חנוכה

 

 

עניים

מצות הדלקת נרות חנוכה, חביבה עד מאוד, מאחר ויש בה פרסום ניסיו של הבורא יתברך. על כן, אפילו עני שאין לו מה לאכול וניזון מהצדקה, חייב לעשות כל מאמץ כדי שיהיה לו להדליק לפחות נר אחד בכל לילה, וכגון שישכיר את עצמו לפועל, וכיוצא בזה. ומכל מקום על גבאי הצדקה להשגיח על אותם עניים ולספק להם שמן להדלקה, כדי נר אחד לכל לילה (חזון עובדיה – חנוכה, כא).

 

נשים

גם הנשים חייבות בהדלקת נר חנוכה [שאף הן היו באותו הנס. גם הנשים היו בכלל גזרת השמד שגזרו היוונים, והיתה התשועה לכלל ישראל]. ולכן, אשה המתגוררת בביתה לבדה, חייבת להדליק את הנרות עם הברכות כולן, אבל נשים נשואות או בנות רווקות בבית הוריהן, אינן צריכות להדליק נרות חנוכה כלל, אפילו למנהג האשכנזים שמדליק כל אחד מבני הבית, מאחר ויוצאות ידי חובה בהדלקת בעליהן או אביהן (שם, כה).

  

לא נמצא בבית

מי שיודע שלא יגיע הלילה לביתו, מכל סיבה שהיא, יאמר לאשתו שתדליק בלילה זה את הנרות ותברך, ובכך יוצא ידי חובתו. וכן רשאי הבן הגדול מגיל בר מצוה ומעלה, להדליק. ומכל מקום לבני אשכז, אם הוא נמצא במקום שיכול להדליק, טוב שמלבד הנרות שמדליקה אשתו, ידליק גם הוא במקום שבו הוא נמצא, אך בלי ברכה (שם, קמט. ת"ה לט).

מי שלא היה בביתו בלילה הראשון, ואשתו ברכה והדליקה, בלילה השני כשמדליק, יברך גם 'שהחינו' (שם, קלח).

 

יגיע מאוחר

אדם שיודע שיגיע הלילה לביתו בשעה מאוחרת, וכבר ילכו בני ביתו לישון, עדיף שיאמר לאשתו שתדליק בזמן, מאשר שידליק הוא עצמו מאוחר יותר (שם, עו. ת"ה לט).

 

"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"

גם אם יודע שיגיע לאחר זמן ההדלקה, אך לא בשעה מאוחרת כל כך שילכו בני ביתו לישון, מעיקר הדין עדיף שיאמר לאשתו להדליק בזמן, אלא שהנסיון מוכיח שבבתים רבים ברוך ה', לא דומה הדלקת החנוכיה שהאבא מדליק בעצמו, להדלקת החנוכיה שהאמא או משהו אחר מבני הבית מדליק. כי כשאבא מדליק, יכול הוא לשמוח עם האמא והילדים לאחר ההדלקה, ולהסביר ולבאר להם את משמעותם של ימים קדושים ונעלים אלו, שאפשר לשאוב בהם הרבה כוחות רוחניים. רמת השמחה היא אחרת, ואסור לזלזל בכך, כי השמחה בקיום המצוות מקנה לילדים הרבה כוח, רצון וחשק להתמיד במצוות בהווה, בעתיד הקרוב, וגם בעתיד הרחוק. בעוונותינו הרבים, הרחוב היום כל כך פרוץ, מקלקל ומשחית את הילדים, וכמה ילדים ונערים שסטו מן הדרך, לבסוף חזרו מחמת הזכרונות היפים מימי הקטנות, ממעשי המצוות של האבא בהתלהבות ובשמחה לכל מצוה.

אשר על כן, כל אחד ישתדל להיות בביתו בלילות החנוכה, ואפילו אם הוא מוכרח לצאת לרגל עסקיו לכמה ימים לחוצה לארץ, יעשה את כל מאמציו לדחות את נסיעתו לאחר ימי החנוכה, וזכות מצוה זו של חינוך הבנים והתגברותו של האב, תעמוד לו לפרנסה טובה בכבוד בנחת ובשמחה, ויזכו הוא ואשתו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, ביראת שמים טהורה ומדות טובות, אמן (שם, עיין עמוד עו).

 

בני הישיבות

תלמידי הישיבות היקרים המסולאים בפז, הבאים לביתם אחת לכמה שבועות, ובימי החנוכה נמצאים הם בישיבה, אינם צריכים להדליק נרות חנוכה בישיבה. ואינם צריכים אפילו להשתתף בהוצאות ההדלקה של הישיבה, אלא יוצאים הם ידי חובה בהדלקת הנרות שאביהם מדליק בבית (הגרש"ז אוירבך ועוד. שם, קמד).

 

נר איש וביתו

אין הבן רשאי לכוון שאינו רוצה לצאת ידי חובה בהדלקה של אביו, כדי שיוכל להדליק ולברך בעצמו בישיבה, כיון שהמצוה היא 'נר איש וביתו', דהיינו שיהיה נר חנוכה בכל בית של איש, ולא שכל אחד ואחד בפני עצמו יברך וידליק, וכיון שכבר מדליקים עליו בבית, יוצא הוא ידי חובה אפילו שלא מרצונו (שם, קמט).

 

בני ארץ ישראל

תלמידי ישיבות ההולכים מארץ ישראל, כדי ללמוד תורה בחוץ לארץ, יוצאים ידי חובתם בהדלקה שבביתם שאביהם מדליק בארץ ישראל (ת"ה נב).

 

בני חוץ לארץ

תלמידי ישיבות הבאים מחוץ לארץ, כדי ללמוד תורה בארץ ישראל, ומקיימים בעצמם מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא קנח ע"ב, ובזוהר הקדוש רעיא מהימנא דף רמה ע"ב): שהאוויר של ארץ ישראל מחכים, אף על פי שכשמגיע זמן ההדלקה פה בארץ ישראל, עדיין לא הדליקו עליהם בביתם בחוץ לארץ, מכל מקום מן הדין יוצאים הם ידי חובה בהדלקה שידליקו בביתם בחוץ לארץ לאחר כמה שעות. אך אם ירצו רשאים להדליק בברכה, כל שיודעים בברור שהוריהם עדיין לא הדליקו (שם, קנ).

 

אל המקורות

בן שזכה ברוך ה' לחזור למקורות הנאמנים, ועלה והתעלה עד שהלך ללמוד בישיבה קדושה, אם הוריו אינם מדליקים נרות חנוכה בביתם, צריך הוא להדליק נרות חנוכה בחדרו, ויברך [ויברך שאינו מתכוון לצאת ידי חובה בהדלקת הנרות שבבית המדרש של הישיבה] (שם, קנ, קנא).

 

חיילים

בכל הנ"ל, הוא הדין גם לחיילים שאינם נמצאים בביתם בימי החנוכה, שיוצאים הם ידי חובה בהדלקה שמדליקים עליהם בביתם, אך אם אין מדליקים עליהם בביתם, צריכים הם להדליק בחדריהם שישנים הם שם (שם, קנו).

חיילים הנמצאים בכפר שכולו גויים, ואינם רואים נר חנוכה כלל, אף שמדליקים עליהם בביתם, צריך אחד מהם להדליק נר חנוכה בברכה, כדי שיהיה להם פרסום הנס. והוא הדין לכל אדם שנקלע למקום שאינו רואה שם נר חנוכה כלל, אף שמדליקים עליו בביתו, צריך להדליק גם הוא במקום הימצאו ויברך (תרעז ס"ג, קנו, קנח).

 

בני אשכנז

כל האמור לעיל בדין בני ישיבה וחיילים, זהו רק לבני ספרד שלא מדליק כל אחד בביתו. אבל לבני אשכנז שאפילו כשהם נמצאים בביתם עם הוריהם, הם מדליקים נרות חנוכה, פשוט שכשהם חוץ לביתם, עליהם להדליק נרות חנוכה (קמח, קנו).

 

ההבדל בן נר שבת לנר חנוכה

בנר חנוכה המצוה היא 'נר איש וביתו', דהיינו שבכל בית יהיה נר דלוק, ואם כן אפילו אם בני הבית אינם לנים בבית, הרי שהתקיימה המצוה, שבביתם הדליקו נר חנוכה. לא כן בשבת, שהמטרה היא 'שלום בית' ליהנות מאור הנר שלא יכשלו בהליכתם בבית, אם כן, גם אם הדליקו בביתם, הרי עדיין במקום בו הם נמצאים חשוך, וצריכים להדליק שלא יכשלו בהליכתם.

 

אורח

אדם המתגורר לבדו שהתארח בימי החנוכה אצל חברו, ומדקדק עמו בעל הבית שישלם לו עבור כל ההוצאות שמוציא עבורו, אכילה, שתיה ושאר צרכיו, כיון שהאורח חייב בהדלקה, שהרי אין לו מי ממשפחתו שמדליק עליו בביתו, תקנו לו חכמים שיתן לבעל הבית כמה פרוטות, כדי שיזכה לו מעט מהשמן שהוא מדליק בו את החנוכיה, או שיתן לו בעל הבית במתנה מעט מהשמן, ויוצא האורח ידי חובה בהדלקת בעל הבית.

ואמנם אם אין בעל הבית מדקדק עמו על כל ההוצאות, אלא האורח משלם תשלום קבוע לשבוע או לחודש על כל צרכיו, אינו צריך להשתתף עמו בתשלום השמן, כי זה כבר כלול בתשלום שמשלם עבור כל צרכיו (קמה).

אורח כנ"ל שחייב בעצמו במצות ההדלקה, אם רוצה שלא להשתתף עם בעל הבית בשמן, אלא להדליק בעצמו בשמן שלו [ויש לו פתח בפני עצמו], רשאי לעשות כן ולהדליק בברכה (קנא. ת"ה נז, ס).

 

משפחה

בן נשוי הגר אצל אביו וסמוך על שלחנו, אף שיש להם חדר מיוחד לעצמם, אינו חייב להדליק, ואינו צריך להשתתף בפרוטות, ויוצא ידי חובה בהדלקת אביו (קנב).

וכן, זוג המתארחים בבית הוריהם וישנים שם, כיון שאינם משלמים עבור ההוצאות, אינם צריכים להשתתף בפרוטות, ויוצאים ידי חובה בהדלקת האב.

זוג המתארחים בבית הוריהם בסעודת ליל שבת, וחוזרים לביתם לישון, חייבים הם להדליק את נרות החנוכה בביתם קודם השבת, כי חיוב מקום ההדלקה נקבע לפי מקום השינה, ולא לפי מקום האכילה (קנה).

על כן, מה שמצוי היום שכשיש 'שבת חתן', מזמינים אורחים רבים ומארגנים לכל משפחה דירה לישון בה בשבת, ובסעודות השבת כולם מתאספים באולם אחד, על כל משפחה לשים לב ולהדליק את נרות החנוכה בדירה שישנים הם שם, ולא באולם שזהו מקום האכילה (קנה).

זוג המתארחים בבית הוריהם בשבת, ובמוצאי שבת מתכוננים לחזור לביתם, לא ידליקו את נרות החנוכה, אלא כשיחזרו לביתם דוקא (קנה).

 

אורח מברך

באופנים שהתבארו לעיל שאינו צריך להדליק, כי יוצא ידי חובה בהדלקת בעל הבית – אם בעל הבית מכבדו להדליק, רשאי לברך ולהדליק. אולם הנכון יותר שבעל הבית ידליק, כי "מצוה בו יותר מבשלוחו" (קכ).

בן המארח את הוריו בימי החנוכה, אין חובה על הבן לכבד את אביו שידליק את נרות החנוכה, כי כלל גדול בידינו "מצוה בו יותר מבשלוחו", אולם אם יש חשש שהאבא יפגע אם לא יכבדוהו להדליק, בודאי שיתן לאביו (עיין "שערי-תשובה" ס"ס תרנח, לב חיים פלאג'י, חזון עובדיה סוכות רסג).

 

דירה משותפת

שני אנשים הגרים בדירה אחת, אם שניהם שותפים יחד בהוצאות האכילה והשתיה, ואוכלים זה מזה, ישתתפו יחד בקניית השמן, וידליק אחד מהם בברכה, ויצא השני ידי חובה. אבל אם אינם שותפים בהוצאות האכילה והשתיה, אלא כל אחד קונה לעצמו ואוכל, ידליק כל אחד נר חנוכה בפני עצמו בברכה (ת"ה סא).

 

בית מלון

המתארח בבית מלון ולא מדליקים עליו בביתו, או משפחה המתארחת כולה בבית מלון, חייבים להדליק נרות חנוכה בחדר במלון עם ברכה. [כמו אדם השוכר חדר או דירה לעצמו, שחייב להדליק שם עם ברכה] (ת"ה נט).

 

ברכת הראיה

המתגורר לבדו, ונמצא באחד מלילות החנוכה בנסיעה וכדומה, באופן שאינו עתיד להדליק בלילה זה נר חנוכה, וגם אין בביתו מי שידליק עליו, תקנו לו חז"ל שיברך על ראיית נר חנוכה. והיינו, שכאשר רואה נר חנוכה דולק מאיזשהו בית או בית הכנסת, אם זה בלילה הראשון מברך שתי ברכות: 'שעשה ניסים' ו'שהחיינו', ואם זה בשאר הלילות, מברך 'שעשה ניסים' בלבד (קלט, קמג).

ומכל מקום לא יברך על הראיה, אלא דוקא כשיודע שהנרות הללו הדליקום עתה, והוא בתוך חצי השעה הראשונה להדלקתם, אבל אם יש חשש שעברה חצי השעה, לא יברך (קמ, קמג).

תקנה מיוחדת זו לברך על ראיית המצוה, תקנו חז"ל רק בנר חנוכה ולא במצוות אחרות, וכגון אדם שאין לו סוכה, אינו יכול לברך על הראיה, כשרואה את סוכת חברו. וכן אדם שאין לו לולב, אינו יכול לברך כשרואה את לולבו של חברו. משום שמצות הדלקת נר חנוכה מעלה וחביבות יתירה יש בה, שבה מתפרסמים ניסיו של הבורא יתברך (תוספות סוכה מו סע"א. קמ).

 

קטן – מצות חינוך

אין לתת לקטן פחות מגיל בר מצוה להדליק נר חנוכה (נא).

טוב להרגיל את הילדים הקטנים שהגיעו לגיל חינוך [מגיל שש ומעלה, לפי הבנתו של הילד], שידליקו את נרות ההידור בכל לילה. והיינו שידליק בעל הבית בעצמו את הנר הראשון, והם ידליקו את שאר הנרות. אך לא יתן לילדים קטנים מאוד שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך, להדליק את נרות ההידור. ומכל מקום רשאי לתת להם להדליק את נר השמש (כא).

 

סומא [עיור]

סומא חייב בהדלקת נרות חנוכה, כשם שחייב בכל המצוות, ובהדלקתו יש פרסום הנס לאחרים, אלא שטוב שיאמר לאשתו שהיא תברך ותדליק. אך אם הוא מתגורר בפני עצמו, יברך וידליק הוא עצמו בסיוע עם אדם אחר (קיג).

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנוכיה משמן

עם ישראל חי וקיים לעד.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 21] – שער ההלכה – השמנים והפתילות

 

השמנים והפתילות

 

 

תמונה קשורה

 

 

שמן זית

מצוה מן המובחר להדליק נרות חנוכה בשמן זית, מפני שאורו צלול יותר, וגם מפני שהנס שנעשה בבית המקדש במנורה היה בשמן זית, ואנו משתדלים לדמות ככל היותר את הדלקת החנוכיה שלנו, להדלקת המנורה שהיתה בבית המקדש (חזון עובדיה – חנוכה, עז, פא).

אמרו חז"ל (מסכת שבת כג ע"ב): הרגיל בנר של מצוה לעשותו יפה, זוכה לבנים תלמידי חכמים, שנאמר (משלי פרק ו פסוק כג): "כי נר מצוה ותורה אור". והיינו שעל ידי שיהדר בנר של שבת ושל חנוכה לעשותו יפה יותר, יזכה לאור של תורה.

 

שאר שמנים ונרות

מי שאין לו שמן זית, ידליק בשאר שמנים. ואם אין לו שמן כלל, ידליק בנרות שעוה [שהשמן עדיף, מאחר והוא מעין דוגמא למנורה שבבית המקדש]. ולכתחילה יתן את הנרות בתוך כלי, אך אם אין לו כלי, רשאי להדביק את הנרות כמות שהם על החלון וכיוצא (שם, פ, לד).

שמן יקר – במקומות שהשמן זית יקר, ואין ידו משגת להדליק בשמן זית את כל הנרות כולן, ידליק בכל לילה את הנר הראשון שהוא נר החיוב בשמן זית, ואת שאר הנרות ידליק בשאר שמנים כשמן סויה וכדומה. אך לא ידליק את נר החיוב בשמן זית, ואת שאר הנרות בשעוה (שם, פא).

שמן מאוס –  שמן שהיה ראוי לאכילה ונפגם ונמאס עליו לאכלו, אין מדליקים בו נרות חנוכה, שאין זה מכבוד המצוה להדליק בשמן מאוס (שם, פז).

שמן שטעמו מר – כשר להדלקה, ואף על פי שאינו ראוי לאכילה מחמת מרירותו, מכל מקום אינו נחשב שמן מאוס (ת"ה קיג).

'שמן זית למאור' – המצוי כיום בחנויות רבות, וכתוב עליו שאינו ראוי לאכילה, הרי הוא כשר להדלקה, ואין צורך להחמיר ולחפש דוקא שמן הראוי לאכילה (משנת יעקב רוזנטל זמנים בהקדמה ועוד).

שמן שהונח תחת המיטה – וישנו עליה, כשר להדלקה. ומהדין יש להקל גם לאוכלו (שם, פח).

 

הדלקה בגז או בחשמל

אין יוצאים ידי חובה בהדלקה בגז, כיון שההדלקה צריכה להעשות בדומה למנורה שהיתה בבית המקדש, ובמנורה היו שמן ופתילה, אבל בגז, אין שמן ואין פתילה. וכמו כן אין יוצאים ידי חובה בהדלקת נר של חשמל, כי אף על פי שיש שם חוט שהוא דומה לפתילה, מכל מקום מאחר ואין שם שמן או לחלוחית שהיא, אין זה דומה למנורה שהיתה בבית המקדש. ואף על פי שאין חובה מן הדין להדליק דוקא בשמן, ומותר להדליק גם בנרות שעוה וכיוצא, מכל מקום הנרות דומים יותר להדלקת המנורה שהיתה בבית המקדש, כי בנרות ישנה פתילה וישנה לחלוחית כמו שמן, מה שאין כן בגז או חשמל (שם, צג, צד).

 

מקומות ציבוריים

מקומות ציבוריים כמו בכניסה לעיר או על גגות בתי הכנסת וכדומה, שרוצים לפרסם את הנס ברבים, ומדליקים נרות חנוכה של חשמל, אינם רשאים לברך עליהם כלל, כיון שלא יוצאים בהם ידי חובה (שם, צו).

 

מכוניות

המדליקים על מכוניותיהם נרות חנוכה מחשמל, אף שמעלתם גדולה עד מאוד שמפרסמים בחוצות את הנס שעשה הקב"ה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, מכל מקום פשוט הדבר שאינם מברכים על הדלקה זו בשום אופן.

ובלאו הכי, אפילו אם לא היו מדליקים במקומות אלו ובמכוניות נרות חשמל אלא נרות אמיתיים עם שלהבת ממש כפי הדין, עדיין לא היו רשאים לברך, כיון שאינן מקומות של חיוב ההדלקה.

 

הפתילות

מצוה מן המובחר שיהיו הפתילות עשויות מצמר גפן. ואולם, אם אינו בקי בעשיית פתילות מצמר גפן כראוי, ישתמש ב'פתיל צף'. ואף על פי שהפתיל צף מצופה בשעוה, ובתחילה נדלקת רק השעוה ואחר כך נדלקת הפתילה ושואבת מן השמן, מכל מקום הכל נחשב להדלקה אחת (שם, פ).

הכנת הפתילות – טוב להדליק מעט את הפתילות ולכבותם, כדי שבשעת הדלקת הנרות, תאחז בהם האש מיד (ת"ה קכ).

החלפת פתילות – אין צריך להחליף בכל ערב פתילות חדשות, שהרי אדרבה נוחים הם יותר להדלקה כאשר הדליקו בהם כבר. ויש נוהגים להחליף פתילות חדשות בכל לילה, לפי שבכל לילה היה מתחדש הנס. וגם זכר למנורת בית המקדש שהיו מחליפים בה בכל יום פתילות חדשות (שם, קה. ארחות חיים, כל בו ועוד).

 

כמות השמן

צריך לתת שמן בנרות, כדי שידלקו לכל הפחות חצי שעה. אבל בפחות מכמות זו, אינו יוצא ידי חובה. ולכן אם עבר ונתן כמות שמן פחות מחצי שעה, יכבה את הנרות ויחזור לתת שמן כשיעור של חצי שעה וידליק שנית, אך לא יברך שוב (קיא).

 

נרות צבעוניים

מה שמוכרים בחנויות נרות דקים צבעוניים, יש להשתדל שלא להדליק בהם, כיון שלא תמיד הם דולקים חצי שעה, ויכול להיכשל באיסור ברכה לבטלה חס ושלום, וגם לא יצא ידי חובת המצוה. ומכל מקום בערב שבת של חנוכה, פשוט שאינו יכול להדליק בהם נרות חנוכה, כמו שיתבאר להלן בשיעור 26 – "ערב שבת של חנוכה".

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של פתילות ושמנים

עם ישראל חי וקיים לעד.

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 16] – לימוד לקראת חג חנוכה – מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך

 

מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של מה גדלו מעשיך ה

 

 

הללו את ה' כל גויים

בהלל שאנו קוראים בימי החנוכה, אנו אומרים, "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו". ויש להבין מדוע אומר דוד המלך שיהללו הגויים ואומות העולם את הקב"ה, בשעה שגבר חסדו של הקב"ה עלינו עם ישראל, והלוא אנחנו היינו צריכים להודות ולשבח על נסיו ונפלאותיו של הבורא יתברך לנו?

עיוור אחד היה רגיל מידי בוקר לצאת מביתו בשעה 08:00 בדיוק עם הסל בידו לכיוון חנות המכולת, היה קונה מצרכי מזון וחוזר לביתו, הכל ללא שום ליווי ועזרה של אדם אחר, מחמת שהורגל כבר בדרך הזאת ללא חשש. והנה באותו מקום היו גרים כמה ילדים שיצאו לחופש הגדול-גדול של כחודשיים וחצי, ומרוב שעמום חיפשו לעצמם תעסוקות שונות ומשונות, כדי להעביר את הזמן. יום אחד החליטו "להתלבש" על העיוור הזה וללכוד אותו במלכודת שלהם. באותו בוקר קמו מוקדם וחפרו בור בגובה של חצי מטר, בדיוק במקום שצריך לעבור העיור, כדי שיעבור ויפול, ולהם תהיה שמחה וצהלה. והנה בשעה 08:00 בדיוק, רואים הם את העיוור יוצא מביתו לכיוון חנות המכולת כהרגלו, וכולם מחכים וממתינים לראות כיצד יפול דבר. אך למרבה הפלא – צעד אחד לפני שהגיע העיוור לבור, נעמד, חשב מספר שניות, ולא המשיך ללכת, אלא הסתובב אחורה וחזר לביתו. כל הילדים הבינו שכנראה העיוור הזה אינו אדם פשוט אלא צדיק ומיוחד, איש אלוקים קדוש, ומשמים גילו לו שחפרו לו בור. התחרטו הילדים על מעשיהם הרעים, כיסו את הבור מיד, והמתינו לבואו שוב, כדי לבקש את סליחתו. לא עבר זמן רב ולאחר כעשר דקות יצא העיוור מביתו שוב עם הסל לכיוון חנות המכולת. מיד יצאו כל הילדים לקראתו ובקשו ממנו מחילה וסליחה וכפרה על המעשה הנבזה, כי בודאי צדיק אתה וגילו לך משמים את אשר זממנו לעשות לך.

העיוור הביע תמיהה מוחלטת: אינני מבין מה רצונכם, אינני יודע כלל על מה אתם מדברים.

אמרו לו הילדים: הלוא לפני כמה דקות יצאת מביתך לחנות המכולת, ובאמצע הדרך נעמדת, האם לא בגלל שידעת כי לשפת הבור הגעת?

אמר להם העיוור: האמת אומר לכם שלא ידעתי שיש בור, אלא בדיוק באותו רגע נזכרתי ששכחתי את הארנק שלי בבית, לכך חזרתי לביתי להביא את הארנק...

והנמשל, פעמים רבות אומות העולם שונאי ישראל, מניחים פצצות בכל מיני מקומות וזוממים מזימות נגד עם ישראל. אבל הקב"ה ישתבח שמו לעד עושה ניסים ונפלאות לעם ישראל, והפצצות לא מתפוצצות או שמתפוצצות עליהם. נמצא שפעמים אף אנו איננו מכירים כלל בנס שבורא עולם עושה לנו, כי אין אנו יודעים שהניחו שם פצצות וחומרי נפץ, ולכן איננו יודעים להודות על זאת. אולם הגויים, אשר הם שזממו את המזימות, הם הם שמתפלאים ולא מבינים למה לא התפוצצה הפצצה ומדוע נכשלה המזימה, עד שמשכילים לדעת שבורא עולם עושה לנו את כל הניסים הללו, ואז הם משבחים ומפארים על זאת. וזה שאומר דוד המלך, "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו"!

 

מה גדלו מעשיך ה' מאוד עמקו מחשבותיך

במדרש, אמר רבי חנינא: בעשרים וחמישה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן, והיה מקופל ומונח עד ראש חודש ניסן שאז הקימו משה, כמו שנאמר, וביום החודש הראשון באחד לחודש תקים משכן אוהל מועד (שמות פרק מ פסוק ב). וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל מדברים על משה: למה לא הוקם מיד? שמא דופי אירע בו? ובאמת שהקב"ה ברצונו היה לערב את שמחת המשכן, בחודש שנולד בו יצחק אבינו, שהוא ניסן. וכיון שבא ניסן, הוקם המשכן. נמצא שהפסיד החודש כסלו, שלמרות שנגמרה המלאכה בו, לא הוקם בו המשכן. אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם לו ולפצות אותו! ומה שילם לו? חנוכת בית חשמונאי.

 

אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה

רואים אנו עד כמה מדקדק הקב"ה שלא להפסיד ולא לקפח שום נוצר בעולם, ואם דקדק הקב"ה כל כך על יום אחד מימי השנה, שלא לקפח אותו, ונתן לו בתמורה את ימי החנוכה, על אחת כמה וכמה מדקדק הקב"ה עם בני אדם שלא לקפח שכרם על כל מצוה ומצוה ואפילו הקלה שבקלות.

ומסופר על שתי נשים צדקניות, שלקחו לעצמן להיות אחראיות על קופת הצדקה ליתומים ויתומות. הן סיכמו ביניהן כי לאחר אריכות ימים ושנים של שתיהן, הראשונה מהן שתמות קודם, תבוא בחלום הלילה לחברתה השניה ותספר לה את ההנהגה שבעולם הבא. לאחר זמן נפטרה האחת, ולימים מספר הגיעה בחלום לחברתה, ואמרה לה: לספר לך את כל הקורות שם אינני יכולה, אך דבר אחד אוכל לומר לך: אם את זוכרת, באחד הימים שהלכנו לאסוף צדקה ליתומים, הצבעתי לך בידי, כדי להראות לך שיש בית נוסף שלא היינו בו. אין את יודעת כמה שכר בשמים הכינו לי רק בעבור אותה הרמת יד!

חברך שואל אותך כתובת, ואתה עונה לו, אין אתה יודע איזה שכר צפוי לך על זאת. ואל תאמר סך הכל מה עשיתי, כי על כל דבר טוב הקב"ה משלם ואיננו נשאר חייב לשום אדם. וכמו שנאמר (דברים פרק לב פסוק ד) 'אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא'.

 

רמז מן התורה לחנוכה

הרמב"ן בתחילת פרשת בהעלותך (במדבר פרק ח פסוק ב) מביא את שאלת המדרש: מדוע נסמכה פרשת בהעלותך שבה מצווה הקב"ה לאהרון הכהן על המנורה, לפרשת חנוכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן את חנוכת הנשיאים, שציוה הקב"ה לכל נשיא בישראל להקריב קרבן בחנוכת המשכן בחודש ניסן, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכת המשכן – לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות בוקר וערב.

וכתב הרמב"ן, לא התברר לי למה ניחמו בהדלקת הנרות דוקא, ולא ניחמו בקטורת בוקר וערב שבו השתבחו גם שבט לוי, שנאמר (דברים פרק לג פסוק י): "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך". וכן בכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשרה אלא בכהן גדול, ונכנס לפני ולפנים אל קודש הקודשים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי ה'? ועוד, מה טעם לחלישות הדעת הזאת, והלא קרבנו גדול משל הנשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים? ואם תאמר שהקרבנות שהוא הקריב היו חובה שנצטווה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כשאר הנשיאים לחנוכת המזבח, הלוא גם הדלקת הנרות שניחמו בה, הרי היא חובה שנצטווה עליה ולא נדבה, ובמה התפייס אהרון?

אלא נראה שענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות, שהיתה בבית המקדש השני על ידי אהרן ובניו. רצוני לומר, חשמונאי כהן גדול ובניו.

ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבנו ניסים גאון, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "אמר לו הקב"ה למשה, דבר אל אהרון ואמרת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח". וראיתי עוד במדרש (תנחומא בהעלותך פרשה ה), "אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתיירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, שהרי הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם הם נוהגים, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינם בטלים לעולם".

ויש להבין שהלוא הדבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלים מפני חורבנו, אף הדלקת הנרות תתבטל, אם כן מה זה שמנחמו בהדלקת הנרות שלעולם הם נוהגים, אלא לא רמזו אלא לנרות חנוכת בית חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בית המקדש בגלותנו. וכן ברכת הכהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם. עד כאן מדברי הרמב"ן.

 

'וטובל בשמן רגלו'

בגמרא מסכת מנחות (דף פה עמוד ב) שנו חכמים על הפסוק (דברים פרק לג פסוק כד), "ולאשר אמר ברוך מבנים אשר (אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כמו שבט אשר, רש"י), יהי רצוי אחיו (שהיה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון והם מתרצים לו בתבואה, שהיו בנותיו נאות, שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים, הנמשחים בשמן זית, רש"י) וטובל בשמן רגלו" (שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין, רש"י), זה חלקו של שבט אשר, שמושך שמן כמעיין, ובנחלתו היו מכינים שמן זית לבית המקדש.

ומספרת הגמרא, כי פעם אחת הצטרכו אנשי לודקיא לשמן. מינו להם שליח גוי אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא (מיליון) מטבעות זהב. הלך לגוש חלב, אמרו לו לך אצל פלוני לשדה הלז, הלך ומצאו שהיה עודר בעצי הזיתים. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין עד שסיים מלאכתו, לאחר שסיים מלאכתו הפשיל כליו לאחוריו. אמר לו יש לך שמן במאה ריבוא, כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים (מאחר שראה אותו הגוי שהולך פשוט ועובד בשדה, ואילו הוא עשיר כזה גדול שיש לו שמן במיליון, אם כן לא היה מתאים שיעבוד כך). כיון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקום של מים חמים ורחץ בו את ידיו ורגליו. הוציאה לו ספל של זהב מלאה שמן וטבל בו את ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר 'וטובל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו, אולי אתה צריך יותר שמן? אמר לו: כן, אלא שאין לי כסף לכך. אמר לו אם אתה רוצה לקחת עוד שמן, קח, ואני אבוא עמך ללודקיא, ושם תתן לי את המעות. וכן היה, ומדד לו עוד שמן בשמונה עשרה ריבוא. אמרו, לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור, שלא שכרו לנשיאת השמן, כיון שהגיע לעירו ללודקיא, יצאו אנשי העיר לשבחו. אמר להם, לא לי תשבחו אלא לזה שבא עמי שמדד לי שמן במאה ריבוא, ועדיין אני חייב לו עוד כסף, על השמן שהוסיף לי.

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 17] – לימוד לקראת חג החנוכה – המאור שבתורה מחזירם למוטב!

 

המאור שבתורה מחזירם למוטב!

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של התורה

 

 

שבת חודש ומילה

הנה היוונים גזרו על עם ישראל בעיקר על שלושה מצוות:

שבת, קידוש החודש ומילה.

ופירושים רבים נאמרו בזה, מדוע לא גזרו על שאר המצוות האחרות.

יש לדעת כי ללא כל ספק מטרתם של היוונים היתה לעקור ולשרש מעם ישראל את שמירת התורה והמצוות כולם ללא שום פשרה, אלא שכדי לעשות זאת תפסו היוונים בשיטה אומנותית מאוד, שבה חשבו שבאמת יוכלו להצליח באשר זוממים הם לעשות, אבל כמובן בורא עולם שומר ישראל, הנה לא ינום ולא ישן, לא נתן להם לעשות זאת, שכבר הבטיח לנו בתורתו הקדושה (דברים לא פסוק כא): "כי לא תשכח מפי זרעו". ואנו בטוחים ללא כל ספק, כי 'לא יחליף האל ולא ימיר, דתו לעולמים לזולתו'.

 

שולחן שבת

היוונים ידעו כי ישנן מצוות מסויימות, אשר גורמות לקשר ולחיבור עם ישראל כולו כאחד אל מורשת התורה והמצוות. הראשונה שבהן מצות השבת, אשר מתרכזת בעיקר סביב שולחן השבת היהודי. יושבים יחד כל בני המשפחה סביב השולחן, פוצחים בשירה באמירת 'שלום עליכם'. לאחר מכן מקדש האבא על היין בקול נעים, ומנשקים הילדים את ידי האב והאם ביראת כבוד ואהבה אמיתית, כמו שנצטוינו בתורתנו הקדושה, 'כבד את אביך ואת אמך', 'איש אמו ואביו תיראו'. לאחר הקידוש נוטלים כולם את ידיהם לסעודת שבת, ויושבים לאכול ממטעמי השבת שטרחה והכינה האמא הצדקת בשמחה ובערגה של מצוה. סוף סוף לאחר שבוע של עבודה, נקיונות, כביסות והכנות, הגיע העת לרוות את הנחת, יושבים כל בני המשפחה יחד עם האבא היקר, כמאמר דוד המלך עליו השלום בתהלים "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך". לאחר סיום הסעודה, פוצחים בשירי שבת באהבה ובחיבה, וכולם עונים בשירה ובזמרה יחד. אחר זה, הגיע העת שכל ילד מילדי הבית מביא את דף הקשר השבועי שקיבל מהגן ומהתלמוד תורה, ומספר על פרשת השבוע, אביו שואל אותו שאלות ונהנה מידיעותיו בתורה על אף גילו הרך, ולבסוף פותח האבא בדברי תורה ומחדש חידושים לבני המשפחה. כך מסיימים את הסעודה בהרגשה של סיפוק ושמחה אמיתית, עם אהבה ואחדות. 'אשרי עין ראתה כל אלה'.

את המחזה הזה ואת תוצאותיו ידעו היוונים טוב מאוד, ולכן תפסו דוקא את מצות השבת, לבטלה מעם ישראל. ידעו הם היטב שאם תתבטל מצוה זו – ההמשכיות של עם ישראל לא תמשיך להתקיים ברמה כזו. מעמד שולחן השבת נחקק בלבבות הרכים, עד שאינם יכולים לשכוח זאת לעולם. אף אם חס ושלום במשך הזמן קרה שקלקלו ילדי הרחוב את אחד הילדים, מובטח לנו שיתחזק ויחזור שוב לשורשים העמוקים, ויקיים את התורה והמצוות כהלכתן, בעקבות מחזות ההוד שהותירו רושם עז בליבו. ולזאת היוונים לא רצו להסכים, לכך את כל אשר בכוחותיהם עשו, כדי לקעקע את הקשר הרוחני במשפחות עם ישראל.

 

קידוש החודש

כדי לקבוע את היום הראשון של החודש, ציותה התורה שאם יבואו שני עדים ויעידו בבית הדין שראו את הירח בצורה מסויימת בסוף החודש שעבר, על פי זה יקבע בית הדין באיזה יום יחול ראש חודש הבא, וממילא על פי זה יוודע הזמן אימתי יחולו חגי ישראל: פסח, שבועות, סוכות, וכל מועדי ישראל.

היוונים ידעו כי לבד מהשבת הקדושה, יש ימים נוספים אשר גם הם מסוגלים להביא את המצב בעם ישראל לאחדות ושמחה אמיתית של כולם יחד, והם הימים טובים של עם ישראל, מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש – אלה הם מועדי.

היוונים הבינו כי לא מספיק לבטל רק את השבת מעם ישראל, כי הלוא את מטרתם לא ישיגו כל כך, כשעדיין עם ישראל שומרים על חגיהם. וכמו שאנו רואים כיום לצערנו הרב, אשר רבו היהודים שבעוונותינו הרבים אינם שומרי שבת, אולם על החגים אינם מוכנים לוותר בשום פנים ואופן, אינם יכולים שלא לבנות את הסוכה, הם זוכרים עוד את הסוכה שהיתה בבית סבא, היאך היו עוזרים לקשט אותה, ובחג היו באים כל הדודים והמשפחה הענפה, ויושבים יחד בסוכה עם שירי החג, קשה להם להתעלם מכל זה, גם הם מרגישים את חובתם לבנות סוכה לשבת בה, כדי לא לפספס את אותה תחושה טובה. הם אינם יכולים בליל הסדר שלא לשבת על שולחן ערוך נאה ומסודר ביין ובמצות, במרור ובחרוסת וכו', הם אינם יכולים לשכוח כיצד היו יושבים בקטנותם כדי להיסב באכילת המצות ובשתיית היין בארבע כוסות. הם אינם יכולים שלא לבוא לבית הכנסת בימים הנוראים 'ראש השנה' ו'כיפור', או לפחות לבוא כמה דקות לקראת סוף היום הקדוש בתפילת נעילה. הם אינם יכולים לוותר שלא לבוא לבית הכנסת ולרקוד בשמחת תורה עם ספר התורה.

ידעו היוונים, כי אף אם לא ישמרו את השבת אבל ישמרו את החגים, עדיין יכול להיות שדוקא מאותו ניצוץ שנותר דולק בגחלת שבלב אותו יהודי, מזה יתהפך לבבו, וישוב אל מקורות המים החיים האמיתיים שהם תורתנו הקדושה. וגם את זה ניסו לעקור ולשרש.

 

ברית מילה

אך ליוונים אין די בכך, הם ידעו כי גם אם יצליחו לבטל את היהודים מלשמור את השבתות ואת חגי ישראל, עדיין אין יהודי שלא ימול את בנו בעודו תינוק רך בין שמונה ימים. אפילו אחד שלא שומר מצוות כלל, שגם יום כיפור לא 'משחק' אצלו, בכל אופן איננו מסוגל לוותר שלא לעשות ברית מילה לבנו. ופעמים דווקא מצוה זו שקיים במסירות נפש, על אף שרחמיו על בנו עלולים להניאו ממעשהו, שהיאך יתכן לחתוך מבשרו בעודו תינוק וחלש, עם כל זה לא שת ליבו לזאת, והולך ועושה את המצוה, אך ורק בגלל ציוויו של הקב"ה. זכות זו יכולה לעמוד לו, ולחלחל בקרבו עד שגם בו ידלק שוב הניצוץ הקטן שנשאר לו בגחלת, וישוב גם הוא לחיק בורא עולם.

 

שלוות הצדיקים

בשבת הסמוכה לחנוכה קוראים אנו בפרשת "וישב". ישנו רעיון מוסרי, הנלמד מפרשה זו, וממהות ימי החנוכה יחד. הפרשה פותחת:

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב, יוסף...".

 במדרש אמרו: וישב יעקב – ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה: לא דיין (לא מספיק להם?) לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים הם לישב בשלווה בעולם הזה?

ויש להבין את דברי המדרש, וכי לא מגיע ליעקב אבינו שישב בשלווה, אחר שבמשך שנים רבות סבל מעשו הרשע, עוד בהיותו בבטן אמו, ואחר כך מלבן הרשע, וגם מתה עליו אשתו רחל, וצער רב הצטער על בתו דינה, ולאחר כל הצרות הללו מבקש לשבת בשלווה, אומר לו הקב"ה, לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?

ומבארים המפרשים, כי ודאי שהקב"ה רוצה להיטיב עם בריותיו, שזו התכלית שלמענה ברא את העולם. אלא שעיקר ההטבה היא בעולם הבא, והעולם הזה הוא רק "פרוזדור" שבו מכינים אנו את עצמנו שנהיה ראויים להטבה הגדולה באמת, ולא נקבל הטבות בתור "לחם חסד" המבייש את מקבליו. כמו שאומר ה"מסילת ישרים": "והנה מה שהורונו חז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה הוא באמת העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם, והוא מה שאמרו במשנה באבות (פרק ד' משנה ט"ז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין".

ואם כן אין ראוי לו לאדם שירדוף אחר התענוגות של העולם הזה ויבקש לעצמו עושר, רווחה וכו'. כי דבר זה מסיח את דעתו מן העיקר, שהוא ההכנה לעולם הבא. אין זה אומר כי עליו להיות מסוגף ולא ליהנות כלל מן העולם הזה, אלא הנקודה היא שעל האדם לראות את העולם הזה, אך ורק בתור אמצעי ולא מטרה! אם יש לך הרווחה גשמית, יכול אתה להשתמש בה כעזר וסיוע לעבודת ה', אך לא לראות בה מטרה בפני עצמה. ממילא אם חסרה לך אותה הרווחה גשמית, אל תהיה מיצר על כך ומשתוקק לכך, כי אין זו המטרה!

וזו היתה בעצם ההקפדה של הקב"ה: מבקשים לישב בשלווה בעולם הזה, לרצות, להשתוקק, להתאוות לחיי עונג בעולם הזה.

 

כך היא דרכה של תורה

ועל פי האמור יש לפרש את המשנה במסכת אבות (פרק ו משנה ד): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה [לפי מידה] תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא". ויש להבין, הלוא אם בורא עולם נתן לאדם שפע ומזון טוב, ויש ביכולתו לאכול כל יום יותר מפת במלח ויותר ממים במשורה, וכן יש ביכולתו לישון על מיטה טובה ולא על הארץ, האם במצב כזה אינו יכול לזכות לדרכה של תורה? האם כך הם פני הדברים שכדי לזכות לדרכה של תורה, יצטרך האדם שלא לאכול כל יום אלא רק פת במלח, ומים לפי מידה, ולישון על הארץ?

אין ספק שאין זו כוונת המשנה, כי אדם שנתן לו בורא עולם שפע טובה וברכה, ישתמש בהם כדי ללמוד תורה יותר ויותר, ויכוין שאוכל טוב וישן טוב כדי לעשות רצון ה' בחשק ובשמחה. אך נקודת המוצא כאן היא: האם גם במצב שבורא עולם לא היה נותן לך את כל השפע הזה, גם אז היית נשאר ללמוד בישיבה ובכולל? או שאז כבר היית עוזב ויוצא למסחר, כי חסרים לך ההנאות הללו? זו נקודת המבחן של האדם! נקודה זו מדוייקת בלשון התנא שהשתמש בלשון עתיד ולא בלשון הווה: פת במלח 'תאכל', ומים במשורה 'תשתה', ועל הארץ 'תישן', ולא אמר פת במלח 'אתה אוכל', ומים במשורה 'אתה שותה', ועל הארץ 'אתה ישן', ללמדך שלא מן ההכרח שעכשיו בפועל צריך אתה לאכול כך ולישון כך, אלא אף שכרגע חננך ה' בשפע טוב, אל תחשוב שרק במצב הזה אתה עוסק בתורה, אלא אף אם חס ושלום יגיע יום ולא יהיה לך שפע כמו שיש לך עכשיו, גם אז תשב ותעסוק בתורה כמו במצב העכשווי. וכך באמת בהבנה אמיתית כזאת, אפשר לזכות לקנות דרכה של תורה באמת.

וזה שאמר הקב"ה, לא דיין להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים הם לישב בשלווה בעולם הזה. עיקר ההקפדה של בורא עולם היתה למה הם מבקשים, למה הם מתאווים לשלווה הזאת, אם נתתי להם – נתתי, אבל אם לא נתתי – אין צורך להשתוקק, לרצות ולהתאוות אליה.

 

על מה אבדה הארץ

על פי זה, מבארים גם כן את הגמרא במסכת נדרים (דף פא עמוד א) בעניין חורבן בית המקדש הראשון, ששאלו לחכמים ולנביאים "על מה אבדה הארץ?", ולא ידעו להשיב. עד שבא הקב"ה בעצמו ואמר (ירמיה פרק ט יב), "ויאמר ה' על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה". ומבארת הגמרא, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.

ופרש רבנו יונה, הלוא אם לא עסקו בתורה, אם כן למה כששאלו את החכמים והנביאים הם לא ידעו להשיב, הרי דבר גלוי הוא לכל? אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, פרש את הדברים, שלא היו מברכים בתורה תחילה, כלומר לא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, והיינו שלא היו עוסקים בה לשמה, ומתוך כך מזלזלים היו בברכתה. "לא הלכו בה" – בכוונתה ולשם שמים באמת.

 

המאור שבתורה מחזירם למוטב

תורתנו הקדושה היא חכמה אלוקית ואיננה חכמה כשאר כל החכמות החיצוניות של אומות העולם. את תורת ה' – לא מספיק ללמוד ולדעת, אלא צריך ללומדה עם קדושה, עם יראת שמים, עם ערך אמיתי וחשיבות אמיתית לעסק התורה, ואז זוכה האדם באמת לקנין התורה. וכמו שאמרו במדרש, על הפסוק בירמיה (פרק טז פסוק יא) 'ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו'. אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו אבל את תורתי שמרו', שמתוך שהיו מתעסקים בה, 'המאור שבה' היה מחזירן למוטב. ומדויק מן הלשון, שלא כתוב שהתורה מחזירה למוטב, אלא 'המאור שבתורה' מחזירם למוטב. והיינו כשלומדים את התורה עם המאור שבה, עם האביזרים שלה, שהם הערך ההגון והיחס הנכון ויראת השמים האמיתית, אז יש סיכוי באמת שהתורה תחזיר את האדם למוטב, אבל כשלומדים את התורה כשאר חכמות כמו מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, גיאוגרפיה וכו', אזי אין התורה חודרת בליבותיהם ואינה מחזירה אותם למוטב. וכמו שרואים אנו בעליל בכל מיני אוניברסיטאות ובתי ספר, שלומדים בהם כמה מלימודי התורה, ואף על פי כן רבים מהם עדיין מחללי שבת, ואף חלקם שהיו שומרים קצת, עתה הרי הם יורדים ומדרדרים עוד ועוד מדרכי התורה והמצוות, ה' יצילנו. ועוברים על האיסורים החמורים בתורה בשאט נפש, והתורה לא החזירתם למוטב, למה? הוא הדבר אשר אמרנו, כשאין מאור אין חזרה למוטב.

לא לחינם נמשלה התורה למים, המים יכולים להצמיח פרחים ושושנים, ומאידך גיסא גם קוצים וברקנים, תלוי מה מגדלים. כך התורה יכולה להצמיח צדיקים חסידים וקדושים, ומאידך גיסא גם רשעים שונאי תורה ומצוות. הא כיצד? הכל תלוי היאך לומדים את התורה. וכדברי הגמרא במסכת יומא (דף עב עמוד ב) אמר רבי יהושע בן לוי, מהו שכתוב "וזאת התורה אשר 'שם' משה"? – אם זכה האדם, נעשית לו התורה סם חיים. לא זכה האדם, נעשית לו התורה סם המות.

מלכות יון הרשעה בתקופת בית שני רצתה "להשכיחם תורתך". ואמרו במדרש: "וחושך על פני תהום" – זו מלכות יון, שהחשיכה את עינהם של ישראל. היוונים בעצם לא התכוונו להעלים את התורה כליל, אלא אדרבה הכירו הם בחכמה הגדולה והעצומה הטמונה בה, אלא שרצו להחשיך את המאור שבה. רצו הם שעם ישראל יתייחס לתורה כאל יתר החכמות המצויות בעולם, ולא כ"תורת חיים", שממנה תוצאות חיים לחיי האדם כולם.

 

"ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים,

ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו!!!"

 

עם ישראל חיי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 18] – לימוד לקראת חג החנוכה – מדוע עושים חנוכה שמונה ימים?

 

מדוע עושים חנוכה שמונה ימים?

 

 

תמונה קשורה

 

 

חג החנוכה נחוג זכר לנס פך השמן, "שלא היה בו להדליק אלא ליום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". והשאלה הנשאלת: למה עושים חנוכה שמונה ימים, והלו נס השמן לא היה אלא שבעה ימים בלבד, שכן היה שמן ליום אחד גם ללא הנס?!

 

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו על ידי גדולי הדורות, והרי מקצתן:

 

א. היום הראשון – קבעו אותו ליום טוב על נס הניצחון במלחמה, שביום כ"ה בכסלו נחו היהודים מאויביהם – כשם שנקבע יום טוב בפורים ביום אשר נחו מאויביהם. ושאר שבעת הימים – על נס השמן.

ב. מה שמצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של כהן גדול, לאחר כל ההרס והטומאה שזרעו היוונים בבית המקדש במשך שלוש שנים – זה עצמו היה נס, ועליו קבעו את היום הראשון. שאר הימים – על נס השמן.

ג. החשמונאים חילקו את השמן שבפך לשמונה ימים, כדי שהמנורה תהיה דולקת שעה קצרה בכל ערב, ונעשה נס שמאותה כמות קטנה האירה המנורה כל הלילה – כך בכל יום ויום, במשך שמונה ימים.

ד. אחר שנתנו החשמונאים את השמן במנורה, נשאר הפך מלא שמן כבתחילה, וראו את הנס כבר ביום הראשון.

ה. לפי היוונים גזרו על המילה, והיתה גזירה זו קשה על היהודים יותר מכל הגזירות, מפני שיש בה הפרת ברית. וכשגברה יד החשמונאים עליהם שמחו על חידוש ברית מילה שמצוותה ביום השמיני להולדת הבן, ועל שמחת מצוה זו – סמכו את חגם לשמונה ימים.

ו. בדרך דרש: היוונים רצו להוציא מלב ישראל את האמונה שהקב"ה מנהיג את העולם בהשגחתו, וניסו להחדיר לליבם שהכל מתנהל בדרך הטבע, וכבר היו רבים מישראל נוטים אחר דיעות מסולפות אלו. כיון שראו כולם את נס פך השמן – שלא כדרך הטבע, הבינו כולם שהכל מהשגחתו יתברך, ואפילו כשהעולם מתנהג בדרך הטבע – גם אז הכל מיד ה' ומהשגחתו. לכך אנו אומרים בפיוט לחנוכה: "בני בינה, ימי שמונה קבעו... ", כלומר: מתוך שהיו בני בינה, הבינו דבר מתוך דבר: מתוך הנס, הבינו שהשמן הרגיל הדולק בדרך הטבע – גם הוא נס.

ז. בדרך מוסר השכל: החשמונאים לא נתייאשו מלהדליק גם ביום ראשון, למרות שאמרה התורה "נר תמיד", וידעו שמחר לא יהיה להם מה להדליק. והוא הנס הגדול שמקיים את עם ישראל בכל דורותיו וגלויותיו. שאילו באו לעשות חשבונות מה יהיה ביום מחר, לא יוכלו להתקיים אפילו יום אחד, אבל ישראל אין עושים חשבונות, אלא שמים בטחונם באביהם שבשמים, וכל מעשה קטן שיש בידם לעשות – עושים הם בשמחה ובאמונה תמה.

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנוכה שמונת ימים

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 13] – לימוד לקראת חג החנוכה – מעשה יהודית-הודו לה' כי טוב כי לעולם!

 

מעשה יהודית - הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו!

 

תמונה קשורה

 

 

מעשה יהודית לא התרחש באותה תקופה ממש בה ארע הנס העיקרי של חנוכה, אלא כמה שנים קודם. אך כיון שהאויב אליפורני היה אף הוא ממלכי יון, ואף הוא רצה להעביר את ישראל על דתם, לכך עושים גם לנס זה זכר בחנוכה, על ידי אכילת מאכלי חלב המזכירים לנו את החלב שהשקתה יהודית את המלך אליפורני, כפי שיסופר להלן.

 

אליפורני מתכונן למלחמה

גדול וחזק היה המלך אליפורני, כבש עמים וממלכות, וארמונותיהם שרף באש. בשנה העשירית למלכותו החליט שעליו להלחם ולכבוש אף את ירושלים. אסף 150,000 שולפי חרב ו- 20,000 בעלי חיצים, ואמר להם: הנה ישראל אשר בירושלים משונים מכל העמים, ואת דתי המלך אינם עושים, הבה נעלה ונכניעם.

אחד המלכים המשועבדים לאליפורני פתח פיו בחכמה ואמר למלך: חדל לך אדוני המלך מעם היהודים, כי רבים הם המלכים אשר ניסו להילחם בהם ולא הצליחו. אלוקיהם אוהב אותם ושומר עליהם. וכיצד תעיז להילחם בהם?!

קצף עליו המלך מאוד ואמר: כיצד יכול אתה לפצות פה ולומר דברים כאלו. הלוא ממלכות גדולות ועצומות כבשתי, ואיך לא אכבוש עיר קטנה וחלשה כל כך! בחמתו ציוה למשרתיו שיקחו את המלך ה"סורר", יכבלו אותו באזיקים, ויזרקוהו בירושלים הנצורה. אמר אליפורני בלעג: "אם כה בטוח אתה בדבריך, אדרבה – תצטרף אף אתה אליהם, ויהיה גורלך כגורלם – לטבח ולהריגה! ואולי יעזור לך האלוקים שלהם ותזכה להינצל יחד עמם... חה, חה... ". אכן הושלך המלך אל ירושלים, ושם נפגש עם ראשי הצבא – עוזיהו בן מיכה וכרמי – וסיפר להם את דברי המלך אליפורני.

 

ויזעקו אל ה' בצר להם

אימה גדולה נפלה על יושבי ירושלים, בצר להם נכנסו לבית המקדש והתפללו מעומק ליבם: ה' אלוקים, הטה אוזניך ושמע דברי אליפורני אשר חרף מערכות אלוקים חיים. אנא הצילנו מידו, שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!

כה הוסיפו להתפלל, עד שחשו בטחון מלא בהקב"ה ובישועתו, ואז הלכו אל אותו המלך שבישר להם על המלחמה, ואמרו לו: בקרוב תראה את ישועת אלוקינו, ונזכה להינקם מאויבינו.

ביום המחרת התקרב אליפורני עם צבאו העצום לעבר ירושלים. אנשי ירושלים החליטו שיש לעשות השתדלות, ולו אפילו במשהו זעיר, ואז לקחו את כלי המלחמה בידם, והתחבאו במשעולים הצרים המובילים אל ירושלים, וקיוו לישועת ה'.

 

צמא בירושלים

באו שרי אליפורני אליו ואמרו לו: אדוננו המלך, עצה טובה יש לנו: במקום להכנס למלחמה עם אנשי ירושלים, מוטב כי נחנה כאן בהרים אשר סביבות ירושלים, ונחסום את כל מקורות המים של ירושלים. כך יבוא צמא גדול על יושבי ירושלים ויכנעו לנו ללא מלחמה. מצאו הדברים חן בעיני המלך, וכן עשה.

אכן כעבור עשרים יום של מצור, נתן הצמא את אותותיו בירושלים. נתמעטו המים מן הבורות, ויצמא העם למים. נאספו אל עוזיהו אנשים, נשים וטף והתחננו לפניו:

הבה נכנע לאליפורני, הלוא טוב לנו להיות עבדים לו ואפילו ליהרג על ידו, ולא למות בצמא.

שמע עוזיהו את דברי העם, והלך לשטוח מר לבו לפני ה': "אלהים אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקט אל: כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש: על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך: אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד... " (תהלים פרק פג, פסוקים ב-ה).

כאשר כלו הבכיות והתפילות, קם עוזיהו ואמר לחילותיו: נחכה עוד חמישה ימים ונצפה לישועת ה'. ואם תוך חמישה ימים לא נראה ישועה, נעשה כדברי העם ונכנע לאליפורני.

 

יהודית בת בארי

בימים ההם היתה אשה אחת יראת ה' מאוד, חכמה ונבונה, אשה יפת תואר וטובת מראה, כשרה וצנועה, אשר נשאה חן וחסד בעיני כל רואיה. היתה זאת יהודית האלמנה בת בארי. עשתה לה יהודית חדר בעליית הגג, ובו היתה מתפללת היא ונערותיה, והיו תפילותיה עולות לרצון לפני ה'.

כששמעה יהודית את דברי עוזיהו – לא נשאו הדברים חן בעיניה, היא ראתה בהם חוסר אמונה שלימה בהקב"ה. היא זימנה אליה את עוזיהו ושרי הצבא החשובים, ואמרה להם: האם קצבה אתם קוצבים להקב"ה תוך כמה ימים תבוא הישועה? הלוא תשועת ה' כהרף עין, וגם אם תתמהמה, הרי זה כדי לנסותנו לראות, האם באמת בוטחים אנו בה' בכל לבנו או לא.

ישרו דבריה לפני עוזיהו, ואמר לה: אכן צודקת את בדברייך, אנא ממך תעתירי תפילה לפני שוכן מרומים, כי אשה צדקת את, ושומע ה' לקול תפילותייך.

אמרה להם יהודית: אתפלל אני, והתפללו גם אתם עלי שיעזרני ה' לבצע את אשר עלה בליבי להינקם מאליפורני ומצבאו. לעת ערב תעמדו בשערי העיר ואצא אני ושפחתי לעבר מחנה אליפורני, וה' יעזרני על דבר כבוד שמו.

 

יהודית יוצאת למחנה אליפורני

נכנסה יהודית לביתה, חגרה שק ואפר ושפכה שיח לפני שוכן מרומים שיצליח דרכה. ככלותה להתפלל הסירה השק והאפר מעליה, ולבשה בגדי חמודות, התקשתה בתכשיטים וייפתה את עצמה ביותר, וה' נתן לה זיו ויופי מיוחדים להיות נושאת חן ושכל טוב בעיני כל רואיה. היא בקשה משפחתה להביא נאד חלב, כד יין, שמן, קמח, לחם גבינה, ובלילה בהחבא יצאו שתיהן לעבר מחנה אליפורני.

לפנות בוקר הגיעה יהודית אל המחנה, שומרי המלך עצרוה ושאלוה למעשיה. אמרה להם יהודית: מבנות היהודים אני. ברחתי הלילה בהחבא מארץ יהודה, כי יודעת אני שבעוד ימים ספורים תלכד יהודה לפניכם. ברצוני להכנס אל מלככם ולגלות לו סודות עם היהודים, כדי שיוכל להורות לאנשי הצבא בדיוק מה לעשות וכיצד לכבוש. בראות השומרים את יופיה ונועם הליכותיה ודיבוריה, נשאו הדברים חן בעיניהם והביאוה לפני המלך.

 

יהודית מתייצבת לפני המלך

כאשר התייצבה יהודית לפני המלך, נשאה חן בעיניו מאוד מאוד. אמר לה המלך: אל תיראי ממני, כי לא אחפוץ במות עמך, אלא רק שיקבלוני עליהם למלך, ועתה אמרי לי על מה נסת מהם ותבחרי לבוא אלינו?

ענתה יהודית: אנחנו עם היהודים חטאנו לפני ה' והמרנו את פיו. לכן שלח ה' ביד עבדיו הנביאים לייסרנו על עוונותינו. עם ישראל שרויים כעת בפחד גדול, כי יודעים הם שפוקד עליהם ה' את עונשם. אולם אני אמתך יהודית לא עזבתי את ה' אלקי. דבקה אני בו ובמצוותיו, ומתפללת לפניו שלוש פעמים ביום. והנה נאמר לי במראות אלוקים כי רוצה ה' להנקם מעמו, ולכן ציווני ה' שאבוא אליך, ואגלה לך בדיוק את הזמן המתאים – זמן חרון אפו של הקב"ה – ואז תכנס לירושלים ותכבוש אותה ללא שום בעיות, ויהיו כל עדת ישראל נופלים לפניך כצאן ללא רועה.

הביט אליפורני אל יהודית, התפעם מזיו יופיה, מנועם דבריה ומגודל השכלתה, ונכנסו דבריה אל ליבו. מאז אותו יום היתה יהודית לבת בית באהלו של המלך. אמנם לא אכלה ממאכליו, כי הסבירה לו שאין ביכולתה לאוכלם, אך היתה יוצאת ובאה בחופשיות רבה. כמו כן איפשר לה המלך לצאת שלוש פעמים ביום מחוץ למחנה כדי להתפלל.

 

המשתה

חשק גדול מילא את לבו של המלך לקחת את יהודית לו לאשה. הוא ביקש משומר הפילגשים כי יאות לפתותה ולרצותה. הלך שומר הפילגשים אל יהודית, והתחיל לקחתה בדברים. אמרה לו יהודית: מי אני אשר אמנע מאדוני דבר, כל הישר בעיניו אעשה, כי כל אשר יחפוץ אדוני המלך הוא טוב לי.

כשמוע המלך דברים אלו מאת שומר הפילגשים, לא היה גבול לגודל שמחתו. הוא קרא אליו את יהודית אל אהלו, וערכו יחדיו משתה גדול. אמר המלך ליהודית: אכלי לחמך בשמחה, ושתי בלב טוב יינך, כי מצאת מאוד חן בעיני. אמרה לו יהודית: אשתה אדוני, כי יום שמחה גדולה הוא לי מכל ימי חיי. ישבה עימו ואכלה, פתחה את נאד החלב והשקתה אותו. שמח המלך שמחה גדולה מאוד, ובשמחתו שתה יין בכמות גדולה כזאת שלא שתה מימיו. לאחר המשתה, יצאו כל עבדי המלך מן האוהל, ונשארו יהודית והמלך לבדם.

 

באבוד רשעים – רינה

בצאת העבדים מן האוהל, פנה אליפורני אל מיטתו, החלב והיין ששתה הפילו עליו תרדמה גדולה. עמדה יהודית לפני המיטה והתפללה בדמעות: חזקני ה' אלוקי ישראל, ואנקום את נקמת עמך ישראל. ויהי ככלותה להתפלל קרבה אל העמוד אשר בראש המיטה, שלפה את חרבו של אלפורני, תפשה בשערות ראשו ואמרה: חזקני נא אלוקי. הכתה פעמיים בצוארו, וחתכה את ראשו. לאחר מכן שסעה יהודית את גופו מכף רגל ועד ראש. את ראש המלך נתנה לשפחתה שתשים באמתחתה, וכעבור זמן פנו שתיהן ויצאו כמנהגן להתפלל בכל יום ויום. איש מן השומרים לא אמר להן מאומה, כי כן ציוה המלך לאפשר להן לצאת מן המחנה להתפלל. הגיעה יהודית אל שערי ירושלים וקראה: פתחו השערים, כי עימנו אל, אשר עשה היום תשועה גדולה לעם ישראל.

כאשר שמעו שומרי העיר את קולה של יהודית, וראו אותה שבה לשלום ממחנה אליפורני, שמחו שמחה גדולה מאוד, ופשטה השמועה בכל רחבי העיר, עד שבאו כולם, גדולים וקטנים, לבושים במיטב בגדיהם, ועשו שמחה גדולה.

סיפרה להם יהודית את סיפורה המופלא, והוציאה מאמתחתה את ראשו של אליפורני. קריאות הודיה נרגשות פרצו מפי כולם, עוזיהו קרא בקול: "כן יאבדו כל אויבך ה' ", ואת ראשו של אליפורני תלו על ראש החומה.

אמרה יהודית לעוזיהו ולראשי הצבא, עתה בודאי נתן ה' את כל מחנה אליפורני בידכם. חזקו ואמצו לקראת המלחמה. וכרוח ה' הטובה עליה, יעצה להם יהודית כיצד בדיוק לפעול, וכעצתה כן עשו.

 

תיפול עליהם אימתה ופחד

כאשר האיר היום, לקח כל איש מאנשי צבא ירושלים את כלי מלחמתו, ויצאו מן העיר. הם לא התקרבו אל מחנה האויב, אלא השמיעו קולות של תרועת מלחמה. כאשר שמעו זאת שומרי המחנה של אליפורני, הבינו כי הגיעה השעה לצאת למלחמה. באו ליד אוהל מלכם והשמיעו קול גדול להעירו. זמן יקר חולף, והמלך אינו קם. אמרו השלישים ושרי הצבא: אין זמן להתמהמה כעת, לכו ועוררו את המלך, כי יצאו העכברים מחוריהם ופיתו אותנו למלחמה. ביראת כבוד נכנס סריס המלך שומר הפילגשים באוהל אליפורני, עמד לפני קלעי מיטתו וספק את כפיו זו לזו, אולי ישן הוא ויקץ, אך אין קול ואין עונה. בלית ברירה הסיר הסריס את קלעי המיטה, וזעקת שבר גדולה נמלטה מפיו. מלכו הרם והנישא מושלך ארצה מתגולל בדמו וראשו איננו!!! חיפש הסריס את יהודית ולא מצאה. קרע הסריס את בגדיו, בכה בכי גדול ויצא החוצה בקריאה: אשה אחת יהודיה הצליחה להפיל את ראשנו, הנה אדוננו המלך מת, מתבוסס בדמו וראשו איננו. זעקות שבר, בהלה וחרדה נמלטו מפי כולם, ויהי המחנה כולו חרדת מוות.

 

הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו

לרגע זה חיכה צבא ירושלים, מיד התחילו לרוץ לכיוון מחנה האויב, והללו ברחו כמטורפים, עזבו את כל רכושם ונסו בין ההרים, השיגו אותם אנשי יהודה והכו בהם מכת חרב גדולה מאוד. ויתר העם הלכו למחנה האויב ובזזו אותו, וישללו שלל רב מאוד: בצאן ובבקר, ברכב ובסוסים ובכל מטלטלי אהליהם. כל כך גדול היה השלל עד שנתעשרו כולם עושר רב. עושרו של אליפורני וכל רכושו ניתן מאת העם ליהודית הצדקת, והיא הקדישה אותו לבית המקדש.

אותו מלך גוי אשר בשעתו דיבר טוב על היהודים בפני אליפורני, שמח שמחה גדולה מאוד על הניצחון המזהיר שנתן ה' יתברך לעמו ישראל, והחליט לעזוב את האלילים, להתגייר ולהסתופף תחת כנפי השכינה – הוא וכל ילידי ביתו. וכך התגדל והתקדש שמו של הקב"ה בעולם, ועשו כולם ימים של שמחה והודיה לה' יתברך על כל ניסיו ונפלאותיו, אשר הוציאם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

  {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 14] – לימוד לקראת חג החנוכה – מעלת הדלקת נרות חנוכה

 

מעלת הדלקת נרות חנוכה

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של הדלקת נרות חנוכה

 

 

נרות של אהבה

מעשה במלך אחד שהיה לו חבר, אשר היה אוהב אותו אהבת נפש עזה. מאהבתו אותו, קרא אותו ואמר לו: ברצוני לכבדך ולבוא אל ביתך, ועל כן בבקשה תכין עבורי סעודה.

האיש לא ידע את נפשו מרוב אושר – המלך בכבודו ובעצמו רוצה לבוא אל ביתי! בהתרגשות רבה התכונן לקראת הביקור. אמצעים רבים לא היו ברשותו, אולם הוא התאמץ בכל כוחו: קנה מאכלים משובחים והשתדל להכינם בצורה יפה ונאה, ערך את השולחן במפה הנאה ביותר שהיתה לו, ובכלים הנאים ביותר שבביתו, הדליק נברשת יפה, וכך חיכה בקוצר רוח לבואו של המלך.

היום המיוחל הגיע, והנה הוא שומע קול המולה של כרכרות מתקרבות בליווי תזמורת הפילהרמונית. לאחר מספר דקות נגלה לעיניו מן החלון מחזה הוד: כרכרות מפוארות מקושטות בעיטורי זהב ומשובצות אבני חן יקרות, כשלפניהן הולכת התזמורת המורכבת מנגנים בעלי שם עולמי. המלך ירד מן הכרכרה ונתקבל על ידי משמר הכבוד בתרועות החצוצרות. לפניו נפרס שטיח אדום מלכותי, כשמשני צידיו עומדים שני טורים של חיילים ובידיהם מנורות זהב. המלך פסע מעדנות על השטיח והתחיל להתקדם לכיוון ביתו של החבר.

מיודענו נלחץ. הוא הביט פעם נוספת על הבית לראות אם הכל מסודר במקומו. את מבטו לכדה הנברשת, כל כך חיוורת היא ועלובה מול מנורות הזהב של המלך! בהחלטה של רגע הוא מיהר להוציא את הנברשת ולהסתיר אותה בצד. הרי אין היא מתאימה לכבודו של המלך! וחסרונה ודאי לא יורגש בתוך האור הגדול שמפיצות מנורות המלך!

הגיע הרגע. נכנס המלך עם פמלייתו אל הבית. התיישב ופנה אל בעל הבית: האם לא הדלקת נרות לכבודי? השיב לו: אדוני המלך, ראיתי את כל הכבוד הגדול, ואת כל האורות הרבים שאתה מוקף בהם, והתביישתי והטמנתי את המנורות שהכנתי. אמר לו המלך: "חייך, שאני מניח את כל מה שהבאתי איתי, ואיני משתמש במנורות הזהב שלי, אלא באור שלך, בשביל האהבה שלי אליך!".

כך הקדוש ברוך הוא כולו אורה, והנה מצווה הוא את עם ישראל לעשות לפניו מנורה להדליק בה נר תמיד בבית המקדש. אמרו ישראל: הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו, והוא חפץ שנדליק לפניו נרות?! אין זאת אלא מאהבתו אותנו.

כמה חביבים נרות חנוכה, שהם זכר ודוגמא למנורה שהיתה בבית המקדש, ואשר מזכירים לנו תמיד, אף בחשכת הגלות, את אהבת הנצח שאוהב הקב"ה את עמו ישראל.

 

רץ כצבי

רבי יוסף מספינקא זצ"ל סיפר לתלמידו, כי בצעירותו, כשהגיע הלילה הראשון של חנוכה לאחר תפילת ערבית, לא הצליח ללכת לביתו בנחת כהרגלו. ואף על פי שלא היה לכבודו לרוץ ברחוב, בכל זאת כל כך היה גדול חשקו להדליק נר חנוכה, עד שרץ במהירות רבה, כדי לזכות לקיים מצוה זו בהקדם...

 

התאמצות למצווה

האדמו"ר רבי זאב וולף מזיטומיר נתקע פעם בימי החנוכה באמצע הדרך יחד עם כמה חסידים שנסעו עמו. הנסיעה התארכה מעבר לצפוי והם ראו שלא יספיקו להגיע למחוז חפצם הלילה, ויצטרכו ללון אצל אחד הכפרים הסמוכים. הלכו ופנו אל אחד הכפרים לחפש מקום ללון, שבו יוכל הרבי להדליק את הנרות. ולשמחתם מצאו כפרי אחד שהסכים להכניסם.

"אולי יש לך חנוכיה עבורי לצורך הדלקת נרות?" שאל הרבי. "אחפש", ענה הכפרי, "אולי במחסן העצים אמצא חנוכיה".

חיפש ומצא, והביא לרבי חנוכיה שהיתה מפוייחת כולה, דביקה משמן, ומכוסה אבק ולכלוך. לקח הרבי את החנוכיה בשמחה ובהתרגשות, הפשיל את שרווליו, ובעצמו התחיל לנקותה ולצחצחה. חסידים שהיו שם סיפרו, שהרבי ניקה את החנוכיה בכל כוחו ובהתרגשות של קדושה, עד שזיעה רבה ירדה ממנו ופניו האדימו מרוב מאמץ בניקוי החנוכיה והכנתה להדלקה.

 

הדלקת הנרות של החייט

באחד מימי החנוכה נקלע הגאון רבי חיים עוזר זצוק"ל אל העיר קראקוב. בשעת הדלקת הנרות, נתקע מעילו במסמר שהיה תקוע בקיר, ונקרע. מיהר רבי חיים עוזר אל ביתו של החייט המקומי, והלה ביקש שימתין לו עד שידליק נרות, שכן אסור לעשות מלאכה עד לאחר ההדלקה. ישב רבי חיים עוזר והביט בחייט. פשט הלה את מעילו התעטף בבגדי שבת, והחל לברך על הנרות בשמחה ובהתלהבות מרובה.

התפעל רבי חיים מאוד מהדלקתו של החייט הפשוט, ואמר: "אם זוהי מדרגתם של החייטים בעיר, אות היא כי מעלתם של יהודיה גבוהה היא. לא פלא הוא שיצאו מקראקוב גדולי תורה שהאירו את העולם כולו בתורתם!".

 

זה אלי ואנווהו

רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, היה חי בפשטות נפלאה – בבית פשוט וצנוע, עם רהיטים וכלים פשוטים בתכלית. אולם בכל מה שנוגע לתשמישי קדושה ולצורכי מצוה, לא הסתפק הרבי בכלים פשוטים, הוא היה מהדר וטורח להשיג כלים נאים ביותר. היתה לו חנוכיה יפה מכסף, פמוטים נאים לנרות שבת, כוס גדולה ליין של קידוש, קופסא מיוחדת לבשמים להבדלה וכדומה.

אחד מחסידי הרבי, שהיה עשיר מאוד, זכה פעם בגורל – בשולחן קטן ונאה, מחוטב היטב, עשוי בטוב טעם ודעת. עז היה חפצו לתת שולחן זה במתנה לרבי, כדי שיפאר את ביתו הדל והפשוט. אולם הצדיק מאן לקבל את המתנה. הלך העשיר אל בנו של הרבי – רבי אליהו, כדי לטכס עימו עצה, כיצד להשפיע על הרב לקבל את השולחן.

בא ר' אליהו לפני אביו, והסביר לו שגם שולחן זה נצרך הוא לצורכי מצוה – להעמיד עליו את החנוכיה, ויש בכך משום "זה אלי ואנווהו" – "התנאה לפניו במצוות". נתרצה הצדיק לקבל מתנה זו – אבל בתנאי אחד: השולחן הזה לא יעמוד בביתו במשך כל ימות השנה! רק בימי החנוכה יובא השולחן אל בית הרבי, כדי לפאר וליפות את מצוות הדלקת נרות חנוכה...

 

מאיר בכל העולמות

קהל של חסידים הצטופף בבית מדרשו של "החוזה מלובלין" זצ"ל בשעת הדלקת נר חנוכה. הרב ברך על הנרות בדבקות עילאית, הדליק ונותר לעמוד במקומו כשהוא מביט בלהבות האש המרצדות. כאשר כילה את מלאכת הקודש, התחילו החסידים להתקדם לעברו לפי הסדר ולקבל את ברכתו.

והנה הגיעה לפניו קבוצה של יהודים מעיירה הסמוכה ללובלין, ובפיהם בקשה: "סבל רב סובלים אנו מיהודי בשם יעקב. האיש הוא "מוסר" – מלשין, וכבר מסר לשלטונות הגויים יהודים רבים, אשר נאלצו לשלם כסף רב. היו גם יהודים שנאסרו בגלל הלשנותיו, ועוד כמה יהודים עומדים ומחכים למשפט לאחר שמסר אותם, וצפויים הם לעונשים כבדים ומרים. אנא, יעשה נא הרבי כלה במלשין זה!".

חשב הרבי שעה קלה, ואחר כך נענה ואמר בהשתוממות: "כיצד יתכן הדבר? איך יכול להיות שיהודי זה הוא "מוסר", הן מאיר הוא בכל העולמות!" נרתעו האנשים לאחוריהם, ולא ידעו את נפשם מתמהון.

ימי החנוכה חלפו, והרב שלח לקרוא לחסידים. שוב שמע את דבריהם, אלא שהפעם קילל את הרשע המוסר, שלא יוכל להזיק עוד ליהודים.

שמע בנו של הרב ותמה, מדוע בימות החנוכה טען כי מאיר הוא ואין הוא יכול לעשות דבר, ואילו עתה מקללו? השיב הרב: "מוסר זה, כמה ששפל הוא, בכל זאת הדליק את נרות החנוכה, וכאשר הדליק ראיתי שמאיר הוא בכל העולמות, על כן היה עלי לחכות עד לאחר החנוכה, כדי שאוכל להסיר את פגיעתו אליכם...". כמה גדולים הם ימי החנוכה, כמה גדולה מעלתו של המדליק נרות חנוכה!

 

בנים תלמידי חכמים

אמרו חז"ל במסכת שבת (דף כג עמוד ב), אמר רב הונא: הרגיל בנר, זוכה לבנים תלמידי חכמים. [שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור, שעל ידי נר מצוה של שבת ושל חנוכה, יבוא אור של התורה]. הזהיר במזוזה, זוכה לדירה נאה. הזהיר בציצית, זוכה לטלית [בגד] נאה. הזהיר בקידוש היום, זוכה לשפע למלאות כדים וחביות של יין.

ומעשה ברב הונא שהיה רגיל לעבור על פתח ביתו של רבי אבין, וראה שהיה זהיר מאוד בהדלקת הנרות לכבוד שבת ולכבוד חנוכה, אמר בטוחני שיצאו מבית זה שני תלמידי חכמים גדולים, ובאמת יצאו מבית זה, רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין, אחד כנגד שהיה זהיר בנרות שבת, ואחד כנגד שהיה זהיר בנרות חנוכה. וכמו כן רב חסדא היה רגיל לעבור על פתח בית אביו של רב שיזבי, וראה שהיה זהיר בהדלקת הנרות לכבוד שבת, אמר בטוחני שיצא מבית זה תלמיד חכם גדול, ובאמת יצא מבית זה רב שיזבי.

 

נרות גדולים

בחצי האי קרים שבחבל אוקראינה, היתה קהילה יהודית גדולה. יהודים רבים, שנמלטו מאימת הגזרות והרדיפות – מצאו שם מקום מפלט. רבי חיים חזקיה מדיני, מחבר סדרת הספרים "שדי חמד", החליט להתיישב בקרים, דבר שעורר התרגשות גדולה ושמחה כללית. פה אחד באהבה וברצון הכתירו אותו כרב הקהילה.

בהגיע ימי חנוכה, נוכח הרב לראות, כי נרות החנוכה הנמכרים בדוכנים הינם קטנים מאוד, כה צרים היו עד כי לא דלקו אפילו כפי הזמן המינימום של חובת ההדלקה [חצי שעה]. רבי חיים חזקיה הורה להכפיל את גודל הנרות, בהסבירו את חובת ההלכה, וגם כי "כל הזהיר בנר שבת ונר חנוכה לעשותם יפה – יהיו לו בנים תלמידי חכמים".

הכפלת גודל הנרות הכפילה גם את מחירם, ויהודי קרים עניים ודלים היו. אך איש מהם לא התנגד. גדולה היתה שאיפתם לזכות לבנים מאירים בתורה, ומאותה שנה הוכפל גודל הנרות.

 

נרות חנוכה בשואה

בשואה הנוראה, חפצו צוררי ישראל לכלות את העם היהודי. אולם גם בחושך הנורא של גיא הצלמוות הגרמני, עלו ניצוצות של גבורה ומסירות נפש לקיום המצוות, האירו באור יקרות, והוכיחו את גבורתו וחוסנו הפנימי של עם ישראל, ששום צורר אינו יכול לו.

וכך מספרים החסידים אודות הדלקת הנרות של הרבי הקדוש מצאנז וחסידיו, במחנה העבודה "מיהרלדארף", חנוכה תש"ה:

היהודים השבורים והרצוצים שם במחנה, לא ידעו באיזה יום בשבוע יחול יום ראשון של חנוכה. לוח שנה עברי לא היה בידם, והם היו מנותקים בכל וכל. הלכו אפוא אל הרבי מצאנז זי"ע, והוא התיישב מיד בצריפו עם גזיר פחם בידו האחת, ששימש לו במקום עיפרון, ועם קרעי נייר של שק מלט בידו השנית, והתחיל לרשום עליהם מספרים ולחשב חשבונות על פי הזכרון, עד שחישב בבירור באיזה יום בשבוע יחול כ"ה בכסלו.

בהתקרב ימי החנוכה, הזדמן לרבי לעבוד במחסן העצים של המחנה. הוא ניצל הזדמנות פז זו, שהתגלגלה לידיו משמים, ובסיועם של עוד כמה יהודים התקין בסתר מנורה של עץ.

אולם כיצד ישיגו שמן להדלקה? גם לזאת מצאו פתרון, מידי פעם היו היהודים מקבלים מרגרינה בקצבה. כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים, תוספת נחוצה של אנרגיה לגוף התשוש. אך בימי החנוכה – כל פירור של מרגרינה הוא סם חיים לנשמה, תוספת אדירה של אנרגיה לנפש היהודית, שכן ממנו אפשר להתיך מעט שמן להדלקת נר חנוכה... ואכן יהודים רבים מן המחנה הפרישו במסירות נפש פירורי מרגרינה, ושמרו אותם עבור הדלקת הנרות.

ופתילות מאין? חיש קל נשלפו חוטים מבגדי המחנה הבלואים שעטפו את גופם, עבור התקנת הפתילות, לשם מצות הדלקת נרות חנוכה.

כשהגיע ליל ראשון של חנוכה, זכו היהודים במחנה להדליק את נרות החנוכה כמצוותם. הרבי זי"ע העלה את השלהבות ברטט של קדושה... שמחה עצומה הציפה את הלבבות.

ומספר הרבי: באחד הלילות הבאים, אחזה אש הנרות בצריף כולו, והתלקחה שריפה גדולה. מיד באו הרשעים לחקור ולדרוש מה היה שורש המאורע, ועל מעשה כזה – להדליק אש במחנה – היו ממיתים תכף ומיד את האיש ההוא שהעז לעשותו. ואף על פי כן לא עזבונו חסדיו יתברך שמו, וניצלנו מידיהם.

ובסיום הדברים הוסיף הרבי בהתרגשות גדולה: "אפילו אודה לה' כל ימי חיי, בימים וגם בלילות, לא אצא ידי חובתי, להודות לאלוקים על שזכיתי אז תחת שלטון הרשעים לקיים את המצוה כראוי ולהדליק נר חנוכה כהלכתו, ולא זו בלבד אלא שיצאתי משם חי וקיים חרף הסכנה הגדולה שריחפה אז על ראשי".

 

כשחיים בניסי ניסים – לא מוותרים על "פרסומי ניסא"!

ועוד על הדלקת נרות חנוכה בצל השואה הנאצית, מספר יהודי מוינה – אוסטריה, חנוכה תש"ה:

הימים הסמוכים לחנוכה הפכו לזמנים של גלויי מסירות נפש, כאשר הכל אגרו סוגי שמן מכל מקור אפשרי, כדי לקיים את מצות הדלקת נרות החנוכה גם בתנאי המחסור החריפים ביותר של המלחמה.

בהתקרב ימי החנוכה, הופצצה גרמניה על ידי מטוסי בנות הברית, לכן הועסקנו בפינוי הריסות בתים. באחת הפעמים נצטוינו לפנות עליית גג, בה היתה פינת עבודתו של צייר. הוטל עלינו להוריד את התמונות, הבדים והצבעים. שם גילינו פך שמן... כמו השמן של נס חנוכה.

הטמנו את השמן בזהירות כדי לקיים בו את מצות הדלקת הנרות. באותם ימים היתה בנו דחיפה פנימית חזקה לעשות הכל כדי לקיים מצוות, לכן לא דנו בשאלות הלכתיות, כמו: האם ההלכה מחייבת להסתכן כדי להשיג שמן? מה דינו של שמן זה? רבים מבינינו חסכו מפיהם את מנת המרגרינה השבועית הקטנה, והיה כל איש מנסה להשיג מעט שמן, ומסתיר אותו עד לחג. אף אחד לא היה מוכן לוותר על מצות "פרסומי ניסא".

חשנו, כי אצלנו כל רגע של חיים הוא בניסי ניסים, וחייבים אנו להודות על כך.

כך הדלקנו את נרות החנוכה בשיר ובהלל. לא ניתן לתאר היאך שרנו אז את הפזמון "מעוז צור ישועתי... ", כיצד זעקנו את סופו של הפזמון: "חשוף זרוע קדשך, וקרב קץ הישועה. נקם נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה. כי ארכה השעה..." (אנצ' שמע ישראל ח"ב).

 

מצוות חכמים

מצות הדלקת נרות חנוכה, וכן כל שאר המצוות שמדברי חכמים, אף על פי שאינן מן התורה, בכל זאת אצל הקב"ה מעלתן גדולה כאילו הן מצוות מן התורה, וכמו שכתוב במדרש תנחומא (פרשת נשא סימן כט): אל יאמר אדם, אינני מקיים מצוות חכמים, הואיל ואינן מן התורה. אמר הקדוש ברוך הוא, בני, אין אתם רשאים לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם חכמים, תהיו מקיימים, שנאמר (דברים פרק יז פסוק י, יא): "ועשית על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". וכל כך למה? שאפילו אני מסכים על דבריהם! שנאמר (איוב פרק כב, פסוק כח): "ותגזור אומר ויקם לך". תדע לך, שהרי יעקב אבינו בשעה שברך את מנשה ואפרים, מה כתוב שם? (בראשית פרק מח, פסוק כ) "וישם את אפרים לפני מנשה", הקדים את הקטן אפרים לפני הגדול מנשה, וקיים הקדוש ברוך הוא את גזרתו של יעקב. אימתי? בקרבנות הנשיאים שזכה והקריב שבט אפרים תחילה, שנאמר: "ביום השביעי נשיא לבני אפרים", ואחר כך: "ביום השמיני נשיא לבני מנשה".

ומעשה בזמנו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל, שהמושל בעירו וינא היה אוהב מאוד לקרוא ולהתעניין בספרי התלמוד שלנו. והנה יום אחד קרא המושל בגמרא מסכת ברכות (דף ד, עמוד ב): 'כל העובר על דברי חכמים, חייב מיתה'. התפלא מאוד על זה, והזמין אליו את הגאון רבי יהונתן, כדי שיפרש לו את הכתוב. כשבא הרב, שאלו המושל כיצד יתכן שאדם שעובר על דברי חכמים חייב מיתה, ואילו העובר על דברי הקב"ה, במקרים רבים אינו חייב מיתה, כגון העובר על מצוות עשה או האוכל בשר חזיר או נבלות וטרפות וכל כיוצא בזה, שאינו חייב מיתה אלא מלקות ארבעים? אמר לו הרב, הנה אדוני מושל גדול ונכבד וקרוב למלכות, אם תגזור עלי כעת –'צא מפני!' ולא אציית לפקודתך – אף על פי שיש בידך להכות אותי או לאסרני במאסר, מכל מקום אם תהרגני, גם עליך תעבור כוס החימה והזעם מאת המלך, ויעניש אותך בעונש גדול. אבל אם יעיז אדם ההולך מחוץ לארמון, להיכנס ללא רשות לארמון של אדוני המושל והחייל שעומד על המשמר הניצב בפתח שער הארמון, יצעק אליו לבל יכנס, והוא לא ישמע בקול החייל, ויירה עליו החייל מתוך רובהו ויהרגהו, בודאי שהחייל השומר לא יענש, ואף ישבחו אותו שהוא כאיש גיבור חיל העומד על משמרתו כראוי. והסיבה לכך, שאם לא תהיה רשות לחייל לעשות משפט חרוץ, לשוא שקד שומר, כי יתעללו בו כל הפוחזים כרצונם, כיון שאינו אלא חייל פשוט. לא כן אדוני המושל, אשר עוצם גדולתך ומעלת כבודך היא כבר לשמירה טבעית, אינך צריך רשות לעשות דין לעצמך ולהרוג את מי שלא יציית לפקודתך.

כן הדבר בדברי חכמינו ז"ל העושים משמרת לדברי תורתינו הקדושה והנפלאה, הרי הם בגדר שומרי משמרת הקודש, ולכן ביותר צריכים שמירה על דבריהם, לבל יזידו אנשי לצון לעבור על דבריהם. לכן פעמים עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל דברי תורה ועונשם חמור יותר מדברי תורה, אשר בלאו הכי נשמרים גם בלי עונש חמור.

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנוכיות דולקות

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 15] – לימוד לקראת חג החנוכה – סיפור לחנוכה - מה אגיד לאבא?!

 

סיפור לחנוכה - מה אגיד לאבא?!

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של כד שמן

 

 

"מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כסף בבית אחד", הרהר רבי ליפא בליבו בעת שהותו בביתו של הגביר מר הילקוט, במילנו שבאיטליה. רבי ליפא, גבאי צדקה מירושלים, אשר הגיע לאיטליה כדי לאסוף כסף לטובת מוסדות התורה בירושלים, התארח בביתו של הגביר היהודי מר הילקוט. רבי ליפא היה מופתע מהעושר הרב שניבט מכל פינה בארמונו של הגביר. מהתקרה השתלשלו מנורות קריסטל נוצצות, ועל רצפת השיש פרושים היו מרבדים מעשי אומנות. גם השולחן היה ערוך בכלים מפוארים ביותר, כלי הבדולח מבהיקים וכפות ומזלגות מזהב לצד צלחות פורצלן עדינות. הוא המשיך לסקור את שכיות החמדה, אך לפתע נתקלו עיניו במשהו מוזר... חנוכיית זהב ענקית ניצבה על אחד ממדפי המזנון, וסמוך לה היו מונחים שברים של בקבוק. המראה היה משונה עד כדי גיחוך: שברי זכוכיות בארמון שכזה... הרי הם לא הולמים את המקום!

הגביר, שהבחין במבטי התמיהה שנשקפו מעיניו של רבי ליפא, פנה אליו ושאלו: "רבי אתה כנראה מתפלא מה עושות כאן הזכוכיות הישנות?".

"נכון מאוד, הן כל כך לא משתלבות בין המוצגים יקרי הערך בביתך", הגיב רבי ליפא בפסקנות.

"אוי לא, רבי, הם מאוד יקרי ערך עבורי! עוד יותר מכל הזהב, הכסף והקריסטל. אני חייב לשברים אלה את עולמי... ".

"עד כדי כך?" שאל רבי ליפא בתמיהה.

"כן. ויש סיבה מדוע הם מונחים כאן", קבע מר הילקוט.

"האם אני יכול לשמוע מהי הסיבה?" שאל האורח בסקרנות.

"בודאי", השיב בעל הבית, וכך החל לספר את סיפורו:

"נולדתי בהולנד, שם למדתי בישיבה, וחשבתי שאשאר שם כל ימי חיי, אך כשהגעתי לגיל שמונה עשרה, הגיע מכתב מאת סבי, אשר התגורר באיטליה, ובו בקשה, שאני הנכד הבכור אבוא לעזור לו בחנותו תקופה קצרה, מאחר והוא אינו חש בטוב. הורי הסכימו, ואפילו עודדו אותי לנסוע, וכך מצאתי את עצמי בגיל צעיר עוזב את עולם לימוד התורה ועובר לחיי מסחר.

עזרתי לסבא בחנות מבוקר את ערב, אבל לצערי מצבו של סבא החמיר, ולאחר זמן מה הוא נפטר... הורי דרשו שאחזור הביתה, אך אני כבר הייתי שקוע בעולם המסחר. ההצלחה האירה לי פנים ועשיתי חיל בעסקי. מכרתי סחורה בכמויות אפילו יותר מסבא בימיו הטובים... נהניתי מכל אגורה שהרווחתי במו ידי, וכתבתי להורי, שאני נשאר באיטליה.

כך גדלו העסקים מיום ליום. פתחתי סניפים רבים, והייתי עסוק בעבודתי מיום עד לילה. ערב אחד הייתי טרוד ביותר בעבודתי, ויתרתי על תפילת מעריב... וזה היה הצעד הראשון שלי בהחלקה במדרון התלול של ההתרחקות מהיהדות... במשך הזמן דילגתי גם על שחרית בתירוץ שזה רק היום, אבל מחר אני ודאי אתפלל, אך המחר הזה לא הגיע...

כעבור מספר שנים התחתנתי ונולדו ילדי, אך לא חינכתי אותם בדרך של אבי וסבי בדורות הקודמים, ושמץ מיהדות הם לא ידעו... עד לאותו מקרה...

יום אחד בלכתי ברחוב, ראיתי קבוצה של ילדים יהודים משחקת. הם נראו מאושרים מאוד, כפי שילדים צריכים להראות, אך לפתע שמעתי זעקה נוראה. התקרבתי מיד למקום והבחנתי בילד קטן מוקף בחבריו והוא ממרר בבכי קורע לב. חבריו שעמדו מסביבו ניסו להרגיעו, אך הילד לא נרגע, וכל הזמן הוא חזר על אותן המילים: "מה אני אגיד לאבא? מה אני אגיד לאבא?".

נגשתי אל הילד, ושאלתי אותו, מה קורה כאן? הילד היפנה את מבטו אלי. עיניו היו אדומות מבכי, אך כל מה שהצליח לומר היה "אני בצרה! מה אגיד לאבא??".

"מה קרה, אולי אני יכול לעזור לך?", שאלתיו.

הילד השתתק, וחבריו הסבירו לי במקומו, שהוא בא ממשפחה מאוד עניה. אביו חסך במשך תקופה ממושכת פרוטה לפרוטה עבור בקבוק שמן זית כדי שיוכל להדליק את נרות החנוכה בהידור. והיום אחרי הצהריים הוא שלח את בנו לקנות את השמן, כשהוא דאג להזהירו קודם לכן לבל יתעכב בדרך, ויבוא ישר הביתה, כדי שחס וחלילה לא ישבר הבקבוק. הילד אומנם קנה את הבקבוק, אך את הזהרותיו של אביו שכח, וכשפגש את חבריו המשחקים הצטרף אליהם, והבקבוק נשבר לרסיסים...

הסתכלתי על הילד, שעדיין המשיך לבכות וללחוש ללא הפסק בדאגה 'מה אגיד לאבא?', הרגשתי צער ורחמים בליבי על הילד, והבטחתי לו שאעזור לו. בקשתי ממנו להתלוות אלי לחנות, ושם קניתי עבורו בקבוק שמן זית שהיה גדול בהרבה יותר מן הקודם. האושר חזר לעיני הילד, וכל קבוצת הילדים שנכחו שם השתתפו בשמחתו.

בדרכי הביתה באותו ערב, המשיכו המילים להדהד באוזניי כעין מנגינה מהולה בתוגה, בעצבות: "מה אגיד לאבא?... מה אגיד לאבא?...", ואז... הבזק של הרהור חלף בליבי, חשבתי גם אני לעצמי: באמת, מה אגיד לאבא... לאבא שבשמים... שהפקיד בידי נשמה יקרה וציווה עלי לשמור עליה... מה אומר לאבא אחרי מותי? הרי הפניתי עורף ליהדות! איזה תירוץ, איזו אמתלה תהיה לי כשאעמוד לפני אבא שבשמים ביום הדין?!

ואז חזרתי אל המקום בו היו הילדים, ואספתי את שברי הבקבוק מהרחוב, ונטלתי אותם לביתי. ובאותו לילה, לתדהמתם של אשתי וילדי, הדלקתי את נר החנוכה, מה שלא עשיתי כבר הרבה שנים...

ביום למחרת הדלקתי שני נרות, ועם כל לילה שעבר, הוספתי עוד נר בחנוכיה, ועוד מקור אור לנשמתי. התבוננתי בנרות המרצדים, ובליבי הבהבה התקוה. נזכרתי בהורי, בביתי בילדותי. הלכתי רחוק – רחוק... ובחנוכה התחילה החזרה שלי ליהדות ולקיום המצוות...

התבין מעתה מדוע כה יקרים בעיני שברי זכוכית אלו?!" סיים מר הילקוט את סיפורו, וניכר היה בו שהוא מתרגש מאוד.

רבי ליפא חייך, פניו היו משולהבות, מבלי משים ניגש יחד עם מר הילקוט לעבר המזנון, והם ליטפו בעיניהם את שברי הזכוכית היקרים, אשר החזירו בן יהודי אל אבא שבשמיים... (ר. טובין).   

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 10] – לימוד לקראת חג החנוכה–מתתיהו, בנו של יוחנן הכהן הגדול והמכבי"ם

 

מתתיהו, בנו של יוחנן הכהן הגדול ממשפחת חשמונאי והמכבי"ם

 

 

תמונה קשורה

 

 

התקוממות בעיר מודיעין

המצב הקשה נמשך, והרדיפות הלכו וגברו, יראי ה' הבינו שהתורה והיהדות נתונים בסכנת קיום, בתנאים כאלה עוד מעט תאבד שארית יהודה חס ושלום, ולא יהיה המשך קיום לעם ישראל. הם הבינו, כי אין מנוס אלא לצאת למלחמה בחרב ובחנית מול הצר הצורר.

ההתקוממות הגלויה נגד היוונים התחילה בעיר "מודיעין". שם כינס מתתיהו, בנו של יוחנן הכהן הגדול ממשפחת חשמונאי, את שני אחיו ואת חמשת בניו: שמעון, יוחנן, יונתן, יהודה ואלעזר, אשר התחילו לדבר בגלוי על כוונתם להתמרד ביוונים.

הגיעה השמועה אל פוליפוס פקיד המלך אנטיוכוס, והחליט מיידית לעלות עם פלוגת חיילים אל העיר מודיעין. הוא הקים בה פסל, וציוה על כל התושבים להקריב לו קורבן. פוליפוס פנה אל מתתיהו וכה אמר לו: "שמע נא, מתתיהו הכהן! אתה איש נכבד בעמך, עשה את מצות מלכי אנטיוכוס, ותחיה ולא תמות". ענה מתתיהו בקול גאה ואמר:

"אני – את מצות מלכי אני עושה.

ואתם – עשו את מצות מלככם, כאשר ציוה אתכם!".

עוד הם מדברים, והנה קם אחד משרי פוליפוס שהיה יהודי "מתיוון" ואמר: "תמה אני מאוד משרי המלך ומצבאו, עד מתי תחרישו למתתיהו ולא תעשו נקמה בו, על אשר העיז פניו לבלתי עשות מצות המלך?"  ובדברו כן, שלף את חרבו, ורוצץ את ראשו של חזיר אחד, העלה אותו על המזבח אשר הקימו לכבודו של אנטיוכוס, והקטיר אותו באותו אופן שבו מקריבים – להבדיל – קרבן עולה בבית המקדש.

בראות מתתיהו את זאת, קצף מאוד וקנא את קנאת ה'. מיד שלף את חרבו, רץ לעבר אותו רשע, והכה אותו על צוארו בחוזקה. גופו של אותו רשע נפל על המזבח אשר הקים, ונשרף באש יחד עם בשר החזיר. ואילו ראשו עף כלפי מעלה, ונחת ליד שר הצבא היווני. בתוך הבהלה שנוצרה הכה מתתיהו אף בשר הצבא ובעוד רבים מחיילי היוונים, ואילו היתר מיהרו לברוח.

 

המכבי"ם

אך מתתיהו לא הסתפק בזאת. הוא תקע בשופר, והכריז:

"מי לה' – אלי! מי האיש החרד לתורת אלוקיו ומחזיק בבריתו – יבוא אחרי!

הוא אף ביקש מיהודה בנו לסבוב בארץ, לחפש במערות, ולצרף אליו כל איש אשר קנאת ה' טהורה מפעמת בליבו. הלך יהודה ממקום למקום בהכרזת: "מי לה' אלי !!!" ואכן התקבצו אליו עדת אנשים צדיקים החרדים לדבר ה', ובאו עמו אל העיר מודיעין. אמר להם מתתיהו: "שלום בואכם, מה לנו להרבות דברים ועצות? אין פה כי אם להתפלל לאלוקים להושיע את שאריתנו. ועתה! חזקו ונתחזקה במלחמה, ולה' הישועה". שמעו האנשים את הדברים, התחזקו והיו נכונים למלחמה. הם חרטו על דגלם את סיסמת הקרב:

מכב"י, על פי הפסוק: "מי כמוך באלים יה'!".

מתתיהו וצבאו הלכו ועברו מעיר לעיר. הם החלו להכות את מחטיאי עם ישראל – יוונים ומתיוונים. נתצו את הבמות שהקימו היוונים לאלילים, ואת ילדי ישראל מלו.

 

צוואת מתתיהו

מתתיהו חש כי קיצו קרב, על כן כינס הוא את בניו וחיזק אותם שימשיכו במלחמות הקודש נגד היוונים, וכך אמר להם: בני, יודע אני כי עתה יהיו מלחמות גדולות ביניכם ובין היוונים, על אשר קמנו להילחם בעד עמנו. ועתה בני, קנאו את קנאת ה', ולא תפחדו מן המוות. כי אם תמותו במלחמת ה' – תקבלו שכרכם מן השמים, ויתן לכם ה' חן וכבוד אמיתי בעולם הבא. הלוא תדעו, כי פנחס אבינו קינא אף הוא את קנאת ה' וסיכן את נפשו להרוג את המדיינית, וקיבל מאת ה' שכר על כך לדורות עולם. לכן בני, חזקו ואמצו, אל תיראו ואל תערצו מפני הגויים הטמאים האלה. כי הם – יבטחו בכוחם הכלה ובגבורתם החולפת, ואתם – תבטחו בכח ה' אלוקינו, אשר לא יכלה ולא יחלוף, ויכול הוא להושיע אתכם גם אם תהיו מעטים! היקבצו בני, כאיש אחד בלב אחד, וקנאו את קנאת ה', כאשר עשו אבותיכם, וה' יתן פחדיכם ומוראכם על אויבכם!

קרא מתתיהו לשמעון בנו הגדול ואמר לו: בני! יודע אני כי ה' נתן לך חכמה ודעת, וביכולתך להנהיג את עם ה' בעצה טובה ובהנהגה ישרה. ולכן התאמץ בכל כוחך להדריך ולהנהיג את העם הזה, וה' יהיה בעזרך!

לאחר מכן קרא מתתיהו לבנו יהודה וכך אמר לו: "בני יהודה, שמע לעצתי, ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח. אני ידעתי, כי איש מלחמות אתה, והאלוקים נתן בך כח וגבורה, ולבך כלב הארי, אשר לא ימס ולא יפחד. ועתה, כבד את ה' בכוחך, כי הוא נתן לך הכל וכל כוחותיך ממנו הם, וצא להלחם את מלחמות הקודש בכל עוז. ואל תתעצל ללכת לכל כיוון ולכל מקום בארץ הקדושה – במזרח ובמערב, בצפון ובדרום, לקחת נקמה מיד הגויים המטמאים אותה. אתה תהיה שר הצבא ומשיח מלחמה לאחיך היהודים, ותלך לפניהם בכל מלחמותיהם".

כסיימו לדבר, ביקש מתתיהו שיביאו לפניו פך שמן. הוא שפך אותו על ראש יהודה, ומשח אותו ל'משוח מלחמה'. אז הריעו כל העם תרועה גדולה, ותקעו בשופר וקראו: יחי הנגיד! יחי משוח המלחמה!

 

הקרב הראשון – נגד אפולוניוס

השמועה על התארגנות המרד, בראשותו של יהודה, הגיעה אל "אפולוניוס", מפקד גיזרת השומרון מטעם אנטיוכוס, והוא אמר: "מי הוא זה, אשר מלאו ליבו למרוד על אדוננו המלך אנטיוכוס?!". מיד גייס אפולוניוס את חיל המצב – גדודי הצבא האזוריים, ועלה לעבר הרי יהודה, כדי לדכא את המרד בראשיתו.

יהודה וקומץ לוחמיו – איכרים חסרי נשק שאינם מלומדים במלחמות, מצוידים בגרזנים ובקלשונים – יצאו לקדם את גדודי הצבא המאורגנים והחמושים של אפולוניוס.

"לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי – אמר ה' צבאות"! (זכריה ד, ו) כאשר ראה יהודה את אפולוניוס בתוך המחנה, נתן בו ה' רוח גבורה, ומיד רץ לקראתו עם לוחמיו אל תוך המחנה, והכה בצבאו מימינו ומשמאלו ומלפניו, והפיל את גיבורי הצבא כמו שמפיל הקוצר את אלומותיו. כך המשיך והתקדם בתוך המחנה עד שהגיע אל אפולוניוס עצמו, הכהו בחרבו והמיתו. התחילו אנשי הצבא לנוס, ויהודה עם צבאו רודפים אחריהם. הכו היהודים באויביהם מכה רבה עד מאוד, בזזו את שללם, ואף הצטיידו בחרבות ובכידונים מחללי האויב.

 

הקרב נגד סרון

אולם קרב זה היה רק ה"פתיח" לקרבות נוספים שהתנהלו בין צבא יהודה לצבא אנטיוכוס. לאחר נצחונו של יהודה על אפולוניוס, הוזעק מיד מפקד הצבא האזורי הגדול – "סרון", שחנה בארם. בלי שהיות, ערך סרון את צבאו הגדול למתקפה מוחצת נגד יהודה. הצבא חצה את הגלעד, ירד בשפלת החוף, ולפנות ערב הגיע עד בית חורון, דרוך ומוכן למלחמה.

יהודה לא היה ערוך כלל לקראת מלחמה כה גדולה, רבים מאנשי צבאו לא היו איתו. אך הוא החליט שעליו לאזור עוז ולהלחם, ולא להפגין חולשה בפני האויב. כאשר האיר הבוקר, ראו יהודה ואנשיו לפניהם עם רב ועצום והמון גדול. אמרו אנשי יהודה אליו: "איך נוכל להלחם בהמון גדול כזה, ואנחנו מתי מעט?" אמר להם יהודה: "קראו אל ה' ותיוושעו, כי לה' המלוכה והתשועה". בא יהודה מצד המחנה בהפתעה והכריז מלחמה בקול גדול בקוראו: "לה' התשועה!!!". בצורה ניסית ופלאית מאת ה', פרצה בהלה פתאומית במחנהו של סרון, וכולם החלו לנוס. רדף יהודה אחריהם, הכה בהם מכה רבה, והפיץ אותם לכל עבר.

"לולי ה' שהיה לנו, בקום עלינו אדם – אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו... ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם... עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ"!

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 11] – לימוד לקראת חג החנוכה–אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר

 

אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר

 

תוצאת תמונה עבור תמונות מסרת גיבורים ביד חלשים

 

ליזיאש – ממלא מקומו של אנטיוכוס

אנטיוכוס המלך הגדול שמע על ההתרחשויות בארץ ישראל, ולא ידע את נפשו. הוא החליט לגייס נגד יהודה צבא גדול ורב, אולם היתה לו בעיה: כדי לעודד את חייליו הסוריים ליציאה למלחמה, היה עליו להבטיח להם סכומי כסף גדולים, וסכומי כסף כאלו לא היו מצויים בכל קופות המדינה.

כדי לפתור בעיה זו, החליט אנטיוכוס, כי הוא עצמו יפנה עם צבא גדול לכיוון אחר – למדינת פרס, אשר לאחרונה התחילה למרוד בו, כדי לחזק שם את מעמדו, ולהכריח את התושבים להעלות לו מס. מכספים אלו, שתכנן לקבל, יוכל לשלם לחיילים אשר יצאו למלחמה ביהודה.

למשך תקופת היעדרו מן המדינה, מינה אנטיוכוס את שרו "ליזיאש", להיות ממלא מקומו כמושל סוריה וארץ ישראל. הוא מינה אותו אף להיות אפוטרופוס על בנו "אאופטר", שהיה עדיין קטן.

 

"אלה ברכב ואלה בסוסים"

מיד לאחר מינויו, נערך ליזיאש למלחמה נגד יהודה. הוא גייס בסוריה צבא עצום של 40,000 איש רגלי ועוד 7,000 פרשים, ועליהם הפקיד שרי צבא מעולים: גורגיאש, תלמי וניקנור. הוא עצמו נשאר בסוריה כדי להמשיך לנהל את ענייני המדינה.

כאשר עבר הצבא הסורי הגדול לאורך החוף, בדרכו למלחמה נגד החשמונאים, הצטרפו אליו אנשים רבים מתושבי הארץ הגויים. הם היו בטוחים בנצחונו של הצבא הסורי, והכינו כסף וצרורות כדי לקנות שלל. הם הביאו עמם גם שלשלאות ברזל עבור שבויי המלחמה היהודים, שחשבו לקנותם מן החיילים הסוריים, כדי למוכרם אחר כך לסוחרי עבדים! כך – כשהם בטוחים בנצחונם, חנו בבקעת אמאוס.

 

"ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר"

שמעו זאת אנשי יהודה, וידעו כי אין בכוחם לגבור על הצבא הסורי הגדול, ואין להם על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. הם רצו להתאחד יחד לעצרת של צום, תפילה וזעקה, ולשפוך את ליבם לפני ה'. אבל מאחר שירושלים היתה סגורה ומסוגרת, ובית המקדש היה מחולל וזדים שלטו בו – התאספו יהודה ואנשיו במקום המקודש הקרוב ביותר לירושלים – ב"מצפה". שם היה בעבר שמואל הנביא שופט את העם, ושם – לפי המסורת – גם קברוהו. מנגד ראו את עיר הקודש ואת בית המקדש מחולל, ובמר ליבם התפללו לה' שיציל אותם גם הפעם מידי אויביהם. הם זעקו ואמרו: "אלוקי האלוקים, הנשגב והנורא! אתה הוא המעורר מלחמות והמשבית מלחמות, ובידך כח וגבורה לרומם ולהשפיל. לכן ברחמיך הרבים שמע קול תחנונינו והכנע את הגאה הזה, לפני עמך השפל הבוטח בחסדך הגדול!" כה הוסיפו והתפללו לה', עד שהרגישו כי שמע ה' קול בכיים וצעקתם ונענה לתפילתם.

אחרי הצום, סידר יהודה את צבאו לקראת המלחמה. הוא ציוה להוציא כרוז כפי שנצטווינו בתורתנו הקדושה (דברים פרק כ פסוקים א-ט) להכריז לפני שיוצאים למלחמה:

"כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם, כי ה' אלוהיך עימך המעלך מארץ מצרים: והיה כקרבכם אל המלחמה, וניגש הכהן ודיבר אל העם: ואמר אליהם, שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם: כי ה' אלוהיכם ההולך עימכם להילחם לכם על אויביכם להושיע אתכם: ודברו השוטרים אל העם לאמור... מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

כן עשה יהודה, ואז פרשו מן הצבא אנשים רבים, ורובם אשר פחד הצבא הסורי הגדול נפל עליהם. ונשאר יהודה עם 7,000 איש בלבד, אולם כל אלו היו אמיצים ובוטחים בה' ובישועתו.

 

קרב כפול

בינתיים – אל מחנה האויב, החונה בבקעת אמאוס, הגיעה הידיעה על "עצרת התפילה" שעורך יהודה במצפה. הם ראו בכך הזדמנות פז נהדרת לתקוף ולהפתיע את אנשי יהודה בעודם שרויים בצום ובתפילה. מיד שלחו פלוגה נבחרת של אלפיים לוחמים ואלף פרשים, כשבראשם גורגיאש – לעבר המצפה, להפתיע את המורדים המתענים.

אולם "אין עצה ואין תבונה – נגד ה' "! בעוד גדוד היוונים עולה לעבר המצפה, ירד יהודה בלאט עם צבאו אל הבקעה, בה חנה צבא האויב, שלא היה ערוך כלל למלחמה, אלא היה שאנן ובטוח בכך שגורגיאש טובח כעת במורדים... יהודה ואנשיו הפתיעו אותם, הפילו בהם חללים רבים, והעלו את כל המחנה באש.

כעת חיכו יהודה ואנשיו לשובו של גורגיאש... ואכן, לאחר שגורגיאש ופלוגתו חיפשו נואשות את יהודה, כשהם תועים בהרים, החליטו לחזור אל המחנה בבקעת אמאוס. והנה בדרכם הם רואים לפתע מרחוק את כל המחנה שבשפלה עולה באש, ורוחם נפלה בקרבם. בשלב זה יצא יהודה עם צבאו לקדם את פניהם, והללו ניגפו לפניו במהירות.

שלל רב לקח צבא יהודה ממלחמה זו, מן הכסף אשר הצטיידו בו גויי הארץ, כדי לקנות עבדים.

"עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל" (ישעיה ח, י).

 

מסרת גבורים ביד חלשים

ליזיאש, ממלא מקומו של אנטיוכוס, ששמע אודות התבוסה המבישה, לא יכול היה בשום פנים לשאת זאת. היתכן שצבא מורדים קטן – יערער את שלמותה של האימפריה היוונית?! לזאת לא יתכן להסכים! ואם מצביאיו הדגולים נכשלו והובסו – אזי יצא הוא בעצמו למלחמה!

ואכן תיכף ומיד ערך ליזיאש גיוס רבתי, והצליח לגייס 60,000 חיילים! הוא החליט לתקוף את יהודה מצד דרום – על יד העיר "בית צור". שם יכה במורדים מכה מוחצת, וידכא סופית את המרד המביש והאבסורדי הלזה!

כי באמת – מהם סיכוייו של צבא מורדים קטן, מול צבא אימפריוני שכזה?!

אך באמת – מהם סיכוייו של צבא אימפריוני ככל שיהיה, מול השם יתברך, ישתבח שמו לעד?!

התקיים בהם, בצבא יהודה, הפסוק: "ה' ילחם לכם... !" וכך מתארים רבותינו את התרחשות המלחמה (מעם לועז פרשת בהעלותך).

כשהגיע צבא האויב סמוך לצבא יהודה, נבהלו היהודים מפניהם, נשאו עיניהם לשמים ואמרו: "לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד... למה יאמרו הגויים איה נא אלוהיהם? ואלוהינו בשמים, כל אשר חפץ עשה!".

באותה שעה היו עיני ישראל צופיות לכיוון מזרח, אולי יבואו אליהם הפרסיים לעזרה. אמרו להם הכהנים: הרי נאמר, "כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו, ומן ה' יסור ליבו... ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". אם אמרו להם: נכון אמרתם, אין לנו לבטוח בבני אדם, כי אם בה' לבדו, "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוהינו נזכיר". מיד קיבלו עליהם תענית ולבשו שק ואפר לבקש רחמים מלפני אלוקי השמים עזרם ומגינם של ישראל.

באותה שעה אסף הקב"ה את שבעים השרים שלמעלה, האחראים על שבעים האומות, ורצע את אוזניהם במרצע של אש ואמר: יהרוג כל אחד מכם את קרוביו ועמו, ואל ימלט אף אחד מהם! כששמעו שרי האומות כך, ירדו מיד לארץ, וכאשר היו היוונים יורים חיצים על ישראל, היו באים השרים ומהפכים את החיצים כלפיהם חזרה ונעצו אותם בלב היוונים, כמו שכתוב (תהלים לז, טו): "חרבם תבוא בליבם וקשתותם תישברנה". היו בני חשמונאי רואים את הניסים ואומרים: "ה' ילחם לנו!".

ההיסטוריה היהודית מלומדת בכך. ברצות ה', היהודי מניף את החרב, והיא מפילה מימינה ומשמאלה, כאשר יפיל הקוצר את אלומותיו. היהודי דורך את הנשק ולשמע הרעש נס האויב ונפוץ לכל רוח. היהודי לוחץ על ההדק, והקב"ה מוליך את הכדורים למקומות המתאימים. "ורדפו מכם חמישה – מאה, ומאה מכם – רבבה ירדפו, ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" (ויקרא כו, ח).

אכן באופן ניסי הצליחו יהודה ואנשיו להביס אף צבא גדול זה, וליזיאש נאלץ לברוח בבושת פנים לארצו. לא זו בלבד – אלא שכעת אף נפתחה בפני היהודים – הדרך לירושלים, שהיתה עד עכשיו סגורה וכבושה בידי היוונים והמתיוונים. בחרדת קודש נכנסו יהודה ואנשיו לירושלים עיר הקודש והמקדש, לשחררה ולטהרה מידי הזדים.

זהו שאנו אומרים בתפילות חנוכה:

"מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך, לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה... ".

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 12] – לימוד לקראת חג החנוכה – תשועת ה' כהרף עין!

 

תשועת ה' כהרף עין!

 

תמונה קשורה

 

חנוכת המקדש!

כאשר באו יהודה ואנשיו לירושלים, נתגלה לעיניהם מראה נורא: "בית המקדש היה שמם, המזבח מחולל, השערים שרופים, בעזרה עלו עשבים כמו על אחד ההרים, והלשכות היו חרבות". הם קרעו את בגדיהם, זרקו עפר על ראשם, וזעקו זעקה מרה.

תיכף ומיד פנו לעבודת הקודש, לטהר את בית המקדש מן הטומאה אשר טימאו אותו הרשעים. היתה זו מלאכה לא פשוטה כלל וכלל.

מנורת הזהב היקרה – נגזלה על ידי היוונים הצוררים. עשו החשמונאים מנורה מברזל, וציפו אותה בלוחות של עץ – עניים היו ולא השיגה ידם לעשות מנורת זהב [אומנם במשך הזמן, כשהעשירו, עשו מנורה מכסף, וכשהעשירו יותר – עשו מנורת זהב (ראש השנה כד ע"ב)].

יתר הכלים הקדושים שהיו בבית המקדש – חוללו בידי זדים. היה צורך לחנוך אותם מחדש ולקדשם לעבודת הקודש.

גם המזבח, מזבח הקודש, שעליו הקריבו קרבנות ל"ריח ניחוח לה' " – נטמא. ידים טמאות ומגואלות טימאו אותו, בהקריבם עליו קורבנות משוקצים לעבודה זרה, האם תקנה יש לו להשיבו לקדושתו?

כדי לבטל את המזבח מעבודה זרה, היה צורך לשבור אותו בידי גוי עובד אלילים [דווקא גוי עובד אלילים, שהעבודה זרה חשובה בעיניו, שבירתו מועילה לבטל את העבודה הזרה].

אולם הכיצד ישברו את אבני המזבח, הרי כתוב בתורה (דברים כז, ו): "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך". "שלמות" – חלקות לגמרי, ללא פגימות, חלקות ממש כמו סכין של שחיטה (חולין יז, ע"ב), ועל כן לא יתכן לשבור את אבני המזבח, שאז תהיינה האבנים פגומות.

ואולי ישברו אותו, ולאחר מכן ינסרו את האבנים, כדי שתשובנה להיות חלקות? גם זה בלתי אפשרי, שהרי כתוב בתורה (דברים כז, ה): "...מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל". לא היתה ברירה אחרת – כי אם לגנוז את אבני המזבח, ולהקים במקומו מזבח חדש (עבודה זרה נד, ע"ב).

גנזו החשמונאים את אבני המזבח באחת הלשכות של בית המקדש (מידות פ"א מ"ו), ועתה – פנו למלאכת הקמתו של מזבח חדש.

הגמרא מתארת כיצד היו בונים את המזבח. המזבח היה עשוי יציקה של אבנים [ומדביק אותם על ידי ששופך עליהם תערובת של סיד, זפת וקוניא], שהיתה ממלאת את כל נפח המזבח. מדובר בנפח כולל של 10,000 אמות מעוקבות! [אמה היא כחצי מטר. ולשם המחשה, נפח המזבח הוא בערך כמו נפח של חדר ענק בגודל של 15 מטר רוחב, על 15 מטר אורך, ובגובה כ- 5 מטר!]. וזאת מלבד הכבש הענק [כבש= משטח משופע שמשמש לעליה וירידה; רמפה, דרכו היו הכהנים עולים אל המזבח], שאף הוא נעשה באותו אופן (עבודה זרה נד ע"א).

איזו כמות עצומה של אבנים נדרשה לבניית המזבח! וכל אבן ואבן שנלקחה ליציקת המזבח – נבררה ונבדקה היטב, שהרי כאמור צריכות אבני המזבח להיות חלקות לגמרי, כמו סכין שחיטה! ומאין מצאו אבנים כה חלקות? אומר הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"א הי"ד): היו חופרים בקרקע עד שמגיעים למקום הניכר שאינו מקום עבודה ובנין, ומוציאים ממנו את האבנים, או שהיו לוקחים אבנים מן הים הגדול.

וכך טרחו ויגעו לבנות מזבח חדש, ובהשלמת המלאכה, היתה השמחה גדולה, כפי שאומר הפייטן:

"אז אגמור בשיר מזמור – חנוכת המזבח".

בנוסף לכך, טיהרו החשמונאים את העזרה מן ההרוגים והטומאות, וסתמו את 13 הפרצות אשר פרצו היוונים בסורג המקיף את חומת העזרה [סורג זה נבנה לשם מחיצה בפני הנכרים, שלא יכנסו לפנים ממנו. היוונים רצו להראות שגם לנוכרים מותר להיכנס, לכן פרצו בו פרצות. מול כל שער שהיה בחומה, פרצו פרצה בסורג, כדי שיוכלו להיכנס בלי עיכוב ומניעה. החשמונאים חזרו וגדרו את 13 פרצות הסורג, וגזרו כנגדן 13 השתחויות, שכל הנכנס, חייב להשתחוות ולהודות לה' על ניצחונם של ישראל, ועל אובדן מלכות יון] (מידות פ"ב מ"ג).

 

ביום כ"ה בכסלו שנת ג'תקצ"ו [בדיוק שלוש שנים לאחר היום המר והנמהר שבו הקימו היוונים פסל טמא בבית המקדש], חנכו החשמונאים את בית המקדש, שמו את לחם הפנים על שולחן ה', וחידשו את עבודת הקורבנות. בבואם להקריב קורבנות על המזבח החדש, לא מצאו אש קדושה [אש שהיתה יורדת מן השמים לשרוף את הקורבנות]. הם צעקו אל ה' ויצאה אש מן האבנים אשר על המזבח, ומיד ערכו עליה עצים והקריבו קרבנות תודה ונדבה לה' יתברך על תשועתם. אש זו נשארה על המזבח עד חורבן בית המקדש.

 

נס פך השמן

אולם שמחתם לא היתה שלימה: כאשר רצו להדליק את המנורה, לא מצאו שמן טהור להדליק בו, כי את כל השמנים טימאו היוונים. נמצא רק פך אחד של שמן טהור, החתום בחותמו של הכהן הגדול, לסימן שלא נטמא, אך היתה בו כמות של שמן המספיקה להדלקה ליום אחד בלבד. שמן טהור חדש יוכלו להכין רק בעוד שמונה ימים, כי עצי הזית שמהם הפיקו את השמן היו נחלת שבט אשר, ועד שילכו לשם ויחזרו יעברו שמונה ימים. מה יעשו בינתיים? כיצד ידליקו את המנורה?

אז קרה הנס הגדול שעשה ה' לחשמונאים. היושב בשמים ראה את מסירות נפשם ואת טוהר לבבם, ונתן להם ברכה ונס בשמן: מן השמן שבפך הקטן דלקו נרות המנורה שמונה ימים! – עד שחזרו מנחלת שבט אשר והביאו עמם שמן טהור חדש.

אצבע אלוקים זו הוכיחה, כי כל הניסים שהתרחשו במלחמה לא נעשו אלא כדי שיוכלו היהודים לחדש את עבודת הקודש. מפני הנס הזה ועל ההצלה שניצולו מכף אויביהם, קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם אחריהם לעשות את ימי החנוכה בהלל ובהודאה בכל שנה ושנה.

 

סופו של אנטיוכוס – כן יאבדו כל אויביך ה'

השמועות אודות הנצחונות הגדולים של היהודים – הגיעו אל אנטיוכוס, שהיה עדין עסוק במלחמות קשות בפרס ובבבל. שם – בארצות הנכר, אף השיגה אותו יד ה'. הקב"ה מדד עם אנטיוכוס מידה כנגד מידה על גאוותו והתנשאותו, והראה לו כי הוא אפס מאופס. מיתה משונה, מלאת בזיונות וחרפה, מת אנטיוכוס: בעודו רוכב על מרכבתו, והנה התנגשו סוסיו עם פיל גדול. נבעתו הסוסים, קפצו והפכו את מרכבת המלכות. אנטיוכוס שהיה שמן ועב בשר – נפל בחבטה ארצה ושבר את עצמותיו. אך לא די בכך, הוסיף ה' מכה על מכתו, ונבאש כל בשרו כריח בשר החלל, המושלך על פני השדה ביום קיץ לוהט. נשאו אותו עבדיו על שכמם כי לא יכל לרכוב, אך לא יכלו לשאת את הריח הנורא, והשליכו אותו ארצה. כאשר ראה אנטיוכוס כי כלתה אליו הרעה מאת ה', נכנע ליבו ואמר: "צדיק הוא ה', המשפיל גבוהים, אשר השפילני והכניעני היום הזה", הוא אף נדר ואמר: "אם ירפאני ה' מחולי זה, אבוא אל ירושלים ואמלאה בכסף וזהב, ואתן לה כל אוצרות אבותי הקדמונים, ואמול את בשר ערלתי, ואלך לי אל כל ממלכות הארץ, אכריז ואומר "אין כה' אלוקי ישראל בכל העולם!". אך ה' לא שמע אל דיבוריו, כי לא היה לבבו האכזר שלם עם ה' באמת. ובכל ארץ וארץ שאליה הגיע אנטיוכוס לבקש רפואה למכתו, היה נקרע בשרו מעל עצמותיו ונופל ארצה, עד אשר לא נשאר בשר בעצמותיו. ולקץ ימים נפלו מעיו ארצה, והוא מת בבושה ובכלימה בארץ נכריה. כן יאבדו כל אויביך ה'.

 

התיפול ירושלים שנית ביד האוייב?!

אנטיוכוס – כבר מת, ירושלים – כבר מטוהרת, רדיפת הדת – כבר נהדפה.

האימפריה היוונית מוכנה להשלים עם עצמאותה המדינית והדתית של יהודה!

לאחר תקופה מסוימת של רוגע, הסיתו המתיוונים את ליזיאש, והפיצו בו שיבוא להילחם שוב ביהודה. ליזיאש – נענה ל"אתגר", והפעם – כבר לא רצה לקחת שום "צ'אנס", את מיטב המשאבים שעמדו לרשותו, גייס למלחמה זו. הפעם – הוא הוציא לדרך את "מכונת הקרב" העוצמתית, המשוכללת והחדישה ביותר של האימפריה היוונית. במרכז המערכה צעדו פילי קרב ענקיים. כל פיל – הרי הוא כמבצר מהלך – על גביו צריח ענק, ובו אשנבים צרים שמהם אפשר לירות חיצים למרחקים ולשלוט על כל הסביבה. כל פיל הוקף באלף חיילים חמושים, לבושי שריון, וסביבם חמש מאות פרשים! והיו עשרות פילים שכאלו!

בנוסף לכך, בחזית המערכה הוצבה שורה של מרכבות, המניעות גלגלים ענקיים, שבהם תקועים כעין להבי חרבות. "מכונת קצירה" אכזרית זו, היתה קוצרת בדרכה כל מי שמעז להתקרב אליה.

מפלצת המלחמה הזו, על כל רבבות חייליה, אלפי פרשיה ועשרות פיליה – החלה להתקרב אל העיר המבוצרת "בית צור" השוכנת מדרום לירושלים.

מצבו של צבא יהודה היה קשה, בחרוף נפש נלחמו כדי להדוף את האוייב. אלעזר החורני, אחיו של יהודה, ניסה להציל את המערכה על ידי מעשה נועז: מבין כל הפילים, הוא הבחין בפיל אחד גדול במיוחד, בעל צריח גבוה ומפואר מכולם. הוא היה בטוח שזהו פילו של ליזיאש. סבר, שאם יצליח לפגוע בו ולהורגו, יוכרע הקרב לטובת היהודים. באומץ ובחרוף נפש פילס לא אלעזר דרך, קצר בחרבו על ימין ועל שמאל, והצליח להגיע אל הפיל. נכנס אל מתחת בטנו, ונעץ את חרבו עמוק אל תוך ליבו של הפיל. הפיל כרע תחתיו ומת, כשהוא קובר תחתיו את אלעזר.

למגינת הלב, לא היה זה פילו של ליזיאש – והקרב נמשך כרגיל. הסורי הצליח לכבוש את העיר בית צור, והמשיך להתקדם הלאה – עד לשערי ירושלים. מצור הוטל על ירושלים, והמצב בתוך העיר היה קשה. היה מחסור באוכל, ורוח האנשים נפלה בקרבם בראותם את הצבא הסורי הגדול המקיף אותם. לכולם היה ברור, שהבקעת חומות העיר ונפילתה של ירושלים שנית לידי הזדים, חלילה – הם רק ענין של זמן.

 

תשועת ה' כהרף עין!

והנה, כשהמצב כבר נראה נואש – הגיעה לפתע כרגע ישועת ה'!

ליזיאש שמע על התקוממות בארצו. יריבו ניסה לנצל את זמן היעדרותו מן המדינה כדי לתפוס לידיו את השלטון. אשר על כן החליט ליזיאש, ברגע האחרון, להרפות מן המערכה על ירושלים, לכרות עימה ברית שלום, ולחזור לדמשק כדי להגן שם על שלטונו. ואכן ברית שלום נחתמה בין יהודה לבין ליזיאש, בהסכימו לראשונה לעצמאותם הדתית והמדינית של היהודים. כך בוטלו אף כל גזירותיו של אנטיוכוס באופן רשמי.

[ואגב, יש כאן שיעור מאלף. גבורתם של המכבי"ם לא עמדה להם הפעם, כמעט ונפלו בידי האויב! רק בנס ניצלו. שלא יעלה בדעת מישהו שהניצחונות עד כה הושגו בכוח התושיה – "עליונות החייל היהודי", "נצחון האדם על הטנק"... באנלוגיה היסטורית, היתה מערכה אחרונה זו של המכבי"ם – כעין "מלחמת יום הכיפורים", שהוכיחה ש"מלחמת ששת הימים" לא היתה אלא נס, ושעדין אנו תלויים בניסים! (מעיין המועד חנוכה עז)].

בטרם עזב ליזיאש את המערכה, אמר לאנשיו את הדברים הבאים: "אנחנו הולכים ודלים מיום ליום, ואוכל לנו מעט, והמקום אשר אנחנו חונים בו חזק הוא, ועלינו דברי המלכות. ועתה ניתן ימין לאנשים האלו ונעשה להם שלום ולכל עמם. וקיימנו [הסכמנו] להם ללכת בדתיהם כבראשונה, כי רק בגלל דתיהם אשר הפרנו, קצפו ויעשו כל אלה".

כך בחסדי שמים, שבו השקט והשלווה לשרור בירושלים, שב העם היהודי לחיי תורה ולעבודת בית המקדש, תחת הנהגתם הרוחנית של התנאים הקדושים יוסי בן יועזר – נשיא ישראל, ויוסי בן יוחנן – אב בית הדין, ותחת הנהגתו המדינית של יהודה המכבי ואחיו.

 

נצח ישראל לא ישקר!

אומנם היה זה שקט זמני ביותר, תלאות רבות המשיכו לפקוד את עמנו. מלכי סוריה הרבו להתנכל לעם היהודי בכל הזדמנות, ה"מתיוונים" חרחרו מריבות ופילוגים בתוך העם. האימפריה הרומאית, שהחלה אז לעלות מעלה מעלה – אף היא הכבידה את ידה על העם היושב בציון, והביאה צרות רבות לעמנו, עד לחורבן הנורא של בית המקדש. כתות שונות קמו בתוך העם היהודי, ואיימו חס ושלום לסלף את התורה, כדוגמת ה"צדוקים" [שכפרו בתורה שבעל פה], וה"איסיים" [שמהם יצאו מייסדי הדת הנוצרית ימח שמם].

ובכל זאת, מלחמותיהם של המכבים נחרטו לעד בתולדות עמנו – לא בגלל ההישגים המדיניים והנצחונות המזהירים, אלא ניצבות הן אותן מלחמות כסמל וכדוגמא למאבק יהודי אמיתי, אשר לא 'מתקפל' למול רוחות הזמן, לא נסוג לאחור מול מקסמי שווא כוזבים ואורות מנצנצים, אף לא נכנע מול דם ואש ותמרות עשן.

שמירת התורה ומצוותיה מתוך עקשנות בלתי מתפשרת ומתוך מסירות נפש, היא הדבר אשר החזיק את עם ישראל בכל שנות קיומו. שהלוא באופן טבעי – עם כה קטן ונרדף, שעבר תלאות כה רבות ונוראות, ודאי צריך היה להימחק מן המפה חלילה, כמו כל אותן אימפריות אדירות ומעצמות על, אשר אבדו ואינם. רק הדבקות לתורה הקדושה ומצוותיה ללא פשרות, היא היא המבדילה אותנו מן העמים ועושה אותנו לעם נצחי, קדוש ונבדל.

ממלכות קמו ונפלו, אימפריות עלו וירדו, כתות כאלו ואחרות צצו ונעלמו. ועם ישראל, "ככבשה קטנה בין שבעים זאבים" – בנצחיותו נשאר, בצביונו, בתורתו – תורת אמת.

ממש כמו אותו פך שמן קטן טהור, החתום בחותמו של הכהן הגדול, לא נטמא ולא חולל בידי זרים, אשר דלק והאיר הרבה למעלה מן הטבע. שלהבותיו המאירות מרצדות לנגד עינינו בכל שנה ושנה בימי החנוכה, ולוחשות את סוד קיומו הפלאי של העם היהודי.

"מה השמן אינו מתערב בשאר משקים, כך ישראל אינם מתערבים בין האומות".

[שיר השירים רבה א, ב].

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 7] – לימוד לקראת חג החנוכה – ירושלים מחוללת

 

ירושלים מחוללת

 

 

תמונה קשורה

 

 

הכהונה הגדולה עוברת לידיו הטמאות של יאסון

עד לפני שעלה אנטיוכוס לשלטון, היתה עבודת בית המקדש מופקדת בידיו הנאמנות של יוחנן כהן גדול. הוא שמר על טהרת הבית, ובמאמצים רבים הצליח להרחיק את משפחת יוסף המוכס ואת שאר המתיוונים מכל השפעה על העניינים הפנימיים של היהודים. מצב זה השתנה לרעה, כאשר עלה אנטיוכוס לשלטון. המתיוונים קבלו ממנו עזרה לכל תוכניותיהם השפלות.

אחיו של יוחנן הכהן הגדול נימנה בין המתיוונים. הוא שינה את שמו מ"יהושע" ל"יאסון". ברוב חוצפתו ורשעותו, בא יאסון לפני אנטיוכוס והציע לו סכום כסף גדול, כדי שימנה אותו לכהן גדול במקום אחיו! המלך כמובן מסר לו ברצון את התפקיד הגדול והקדוש הזה, מאחר שידע, כי יאסון ודאי יפעל למען הרחקת היהודים מדרך התורה. אנטיוכוס הסכים גם לבקשתו השניה של יאסון: להקים בירושלים בתי משחק יווניים, בהם ילמדו בני יהודה ללכת בדרכים המקולקלות של הגויים.

 

ירושלים מחוללת

שלוש שנים שימש יאסון בתפקיד הכהן הגדול, ובמשך תקופה זו השתנו החיים בירושלים מן הקצה אל הקצה. עיר הקודש חוללה על ידי צעירים פורקי עול, ונהפכה לעיר יוונית. הגיעו הדברים לידי כך, שבמגרש הספורט שהקים יאסון לא הרחק מהר הבית, שיחקו המתיוונים במשחקי התגוששות. גם כהנים מסוימים עזבו את עבודתם בבית המקדש, ויצאו למגרש לשחק שם, כדרכם של הגויים!

חילול עיר הקודש גבר עוד יותר בזמנו של "מנלאוס", האיש אשר קיבל את משרת הכהונה הגדולה במקום יאסון. הלה הבטיח למלך אנטיוכוס רודף השלמונים, סכום כסף גדול מזה שנהג לשלוח לו יאסון תמורת המינוי, את הכסף לתשלום המס ולצרכיו הפרטיים הוציא מנלאוס – מאוצר בית המקדש! וכשגם זה לא הספיק לו, לא היסס ומכר אף כלים מכלי הזהב הקדושים.

 

הרג נורא בירושלים

רבים מיהודי ירושלים חיכו להזדמנות לגרש את הכהן הגדול הרשע הזה מן העיר. כשלוש שנים לאחר מינויו של מנלאוס, נדמה היה כי הנה הגיעה ההזדמנות המיוחלת.

הדבר היה כשיצא אנטיוכוס למלחמה במצרים, ולא הצליח להשתלט עליה. בארץ ישראל נפוצה שמועת שוא, כי אנטיוכוס נהרג במלחמה. בשמחתם הזדרזו תושבי ירושלים לקום על מנלאוס ולגרשו מן העיר. לאסונם – עבר אנטיוכוס בדרכו חזרה ממצרים לסוריה – דרך ירושלים, שם נודע לו על גרושו של מנלאוס. בהיותו סר וזעף על מפלתו במצרים, התנפל על יהודי ירושלים ושפך עליהם את כל חמתו. הוא השתולל בעיר כחיה טורפת, הרג אלפי איש, הוציא בגלות עם רב וגדול, ופיזר את כל החכמים אשר בה, כפי שמתאר זאת "יוסיפון" (חשמונאים ב, ד-ה):

"ויצו על אנשיו לאמור: הכו תכו כל אשר יפול בידכם, וגם על הממלטים את נפשם על גגות הבתים אל תחמלו. ויהרוג בלי רחמים נער וזקן, איש ואשה, גם בחור גם בתולה, וגם על עוללים ויונקים לא חמלו. ובשלושת הימים השחיתו שמונים אלף איש – ארבעים אלף נהרגו, וארבעים אלף נמכרו ונלקחו בשבי. וכל זה איננו שווה לו – וחמס אנטיוכוס בכף רשע את כל כלי הקודש, וכל אשר התנדבו המלכים, לפאר את המקדש וליפותו, את הכל גזל בידי חמס".

 

גזירות שמד

בשלב זה החליט אנטיוכוס להרחיק את העם בכח מדרך ה', ולגזור עליהם גזרות שמד. המלך הרשע הזה ידע, שכל עוד ישמרו היהודים את מצוות תורתם, לא יוכל לשלוט עליהם שלטון מלא.

הוא כתב אגרות לכל ערי יהודה, ובהן נאמר, כי כל עמו צריך להתאחד בתורה אחת וחוקה אחת. אין להקריב קורבנות בבית המקדש בירושלים, אלא להקים במות ומקדשים לאלילים, ולהקריב בהם בשר חזיר וכל בהמה טמאה.

בעצת יועציו החליט אנטיוכוס להתמקד בעיקר בעקירת מצוות התורה העיקריות, אשר עקירתן תגרום בעקיפין לעקירת התורה כולה – מצוות אשר בלעדיהן תהיה התורה רק בגדר טקס ופולחן חיצוני חס ושלום, שתשתכח מאליה עם הזמן. הם הגיעו למסקנה, כי שלושת המצוות העיקריות הן: שבת, ברית מילה, וקידוש החודש [קידוש החודש פירושו: כדי לקבוע את היום הראשון של החודש, ציותה התורה שאם יבואו שני עדים ויעידו בבית הדין שראו את הירח בצורה מסוימת בסוף החודש שעבר, על פי זה יקבעו בית דין באיזה יום יחול ראש חודש, ועל פי זה יקבעו מועדי וחגי ישראל].

 

השבת

"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם: ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (חומש שמות פרק לא פסוקים: טז-יז).

השבת הרי היא מכריזה ואומרת: יש בורא לעולם שברא בששה ימים ונח ביום השביעי, אליו אנו נכנעים ומשתחוים! אבל היוונים רצו לעקור את המחשבה הזאת מלב כל יהודי לאמור: אנחנו אדוני הארץ! אלינו צריכים להכנע!

 

ברית מילה

הנה הברית מילה היא אות בינינו ובין הקב"ה, כי חפצים אנו להשתמש בגופנו אך ורק על פי רצון ה'. הקב"ה מנחה אותנו לרסן את היצרים שבתוכנו, ולהשתמש בהם כראוי. אך היוונים לא כן מחשבתם אלא אדרבה להסיר את הרסן ולאבד את הסייגים, ולחיות חיים שבהם הכל "מותרים לכם מותרים לכם", מבחינת 'מי יאמר לו מה תעשה, ומי יאמר לו מה תפעל'.

 

קידוש החודש

קביעת ראשי החדשים מזכירה לנו, כי כח אלוקי הוא המושל על הזמן ומנהיג אותו, ולא הזמן שולט עלינו. ביום שקידשו בית דין את החודש – מקודש הוא, וממילא מקודשים המועדים על פי אותו היום שבו קבעו חכמי ישראל שמתחיל החודש. אין אף אחד בעולם שיכול לשנות את מהותם של הזמנים, רק חכמי ישראל. לזאת לא הסכימו היוונים: הזמן נתון בידינו, ובאפשרותנו לעשות בו כטוב בעינינו, ואילו היהודים לא יקבעו לעצמם, מתי יהיו חגים ומועדים שונים, אלא הכל על פי החלטותינו.

 

היופי הופך לכיעור

יופיו של יפת – כשהוא משרת את האדם לעבודת ה' – הרי הוא אכן יופי. אך כשהוא מנסה להתנכל לעם ישראל – אין לך כיעור גדול מזה. הגבורה הופכת לעריצות ואכזריות, החכמה – למזימה, והאמת – לסילוף.

עולם בלא בורא, גוף ללא רסן, זמן ללא קדושה – היש לך כיעור גדול מזה?!

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 8]– לימוד לקראת חג החנוכה– יהודי ירושלים מוסרים נפשם על קידוש השם

 

יהודי ירושלים מוסרים נפשם על קידוש השם

 

×?×?צא×? ×?מ×?× ×? ×¢×?×?ר ×?מ×?× ×?×? של אנש×?ם ×?×?×?×?ל ×?מ×?× ×?×? ×?שנ×?×?

 

מלחמת חורמה

לפני שעזב אנטיוכוס את ארץ יהודה, הפקיד בה את שר צבאו "פוליפוס", וציוה אותו: "כל אשר יאות מהם למצותי, וישתחוה אל צלם תמונתי, ויאכל בשר חזיר, ויצא מדת משה – יחיה. וכל הממאן – יהרג ללא חמלה".

היו אלו ימים קשים ונוראים לעם היהודי, ובפרט ליהודי ירושלים. היוונים פרצו שלוש עשרה פרצות בחצר העזרה של בית המקדש, בטלו את שני קרבנות התמיד שציוה בורא עולם להקריב בכל יום, קרבן תמיד של שחר וקרבן תמיד של בין הערביים, טמאו את השמנים המיועדים להדלקת המנורה, טמאו את בית המקדש בפולחן האלילים ובמעשי תועבה, את בנות ישראל הסגירו לעריצי האויב, והשכיחו כליל את השבתות והמועדים.

ביום ט"ו בכסלו שנת ג'תקצ"ג (167 לפני הספירה למניינם), הקימו פסל טמא בבית המקדש על מזבח ה'! הם בנו במות לאלילים בכל ערי יהודה, קרעו את ספרי תורת ה' לקרעים ושרפו אותם באש.

כל מי שהיה ירא את דבר ה' יצא מן העיר וחיפש מפלט באחד הכפרים שבהרי יהודה. שם הצליחו בזמן הראשון להסתתר מעיני שוטרי אנטיוכוס הרשע, ולקיים את מצוות התורה. אולם פתרון זה היה זמני ביותר, שכן לאחר שביססו היוונים את תרבותם הטמאה בירושלים, יצאו הם לכפרים ולהרים לתור אחרי יהודים השומרים תורה ומצוות. היה זה נסיון קשה ומר עבור היהודים הנאמנים. הם התחבאו ביערות ובמערות, והיו מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה', כאשר יד הצוררים תשיג אותם גם שם. אלפי אנשים, נשים ועוללים, מסרו את נפשם על קידוש ה', נטבחו ונהרגו על שמירת התורה והמצוות, ה' יקום דמם, אמן!

 

מות אלעזר שר הכהנים

תפסו היוונים את אלעזר שר הכהנים, שהיה כבר זקן ושבע ימים (הוא אלעזר הנ"ל אשר נשלח בראש המשלחת אל תלמי המלך לתרגם את התורה), והביאו אותו לפני פוליפוס. פנה אליו פוליפוס ואמר לו: "אלעזר הכהן, הלוא איש חכם ונבון אתה! אל נא תעבור את מצות אדוננו המלך. עבוד לצלמו, ואכול מבשר זבחו, ואז תחיה ולא תמות". ענה אלעזר הכהן: "חלילה לי להפר את מצות אלוקי, אל-חיים ומלך עולם, ולעשות את מצות אנטיוכוס אשר ימיו כצל עובר".

ראה פוליפוס כי לא יוכל לשכנע את אלעזר להישמע לו, והחליט לנקוט בצעד אחר. הוא פנה אליו בסתר ואמר לו: "יודע אתה שאני אוהב אותך ומכבד אותך כבר ימים רבים, מכיר אני אותך עוד מעת היותי משרתו של תלמי המלך. כאשר באת אליו עם חבריך לתרגם את התורה, נוכחתי לעמוד על גדולתך ומעלתך. ועכשיו מרחם אני עליך ועל שיבתך, ואין אני רוצה להרע לך. ולכן רוצה אני להציע לך הצעה אחרת: קח לך חתיכת בשר כשרה משלך, ותאכל אותה בפני העם, באופן שיחשבו שאתה אוכל מבשר זבחו של צלם אנטיוכוס. אם תעשה כן אחמול עליך ולא אמית אותך".

אולם אלעזר הכהן לא הסכים אף לזאת. הוא פנה לפוליפוס ואמר: "שמע נא אותי, פוליפוס פקיד המלך אנטיוכוס! בן תשעים שנה אנוכי היום, וכל חיי דבקה נפשי ליראה את ה' אלוקי ישראל. ואיך אבוא היום לעשות רמיה ולהפר בריתו?! אם כה אעשה כדבריך, אחטיא את ישראל, ויאמרו היהודים: הנה אלעזר הכהן, בן תשעים שנה עזב את תורת אלוקיו והפר בריתו. ואם כן מה לנו חלק ונחלה בתורת ה'? ויפרו גם הם ברית ה' ויעזבו את תורתו, וילכו נפשותיהם לאבדון, לכן חלילה לי לטמא את טוהר שיבתי לגרום ליהודים רפיון ידיים באמונת ה'. אמותה הפעם את המוות הזה ואותיר אחרי גבורה ואומץ לעמי ולבחורי. אתם תמיתו אותי פה, ואלקי ישראל יחייני שם בעולם הבא. והיהודים בראותם את מותי פה על ידכם – יאבו גם הם לעזוב את חייהם למען יקר תורת אלוקינו, ונהיה אני והם כולנו חיים!".

כשמוע פוליפוס דברים אלו, הפך ליבו לאכזר, והחליט להמשיך ביתר שאת להרע לישראל בכל מאודו. הוא ציוה לייסר ולהכות כל יהודי שדבק בתורתו, וכן ציוה לייסר את אלעזר הכהן ביסורים קשים. וכאשר היכו אותו ועינוהו ביסורים קשים בלי חמלה, נאנח אלעזר הכהן ואמר: "אלקי! אתה ידעת כי יכולתי להציל את נפשי מן המוות הזה. אבל לא חפצתי כי אהבתיך. והנה הם יכוני מכות נמרצות אשר אין בי כח לשאת אותן. אבל בגלל גודל האהבה שבוערת בליבי אליך – מכות אלו חביבות עלי, ואסבלן בכח ובגבורה. ואתה למען רחמיך, רחם על עדת ישראל, והצילם מכל אויב ושונא". וככלותו לדבר ולהתפלל אל ה', עלתה נשמתו הטהורה השמימה, והותיר אחריו כח ואומץ וגבורה לבני עמו (יוסיפון פרק יח, חשמונאים ב ו).

 

מות אם ובנה

אֵם גיבורה אחת מבנות הלויים – ילדה בן, והחליטה למול אותו למרות גזירות היוונים. ביום השמיני מלה את בנה בתופים ובמחולות, וביודעה כי יד היוונים מתקרבת עליה ועל תינוקה להורגם, הקדימה וקפצה מן החומה כשתינוקה חבוק בזרועותיה, והיא קוראת ואומרת: "רבונו של עולם, כל זאת באתנו, ולא שכחנוך, ולא שקרנו בבריתך, לא נסוג אחור לבנו!" וכך קידשה את ה' ברבים.

 

אלף איש במערה

בקרב היהודים קמה קבוצה שמנתה למעלה מאלף איש: אנשים, נשים וטף. קבוצה זו החליטה: לא יתכן שנוותר על שמירת השבת, שהרי בורא העולם ציוה: "ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות". לא נפר את מצות מלכו של עולם, מפני גזירתו של מלך שפל ורשע.

מה עשו? התחבאו במערה אחת, ושם שמרו את השבת כהלכתה. אלא שהיה מלשין אחד שגילה אותם, והלך והסגירם לידי המלך. שלח המלך את חילותיו אל המערה, עמדו החיילים בפתח המערה וקראו לעבר היהודים: מדוע מריתם את פי המלך? אם ברצונכם להציל את נפשכם, קומו צאו מן המערה וסורו למשמעתו של המלך!

נענו כולם ואמרו: טוב לנו למות כאן ולהמרות את מצוותו של מלך בשר ודם, ולא להמרות חלילה את מצוותו של מלך עולם! (יוסיפון כ).

מששמעו החיילים היוונים את תשובתם הנחרצת, הביאו עצים אל פתח המערה והעלו אותם באש, והמערה כולה התמלאה עשן. כך מתו כל יושבי המערה – אנשים, נשים וטף – על קדושת שמו יתברך.

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 9] – לימוד לקראת חג החנוכה – חנה ושבעת בניה

 

חנה ושבעת בניה

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנה ושבעת בניה

 

 

חנה ושבעת בניה

צדקת היתה חנה, ולה שבעה בנים. יום אחד תפס פוליפוס – פקיד המלך – את חנה ושבעת בניה, והביאם לפני המלך אנטיוכוס.

הובא תחילה האח הגדול לפני המלך. ניסה המלך לפתותו ולשכנעו כי יעזוב את תורתו ואמונתו, וידבק בחכמת יון. הוא אף איים עליו שאם לא כן, ימיתו ביסורים קשים ומרים. נענה ואמר הבן בבטחה:

"מה לך להרבות דברים וללמדנו תורות תעתועיך? הלוא תורתנו תורת אמת, מסורה לנו מאבותינו ואבות אבותינו, לא נסור ממנה ימין ושמאל! אדוני המלך, אל נא תרבה בדברים, אם רצונך להורגני, אנא עשה זאת תכף ומיד, ותמהרני לעלות אל ה' אלוקי".

קצף המלך מאוד, וציוה על עבדיו להרוג את הבן במיתה משונה ואכזרית לעיני אמו ולעיני אחיו למען יראו וייראו. כך נטבח הבן הראשון על קידוש ה'.

הביאו את הבן השני אל המלך. אמרו לו שרי המלך: שמע את מצוות המלך, ולמה תמות ביסורים גדולים, כמו שמת אחיך? ענה ואמר להם:

"מהרו את האש ומהרו את החרב, ועשו בי כרצונכם, ואל תגרעו לי דבר מכל אשר עשיתם לאחי, כי לא נופל אנוכי ממנו בחסידות ובטהרת הנפש וביראת אלוקים".

ציוה המלך שיהרגו אף אותו מתוך יסורים קשים ומרים. ואז אמר הבן לעומתו: "הוי ואוי עליך, אכזר על נפשותינו! התחשוב כי תקח את נפשותינו לעשות בהן כחפצך? הן הנה הולכות אל האלוקים אשר נתנן, ואל מקום האור הגדול אשר עם ה', ועוד נחיה חיים ארוכים, אשר לא יהיה להם סוף וקץ. ואתה – נפשך תלך לדראון עולם!", ויהרגו גם את הבן השני לעיני אמו ואחיו.

הובא הבן השלישי לפני המלך. אמר הבן למלך: "הוי, איש צר ואויב! מה לך להפחידני? למרות המיתות והיסורים הקשים שאתה מביא עלינו, אין לנו לא פחד ולא דאגה. יודעים אנו שזהו רצון ה' לזכך את נשמתנו ולכפר על עם ישראל. את כל היסורים אנו מקבלים באהבה, וה' יתן לנו שכר פעולתנו, ואילו אתה תלך לאבדון!".

ויתמה המלך וכל שריו על גודל הנפש אשר הראה הבחור הזה, ויפלא בעיניהם. ויהרגו אף את הבן השלישי לעיני אמו ואחיו.

הובא הבן הרביעי לפני המלך, ואמר לפניו: "אל תדבר אלי דבר, אכזר! לא תאריך עלי בדברים. עשה רצונך בגוייתי, ונשמתי תלך אל אלוקי ישועתי. ה' אלוקינו ישוב ויחיינו ולפניו יקימנו, ולך לא תהיה תקומה וחיים". ויהרגו גם את הבן הרביעי על קידוש ה'.

הובא הבן החמישי לפני המלך, ואמר לו: "אויל וכסיל, אשר לא יבין אל פעולות מעשיו! חושב אתה כי מסרנו ה' בידך משנאתו אותנו חס ושלום. דע לך כי רק מאהבתו אותנו הביאנו ה' אל הכבוד הזה, למות על קדושת שמו יתברך!", ויהרגו אף את הבן החמישי על קידוש ה'.

הובא הבן השישי לפני המלך, ואמר לפניו: "עתה אלוקינו מתרצה במותנו לכפרה על עם ישראל, והנה אנחנו נמות, ואתה – ישרשך ה' מארץ החיים", ויהרגו גם את הבן השישי על קידוש ה'.

ויהי כאשר ראתה חנה הצדקת את בניה נעקדים זה אחר זה, לא פחד ליבה, ולא רגזה בנפשה, אלא היתה משוררת ואומרת:  

"אם הבנים שמחה – הללויה!".

ותעמוד באומץ לב על בניה הכהנים הנהרגים, ועל איבריהם החתוכים המושלכים על הארץ, ותאמר: בני, בני! לא ידעתי היאך באתם בבטני, ואני לא רקמתי את גויותיכם בבטני, וגם רוח ונפש לא נתתי בכם. אמנם האלוקים – אלוקי ישראל – הוא יצר אתכם, הוא בנה עצמותיכם, והוא ארג את גידיכם, והוא העלה עליכם את בשרכם מלמעלה, גם הוא כיסה בשרכם בעור, והצמיח עליו שערותיכם, ויפח באפכם נשמת חיים, והוציא אתכם לאור העולם. ועתה! נתתם נפשכם תחת תורתו הקדושה, למות מיתה קצרה ולהפרד מחיים קצרים. והוא ישיב עוד את נפשותיכם בכם, ויביא עליכם רוח וחייתם, ויצילכם מהמוות הארוך, וינחילכם החיים הארוכים. על כל זאת בני יתן ה' שכר פעולתכם. ואשריכם על ככה, ואשרי יולדכם ויולדתכם!

ויתמה המלך מאומץ לב האשה, גם פוליפוס נכלם מאוד. ויאמר המלך: הגישו אלי את הבן השביעי, באשר הוא נער קטן. אולי אוכל לפתותו, ולא תתפאר עלי האשה הזאת לאמר, 'כי נצחתי את אנטיוכוס המלך, בחזקי ובאמצי את בני למות על תורת אלוקינו'.

ואז הביאו את הבן השביעי והאחרון – והוא נער קטן בן שבע שנים בלבד. התחנן אליו המלך: עשה רצוני! ואני נשבע לך להפקידך למשנה לי ולהמשילך בכל מלכותי, ותהיה עשיר בכסף ובזהב. בָּזָה (מלשון בוז) הנער את דבר המלך ואמר:

"הוי, מלך זקן וכסיל! איך תתפאר ותתהלל במתת שקר? מהר ועשה בי כיתר אחי, ואל תאחרני, כי הצליח ה' דרכי ללכת אליו!".

לא ידע המלך את נפשו, והחליט לנקוט בצעד אחר. הוא פנה אל האם ואמר לה: אשה טובה! חמלי נא על הילד הזה, ורחמי נא את פרי בטנך, ופתי אותו בדבריך לעשות רצוני. וישאר לך לפחות ילד זה לפליטה. אמרה חנה בחכמתה: אכן רצוני לפתות את הילד, אך אוכל לעשות זאת טוב יותר אם אתרחק מכם מעט, כדי לדבר עמו בצד ולשכנעו.

הוליכה חנה את בנה הקטן אליה, נשקה לו על פניו ואמרה לו:

"בני, שים לבך לדברי והבינם. עזוב כל זאת! אר אני נשאתיך בבטני תשעה חודשים, ושתי שנים מחלבי הינקתיך, ובחלב ובמזון עד היום כלכלתיך, וגם מיראת אלוקים ומתורתו, כפי יכולתך וכפי שניך לימדתיך. ועתה בני, פקח עיניך וראה השמים והארץ, הים והיבשה, המים האש והרוח ויתר הנבראים, ותתבונן בהם לדעת כי בדבר ה' נעשו, ולאחר מכן יצר האלוקים את האדם להיות תמים לעבודתו ולקבוע בליבו את יראתו. והוא נתן שכר לפעולתו. אבל הבטחתו של בן אדם הבל ותוהו, לא תועיל ולא תצליח, והכל נגד העולם הקיים כאין. ועתה, בני! אל יפתה אותך האכזר הזה בדברי שקר, ואל תשען על רוח פיו, כי מה יתן לך? ואם תנצל ממשפטו לפי שעה – איך תנצל ממשפט האלוקים? אך שמע בקולי ומות על קידוש ה', ולך עם אחיך. ומי יתן, בני, וראיתי עתה מקום גדולת מקום תפארתכם בגן עדן, ונאור כולנו באור ה', נגילה ונשמחה בו. ואני אבוא אליכם ואשמח בכם, כאילו ראיתי יום חתונתכם!".

עוד היא מדברת אליו ומאריכה בדברים, אמר הבן: אמי היקרה, למה תאחרי אותי ללכת, ולא תעזביני ליסע אל אחי הקדושים? כי אין בליבי לשמוע אל המלך, ודבריו כולם כאין וכאפס בדעתי כנגד תורת ה'.

הלך הילד אל המלך, ובלב אמיץ פנה ואמר למלך: "הוי, מלך זקן וכסיל, אכזר ואויב לה'! על מי תתנשא ותאמר כי תנצחהו בדבריך? אני בן שבע ואתה בן שבעים, ואני מלעיג על הוללותך. אני מאמין בתורת ה' אלוקינו, אשר חרפת וגידפת בדבריך ובמעשיך, ולא אחוש לתעתועיך והבליך. ואם נסבול את מכאובי משפטיך בעולם הזה, הננו הולכים לחיי עד, ולמקום החיים אשר אין בו מוות. ואתה תשאר מתועב ומרוחק מה' אלוקינו, כי יעשה בך נקמה, ובשאול תחתית תרד, במקום אשר אין בו לא אור ולא חיים, מקום חושך וצלמוות, ולא תמצא שם לנפשך מרגוע ולא מנוחה, צרה וצוקה יסובבוך, ואש וגופרית יקיפוך, כי זה חלקך מאת אלוקי".

קצף המלך מאוד מאוד על דבריו העזים של הבן, וציוה להוסיף עליו מכות נמרצות ועינויים קשים יותר מיתר אחיו, וכך נהרג אף הוא על קידוש ה'.

עמדה חנה האשה הגיבורה, הצדיקה והטהורה, ותפרוש כפיה השמימה ותאמר: עלץ ליבי בה' רמה קרני באלקי. אנא ה'! אסוף נשמתי אליך, ואל יפגעו בי אוייבים. והראה לי את המקום אשר הכנת לעבדיך – בני, המתים על קדושת שמך, והנחילני חלק מעט עמהם שם. וככלותה להתפלל, יצאה נפשה בדברה, ותיפול על גויות ילדיה, אם הבנים שמחה. (יוסיפון יט).   

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 4] – לימוד לקראת חג חנוכה – שמעון הצדיק ונבואת דניאל

 

שמעון הצדיק ונבואת דניאל

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של שמעון הצדיק

 

 

הפגישה עם שמעון הצדיק

בדרכו לירושלים, ישן אלכסנדר במלון, ובשוכבו חלם חלום, והנה איש לבוש בדים עומד על ידו, ובידו חרב חדה ומבריקה, והוא מרים את חרבו על ראש המלך. פחד המלך פחד גדול ואמר לאותו איש: למה אדוני רוצה להכות אותי? אמר לו האיש: אלוקים שלח אותי ללכת לפניך ולעזור לך במלחמותיך, ולהכניע תחתיך מלכים גדולים ועצומים. אולם עתה דע כי מות תמות, על אשר מְלַאָךָ לבך לעלות לירושלים ולהרע לכוהני ה' ועמו.

התחנן אליו המלך ואמר: "אנא! סלח נא לפשע עבדך. ואם רע בעיניך שאלך לירושלים, אפנה ואשובה לי! אמר לו האיש: אל תירא, קבלתי את עתירתך. ועכשיו לך לדרכך לירושלים, וכאשר תגיע לעיר תראה איש כדמותי, לבוש בדים כמוני. כאשר תראה אותו, מהר ליפול על פניך והשתחוה לפניו, וכל אשר יאמר לך לעשות – עשה! רק זכור ודע לך כי אם תמרה את פי, ולא תעשה ככל אשר ציויתיך – מות תמות!

ובינתיים בירושלים שררה בהלה גדולה, הגיעה השמועה כי אלכסנדר מוקדון מתקרב בחיל גדול לכיוון ירושלים, ובכוונתו להחריב את בית המקדש. באו והודיעו זאת לשמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ולקח עימו מיקירי וחשובי ישראל, ואבוקות של אור בידיהם. כל הלילה הלך שמעון הצדיק עם חבורתו לכיוון היציאה מן העיר, ומנגד הלך צבאו של אלכסנדר והתקדם לכיוון העיר. כאשר הפציע הבוקר נפגשו אלו עם אלו. כיון שראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, מיד ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו עבדיו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?! אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני במלחמותי!

פנה אלכסנדר לשמעון הצדיק ופמלייתו, ושאל אותם: למה באתם? אמרו לו: היתכן שבית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יטעו אותך עובדי כוכבים להחריבו?! אמר להם: מי הללו שהטעו אותי? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורים בידכם! מיד תפסו היהודים את הכותים הרשעים, שהיו מתנכלים להם בכל הזדמנות, ונקבו אותם בעקביהם, ותלו אותם בזנבי סוסיהם, והיו גוררים אותם על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים, שבו היה ה"מקדש" של הכותים. כשהגיעו להר גריזים, חרשו והרסו אותו, כדרך שביקשו הם לעשות לבית אלוקינו, ואותו היום, יום כ"ה בטבת, עשאוהו היהודים יום טוב.

 

מזכרת מאלכסנדר

המשיך שמעון הצדיק לטייל עם אלכסנדר בירושלים, והראה לו את בית המקדש, את חצרותיו, את גנזיו ואולמותיו, וכן הראה לו את מקום קודש הקודשים ואת מקום המזבח. התפעל המלך ואמר: "ברוך ה' אלוהי ישראל ואלוהי הבית הזה! ואשריכם אתם עבדיו, המשרתים לפניו במקום הזה. ועכשיו ברצוני לעשות לי זכר בבית הקדוש הזה, ואתן זהב רב לצורפים שיעשו צלם כדמותי, ויקימו אותו בבית המקדש ליד קודש הקודשים. כך אזכה שיהיה לי זכר בבית הקדוש הזה".

אמרו היהודים למלך: "אדוננו המלך, אין לנו רשות מאת אלוקי הבית הזה לשים בו פסל. ולכן הזהב, אשר נידבת אותו לבית המקדש, תן אותו לעניי הכוהנים ולכלכלת היהודים הבאים להשתחוות בבית הזה. ואנו נעשה לך פה זכר טוב יותר ממה שבקשת: שכל ילדי הכהנים אשר יוולדו השנה הזאת בכל ירושלים, יקראו על שמך – אלכסנדר". נשאו הדברים חן בעיני המלך, והוא אכן תרם זהב רב לטובת בית המקדש.

 

נבואת דניאל

לאחר מכן ביקש אלכסנדר מן הכהן הגדול שיאמר לו על פי ה"אורים ותומים" אם ימשיך במלחמותיו עם דריוש מלך פרס או לא. אמר לו הכהן הגדול: לצערנו מיום שחרב בית המקדש הראשון אין לנו אורים ותומים, אולם אני אתפלל לה' שיתן לי תשובה לשאלתך. ואכן תפילתו נענתה, וה' שם בפיו לומר למלך שיעלה למלחמה ויצליח. הוא אף הראה לו את ספר "דניאל" שבו יש נבואה המדברת אודותיו (דניאל פרק ח):

"בשנת שלוש למלכות בלאשצר המלך, חזון נראה אלי אני דניאל... ואראה בחזון ואני הייתי על אובל אולי (נהר ששמו "אולי"). ואשא עיני ואראה והנה איל אחד עומד לפני האובל ולו קרנים... ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו ואין מציל מידו ועשה כרצונו והגדיל: ואני הייתי מבין והנה צפיר העיזים בא מן המערב... ויבא עד האיל בעל הקרנים אשר ראיתי עומד לפני האובל וירץ אליו בחמת כחו: וראיתיו מגיע אצל האיל ויתמרמר אליו (נלחם בו בכח) ויך את האיל וישבר את שתי קרניו ולא היה כח באיל לעמוד לפניו וישליכהו ארצה וירמסהו ולא היה מציל לאיל מידו... ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה והנה עומד לנגדי כמראה גבר... ויאמר הנני מודיעך את אשר יהיה באחרית הזעם כי למועד קץ: האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס: והצפיר השעיר מלך יון והקרן הגדולה אשר בין עיניו הוא המלך הראשון".

פנה הכהן ואמר לאלכסנדר: "אתה הוא צפיר העיזים, ודריוש הוא האיל. אתה תרמסהו ארצה, ותיקח את ממלכתו מידו!" כך חיזק הכהן את לב המלך, והוא יצא מירושלים שמח וטוב לב.

מאז גילה אלכסנדר יחס טוב ליהודים, הוא מינה את הכהן הגדול למושל כללי בארץ במקום הפחה הפרסי, והרחיב את גבולות ארץ יהודה.

 

התרבות  ה"הלניסטית"

מארץ ישראל עבר אלכסנדר למצרים. מדינה זו קבלה אותו בזרועות פתוחות, מכיון שראתה בו משחרר מעול הפרסים השנואים.

בתחילה חשב אלכסנדר להפיץ את התרבות היוונית, שכה העריץ, בכל ארצות כיבושו. אולם בעת כיבושיו נתוודע אלכסנדר גם לתרבות המזרחית, והתרשם ממנה. הוא אף שקל בדעתו, שאם ברצונו לשלוט ביד רמה על מדינות המזרח, ולהקים ממלכה ענקית המורכבת מעמים שונים ומתרבויות שונות, עליו להתחשב בתרבויות אלו. ולכן החליט לפתח תרבות חדשה, אשר בה ימזג בעיקר את התרבות היוונית עם התרבות המזרחית.

כדי להשיג מטרה זו, יסד אלכסנדר ערים חדשות, והושיב בהן בני עמים שונים. העיר הראשונה מסוג זה היתה העיר "אלכסנדריה" שבמצרים, שנקראה כמובן על שמו. בעיר זו הושיב מצריים, יוונים, ואף יהודים, כדי שישפיעו אלו על אלו, ויתמזגו לעם אחד. הוא הקים באלכסנדריה מוסדות להפצת תרבות יון, כמו אצטדיונים, סיפריות, בתי אומנות, לצד מקדשי האלילים של עמי המזרח, כך התפתחה וצמחה לה תרבות חדשה, שכונתה: "התרבות ההלניסטית".

הוא עצמו הקריב קורבנות במקדשי האלילים של מצרים, והוכרז על ידיהם כבנו של האליל "אמון". אלכסנדר רצה להיות יותר ממצביא, ואף יותר ממלך. הוא הכריז על עצמו שהוא אליל, כדוגמת מלכי המזרח שנהגו להכריז על עצמם שהם אלילים, ובדרך זו חשב להגדיל את סמכותו בעיני עמי המזרח.

התרבות ההלניסטית השפיעה עוד שנים ארוכות על כל עמי האזור. בהשפעתה ערכו חקירות מדעיות, המציאו המצאות טכניות, פיתחו ענפי אומנות שונים, ועוד. אולם השפעות חיוביות אלו הועמדו בצל על ידי ההשפעות השליליות שלה. על ידי התרבות ההלניסטית התעורר ביתר שאת פולחן האלילים, הותר רסן התאוות, התגברה הסגידה לגוף, הפקרות ופריקת יצרים היו לדבר חיובי ורצוי, והמוסר האנושי הידרדר עד מאוד.

אולם עם אחד ויחיד לא אימץ לעצמו תרבות קלוקלת זו, הלוא הוא עם ישראל, העם הקדוש והנבדל מן העמים, אשר המשיך להיות דבק בתרבותו העתיקה והמפוארת. אף אלכסנדר מוקדון מצדו לא ניסה לכפות על היהודים את תרבותו, כיון שהעריץ מאוד את חכמי ישראל ואת תורת ישראל.

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

    יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 5] – לימוד לקראת חג חנוכה – תלמי המלך ותורת ישראל

 

תלמי המלך ותורת ישראל

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונה של ספר תורה

 

 

הרחבת ממלכת יון – ומות אלכסנדר

ממצרים המשיך אלכסנדר במסע כיבושיו לעבר בבל. העיר נכנעה, ותושביה קבלו אותו בכבוד גדול. משם המשיך לעבר מדינת פרס – ה"אגוז" הקשה ביותר לפיצוח. ואכן במדינה זו נתקל אלכסנדר בקשיים עצומים: תושבי פרס שהיו עד כה מושלים בעמים אחרים, ראו באלכסנדר מושל זר, והתנגדו לו קשות. המלחמה בשטח ההררי שבצפון המדינה היתה קשה מאוד לחייליו של אלכסנדר, אולם בכל זאת, עם מותו של מלך פרס על ידי כמה שרים שמרדו בו, הצליח אלכסנדר להכריז על עצמו כמלך פרס. בהיותו בבירת פרס, נשא לאשה את בתו של המלך הפרסי, ועודד גם את שריו להתחתן בתושבי המקום, כדי להתמזג עמהם.

מפרס חזר אלכסנדר לבבל, ובמוחו תוכניות רבות לפיתוח ממלכתו הענקית. אבל לפני שהספיק לבצע את תוכניותיו, חלה בקדחת ומת לפני מלאת לו 33 שנה, ונקבר באלכסנדריה שבמצרים.

 

התפצלות מלכות אלכסנדר

במותו לא הותיר אלכסנדר בנים, בנו היחיד נולד לו רק לאחר מותו. באין בן יורש, נלחמו שריו הגדולים של אלכסנדר על ירושת ממלכתו. מלחמות קשות התנהלו ביניהם במשך 25 שנה. כאשר אף אחד מהם לא הצליח לגבור על יריביו ולתפוס את השלטון על הממלכה כולה, החליטו היריבים לחלקה ביניהם.

כך נחלקה מלכותו של אלכסנדר לארבעה מחוזות, ובכך התקיימה נבואת דניאל במלואה (דניאל פרק ח): "וצפיר העיזים [מלכות יון] הגדיל עד מאוד, וכעצמו נשברה הקרן הגדולה [אלכסנדר מוקדון] ותעלנה חזות ארבע תחתיה לארבע רוחות השמים... והנשברת ותעמודנה ארבע תחתיה ארבע מלכויות מגוי יעמודנה ולא בכוחו" [ארבעת המלכים לא יהיו חזקים כל כך כמו אלכסנדר].

על השלטון בארץ ישראל התנהלו קרבות קשים בין "סליקוס", השר שנהיה לשליט על סוריה ובבל, לבין "תלמי", ששלט על מצרים. הקרב המכריע ביניהם נערך בשנת ג'תנ"ט (301 שנה לפני הספירה למניינם). בקרב זה ניצח תלמי, ולקח בשבי יהודים רבים אל מצרים. ומאז – במשך 100 שנה, שלטו ה"תלמיים" בארץ ישראל.

 

היהודים באלכסנדריה

במצרים הלכה והתפתחה קהילה יהודית מפוארת. וכך מספרת הגמרא (סוכה דף נא א): רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטין [בית כנסת מפואר ומיוחד] של אלכסנדריה של מצרים, לא ראה בכבודם של ישראל... ושבעים ואחת קתדרות של זהב היו בה, כנגד שבעים ואחד זקנים. ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה, והסודרים [מטפחות] בידיו. וכיון שהגיע הזמן לענות "אמן", הלה מניף בסודרים [כי לא כולם יכלו לשמוע את קולו, מחמת גודל המקום], והם עונים אחריו "אמן". ולא היו יושבים מעורבים, אלא זהבים [צורפי הזהב] בפני עצמם, וכספים [צורפי הכסף] בפני עצמם, ונפחים [אומני ברזל] בפני עצמם, וטרסיים [אומני נחושת] בפני עצמם, וגרדיים [אורגים] בפני עצמם. וכשעני נכנס שם, היה מכיר בעלי אומנותו, ונפנה אליהם להשתכר אצלם, ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו...

 

תלמי המלך מבקש להחכים

לאחר מותו של "תלמי הראשון", מלך אחריו בנו – "תלמי השני". בתקופתו, תמו כבר מלחמות היורשים של אלכסנדר, והשלטון על מצרים וארץ ישראל היה חזק בידיו. בזמנו גברה אצל עמי המזרח ההתעניינות בספרי העמים, ובמקומות רבים נוסדו ספריות גדולות.

גם תלמי זה, בהיותו מלך חכם ונבון ואוהב ספר, הקים לעצמו ספריה גדולה. הוא חפץ מאוד לקבץ לעצמו ספרים רבים מדתות שונות, כדי להחכים עוד ועוד ולחקור את הדין והיושר בעולם. על ידי כך רצה לחבר בעצמו ספר חוקים על כל צרכי העולם – לפי המוסר והצדק. לשם כך שלח שניים מחכמיו שיעברו ממדינה למדינה ויקבצו עבורו ספרי חכמה. אחרי סבב גדול שעשו חזרו אל המלך כשבידיהם תשע מאות ותשעים וחמישה ספרים. שמח המלך מאוד, צחק ואמר: הבה ונוסיף עוד חמישה, כדי שיהיו בידינו אלף ספרים. היו שם כמה חכמים, ששמעו על תורת ישראל. אמרו לו: אדוננו המלך, מה לך לטרוח לקבץ ספרים כה רבים, כדי לחקור מהם את האמת והצדק?! עצתנו לך, שתשלח שליחים אל היהודים אשר בירושלים, והם יביאו לך את ספרי תורתם, אשר נכתבה להם על פי ה' על ידי נביאיהם, ומספרים אלו תוכל להתחכם ולשפוט כל דין על פי האמת והיושר האמיתיים.

שמע המלך לעצתם, ושלח שליחים אל ירושלים, שיביאו לו את ספר התורה מתורגם ליוונית. אולם חכמי ירושלים לא רצו לתת את ספר תורת ה' ביד איש נוכרי, ולכן התחכמו ותרגמו לו במקום ספר התורה – את "ספר הישר", שיש בו מדרשי חז"ל על התורה.

קיבל המלך את הספר לידיו, והתחיל ללמוד בו. הוא נהנה מאוד מן החכמה והצדק הטמונים בו, עד שעזב את כל הספרים שקיבץ לעצמו, והגה רק בספר הזה, ושמח שמחה גדולה על העצה הטובה שנתנו לו חכמיו.

לימים, נודע לחכמיו על התרמית. הם הבחינו ומצאו שהיהודים הביאו לתלמי ספר אחר במקום ספר התורה, מיהרו לבוא אל המלך ואמרו לו: אדוננו המלך, לעגו לך היהודים, כי לא שלחו אליך את ספר התורה שאמרנו לך, כי אם ספר אחר שהיה בידם. עצתנו לך, שתשלח אליהם שליחים בשנית שישלחו לך ספר תורתם האמיתי, כי ממנו תמצא את מבוקשך יותר ויותר מן הספר ששלחו לך. קצף המלך מאוד, וחמתו בערה בו. מיד החליט לשלוח שליחים שנית אל ירושלים, שיביאו לו את ספר התורה האמיתי. אולם הפעם היה חשדן ביותר, ונהג בעורמה, כדי להיות בטוח שאכן יקבל את ספר התורה האמיתי ולא ספר אחר. (הקדמת ספר הישר).

 

תרגום התורה ליוונית

מה עשה תלמי? שלח ספרים ומנחות אל הכהן הגדול, ובקש ממנו שישלח אליו 72 חכמים מארץ ישראל, אולם לא גילה להם את הסיבה להזמנתם. ואכן הגיעו אל המלך תלמי 72 זקנים כהנים חכמים, ובראשם אלעזר הכהן. בבואם מצרימה התקבלו בכבוד גדול. נתן להם המלך תלמי שבעים ושניים בתים ובקש מכל אחד בנפרד לתרגם את התורה ללשון יוונית. בכך רצה לבדוק שאכן יתרגמו לו את ספר התורה, ולא ספר אחר.

שרתה רוח הקודש על כל החכמים, ונתן הקב"ה עצה בלבבם, לתרגם את התורה עם מעט שינויים. כולם כתבו את אותם שינויים בדיוק, לדוגמא: "אלקים ברא בראשית" [במקום "בראשית ברא אלוקים", כדי שלא יטעו הגויים לומר, כי "בראשית" הוא שמו של אליל והוא שברא חס ושלום את אלוקים]. וכן: "אעשה אדם בצלם ובדמות" [במקום "נעשה אדם", שלא יטעו הגויים לומר, שהיו שותפים להקב"ה בבריאת העולם].

כאשר הושלמה המלאכה, הביאו את הספרים לפני המלך, ומצא המלך את כל דבריהם מתואמים, ישרים ונכונים, ושמח שמחה גדולה. הוא למד מן הספרים הקדושים, העמיק בהם, ונהנה מאוד מאוד מן החכמה הגדולה הטמונה בהם. ציוה המלך לשלוח את הזקנים הכהנים חזרה ירושלימה בכבוד גדול, מלאים באוצרות זהב וכסף.

יהודי מצרים שמחו מאוד על תרגום התורה ליוונית, הם ידעו שבעקבות התרגום, יעלה כבודם בעיני העמים, אשר יקראו בתורה על עמינו ועל הניסים הגדולים שעשה ה' עמנו. לכן חגגו מידי שנה את היום שבו הסתיים תרגום התורה ליוונית. אבל חכמי ישראל ראו את הסכנה הגדולה האורבת ליהודי מצרים מתרגום זה. הם ידעו שבמשך הזמן יתרגלו יהודי מצרים לקרוא את התורה ביוונית, וכך ישכחו את לשון הקודש, ויתרחקו מדרך היהדות [חשש זה אכן התאמת ברבות השנים]. על כן אמרו חכמינו ז"ל: "קשה יום תרגום התורה ליוונית, כיום שנעשה העגל".

 

עם ישראל חי קיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 6] – לימוד לקראת חג החנוכה – המתיוונים

 

 

המתיוונים

תוצאת תמונה עבור תמונות של מתיוונים

"מתיוונים"

בתקופת שלטון התלמיים התפשטה התרבות ההלניסטית מאוד. במצרים, בסוריה, בעבר הירדן ואפילו בארץ ישראל, נבנו ערים יווניות, ובהן הוקמו כל המוסדות אשר הפיצו את התרבות ההלניסטית. בערים אלה היו ספריות גדולות, שהכילו את יצירות הסופרים והפילוסופים היוונים, מקדשי אלילים, בתי שעשועים, מגרשי ספורט וכדומה.

הערים היוניות שבארץ ישראל ובמצרים, היוו מכשול חמור לבני עמנו. רבים בקרו בהן לרגל עסקיהם, וקלי הדעת שבהם אף הושפעו מן הפאר החיצוני של התרבות ההלניסטית ונדבקו בזוהמתה. הם בקרו במגרשי הספורט, הלכו למקדשי האלילים ולבתי השעשועים כדי להשתתף במסיבות הפרועות שנערכו שם, וכך פרקו מעליהם עול תורה ומצוות. יהודים אלו קראו לעצמם: "מתיוונים".

יראי ה' לא התקרבו למקומות אלו, והתייחסו בשאט נפש לכל הגילויים של התרבות ההלניסטית המושחתת. אך לא היה לאל ידם למנוע את התפשטות הנגע בין בני עמנו.

תחילה רכשו המתיוונים רק את המנהגים החיצוניים של הגויים: דברו בלשונם, והשתתפו בחגיגותיהם, אך עדיין שמרו תורה ומצוות. אולם במשך הזמן התרחקו מדרך התורה לגמרי, השתחוו לאלילי יון, וטימאו את עצמם בבשר פיגוליהם.

 

מעלליו של יוסף המוכס

בתחילת תקופת שלטון התלמיים, התנהלו עדיין החיים בירושלים ובכל ערי היהודים על פי דרך התורה. בכל המקומות היו בתי כנסת, בתי מדרש, תלמודי תורה וכו', וגדולי התורה הם שהנהיגו את העם. לכן חששו המתיוונים הראשונים להראות בגלוי את התרחקותם מדרך התורה וממסורת האבות, ופעלו בינתיים בסתר. אולם בתקופת שלטונו של "תלמי השלישי" התחילו המתיוונים להרים ראש:

יוסף בן טוביה, יהודי מושחת ואיש בליעל, הצליח בדרכי עורמה לקחת מן הכהן הגדול את הסמכות על גביית המיסים מן היהודים למלך תלמי. כדי לתת תוקף לתפקידו, שלח אליו המלך חיילים מצריים שיעזרו לו בגביית המס. יוסף, שכונה מעתה "יוסף המוכס", רצה להתעשר מתפקידו, ודרש מן היהודים סכומי כסף מופרזים.

אשקלון היתה העיר הראשונה שאליה הגיעו יוסף המוכס ואנשיו. כאשר סרבו תושבי העיר לשלם לו את המיסים הגבוהים שדרש מהם, הרג עשרים אנשים מראשי העיר וגזל את כל רכושם. מאז, נפלה אימת יוסף המוכס וחבר מרעיו על כל תושבי הארץ, ואיש לא העז עוד לצאת נגדו.

מתיוונים רבים הצטרפו אל יוסף המוכס, וכמוהו התעשרו גם הם מן המיסים שגבו מן העם. כאשר הרגישו כי גבר כוחם, החלו להרים ראש והעזו להתנהג בדרכי היוונים גם בגלוי. הראשונים שהתחילו בכך היו בניו של יוסף המוכס, אליהם הצטרפו רבים מבני גילם, ואף כוהני הדיוט אחדים נתפתו ללכת בדרכיהם.

 

סוף שלטון התלמיים

בתקופתו של "תלמי הרביעי", נתחדשה המלחמה בין התלמיים ובין ה"סליקים" [יורשיו של "סליקוס", ששלטו על סוריה ובבל לאחר מות אלכסנדר]. באחד הקרבות ניצח תלמי, ובגובה ליבו עלה לירושלים ורצה להיכנס לבית המקדש. כאשר ניסו הכוהנים למנוע ממנו את חילול הקודש, פרץ לבית המקדש בכח. אבל מן השמים עכבו בעדו: הוא התעלף ונפל לארץ!

כאשר חזר לארצו למצרים, החליט להתנקם ביהודי מצרים על מפלתו. הוא כינס את הנכבדים שביהודי אלכסנדריה לקרקס גדול, ושם ציוה לשסות בהם פילים. אבל כאן התרחש נס נוסף: הפילים לא פנו אל היהודים, אלא אל המשסים, ורמסו רבים מן היוונים, שבאו לראות ולהנות מאסונם של היהודים.

כאשר מת תלמי הרביעי, מלך אחריו בנו, שהיה עדיין צעיר לימים. הוא לא היה מסוגל לתפוס בחוזקה את השלטון תחת אביו, ואת חולשתו ניצלו ה"סליקים" מושלי סוריה, ומיהרו לכבוש את ארץ ישראל. כך תמה בארץ ישראל תקופת שלטון ה"תלמיים", והחלה תקופת שלטון ה"סליקים".

 

עליית אנטיוכוס לשלטון

25 שנה אחרי שהסליקים כבשו את ארץ ישראל, עלה אנטיוכוס לשלטון. אנשי חצרו, אשר רצו להחניף לו, קראו לו "אנטיוכוס אפיפנס", כלומר: המפואר. אבל מאחורי גבו קראו לו "אנטיוכוס אפימנס", כלומר: המשוגע. ואומנם כינוי זה הלם אותו ביותר. אנטיוכוס דימה בנפשו שהוא אליל, וציוה על כל עמי ממלכתו להקים במקדשיהם את הפסל שלו, ולהשתחוות לו. אנטיוכוס פיזר כסף רב לחגיגות עם מפוארות, והתנהג בהן כאחד השוטים, במטרה לעורר תשומת לב ו"כבוד" בין ההמונים.

את שלטונו על כל עמי ממלכתו ניסה לחזק על ידי כך שהפיץ ביניהם את התרבות ההלניסטית, ושאיפתו היתה שגם היהודים יקבלו עליהם תרבות זו. אולם בשלב ראשון הוא לא ניסה לעשות זאת בכח, אלא בדרכים עקיפות. הוא העלה את מעמדם של המתיוונים, ומינה אותם למשרות חשובות, כמו מושלים, שרים, שופטים ושוטרים. הוא עודד אותם לערוך ערבי שירה, חינגות, ריקודי עם, ולהכניס פולחן יווני. כמו כן הקים אצטדיונים ומרכזי תרבות, וקיוה כי אט אט ימשך לב העם אחרי תרבותו.

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 1] – לימוד לקראת חג החנוכה – שמירת התורה והמצוות מול תרבות יוון

 

שמירת התורה והמצוות מול תרבות יוון

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של חנוכה

 

 

חנוכה – "חנוכת המזבח"

לפני כאלפיים מאה ושבעים שנה התרחש נס חנוכה, שבו מסר הקב"ה בידינו את היוונים אשר רצו להדיח אותנו מחיי התורה והמצוות, היהודים נחו מאויביהם וחנו בכ"ה בכסלו, ואז טיהרו את בית המקדש ועשו חנוכה – "חנוכת המזבח" – שחנכו את המזבח בקרבנות תודה ונדבה לה' יתברך, וחידשו את העבודה בבית המקדש.

יום כ"ה בכסלו נקבע לדורות ליום של הלל והודאה זכר לנס החנוכה. אולם תמוה הדבר, מדוע אנו חוגגים נס זה לדורות עולם? הלוא אם היינו חוגגים חג על כל נס ונס שעשה עמנו הקב"ה – היו כל ימי השנה חגים וימים טובים, שהרי מי כעם ישראל מלומד בניסים, וכל קיומו הוא למעלה מן הטבע?!

אלא חז"ל מלמדים אותנו כי ימי החנוכה נקבעו לדורות לא רק כזכר לנס, אלא יש בהם מהות מיוחדת.

המלחמה שהיתה בין היוונים ליהודים לא היתה מלחמה רגילה, היוונים לא רצו להרוג את עם ישראל בגופם, אלא רצו "סך הכל" להשפיע עליהם את תרבותם. יהודים אשר הסכימו לקבל עליהם את תרבות יון – לא רק שלא התנכלו להם להורגם, אלא שאף זכו ליחס של כבוד מצד היוונים, חלקם אף קבלו משרות חשובות.

תרבות יון באותה תקופה היתה סמל לתרבות נאורה, שהלכה והתפשטה בעולם כולו. "צר" היה ליוונים לראות עם אחד שאינו מושפע מתרבותם, ודבק בתרבותו העתיקה. הדבר פגע ב"ציפור נפשם", ובנקודת שיא גאוותם. בדרכים רבות ניסו להעביר את היהודים על דתם ואמונתם, וכך היתה התורה נתונה בסכנת קיום חס ושלום.

 

ומה קרה אז?

אז קמה לה קבוצה של יהודים אדוקים, הנאמנים לשמירת התורה והמצוות. הם שמו נפשם בכפם להילחם ביון האימפריה הענקית. ידעו הם מראש כי לפי כל תחזית הגיונית, סיכויי ההצלחה שואפים לאפס. ובכל זאת, מטרתם לא היתה דווקא לנצח – כי אם להילחם! לא להכנע לכל ניסיון של טשטוש זהותנו כיהודים, כי אם להמשיך לשאת בגאון ובגאווה את מורשת היהדות העתיקה.

ומכיון שמטרתם היתה קדושה, הצליח אותם ה' יתברך. המעטים והחלשים, ניצחו את הרבים והחזקים. היה זה נס עצום! אולם לאחר מכן התרחש נס נוסף, כפי שאומרת הגמרא (מסכת שבת דף כא עמוד ב):

"מאי חנוכה? שכשנכנסו היוונים להיכל בית המקדש, טמאו את כל השמנים. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, רצו להדליק את המנורה, ובדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, ולא היתה בו כמות שמן להדליק אלא ליום אחד בלבד, נעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה".

 

ואם כן, שני ניסים התרחשו אז:

האחד – נס הניצחון במלחמה של רבים וחזקים מול מעטים וחלשים.

והשני – נס פך השמן.

 

איזה נס גדול יותר? כמובן שנס המלחמה הינו גדול יותר, ומן הסתם עורר רעש והשתאות בעולם כולו: כיצד יתכן שקומץ אנשים רדופים וחלשים ניצחו את יון האימפריה הענקית?!

אולם מעניין מאוד, שהגמרא אומרת כי חג החנוכה נקבע דווקא כזכר לנס פך השמן, ולא כזכר לנס הנצחון במלחמה. גם החנוכיה שאנו מדליקים בחנוכה בכל לילה באה להזכיר דווקא את נס פך השמן. מדוע?

בנס פך השמן יש סמל ולימוד לדורות הבאים. היוונים בנסיונם לעקור את היהדות מעם ישראל, טימאו את כל השמנים. הם לא שפכו את השמן כי אם טימאו אותו. שישאר שמן, אבל טמא.

 

השמן אותיות נשמה.

היוונים רצו לטמא את הנשמה היהודית, לא חפצו להשמידה כמו טיטוס והמן הרשע ועוד צוררים אחרים, אלא לטמא אותה בתרבויות לא לנו ובדעות משובשות של כפירה.

ואכן רבים טעו וסרו מן הדרך הישרה, והתפתו אחר תרבות יון הקלוקלת. השמנים נטמאו, הדעות השתבשו.

אולם מאבק בלתי מתפשר מצד החשמונאים הביא למציאת פך שמן טהור. אותו פך שמן חתום בחותמו של הכהן הגדול הוא סמל ורמז לכל הדורות, רמז שלעולם תשאר נקודה בישראל שהקב"ה מגן עליה שלא יהיה לה שום מגע נכרי. הניצוץ היהודי הזה לא כבה בכל הגלות הקשה והארוכה, במשך אלפי שנים עם ישראל נשאר בקדושתו הנצחית בכל ארצות גלותו בבבל ובספרד, באשכנז ובפולין, במרוקו ובתימן – עם ישראל לא התבולל למרות כל הצרות.

 

כמה הדברים רלוונטים לדורינו אנו!

אילו היו רואים גדולי ישראל של הדורות הקודמים את הדור שלנו, אילו היה רואה זאת הרמב"ם או רש"י, ה"חפץ חיים" או ה"בן איש חי"... אילו היו רואים את המציאות המצערת כיום של חלק מהעם היהודי השבוי בידי תרבויות זרות שאינן שייכות לנו, אינו יודע מה זה "שמע ישראל", ומה זה "שבת" – מה גדול היה שיברם וצערם.

 

אולם לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב.

גם במצב שנטמאו כל השמנים, השתבשו הדעות, ונטמאו הנשמות הטהורות של עם ישראל – גם אז אפשר למצוא את פך השמן הטהור, את הנקודה היהודית המצויה בליבו של כל יהודי פנימה, שלא נכבית ולא נטמאת לעולם. ואם רק נשכיל להדליק ולהאיר אותה, הרי שהיא תעלה ותדלק ותהיה לנר תמיד ולשלהבת קודש!

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שעור 2] – לימוד לקראת חג חנוכה – יפת אלקים ליפת (בראשית ט, כז)

 

 יפת אלקים ליפת (בראשית ט, כז)

 

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של תרבות יון

 

 

שבעים צבאות הארץ

שבעים אומות ברא הקב"ה בעולמו, ולכל אומה ואומה ייעד לה תפקיד וקבע לה תחומים ותכונות השייכות לה. עם ישראל הוא העם היחיד אשר זכה להיות "עם סגולה", עם הקשור אל אלוקיו ודבק בו, אולם גם לעמים אחרים נתן הקב"ה תכונות: לזה יופי, לזה גבורה, לזה חכמה, ועוד.

 

יפת אלקים ליפת

בפרשת נח מתחילה התורה (בראשית פרק ו, פסוק ט): "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלהים התהלך נח: ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפת" .

ולהלן (פרק י, פסוק ב) נאמר: "בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס".

אבי האומה היוונית שמו היה 'יון', בנו הרביעי של יפת בן נח. ליפת ולבניו נתן הקב"ה את סגולת היופי והחכמה, כפי שמברך אותם נח (פרק ט, פסוק כז): "יפת אלהים ליפת... ".

אלף ושבע מאות שנה נתגלגלה משפחת יון בעולם עד שעלתה קרנה והיתה לראש הממלכות בימי אלכסנדר מוקדון, ואז זכתה שתקויים בה ברכה זו.

איך וכיצד התרחשו הדברים?

 

מדינת יון בראשיתה

בימי קדם, היתה יבשת אירופה ברובה בלתי מיושבת. אולם במשך השנים הגיעו לשם בני אדם, אשר נדדו אליה מארצות המזרח. ארץ יון היתה מן המקומות הראשונים באירופה, שהתפתחו בה חיים מסודרים. שבטים רבים באו והתיישבו בה, ובמשך השנים גיבשו לעצמם חיי מדינה.

ארץ יון מוקפת בשלושת צדדיה בים, ומשופעת במפרצים רבים, ולכן היו רבים מתושביה יורדי ים. עובדה זו השפיעה רבות על מדינת יון: היוונים הגיעו בקלות רבה לארצות אשר מסביבם, וניסו לכבוש אותם. הם היו לוחמים אמיצים, וניהלו מלחמות רבות נגד שכניהם (אשר מהמפורסמות שבהם – "מלחמת טרויה").

במסעותיהם הרבים, באו היוונים במגע עם עמים שונים ועם תרבויות שונות, ולמדו מהם: מתושבי צור וצידון – למדו קרוא וכתוב, מן האשורים – למדו כיצד לחשב את מהלך הכוכבים, ומן המצריים – למדו לערוך חישובים שונים בהנדסה. כך פיתחו תושבי יון את תרבותם, ובמשך הזמן נהפכו מִלומדים לְיוצרים. בתחום המדע, הניחו היוונים את היסוד למדע המודרני של ימינו.

 

אתונה וספרטה

שתי הערים המפורסמות ביותר ביון היו אתונה וספרטה. הבדלים גדולים היו בין שתי הערים הללו, ואופי מיוחד ושונה.

ספרטה היא עיר האם של כל תרבות הספורט והכוחניות. היא היתה מדינה צבאית, תושביה רובם ככולם היו חיילים. הגברים בילו את חייהם במחנות הצבא, הילדים בגיל מוקדם הוצאו מחיק אמותיהם וקבלו חינוך צבאי: לימדו אותם להשתמש בנשק, ולהסתגל לחיי הצבא הקשים והמפרכים. כל ילד נבדק מיד עם היוולדו: אם התברר שהוא ילד חזק, אשר יוכל למלא את תפקידו כחייל טוב – מוטב, ואם לאו – השליכו אותו אל פני השדה, ושם מת!

אתונה לעומתה היתה עיר מגוונת ונעימה יותר. היו בה חיילים, אומנים, סוחרים ויורדי ים. המוכשרים עסקו באומנות ובמדע, או בחקירה פילוסופית. ילדי אתונה למדו מקצועות שונים, וביניהם תפסו מקום בראש: השירה, הנגינה וההתעמלות.

האומנים של אתונה קישטו את העיר ביצירות אומנותיות, אדריכלים מוכשרים בנו בניינים מפוארים, שהצטיינו ביופיים. משוררים חיברו מחזות, אנשי מדע גילו עובדות, שלא היו ידועות עד אז, למשל, שהארץ היא בצורת כדור, הם מצאו דרך לחשב מראש מתי יהיה ליקוי חמה. הפילוספים של אתונה, שהמפורסמים שבהם – סוקרסט, אפלטון ואריסטו, עסקו בחקירות עיוניות.

המושג "דמוקרטיה" אף הוא התפתח לראשונה באתונה. העם המתורבת לא השלים עם צורת שלטון של מלכים ורודנים, כפי שהיה מקובל אז בעולם כולו, ובמשך הזמן הצליח להשיג "דמוקרטיה" – שלטון עם (ביוונית: דמוס – עם, קרטיה – שלטון). העם בחר במושלים והשתתף באסיפות כלליות שהתקיימו במרכז העיר, שם החליטו יחד בענייני המדינה, למשל אם לצאת למלחמה או לא.

 

תרבות חיצונית

כך היתה העיר אתונה למרכז תרבותי מתקדם, וכך התקיימה ברכתו של נח לבנו יפת – ומדינת יוון הפכה לסמל של תרבות ויופי.

אולם יופי זה – חיצוני הוא. יש בו ברק והדר, יש לו משיכה וקסם. "חכמת יוון" יכולה לעשות את האדם מלומד יותר, מתקדם יותר, מתפתח יותר, אך אין היא חודרת אל עומק האישיות, ואין היא יכולה לשנות משהו במהותו של אדם.

כפי שמבטא זאת רבי יהודה הלוי בשיריו:

"ראה נא גם ראה, דודי, והבן וסור ממוקשים, צנים ופחים, ואל תשיאך (אל תפתה אותך) חכמה יוונית, אשר אין לה פרי – כי אם פרחים".

 

לחכמה היוונית יש "פרחים" יפים, יש לה חיצוניות מרשימה, אך אין לה "פרי" אין בה תועלת אמיתית לשיפורו של האדם. יכול אדם להיות מלומד, מתקדם – אך אין בכך כדי לשנות משהו אמיתי בתוך אישיותו פנימה. דומה הדבר לבעל חיים מאולף: הוא יכול לבצע משימות מרשימות, להראות "חוכמות" בלתי רגילות, אולם במהותו הוא נשאר בעל חיים לכל דבר. כפי שמספרים על אריסטו, מגדולי הפילוסופים באתונה, אשר עסק בחקירות רבות אודות המוסר, האמת והצדק, והנה יום אחד ראוהו תלמידיו אוכל בצורה בהמית לחלוטין. "הכיצד?!", תמהו. והוא השיב להם: "כשאני אוכל – אני לא אריסטו"...

 

ואכן בתחום הדת, המוסר והצדק – נשארו היוונים בדרגה הפרמיטיבית של שאר האומות, סגדו לאלילים, והתנהגו בחייהם הפרטיים והחברתיים בניגוד למוסר, הצדק והשכל האנושי.

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

     יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

לימוד יומי [שיעור 3] – לימוד לקראת חג חנוכה - אלכסנדר מוקדון

 

אלכסנדר מוקדון

 

תוצאת תמונה עבור תמונות אלכסנדר מוקדון

 

בעיות מדיניות

מדינת יון הלכה והתפתחה, אולם בעיות מדיניות קשות פקדו אותה. מלכות פרס, שהיתה אז אימפריה עולמית השולטת על מדינות רבות בעולם, השתלטה אף על יון. היוונים לא רצו כמובן לשאת שלטון זר, והם ניסו בכל כוחם להתנגד ולהילחם בפרס. מלחמות קשות התנהלו בין הפרסים ליוונים, אשר במהלכן נגרם הרס וחורבן רב לערי יון.

היתה ליוונים בעיה נוספת: בארץ יון קיימים רכסי הרים גבוהים מאוד, המפרידים בין אזוריה. מפאת גובהם של ההרים, לא יכלו תושבי הערים השונות לבוא בקשרים אלו עם אלו, ובמשך הזמן התחילו להרגיש את עצמם כבני עמים נפרדים. מלחמות גדולות התנהלו בין הערים הגדולות, על השלטון ביון. ספרטה נלחמה באתונה והביסה אותה, ולאחר מכן העלתה את כל אתונה באש! אחרי כן קמה העיר "תבי" ונלחמה נגד ספרטה, וכך הלכה יון ונחלשה כתוצאה מן המלחמות הפנימיות שבתוכה.

בזמן שערי יון החלישו והחריבו זו את זו, הלכה והתחזקה בצפונה של יון מדינת מוקדון. המוקדונים היו עם מאוחד ומלוכד. מלכם פיליפ הקים צבא מאומן היטב, מצוייד בנשק יעיל ובתכסיסי מלחמה מקוריים. בעזרת צבא זה התחיל פיליפ להשתלט על יון, עד שסיפח אותה לארצו.

 

אלכסנדרוס והסוס

בתקופת שלטונו של פיליפ על יון, היתה יון מעלה מיסים לפרס. כל שנה היה "דריוש" מלך פרס שולח שליחים אל פיליפ מלך יון, שיתן לו מיסים.

יום אחד, קיבל פיליפ מידידו מלך פרוסיה מתנה מיוחדת במינה – סוס עצום ונאה, אשר לא היה כמוהו בכל ארץ יון. היה הסוס בעל עוצמה וחרון, והיה הורג כל מי שניסה להתקרב אליו, וכך לא יכל שום פרש לרכוב עליו. החליט פיליפ לעשות לסוס כלוב מברזל, אל הכלוב הזה היה נוהג להשליך כל אדם שנגזר עליו משפט מוות.

לילה אחד חלם פיליפ חלום, שבו נאמר לו: "האיש אשר ירכב על הסוס האסור אשר לך, הוא ימלוך אחריך!" שמר פיליפ את החלום בליבו, וציפה לראות כיצד יפול דבר.

לפיליפ היה בן בגיל חמש עשרה בשם אלכסנדרוס. בן זה נולד לו לאחר שנים רבות, והוא היה ילד יוצא דופן. היתה לו רעמת שיער כמו של אריה, ועיניו גדולות – האחת שחורה והשניה תכלת, ושיניו גדולות, וקולו כקול הנשר. כבר בגיל צעיר הוא רכש לעצמו חכמות רבות, והיה משכיל וגיבור חיל. והנה יום אחד, עבר אלכסנדרוס ליד הכלוב של הסוס, והתבונן בו. הוא הושיט את ידו דרך החורים ומישש את צואר הסוס. והסוס, כמו כבשה תמימה, ליקק את ידיו של אלכסנדרוס. פתח אלכסנדרוס את הכלוב, תפס בצוארו של הסוס, והתחיל לרכוב עליו בלי מושכות ורסן.

כששמע זאת פיליפ שמח מאוד, והבין כי הנה בנו ימלוך אחריו. הוא גילה לבנו את החלום, ובנו השיב ואמר לו: "אם תתן לי צבא ורכב ופרשים, אלך להלחם באויביך, ואז כשאנצח במלחמות תווכח לראות כי נכון החלום אשר חלמת". הסכים פיליפ לבקשת בנו, ונתן לו חיילים ופרשים. יצא אלכסנדרוס למלחמה ואכן נחל ניצחונות בכל אשר פנה.

 

מלכות יון מתעצמת

לימים, שלח דריוש מלך פרס שליחים אל פיליפ שיעלה לו מס כמידי שנה בשנה. אלא שהפעם קם אלכסנדרוס ומנע מלתת להם את המס. הוא אמר לשליחים: "לכו אמרו למלככם דריוש, כי כל עוד שלא היו לפיליפ ילדים, היתה לו תרנגולת מטילה ביצי זהב. אולם כאשר נולד לו בנו, נעצרה התרנגולת מלדת..."

שליחי דריוש תמהו מאוד על תשובתו המחוצפת והנועזת של אלכסנדרוס, ומיהרו לשוב לארצם, לדווח למלכם על ניצני המרד. בינתיים פרצה מלחמה בין יון לארצות הסמוכות לה, ופיליפ מת במלחמה. את כסאו ירש כמובן אלכסנדרוס בנו, שכונה מעתה "אלכסנדר מוקדון" על שם ארץ מוצאו. עם עלייתו של אלכסנדר למלך, החלה רוח קרב לנשב בצבא יון. המלך החדש איחד את מדינת יון, דיכא את נסיונות המרד של ערים שונות ביון, שניסו לפרוק מעליהם את שלטון המוקדונים. הוא החריב את העיר "תבי", שהתקוממה נגדו, ולאחר שביסס את שלטונו בפנים הארץ, הלהיב את צבאו לצאת להלחם ולכבוש עמים ומדינות, ובעיקר את פרס. הוא אמר ליוונים, שבמלחמה זו יוכלו לנקום בפרסים את נקמתם על החורבן הרב שגרמו הם לארצם.

ואכן בראש צבא חזק ומלוכד של 40,000 חיילים יצא אלכסנדר למסע מלחמות, כשהיעד העיקרי שלו הוא מדינת פרס. עז היה חפצו להכניע את האימפריה הגדולה, ובכך לקנות לו שם ותהילה. הקרב הראשון שלו עם צבא פרס נערך ב"אסיה הקטנה", בעיר "איסוס", שם התקיף אלכסנדר את הצבא הפרסי הגדול. למעשה, לצבא הפרסי היו נתונים טובים יותר כדי לנצח, אולם בעייתו היתה שהוא היה מורכב מלאומים שונים, ולכן לא היה מספיק מאוחד ומלוכד. לעומתו היה הצבא היווני, צבא לאומי מאוחד, מצוייד בנשק יעיל, ומונהג על ידי מצביא מוכשר. וכך הוכרע הקרב ב"איסוס" לטובת היוונים.

 

אלכסנדר פונה להחריב את בית המקדש

עתה פנה אלכסנדר עם צבאו הגדול, לעבר רצועת החוף של ארץ ישראל, כדי להלחם בבנות בריתה של פרס, ולספח אותן אל ממלכתו. כל הערים נכנעו לפניו – עכו, אשקלון, עזה. אולם בעיר "צור" נעצר אלכסנדר, הוא לא הצליח לכבוש אותה, מפני שהיתה מבוצרת היטב. הוא הקיף אותה במצור למשך שבעה חודשים, ובמהלך התקופה הזו ביקש מן היהודים שיבואו לעזרתו. היהודים סירבו, מכיון שלא רצו להפר את השבועה שנשבעו למלכי פרס. לעומת זאת כאשר פנה אלכסנדר אל ה"כותים", שונאי היהודים, הם נענו בשמחה לבקשתו, ובקשו ממנו, שבשכר זה ירשה להם להחריב את בית המקדש של היהודים אשר בירושלים, אשר מהווה "איום" על ממלכתו.

ואכן לאחר שנכנעה העיר צור, פנה אלכסנדר אל ירושלים, במטרה לקיים את ההבטחה שהבטיח לכותים צמאי הדם – להחריב את בית המקדש.

 

עם ישראל חי וקיים לעד!

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}      

   יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה

הילולת רחל אמנו-י"א חשוון-תפילה נפלאה מספר 'שערי דמעה', לאוֹמרה בקבר רחל אמנו, זכותה תגן עלינו, אמן!

 

תפילה נפלאה מספר שערי דמעה, לאמרה בקבר רחל אמנו ע”ה

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

יום ההילולא של רחל אמנו ע”ה חל ביום י”א חשוון. ומדי שנה, ביום זה, עולים עשרות אלפים לקבר רחל, קברה של רחל אמנו, להתפלל ולבקש מאמא שתפעל אצל בורא עולם עבורם. אנו שמחים להגיש לכם תפילה נפלאה שמומלץ לאומרה בקבר רחל, בפרט ביום ההילולא של רחל אמנו, אולם ניתן לאמרה בכל עת ובכל זמן, בקבר רחל ובכל מקום.

אָנָּא מֶלֶךְ מָלֵא רַחֲמִים! הִנְנִי בָּאתִי הַיּוֹם לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קֶבֶר רָחֵל אִמֵּנוּ, שֶׁתְּזַכֵּנִי בִּזְכוּת מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים שֶׁעָשְׂתָה כָּל יָמֶיהָ, וּלְמַעַן זְכוּתָהּ וְצִדְקָתָה וּתְפִלָּתָהּ שֶׁזָּכַרְתָּ לָהּ בֶּהֱיוֹתָה עֲקָרָה וַתִפְתַּח אֵת רַחְמָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיִזְכֹּר אֱלֹקִים אֵת רָחֵל וְיִשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹקִים וְיִפְתַּח אֵת רַחְמָה” וּלְמַעַן צִדְקַת לְבָבָהּ אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִם אֲחוֹתָהּ לֵאָה, שֶׁמָּסְרָה לָהּ הַסִּימָנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּבוֹשׁ מֵרַמָּאוּת לָבָן אָבִיהָ, כֵן תִּזְכֹּר לָנוּ זְכוּתָהּ וְצִדְקָתָה, עָלַי וְעַל כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁתְּקַבֵּל אֵת תְּפִלָּתֵנוּ וְתַאֲזִין שַׁוְעָתֵנוּ מַה שֶׁאֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים מִלְּפָנֶיךָ, וּתְמַלֵּא מִשְׁאָלוֹת לְבָבֵנוּ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים מִשְּׁמֵי שְׁמֵּי קֶדֶם. וְהַטֵּה אָזְנְךָ וּשְׁמַע, פְּקַח עֵינֶיךָ וְרָאָה שֹׁמְמוֹתֵינוּ וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ, כִּי הָיִינוּ לַעַג וְקֶלֶס בְּגוֹיִים, וְאוֹמְרִים אֵין תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה. וְאִם לֹא לְמַעֲנֵנוּ, לְמַעַנְךָ פְּעַל. עַד מָתַי יִהְיֶה עוּזְךָ בַּשֶּׁבִי וְתִפְאַרְתְּךָ בְּיַד צָר.

וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ עַל יָדֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁאָבִינוּ יַעֲקֹב שֶׁקָּבַר אֵת רָחֵל אִמֵּנוּ בְּדֶרֶךְ וְלֹא הֵבִיאָה לְבֵית לֶחֶם, הָיָה עַל פִּי הַדִּבּוּר כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לְעֶזְרָה לְבָנֶיהָ, כְּשֶׁהִגְּלָּה אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן וְהָיוּ עוֹבְרִים דֶּרֶךְ שָׁם, יָצְאָה רָחֵל אִמֵּנוּ מִקִּבְרָהּ וּבִקְּשָׁה עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע, נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאַנָּה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ” וְאַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ הֵשַׁבְתָּ לָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “כֹּה אָמַר ה’ מִנְעִי קוֹלֵך מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִן דִמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעוּלָתֵך נְאֻם יְיָ וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתְך נְאֻם ה’ וְשָׁבוּ בָּנִים לִגְבוּלָם”.

מַה נֹּאמַר, מַה נְדַבֵּר! אִם עַל גָּלוּת רִאשׁוֹן שֶׁהָיָה רַק לְשִׁבְעִים שָׁנָה הִרְעִישָׁה רָחֵל אִמֵּנוּ אֵת הָעוֹלָם – מָה תֹּאמַר עַתָּה, בְּגָלוּת הַמַּר וְהַנִּמְהָר הַזֶּה, אֲשֶׁר זֶה [יוֹתֵר מ]אֶלֶף וְתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁאֲנַחְנוּ בְּגוֹלָה אַחַר גּוֹלָה, מְפֻזָּרִים וְנִדָחִים בְּאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ תַּחַת עֹל מְלָכִים וְשָׂרִים, וַאֲנַחְנוּ שְׁפָלִים וְנִבְזִים וּכְקוֹצִים כְּסוּחִים אָנוּ בְּעֵינֵיהֶם, וּבְכָל יוֹם קִלְלָתוֹ מֵרֻבָּה מֵחֲבֵרוֹ, וְעִקַּר כַּוָּנָתָם לַעֲמוֹד עַל נַפְשֵׁנוּ לְהַעֲבִיר דָּת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדֻשָּׁה, וְלֹא יִזָּכֵר לָהֶם שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. גַּם עַל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נָתְנוּ עֵינֵיהֶם הֵיאַךְ לְהַעֲבִירָם מֵאֱמוּנָתָם הַמֻּחְזֶּקֶת לָהֶם מֵאֲבוֹתֵיהֶם. מָה תֹּאמְרִי, רָחֵל אִמֵּנוּ? אֵיךְ תּוּכְלִי לָנוּחַ בְּקִבְרֵך? הָקִיצִי וּתְעוֹרְרִי לִיְשֵׁנֵי חֶבְרוֹן וּמֹשֶׁה רָעְיָא מֵהֵימָנָא וְכָל אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. עִמְדִי נָא, הִתְיַצְבִי נָא, חַלִּי פְּנֵי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ בְּעַד שְׁאֵרִית פְּלֵיטַת עַמְּךָ בֵּיִת יִשְׂרָאֵל, הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים, בְּדוּדִים וְשְׁדוּדִים, שְׁפָלִים וְנִבְזִים, נְתוּנִים בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה. עַד מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֵף צַר, יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח! עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלוֹזוּ וּבָנֶיךָ בּוֹז יָבוּזוּ! עַד מָתַי לֹא תְּרַחֵם עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ וְעַל אַרְצְךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדְךָ! הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַבַּיִת, הַהֵיכָל וְהַר הַבַּיִת הָיָה לְשָּׁמִיר וָשַׁית. עָלָה כֻּלּוֹ קִמְּשׁוֹנִים, כָּסּוּ פָּנָיו חֲרוֹלִים, שׁוּעָלִים הִלְכוּ בּוֹ. וְהָעִיר הַקְּדֹשָּׁה רַבַּת הַמַּעֲלוֹת, עִיר אֱלֹקִים סֶלָה, הִנֵּה הִיא עַתָּה שַׁמָּה וְשֶׁאִיָה. וְאִם אֲנַחְנוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ וְעַווֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ גָּרַמְנוּ אֵת כָּל אֵלֶּה, הֲלֹא אַתָּה בַּעַל הָרַחֲמִים, הַלְעוֹלָמִים תִּזְנַח וְתֶאֶנַף לָנֶצַח! אַתָּה תָּקוּם תְּרַחֵם צִיּוּן כִּי עֵת לְחֶנְנָה.

לָכֵן בָּאנוּ לְפָנֶיךָ בִּכְפִיפַת קוֹמָה וּבְהַכְנָעַת רוּחַ וּבְשִׁפְלוּת הַנֶּפֶשׁ וּבִשְׁבִירַת הַלֵּב, שֶׁתִּזְכֹּר לָנוּ זְכוּת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים וּזְכוּת הַצִדְקָנִית רָחֵל אִמֵּנוּ, וּתְכַפֵּר לָנוּ אֵת כָּל חַטֹּאתֵינוּ וַעֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ, שֶׁחָטָאנוּ וְשֶׁעָוֵינוּ וְשֶׁפָּשַׁעְנוּ לְפָנֶיךָ, וְתַעַזְרֵנוּ לְשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שֶׁלְּמָה לְפָנֶיךָ, וְתַאֲרִיךְ יָמֵינוּ בַּטּוֹב וּשְׁנוֹתֵינוּ בִּנְעִימִים עַל הָאֲדָמָה אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ, בִּכְדֵי שֶׁנּוּכַל לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תּוֹרָתְךָ וּמִצְוֹתֶיךָ בְּכַוָּנָה שְׁלֵּמָה וּרְצוּיָה, בְּלִּי שׁוּם טִרְדָּה, וְתָסִיר מִמֶּנּוּ וּמִכָּל עַמְּךָ בֵּיִת יִשְׂרָאֵל כָּל מִינֵי חוֹלִי (ובפרט מהחולה פב”פ). וְתַן לָנוּ כֹּחַ וּבְרִיאוּת הַגּוּף שֶׁנוּכַל לַעֲבֹד אוֹתְךָ יוֹמָם וָלַיְלָה בְּלִּי רִפְיוֹן. וְתַן לָנוּ פַּרְנָסָה טוֹבָה וּגְשָׁמִים בְּעִיתָּם, שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת מְבֹרֶכֶת בְּכָל מִינֵי תְּבוּאוֹת וְכָל מִינֵי פֵּרוֹת וִירָקוֹת, וְתַן סִפּוּקֵינוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד דֵּי מַחְסוֹרוֹ, וְלֹא יֶחְסַר לָנוּ כָּל יְמֵּי חַיֵּינוּ. ותזכינו לְגַדֵּל אֵת בנינו (ובפרט פב”פ) (ומי שיש לו בנים בחו”ל יאמר: וּתְזַכֵּנִי לִשְׁמֹעַ בְּשׁוּרוֹת טוֹבוֹת מִבְּנִי וְכוּ’, ויפרט כל אחד מקרוביו ומיודעיו), שֶׁתַּצְלִיחַ לָהֶם בְּכָל מַעֲשֶׂה יְדֵיהֶם וְהִנְנִי בְּלִּי נֶדֶר נוֹתֵן שֶׁמֶן לְמָאוֹר לְעִלּוּי נִשְׁמַת רָחֵל אִמֵּנוּ וְנִשְׁמַת רַבֵּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס, וְּנִשְׁמוֹת כָּל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים (ולהצלחת בָּנַי פב”פ) שְׁיַּאֲרִיכוּ יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם, וְלֹא יָמוּת שׁוּם אֶחָד מִבְּנֵיהֶם בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם וְאִמָּם, וְיִזְכּוּ לְבָנִים צַדִּיקִים וּכְשֵׁרִים בְּכָל מִדּוֹת טוֹבוֹת, וְתַזְמִין לָהֶם זִוּוּג כָּשֵׁר וְרָאוּי לָהֶם, וְלֹא יֵרָאֶה וְלֹא יִשָׁמַע שׁוּם שֶׁמֶץ פְּסוּל בְּזַרְעֵנוּ וּמִשְׁפַּחְתֵּנוּ, וְנִזְכֶּה לִרְאוֹתָם יַחַד בְּקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וּגְאֻלָּה שְׁלֵמָּה בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, אָמֵן סֶלָה.

יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי.

 

 

×?מ×?× ×? קש×?ר×?

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

  {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות

      יקובל ברצון,אמן!

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

אִי אֶפְשָׁר לְקַלְקֵל! - חיזוק מרבינו, רבי נחמן מברסלב

בס"ד

ב' חשוון תש"פ

אִי אֶפְשָׁר לְקַלְקֵל!

 

תוצאת תמונה עבור תמונות של אין יאוש בעולם כלל

 


צָרִיךְ כָּל אָדָם, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא, לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ מְאֹד בָּזֶה - לִכְסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק תָּמיד לַה' יִתְבָּרַךְ בְּרָצוֹן חָזָק וְתַקִּיף, וְדָבָר זֶה יָכוֹל בְּוַדַּאי כָּל אָדָם לְקַיֵּם, אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, וְאִי אֶפְשָׁר לְקַלְקֵל וְלִסְתֹּר עֵצָה הַזֹּאת בְּשׁוּם אֹפֶן למִי שֶׁיִּרְצֶה לְקַיְּמָהּ. כִּי בִּכָּל הַדְּבָרִים וְהָעֵצוֹת שֶׁבָּעוֹלָם יָכוֹל הַבַּעַל דָּבָר [היצר הרע] לְהִתְגַּבֵּר לִבְלִי לְהַנִּיחַ אֶת הָאָדָם לַעֲשֹוֹתָם, אֲבָל רָצוֹן לְבַד - זֶה אִי אֶפְשָׁר לִסְתֹּר בְּשׁוּם אֹפֶן, 'כִּי יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, אַף עַל פִּי כֵן אֲנִי רוֹצֶה לָשׁוּב לַה' יִתְבָּרַךְ בְּרָצוֹן חָזָק'. כִּי מִי פֶּתִי וּמְשֻׁגָּע שֶׁלֹּא יִרְצֶה טוֹב הָאֲמִתִּי וְהַנִּצְחִי? רַק שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לְהִתְגַּבֵּר עַל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים - הָרָצוֹן שֶׁל כָּל יִשְֹרָאֵל הַמַּאֲמִינִים בַּה' יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי חָזָק מְאֹד מְאֹד לָשׁוּב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, רַק [עיכובם] מֵחֲמַת שֶׁאֵין יוֹדְעִין מַעֲלַת הָרָצוֹן - שֶׁהָרָצוֹן בְּעַצְמוֹ טוֹב מְאֹד!
(ליקוטי הלכות, ערב ג', אות ה')

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

יְחַזֵּק לִבּוֹ מְאֹד - חיזוק מרבינו, רבי נחמן מברסלב

בס"ד

ב' חשוון תש"פ

 

יְחַזֵּק לִבּוֹ מְאֹד

 

תוצאת תמונה עבור תמונה של תפילה

 

צָרִיךְ לִהְיוֹת תָּמִיד בְּשִׂמְחָה וְלַעֲבֹד ה' בְּשִׂמְחָה, וַאֲפִלּוּ אִם לִפְעמִים נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ, צָרִיךְ לְחַזֵּק עַצְמוֹ בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים, שֶׁהָיָה מַזְרִיחַ לוֹ אֵיזֶה הֶאָרָה קְצָת. כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים, שֶׁכַּמָּה סוּמִים מַחֲזִיקִין עַצְמָן בְּאִישׁ אֶחָד שֶׁאֵינוֹ סוּמָא, וּמַאֲמִינִים בּוֹ וְהוֹלְכִים אַחֲרָיו, וְגַם הַסּוּמָא מַאֲמִין לְמַקְלוֹ, שֶׁהוֹלֵךְ אַחַר מַקְלוֹ אַף שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה כְּלָל; מִכָּל-שֶׁכֵּן שֶׁרָאוּי לֵילֵךְ אַחַר עַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ מֵאַחַר שֶׁבַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים הִזְרִיחַ לוֹ קְצָת וְהָיָה מִתְחַזֵּק וּמִתְעוֹרֵר לִבּוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אַף שֶׁעַכְשָׁו נָפַל מִזֶּה וְנִסְתְּמוּ עֵינָיו וְלִבּוֹ, עִם כָּל זֶה רָאוּי שֶׁיֹּאחַז בַּיָּמִים הַקּוֹדְמִים וְיֵלֵךְ אַחֲרֵיהֶם, דְּהַיְנוּ כְּמוֹ שֶׁאָז הָיָה מִתְעוֹרֵר לִבּוֹ לְהִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֵּן גַּם עַכְשָׁו יְחַזֵּק לִבּוֹ מְאֹד, וְיֵלֵךְ אַחַר הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַזְּרִיחָה שֶׁהָיָה לוֹ אָז, אַף שֶׁעַכְשָׁו נָפַל מִזֶּה כַּנַּ"ל, עַד אֲשֶׁר בִּקְצָת יָמִים יַעְזְרוֹ ה' - וְיַחֲזֹר וְיִזְרַח לוֹ אוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ, אָמֵן!
(ליקוטי מוהר"ן, תורה רכ"ב)

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות:

זיווג _______________ בת/בן _________________

פרנסה______________בת/בן__________________

בריאות______________בת/בן__________________

זרע-קודש____________בת/בן__________________

ולהבדיל:

לעילוי נשמת ______________ בת/בן_____________

 {ניתן לרשום ברכות רק בתגובות}       

   יקובל ברצון,אמן! 

 

 

 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

הילולת שמעון הצדיק – כהן גדול – כ"ט תשרי

 

הילולת שמעון הצדיק – כהן גדול – כ"ט תשרי

 

 

תמונה קשורה

 

שמעון הצדיק היה אחרון אנשי  כנסת הגדולה, כהן גדול במשך ארבעים שנה ומנהיג העם בדור שלאחר עזרא הסופר.

לפי הרמב"ם, בהקדמתו לספרו "היד החזקה", היה שמעון הצדיק תלמידו של   עזרא הסופר. הרמב"ם מונה אותו כחולייה בשלשלת מסירת התורה. ניתן להניח ששמעון הצדיק למד גם משאר החכמים מן הדור שקדם לו, אנשי כנסת הגדולה. תלמידו המפורסם של שמעון הצדיק היה אנטיגנוס איש סוכו, שמתלמידיו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן – התחילה תקופת הזוגות. יש שכתבו שאנטיגנוס היה תלמיד חבר של שמעון הצדיק.

 

המאמר של שמעון הצדיק במשנה במסכת אבות, פרק א משנה ב':

"שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

 

שמעון הצדיק שימש  כהן גדול במשך ארבעים שנה, ועשה שתי פרות אדומות

בחז"ל אנו מוצאים מספר אגדות שמספרות על דמותו של שמעון הצדיק ועל פעולותיו.

בארבעים השנים בהן שימש ככהן גדול, עלה גורל השעירים ביום הכיפורים תמיד בימין, ולשון של זהורית היתה מלבינה והיה הנר המערבי שבמנורה דולק כל הזמן ואש המערכה היתה מתגברת (יומא לט ע"א). 

בן סירא שלפי חלק מהדעות היה בן דורו של שמעון הצדיק, שיבח אותו במילים חמות ותיאר אותו במילים: "גדול אחיו ותפארת עמו", כן תיאר את יוקרו והדרו של שמעון הצדיק בצאתו מן הקודש, בסיום עבודת יום הכיפורים. בן סירא הוסיף וסיפר על חיזוק חומות ירושלים בידי שמעון הצדיק, ועל הצלתו את העיר מידי אויבים.

 

בגמרא  מסופר על מעשה בו הציל את עם ישראל ממות:

יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. - אמר להם: למה באתם? - אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? - אמר להם: מי הללו? - אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. - אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו, וזרעוהו כרשינין. כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב (כ"ה בטבת, כפי האמור במגילת תענית) (יומא סט ע"ב).

 

בתלמוד מסופר על פטירתו:

"תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק - אמר להם: בשנה זו הוא מת! אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכיפורים היה מזדמן לי זקן אחד (מלאך) לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עימי (לקודש הקודשים) ויצא עימי, והיום - נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עימי ולא יצא עימי. אחר הָרֶגל חלה שבעה ימים ומת". (יומא ל"ט א,  ירושלמי יומא, ה, ב; תוספתא סוטה, י"ג, ח).

על פי מסורת זו, נקבע יום פטירתו של שמעון הצדיק ליום כ"ט בתשרי ("שבעה ימים לאחר הָרֶגל").

 

עפ"י המסורת נקבר במערת שמעון הצדיק בירושלים, שנמצאת בפאתי שכונת שמעון הצדיק, בצפונה של העיר העתיקה. המקום נקנה ע"י הראשון לציון הרב אברהם אשכנזי בשנת התרל"ו. יהודי ירושלים נהגו לפקוד את קברו בל"ג בעומר בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, מפאת המרחק הרב למירון. כיום פוקדים את המקום מבקרים ומתפללים רבים ונערכת הילולה גדולה בכ"ט בתשרי.

 

לפי המסופר בתלמוד היו לשמעון הצדיק שני בנים: שמעי וחוניו

לפני פטירתו, הורה שמעון הצדיק שחוניו בנו ישמש תחתיו ככהן גדול. כתוצאה מכך נגרמה קנאה בין האחים, ובסופו של דבר ברח חוניו למצרים והקים שם את  מקדש חוניו.

צאצאיו המשיכו אחריו להחזיק בכהונה הגדולה עוד שנים רבות, עד לשלטון החשמונאים מצאצאיו כיהנו גם במקדש חוניו.

 

 

תמונה קשורההאדמו"ר מהרי"ד מלעלוב מעתיר על קברו של שמעון הצדיק זצוק"ל, זיע"א

 

זכות הצדיק תהא צינה ומגן עלינו, אמן!

 

 

 

 

זכו את עצמכם וקרובכם בברכת הלימוד, הכנסו לתגובות וכיתבו  [בדרך המופיעה למטה ]:

הלימוד לזכות: