00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
ארכיון פוסטים
יולי2019
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.

הסבר קצר

כן, העלתי את שלושת הפוסטים הראשונים יחד

התחלתי בלוג באתר אחר שנפל כל הזמן, אז בחרתי להעלות את החומר לכאן, בתקווה שיעבוד לי יותר טוב

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

מסכמות מול הפנימיות

הבפנים כל כך שונה מהבחוץ

בחוץ כולם חושבים שאני רגועה

אבל בפנים יש סערות, בפנים יש רצון להתקרב נורא ולהתרחק כדי לא להיפגע, מזה להתרחק, לברוווואאאחחח. לברוח מהעכשיו, לברוח מהמציאות, לברוח מהחובות כמו אני חייבת לנקות את הבית, אני חייבת לארגן את הניירת, אני חייבת לצאת לעבודה. לברוח, לברוח למקום רך ונעים, מקבל ואוהב. איזו פנטזיה, אני מוגנת ואין פחד מפגיעה. אולי בגלל זה גן עדן נתפש הרבה פעמים כנמצא בעננים הרכים והלבנים-טהורים, שאין בהם פינות והם לא יכולים לפגוע או להכאיב.

גם אני רוצה גן עדן.

מה זה גם? אני רוצה גן עדן. גן עדן שלי, גן עדן של התאמה, גן עדן של שקט, גן עדן ללא עימותים, מתחים, חילוקי דעות, מריבות, כעסים, רגשות אשמה, רצון לברוח. בלי כל אלה. גן עדן שבו הנפש של האחר נתפשת בעיני כל אחד ואחד כרגישה ועדינה בדיוק כמו שלי, של כל אחד “שלי”, ושאין ניצול של אחר לצרכים אישיים. שלא אצטרך אפילו להרוויח כסף בעבודה עם אנשים שלא נעים לי איתם. עד כדי כך חסר לי רוך שאני מחפשת אותו אפילו בעבודה. חסר היגיון לחלוטין, לא רלוונטי, אבל אם אין לי בתוך הנפש, אז בטח שאני מחפשת את זה בחוץ.

יאלה, חייבת להתחיל עוד יום עבודה 

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

ציפיה

כל היום תהיתי, מישהו ייראה את מה שכתבתי? מישהו יגיב? ידעתי שלא בטוח שאם תהיה תגובה שהיא תהיה חיובית, אבל מאוד קיוויתי למצוא תגובות חיוביות ותומכות.
שמעתי הרצאה לפיה אנחנו בני האדם נוטים להיתפס חזק לשלילי, וגם אם נשמע שלושים מחמאות וביקורת אחת המחמאות ישכחו מאיתנו מהר, הן ישפיעו עלינו לזמן קצר בלבד, אבל הביקורת, היא כבר תלווה אותנו. אז אני תוהה איך זה מרגיש כאן, אם אקבל תגובות, איך תשפענה התגובות השליליות לעומת התומכות? אני כל כך מנסה לברוח מהכאב ומהביקורת ולמצוא תמיכה, ואיך ארגיש אם תהיינה תגובות שליליות?
האמת היא שאני לא כותבת כאן כדי לברוח, להפך, אני כותבת כדי להיות עם עצמי, כדי להתבונן במה שעובר עלי, כדי לעצור ולראות מה יש לי ומה אני מרגישה וחושבת. אני צריכה את העצירה הזאת כי כבר ממש כואב לי להרגיש ריקה. אני מצליחה ממש לבקר את עצמי באכזריות על תחושת הריקנות הזאת, שנובעת מהרצון להימנע, אני נמנעת כל כך טוב, או מדחיקה כל כך טוב שאני מרגישה שאין בי שום שכלום דבר. 
היום היה לי יום טוב אחרי שכתבתי לפנות בוקר, עשיתי, פניתי לאנשים. היום אני מרוצה.
אני מתקשה עם פרדות, אבל בכל זאת להתראות לכם בפעם הבאה
לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

בין פחד ------------- לאומץ

אני רוצה לקרוא למקום הזה, "רק על עצמי לספר ידעתי" או "בין פחד לאומץ", רק שהפחד הוא בפונט 72 והאומץ בפונט 6. אולי זאת חרדה ולא פחד, אבל אני לא רוצה להשתמש במילה הזאת, חרדה, כי היא מחרידה, זאת אומרת מעוררת בי חרדה, אז בינתיים אגיד פחד. בטח לא אדבוק בזה לאורך כל הדרך.
הרבה פעמים אני קמה, טוב לא קמה, אלא פשוט ערה, וחושבת לעצמי, בעצם לא חושבת אלא מנסה לברוח, לברוח ממה שאני חושבת, לברוח ממה שאני מרגישה. לברוח. יש בי מעין דהרה פנימית שכזו. מישהו מכיר את זה? אין לבריחה או לדהרה הזאת שום קשר למציאות שסובבת אותי. אני יכולה להיות עם האחיינים שלי ומה שמתחשק לי זה לברוח. והם נחמדים וחמודים וחכמים. אבל אצלי בפנים רע, זאת אומרת פעם מזמן היה נורא רע ומאז... מאז זה נשאר. כמעט כתבתי התקבע, אבל זה לא התקבע, למזלי. טוב, אולי זה התקבע למשך כמה שנים, אבל אני עובדת על עצמי כבר איזה עשרים שנה, אז בכל זאת המצב השתפר ושתנה, ואני כבר לא שונאת את עצמי. אבל באופן "טבעי" וגורף, כן גורף, ככה, בלי מרחאות, כי זה רוב הזמן, רוב רובו גם אם לא מוחלט, אני חושבת באופן שלילי ורוצה לברוח. מהמציאות הפנימית שלי.
לקח לי הרבה שנים להבין שמעצמי אני רוצה לברוח. פעם מזמן האמנתי שאני יכולה לשנות מקום ולפתוח דף חדש. החלפתי הרבה מקומות עבודה ומגורים, אבל זה לא עזר. בסוף חלחלה אלי ההבנה (חלחלה זה בדיוק מדוייק, אני מרגישה שהעולם הפנימי שלי הוא כמו האבן הזה שלאט לאט נשחקת מהמים ונעשת מחוררת, אבל שלוקח לי המון זמן עד שהדברים עוברים את שכבת האבן, אני איטית, אני מפנימה לאט, אני לומדת לקח לאט) שזה העולם הפנימי שלי ולא העולם החיצוני, האובייקטיבי, האמיתי, ממנו אני מנסה לברוח.
בזמן האחרון קשה לי מאוד שלא לברוח, וכשאני בורחת אני מרגישה ריקה מבנים, חלולה, כמו קליפת אדם. משעממת, בלי חוויות לחלוק אותן, בלי מחשבות, בלי רגשות, רק דהרה פנימית שמהדהדת בכל החלל הריק העצום הזה של הנפש של.
ואני לא חולקת את זה עם אנשים, לא לגמרי, או אולי עם בודדות, חברות בודדות. וזה משאיר אותי בבדידות. הייתי רוצה לכתוב בדידות תהומית. ביטוי ציורי ויפה שכזה, אזל זאת אפילו לא בדידות תהומית אומנותית ויפה. זה פשוט לבד, כמהה... כמהה כמהה כמהה למגע אנושי רך ונעים, מקבל ואוהב.
אבל מבפנים אין לי את זה, אין לי את הרך והמקבל והנעים, את הבטוח והמוגן, את המעריך את עצמו ולכן יכול לפרגן לאחרים. לא, יש לי את הפצוע והכואב, את ה"לא מספיק טובה", את שבט הביקורת. כן, הפנמתי את האלימות שספגתי בילדות ועכשיו אני מיישמת אותה, כמעט ללא הרף.
ואיזה עונג זה כל הרף שכזה, כל הנמכה של עוצמת הביקורת, רק הפסקה רגעית שלה. אני יכולה לשוט בים שכולו טוב ברגעים האלה ולהאמין שלעולם יהיה כך, מושלם, נעים, מקבל, אוהב, בטוח. וההתרסקות שבאה אחרי... הנפילה חזרה אל תוך העצמי הביקורתי.
הזוועה, הזוועה לחיות בתוך עצמי שמדמיינת לעצמי כישלונות וסבל, שצופה שהשנייה הבאה נוצרת בחובה עבורי פגיעה וכאב והשפלה, חוויה חודרנית איומה. כאב, העולם שלי מלא בכאב, בהשפלה, בחוסר גבולות, בחודרנות. ובאלימות. אלימות כלפי עצמי ורצון להחזיר לאחרים על יחסם כלפי. ברור לכולו כבר שזה יחסי כלפי, נכון? אבל רוב הזמן אני עדיין מאשימה אחרים, שהם לא מספיק... (לא מספיק אוהבים אותי, לא מספיק רוצים בחברתי, לא מספיק מקשיבים... מקשיבים זאת נקודה כואבת, כמה מעט אנשים באמת מקשיבים, באמת יש להם את היכולת להיות איתי שם בכאב, בחרא, בזוועה. להקשיב בלי לנסות לפתור לי את הבעיות. כי קשר אנושי הוא זה שתומך בי, פיתרונות יש בשפע, אבל ליישם אותם, להפסיק לרגע את הזוועה שמתחוללת בתוכי וליישם פיתרון, בתוך הכאב והאלימות והביטחון הגמור שהחיים הם אסון מתמשך והלוואי ולא הייתי נולדת. לא, פיתרון זה רחוק מלהיות הדרך לעזור. הצעת פיתרונות רק גורמת לרצון להסתגר יותר, שחוסר ההקשבה הזאת לא תבוא מבחוץ. זה משאיר לבד, אבל ממילא אם לא מקשיבים זה לבד, וזה גם כל כך מכעיס! ואני לא אוהבת לכעוס בכלל, זה מפחיד אותי, הכוח ההרסני שיש בכעס). 
נסחפתי עם עצמי בסוגריים האלה:-) הם הפכו לפסקה שלמה שעומדת בפני עצמה.
אני כותבת כדי להפסיק לברוח. כדי לתת למה שבתוכי להיות, לפחות לרגע. כדי להתמלא. גם אם זה באימה ובכאב, להתמלא בעצמי, ברגשות ובמחשבות ובכאב, כי אני לא יכולה לסבול יותר את הריקנות. כי אני רוצה לעצור ולנשום. ואי אפשר לנשום בתוך הבריחה הזאת, אי אפשר לנשום. ואני רוצה לעצור ולנשום. ולנוח. הייתי רוצה שהחיים הפנימיים שלי יהיו כמו צימר בגליל באביב, עם כרי דשא ופרחים, שמים כחולים, טמפרטורה ניפלאה, שקט ושלווה מסביב, ביטחון ויופי ורוך. אמן כן יהי רצון שהיום קרוב, או לפחות שהרגעים האלה, הנדירים מדי, יתארכו ויהפכו לחלק היותר גדול מהיום והלילה שלי.
לילה טוב לכולנו
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל shahar carmel אלא אם צויין אחרת