00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דַּמְיֵין

המחנך של כיתה ט` ההיא בבית הספר ההוא בירושלים הסביר לנו במבטא ארגנטינאי מתגלגל שגם הם בני אדם. הוא לא אמר את זה מפורשות, אבל כל דבר, החל משפת הגוף שלו, דרך טון הדיבור ובאמצעות המילים שלו אמר "גם להם יש נשמה ואבא ואמא שאוהבים אותם". הוא עטף את זה במילים יפות על מוסיקה, אינטרנט, מסיבות, על גלובליזציה ועל שלום, אבל בסוף הכל התנקז לתמונה של הצעד הראשון של תינוק, של הורים מתרגשים וכל החלומות והתקוות שנרקמות ברגעים האלה בראשיהם של ההורים. מתחיל במילה ראשונה שנעה בין אמא למאמי למאמה או סתם כמה הברות מם מגומגמות. הנערים והנערות של הכפר בג`דיידה היו גם הם חלק מהחוויה האנושית הזאת. ידעתי שזה לא קשור לשלום או למלחמה, ואפילו לא הייתי בטוח אם אני בעד לוותר על שטחים, אבל דבר אחד ידעתי בודאות, והוא שגם להם יש את כל זה.

בנחמין היה כמעט בן ארבעים והוא חינך כבר כמה מחזורים טובים של כיתות ט`. בין שיעורי היסטוררריה לשיעורי חינוך אידיאליסטיים הוא הצליח לשמור על מבט חולמני בעיניים, כזה שיש לילד בן חמש עשרה שהמחנך שלו השמיע לו בפעם הראשונה את Imagine של ג`ון לנון אחרי השיעור והסביר לו מה המשמעות של אוטופיה ולמה הקומוניזם הסובייטי הוא בעצם כזה. הוא התגלח פעם בשבוע, לבש חולצות מכופתרות וג`ינס, והייתה לו כוס קפה ריקה קבועה ביד וריח עמום של סיגריות. כל כולו שידר "אני המורה הצעיר והמגניב שישנה לכם את החיים אם רק תטו אוזן להקשיב לי", ואני הייתי בן החמש עשרה שהקשיב ושהחיים שלו השתנו. 

התלמידים שלו קראו לו בני (אבל פעם שמעתי את אחד המורים קורא לו בנחה), ופתאום הוא נשמע כל כך צבר, אפילו שכשהוא היה בן חמש עשרה הוא עלה מארגנטינה של שלטון החונטה הצבאית ואבא שלו קבר ספרי פילוסופיה בחצר ולימד אותו על דמוקרטיה, ואני הקשבתי לכל מה שהיה לו לספר על זה בשקיקה נאיבית ומלאת הערצה. שיעורי היסטוריה היו מסעות של ממש ותמיד הייתה להם אווירה של פאתוס אידיאליסטי, וההיסטוריה גלשה אל שיעורי חינוך וכחניים על פיגועים וחיסולים בהווה.

מאור, שפעם היה החבר הכי טוב שלי, ישב בכיסא שלידי ונחר בבוז. הוא שילב את זרועותיו והפנים שלו היו אדומות מאוד. לא שמתי לב שהוא האדים כי הופנטתי לניגון הדרום אמריקאי של של הדיבור של בני וחשבתי על תינוקות. "אתה רוצה להגיד משהו?" בני פנה אל השולחן שלנו פתאום ומאור כמעט התפוצץ מרוב זעם. הוא הרים את היד בחוסר סבלנות וזה הצחיק אותי, כי ברור שהוא לא היה צריך לבקש את רשות הדיבור. "בחיים לא חשבתי שאני נרשם לבית ספר כל כך שמאלני", הוא אמר באמוצינליות כזאת ששכחתי ממה צחקתי. "אח שלי סופג כל היום אבנים בשטחים ואתם פה מכריחים אותי ללכת להיפגש איתם. חצי מהחיים שלי אני לא עולה לאוטובוסים בגללם, הם רוצים להרוג אותי, ואני צריך ללכת לשיר להם שירים בשביל הבית ספר השמאלני הזה. אי אפשר להיות פה ימני! ממש דמוקרטיה. מילה שלי, ביום רבין אני בא לבית ספר עם חולצה צבעונית ועומד בשורה הראשונה בטקס. זה דמוקרטיה".

"זה לא קשור לפוליטיקה, הולכים לפגוש אנשים, אולי אל תרגיש כל כך..." פניתי להגיד לחבר הכי טוב לשעבר שלי, אבל בכלל הסתכלתי על בני. "סתום, סתום כבר! עוד אחד. מה נהיה ממך? ממתי אתה כזה יפה נפש?". הוא קטע אותי. מה חשבתי כשהסתובבתי איתו? זה שהיינו חברים ביסודי לא אומר שאני חייב להמשיך לאהוב אותו. "לא מבין מה אתה תוקף אותי אישית", אמרתי, "אולי תנסה להקשיב למשהו חדש במקום לצרוח סיסמאות?". הפעם הוא בכלל לא התייחס אלי. "לא צריך לריב", אמר בני שנראה נבוך במיוחד. "אפשר לחשוב אחרת". מאור נשען על הכיסא אחורנית והרגליים הקדמיות שלו ריחפו באוויר. "אני רוצה לראות את הבית ספר השמאלני הזה מכריח אותי לנסוע לפגוש את הערבושים האלה", הוא סינן כאילו בשקט, אבל כולם שמעו. 

-

האוטובוס קרטע כשירדנו מהכביש אל דרך עפר. ליאור השמיע לשירה בדיסקמן שלו שיר של לימפ ביזקיט ודיבר עליו כאילו הוא כתב אותו בעצמו. "גם המילים עמוקות וגם הלחן קטלני, תודי שאהבת!". הלוואי שאני הייתי בטוח כל כך בעומק המילים שסקרתי שוב ושוב בעיני. זה היה הנאום שלי לערבים. כאילו החברים שלי לא התנכרו לי מספיק גם ככה, איכשהו הבטחתי לבני שאני אכתוב משהו בשם כל תלמידי הכיתה שלנו ואקריא אותו כשניכנס לבית הספר בג`דיידה. למה כתבתי את זה בעברית גבוהה כל כך? מי בכלל מבטיח לי שהם דוברים עברית? הרגשתי שמשהו דפוק בזה שאני בא לבית הספר שלהם, בכפר הערבי שלהם, ומקריא להם נאום בעברית צחה כל כך, ואפילו משפט אחד בערבית אני לא יודע להוציא מהפה. אצלנו בבית הספר למדו צרפתית, ולא הייתה אפשרות בחירה. ככה זה. למען האמת, גם אם יכולתי לבחור, בטח הייתי הולך על הצרפתית בכל מקרה. אהבתי להרגיש אירופאי. 

מאור ישב על הכיסא מאחורי ואכל במבה. הוא הסתכל מבעד לחלון במבט של אחד שההורים שלו הכריחו אותו להיות שם. הוא היה נחוש בדעתו לא להוציא מילה מהפה, ועמד בזה יפה מהרגע שיצאנו מירושלים. בני דפק על המיקרופון שהשמיע רעשים מחרישי אוזניים ובסוף החזיר אותו לנהג וצעק: "הגענו. אנחנו ניכנס בצורה מסודרת ונזכור שאנחנו אורחים פה, אז בואו נתנהג כמו שהיינו רוצים שאורחים יתנהגו אצלנו בבית". מאור המשיך לבהות בחלון באותה דבקות. "נתכנס כולנו לכמה מילים, ואחר כך נתחלק לקבוצות. שמעתי שהם הכינו לנו הפתעה".

מעל הכניסה לבית הספר שלהם היה שלט גדול שרוסס עליו "ברוחים הבאים" ולידו משהו בערבית בצבעי כחול וירוק בהתאמה. ההפתעה הגדולה הייתה ריקוד קבוצתי: טייפ קטן השמיע שיר של בריטני ספירס וכמה ילדות בבגדי גוף רקדו לכבודנו. ישבנו על שטיח גדול שנפרש על הרצפה, ומאור הסיט את מבטו אלי והשמיע צליל שנשמע כמו רפלקס הקאה. הוא הביט בי בחוסר אונים ואמר: "מה אני אעשה? זה מגעיל אותי. אני לא יכול להסתכל". לא אמרתי לו אף מילה, רק החזקתי את הנאום שלי ורעדתי לקראת הבית האחרון של השיר. ידעתי שהפעם זה היה אמיתי. הפעם הוא לא דיבר בסיסמאות.

השיר נקטע ביבבה צרחנית של הטייפ הישן. כמה שניות של שקט מעיק, ואחריהן מחיאות כפיים מנומנמות. הרקדניות נראו מאוד מרוצות מעצמן. בני סימן לי לקום וצעדתי בצעדים כבדים לכיוון החלק החשוף של הרצפה. עמדתי מול כולם עם הבריסטול שעליו הדבקתי את הנאום שלי ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה. אמרתי "שלום, תודה שאתם מארחים אותנו אצלכם היום". שתקתי וממש שמעתי את הדי הרעד של הקול שלי. בחור משלהם עם כובע מצחייה הפוך ועור שחום כמו שלי הביט בי באותו מבט ריק שהיה למאור באוטובוס. בני התקדם לכיווני והניח את ידו על הכתף שלי. המילים חזרו אלי, ואני חושב שבסוף מחאו לי כפיים. בני חיבק לי את הצוואר ואמר לי כל הכבוד.

-

בסוף היום לקחו אותנו למגרש הכדורגל. לא עברו עשר דקות לפני שבני נקרא ליישב סכסוך שעלה לטונים גבוהים בערבית ובעברית כאחת. בסוף הוא הכריע שלא היה פנדל, ולא נרתע גם כשהבחור השחום עם הכובע ההפוך צעק לו קללה, שאף על פי שהייתה בערבית, כולנו הבנו אותה. אני ישבתי בצד כי אני בכלל לא אוהב כדורגל, והבנות של הכיתה שלנו ישבו בצד השני ושמעו בדיסקמן של ליאור שיר של אייל גולן. לא הבנתי לאן ליאור נעלם, עד שכמה מהילדים צחקו עליו בדרך חזרה לירושלים שהוא אוהב ערביות ושאלו אותו איך היה להסתובב כל ההפסקה עם פטימה שלו. אני לא חושב שהייתה בכיתה בג`דיידה מישהי בשם הזה. היה 3:2 לנו, וידעתי את זה רק כי מישהו צעק את זה פתאום והעיר אותי מההרהורים ששקעתי בהם. להפתעתי, ישב לידי מישהו שלא ראיתי קודם: היו לו תלתלים שטניים וחולצה של סופרמן. "אנא אַנְייַס", הוא אמר לי פתאום. "אנא ברק", מלמלתי. "מרסי בוקו, שיעורי צרפתית, על שאתם כ"כ שימושיים עכשיו", חשבתי. הוא צחקק והשתדלתי שלא להיראות נעלב. "איי דונט לייק פוטבול, יו טו?", הוא שאל, ואני רק הנהנתי. "איי לייק מיוזיק, איי לייק שרית חדד אנד פאריד אל-אטרש". הוא שתק וציפה לתגובה. "איי לייק עברי לידר. דו יו נואו הים?", העזתי לשאול. "NO", הוא אמר. "שואו מי?", הוא שאל בחיוך, והנהנתי שוב.

-

בדרך חזרה לירושלים בני דיבר איתי שוב על אוטופיה. "אני חושב שאנחנו צריכים לשאוף לאוטופיה, אבל לזכור שהמציאות תמיד תהיה יותר מורכבת, אתה מבין?" הוא שאל אותי בהתלהבות, כי הוא ידע שהבנתי. כשהגענו לשער הגיא, הוא ירד מהאוטובוס ואמר לכולם תודה על יום מוצלח ושהוא גאה בנו. רגע לפני שירד, הוא בא להודות לי על הנאום ולחץ לי את היד. כשפתחתי אותה, הייתה בה חמסה קטנה עם אבן כחולה ומתחתיה הכיתוב "דו-קיום" בעברית ומילים בערבית שלא הבנתי. הוא קרץ לי וירד מהאוטובוס.

-

חודש לאחר מכן, הכיתה שפגשנו בג`דיידה הצטרפה אלינו לסיור בירושלים. ישבנו על הדשא מחוץ לכנסת, והמורה שלהם, שחבשה כיסוי ראש מוסלמי ונראתה מאוד צעירה, הסבירה להם בערבית איפה אנחנו נמצאים. אנייס לא הגיע, ואיכשהו, כשהתהלכנו בין המושבים באולם המליאה, התמלאתי עצב. בדרך החוצה, הלכנו במסדרון רחב שמצדו האחד נתלו תמונות מחזור של חברי הכנסת. לקראת דיוקן של אדם שלא הכרתי, שאלתי את עצמי מה בעצם מנע ממני לבקש מאנייס אי-מייל או מספר טלפון, ואולי ללכת איתו להופעה של עברי לידר. לא הייתה לי תשובה.

פתאום הרגשתי יד נוגעת לי בכתף. היו לי פרפרים בבטן. כשהסתובבתי, זו הייתה הילדה שהסתובבה עם ליאור, זאת שידעתי שלא באמת קוראים לה פטימה. קבוצה של בנות מהכיתה שלה עמדו מאחוריה והסתודדו. היא לקחה נשימה ארוכה ושאלה אותי לאט ובזהירות, מטעימה כל מילה: "אתה. אוהב. ערבים?" פתאום החברות שלה פרצו בצחוק מתגלגל והיא חייכה אלי חיוך שלא הצלחתי לעמוד על כוונותיו. "אני לא שונא אף אחד שלא שונא אותי", אמרתי בעברית ובמהירות והסתובבתי חזרה ללכת. אני לא בטוח שהיא הבינה אותי.

 


 

עקבו אחרי עדכוני הבלוג בפייסבוק

 

סיפורים קצרים נוספים שכתבתי:

לדף הרשומה

חליפת קרב קוריאנית

החבר הכי טוב שלי בבית הספר היסודי בא מקוריאה הדרומית. לא קוראים להם עולים, כי הם לא יהודים, אבל בכל זאת אף פעם לא הבנתי למה תיקנו אותי. עליה היא עליה וירידה היא ירידה, וכל ירידה היא גם עליה, וידעתי את זה כבר אז. קראו לו יונג-סון, אבל בשלב מסוים הוא ביקש שנקרא לו יוני. שאר הילדים קראו לו "הסיני ההוא", ועדי, הילדה הכי יפה בכיתה ה`, קראה לו "אוכל חתולים" כשהוא הציע לה חברות. נעלבתי בשבילו, כי ידעתי שהוא לא אוכל חתולים, אבל הוא רק מצמץ מהר ושתק כל הדרך לכיתה בסוף ההפסקה. הוא לא אמר כלום גם כשאמרתי לו שהיא סתם סנובית בת זונה. 

יונג-סון שנא שקראו לו סיני, ואני הסכמתי איתו אפילו שלא באמת הצלחתי לראות את ההבדל. הוא גם לא אהב יפנים, ואף פעם לא הבנתי עד הסוף למה. "הם רעים", הוא אמר, ואפילו בגיל עשר ובגובה מטר ארבעים ושבע ידעתי שלא יכול להיות שכל היפנים רעים. הוא כעס כשהתווכחתי, אז סתמתי את הפה. שלא כמו כל הילדים, הוא אף פעם לא שאל אותי למה אני צולע, וראיתי שזה גם לא העסיק אותו. ההשלמה השקטה עם שנאת היפנים שלו הייתה החלק שלי בעסקה הזאת.

כשנכנסנו אליו הביתה אחר-הצהריים היה שם ריח משונה שהיה רק בבית שלו ולא הרחתי בשום מקום אחר מאז. תחתיות הרגליים של כל הרהיטים כוסו בכדורי טניס קרועים ומפוצצים שלקח לי בערך עשרה ביקורים להבין את המטרה שלהם. אבל יום אחד, כשהזזתי את אחד הכיסאות במטבח והוא לא השמיע שום רעש גרירה, הפסקתי לחשוב שהם מוזרים וסיכמתי עם עצמי שהם הרבה יותר חכמים מאיתנו. חלצתי את הנעליים בכניסה, וכרגיל, עד שסיימתי לעשות את זה, יונג-סון כבר הספיק לשבת על הכורסה ולהדליק טלוויזיה בעוצמה נמוכה. אמא שלו הייתה במטבח מאחוריו, גבה אלינו, וכשחציתי את החדר בגרביים הלבנים שלי בלי לומר לה מילה, יוני אמר לי שבקוריאה הייתי חוטף מכות רצח על החוצפה שלי.

ידעתי שהוא לא צוחק, וגם לא הופתעתי: שום דבר בבית של יוני לא הפתיע אותי מאז שראיתי את אבא שלו צועק עליו בקוריאנית ומרביץ לו עם מקל בכפות הרגליים כשהוא לא הצליח לעשות בעיטת פטיש בזוית ישרה לגמרי בזמן אימון הטאקוונדו השבועי שלהם. הם קראו לזה "טֵק-אוֹן-דוֹ" והתייחסו לזה ברצינות גדולה. לפני שעלינו במדרגות לחדר שלו, יוני ניגש לאמא שלו ואמר לה: "אניונגהאסיו, אומה" (כבר ידעתי אז שזה אומר: "שלום, אמא") ונתן לה את הפרח שקטף בחצר ועדי לא הסכימה לקבל בהפסקה הגדולה. אמא שלו לא חייכה, רק טפחה לו על הראש בחיבה כשהוא הגיש לה את הפרח העקום שחצי מעלי הכותרת שלו נשארו על  הרצפה של כיתה ה` ראשונה.

ידעתי שאבא של יוני אף פעם לא ירביץ לי, אפילו אם לנצח אתבייש להגיד לו שלום כשאכנס אליהם הביתה. הוא תמיד חייך אלי חיוך רחב וסבלני והראה לי את יצירות האוריגמי שלו. פעם הוא אפילו נתן לי עגור מקופל מפתק אדום שאם מושכים לו בזנב הוא מזיז את הכנפיים. אמא שלי תמיד כתבה מספרי טלפון על הפתקים האלה, אבל על הישבן של העגור הזה הייתה אות בקוריאנית, או אולי מילה, אף פעם לא ידעתי מה הייתה המשמעות של הכיתוב והתביישתי לשאול את יוני. אני זוכר שאבא שלו אירגן פעם שיעור אוריגמי והזמין את ילדי הכיתה. מתן הליצן הביט בהזמנה ואמר: "אבל אוריגמי זה של יפנים, ואתה בכלל סיני, אז מה קשור?" יוני לא טרח להסביר ואמר: "מה, אסור לסינים לעשות דברים של יפנים?".


ישבנו במעגל והיה קנקן גדול של תה במרכז. כשאף אחד לא שתה תה, אבא של יוני הציע לנו קוקה-קולה. הרגליים שלי היו חלשות בגלל שיתוק המוחין, אז לא יכולתי לשבת בישיבה מזרחית כמו כולם; הגרביים שלי הגיעו כמעט עד הקנקן וממש פחדתי להפיל אותו. אבא של יוני היה רציני וסבלני מאוד כשהסביר לנו איך להכין עגור, ואפילו שכבר היה לי אחד מוכן, רציתי ללמוד לקפל בעצמי. הוא לא ידע עברית, אבל יוני סיפר לי בבית ספר שהוא השקיע ולימד אותו את המילים המתאימות לשיעור במשך שעות ארוכות. הילדים שהגיעו חנקו צחוק גדול בהצלחה חלקית עד שלא יכלו לו עוד והתפרצו ברעש צווחני ובלתי נשלט כשתוך כדי שהוא קיפל הוא הסביר: "ועקשיו עושים קקה, ואז עושים קקה וקקה וקקה". אבא של יוני לא הבין על מה המהומה, אבל הצטרף אליהם בצחוק נבוך שהתגבר בהדרגה עד שהפך לרועם במיוחד. הילדים במעגל השתתקו ולא צחקו עוד. אף פעם לא שמעתי את אבא של יוני צוחק ככה שוב.

-

רציתי ללכת לחוג טאקוונדו. הייתי אז כבר כמעט בן אחת-עשרה וזה נראה לי הגיל המתאים. חוץ מזה, אבא של חבר שלי יוני לימד אותו טק-און-דו, ואם הוא יכול בגילו, גם אני יכול. אמא לא התווכחה יותר מדי ורשמה אותי. כשסיפרתי ליוני שנרשמתי לחוג במתנ"ס, הוא שמח באמת ולמחרת הביא איתו לבית הספר חליפה של לוחמים מקוריאה עם הדגל של הדרום בצד שמאל ופסים אדומים וכחולים סביב הצווארון. כל כך התרגשתי ללבוש אותה בפעם הראשונה, והתרגשתי אפילו יותר כשראיתי שאף אחד מהחלוקים של הילדים האחרים בחוג לא נראה ככה. אחזתי ביד של אמא שלי כשנכנסנו לחדר גדול שהידהדו בו לחישות ילדים והוריהם. המדריך היה גבוה עם שיער שחור וקצר, ומתוך הצווארון השחור של החלוק שלו בלט חזה שרירי ושעיר. ראיתי את החיוך שלו נמחק ומתחלף בהבעה מודאגת כשהוא הסתכל עלי הולך בצליעה לאורך החדר ומתיישב על ערימה נמוכה של מזרנים כדי לחלוץ נעליים.

כשהרמתי את מבטי מכף רגל שמאל, שכהרגלה הקשתה עלי במיוחד להוריד את הנעל, ראיתי אותו מדבר עם אמא שלי. הקולות בחדר לא באמת השתתקו פתאום, אבל ככה אני זוכר את זה. המדריך עם החגורה השחורה לחש, אבל חצאי המשפטים שלו גברו בכל זאת על קולות שאר הנוכחים בחדר ונישאו באוויר עד אלי: "משתמשים פה הרבה ברגליים" הוא אמר, "אולי כדאי לו לנסות ג`ודו, להם יש הרבה דחיפות ושימוש בידיים ובפלג גוף עליון, אני לא יודע איך אני...", הוא הביט בי פתאום ומשם הפסקתי לשמוע. אמא שלי עמדה מחוץ למזרן בגבה אלי, אבל שמעתי אותה אומרת: "זה מה שהוא רוצה. אני בטוחה שתוכל להתאים לו את מה שצריך, הוא שמע הרבה על טאקוונדו מהחבר שלו. תן לו לנסות". המדריך שאף עמוק ואמר "בסדר, ננסה".

הרגשתי את החזה שלי מתכווץ ונעלם מתחת לצווארון המפוספס שלי. ניסיתי ללכת כמו כולם כשצעדתי יחף לכיוון המזרן, וידעתי שאני לא מצליח, כי הרגליים שלי היו נוקשות והנשימות היו מהירות. "זה לא זמן לבכות כמו ילד קטן", אמרתי לעצמי בראש, ונזכרתי ברוח הלחימה שיוני סיפר לי עליה באחת ההפסקות. לוחם אמיתי תמיד נשאר רגוע בשעת קרב. הרגשתי זיעה קרה מכסה לי את המצח וגם מתחת לחלוק החדש שלי, שהיה לו את הריח של הבית של יוני. המדריך הסביר לנו איך עושים את הקידה שלפני האימון או הקרב ומהי דרכו של לוחם. הוא טעה בהמון דברים בהסבר שלו, וידעתי כי יוני הסביר לי כבר את הכל, אבל שתקתי. עמדנו בשורה ארוכה וחיקינו את הקידה שהוא לימד אותנו. פזלתי לכיוון הילדים שמשמאלי והתפללתי שאני נראה כמוהם. המדריך חייך וקרץ אלי וראיתי סתימה אפורה באחת מהשיניים האחוריות שלו. אפילו שנגמרה הקידה, השפלתי את ראשי שוב אל המזרן הכחול ולא יכולתי להביט בו עוד.


המשכתי ללכת לחוג הטאקוונדו עוד חודשים ארוכים. הראיתי ליוני את ההתקפות שלמדנו, אבל כשאבא שלו נכנס לחדר הייתי מפסיק מיד. באימונים השבועיים, אבי המדריך היה מעמיד אותנו בטור ארוך ומלמד אותנו סוגים שונים של אגרופים ובעיטות. הייתי נעמד בתור כמו כולם ומחכה לעמוד מול כרית האימונים ולפרוק עליה את זעמי. גם כששאר הילדים בעטו, אבי היה מרים את הכרית שבידו ואומר לי: "אגרוף למעלה!", "אגרוף למטה!" או "מרפק!". הייתי מכה את הכרית בכל הכוח וחוזר לסוף התור. באחת הפעמים הכיתי את הכרית באגרוף ישר חזק כל-כך, שהיא עפה לו מהיד ויצאה משטח המזרן. הוא צחק ואמר: "איזה זרועות יש לך! איזה זרועות!". לא הצלחתי לחייך, כי הרגשתי את הדם שלי זורם בקצב מהיר בורידים ונהיה לי חם. החלוק שלי נפתח וסידרתי אותו בלי לחשוב כשצעדתי לסוף התור. אחד הילדים טפח לי על השכם בזמן שקשרתי את החגורה הלבנה שלי, ועד שהגעתי לסוף אבי שרק ואמר: "זה הכל להיום, תעמדו בשורה לקידה". בזמן שנעלנו נעליים, הוא הזכיר שיהיה מבחן דרגה לחגורה צהובה בשבוע הבא ושכל ההורים מוזמנים. 

ישבתי על המדרגות במסדרון שמחוץ לאולם וחיכיתי שאמא שלי תצפור לי מבחוץ. זה היה יום קריר, אבל לא היה לי מעיל. זרימת הדם שלי כבר חזרה לקצב רגיל וגם הגוף שלי התקרר. בדיוק חשבתי על שילוב האדום והכחול שעל המדים שלי עם חגורה צהובה, כשעמדו מולי שתי בנות במדי ג`ודו שחזרו ממכונת השתייה. אחת הייתה שמנה ולשנייה היו עצמות גדולות. הן היו גדולות ממני בשנה או שנתיים. גם להן הייתה חגורה לבנה, והן בחנו אותי מכף רגל ועד ראש: "תראי את ילד הטאקוונדו", אמרה רעמת השיער החום והמקורזל לקארה השחור. "רוצה ללמוד קצת ג`ודו?, שאלה אותי הרעמה לקול הצחוק של חברתה. נדתי בראשי לשלילה. "למה לא, מה יש?", אמרה הקארה השחור וצחקה שוב. כשנעמדתי, ראיתי שהן היו גבוהות ממני בראש. "אמא שלי באה", לחשתי והקול שלי רעד בלי שרציתי. ניסיתי לעבור ביניהן, אבל רעמת השיער החום שמה לי רגל ומשכה לי את היד כך שהתהפכתי על הרצפה בתנועה חדה. שכבתי על הגב וראיתי אותן צוחקות מעלי. קמתי מהר ויצאתי בלי לומר מילה. אמא שלי עוד לא הגיעה, אבל נשארתי בחוץ. לא היה לי קר גם כשהרוח הכתה בזיעה הקרה על המצח שלי. לא בכיתי אפילו שהיו לי כאבים חזקים בגב וברגליים מהנפילה על הרצפה הקשה של המתנ"ס. גם כששמעתי צפירה ואמא נישקה אותי והתנצלה שאיחרה בכמה דקות, נכנסתי לאוטו בשקט ולא אמרתי מילה.

בשבוע שאחרי מבחן הדרגה, יצאתי מהאימון בגאווה עם חגורה צהובה ופס שחור אחד. לא כל הילדים קיבלו את הפס, אבל אני הייתי אחד מהם, וזה מילא אותי גאווה. כבר כמעט שכחתי מבנות הג`ודו ומהקור על הרצפה השחורה, וישבתי שוב על אותן מדרגות וחיכיתי לטרמפ הביתה. כששמעתי את קולותיהן ממכונת השתייההצטמררתי וניסיתי לצאת לפני שהן יגיעו, אבל הרגליים שלי התקשו והרגשתי שאני עומד ליפול, אז האטתי את פסיעותיי. ידעתי שהן הופיעו מאחורי כשאחת מהן צעקה: "טאקוונדו, מה קורה? מחכה לאמא?" לא עניתי וניסיתי להמשיך לכיוון הדלת. לפני שהספקתי, הרגשתי זרועות עבות אוחזות בי ומושכות אותי לרצפה. בהתחלה לא זזתי, רק נתתי לה לעשות את שלה. החברה שלה אמרה: "זה מה שלמדנו השבוע, מה אתה אומר?" ניסיתי להשתמש במרפק כמו שלמדתי מאבי המדריך באימון, אבל זרועות נוספות הצמידו את המרפקים שלי לצדי הגוף. בזמן שנפלתי אחורה, ראיתי מלמטה את הקארה השחור מרפה אחיזה. כאב לי ולא הצלחתי לקום. פתאום נשמעה צפירת מכונית והן רצו החוצה. עד שנעמדתי, הן כבר עזבו את המקום.

כל שבוע הן חיכו לי מחוץ לאולם הגדול. בכל מקום בו התחבאתי מהן, הן מצאו אותי בסוף והתאמנו בלי לשאול אותי על התרגיל השבועי שלמדו. ניסיתי להחזיר ואף פעם לא הצלחתי. קמתי מהרצפה, סידרתי את החלוק וניערתי את האבק מהמכנסיים. יצאתי בשקט החוצה ולא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה. 


באחד השבועות של תחילת האביב, יכולתי סוף סוף לחכות בחוץ. חשבתי שלשם הן לא יגיעו, לא יעזו להפיל אותי על האספלט ברחוב ליד ילדים אחרים. הטרמפ שלי איחר להגיע וניסיתי להסתכל לכל הכיוונים. צפיתי במה שנראה לי כמו עשרות ילדים עולים על רכבי הוריהם בזה אחר זה וכבר התחיל להחשיך כשחצר המתנ"ס הייתה ריקה מאדם. השקט הפחיד אותי, אבל אמרתי לעצמי בשקט שתכף אבא או אמא יגיעו ויאספו אותי הביתה.

עמדתי על קצה שלוש מדרגות נמוכות והסתובבתי עם גבי אליהן כששמעתי צעדים. הקארה השחור עמדה מולי וחייכה חיוך גדול. כשהסתובבתי לברוח, חברתה עם הרעמה המקורזלת עמדה בתחתית המדרגות ונראתה מאוד מרוצה מעצמה. "בדיוק לימדו אותנו היום תרגיל טוב למדרגות", צחקה השמנה ופלטה נחירה קצרה. הן תפסו אותי משני הצדדים והפעם הייתי נחוש להשתחרר מאחיזתן. בעטתי אחורה במקורזלת והרגשתי את הרגל שלה מתעקמת. הקארה אמרה: "מה קרה טקוואנדו, תפסת אומץ?", והצלחתי להשתחרר ממנה עוד לפני שהיא סיימה את המשפט. הן הביטו בי המומות, אבל אני ידעתי שההתגוננות הזאת תגבה מחיר כואב. המקורזלת צלעה לכיווני, משפשפת את הברך שחטפה ממני בעיטה. עמדתי דומם ורגוע, מוכן לחטוף, ובידיעה שאם אתן להן לעשות את מה שהן רוצות זה ייגמר מהר יותר ויכאב פחות. הן תפסו אותי מהידיים ומהרגליים והרימו אותי באוויר. נתליתי וטולטלתי בין שמיים וארץ ושמעתי אותן צוחקות בעוצמה מצמררת שעלתה וירדה לפי קצב הטלטול. עצמתי את העיניים וניסיתי לא להרגיש.

"די! די!", צעקה אישה מרוחקת מכיוון הכביש לפני רצף מהיר של משפטים בקוריאנית. בין משפט למשפט היא הוסיפה "די, מספיק, עקשיו!". ילדות הג`ודו, שנראו פתאום מפוחדות כשהפנו את מבטן אל הכביש, הניחו אותי במהירות על הקרקע ורצו משם במהירות. אמא של יוני המשיכה לצעוק ואיימה עליהן בידיה. לא הבנתי מילה ממה שהיא צעקה, אבל באותו רגע הכל היה לי בהיר כאילו היה בעברית. תערובת של הקלה ובושה איימה לשתק אותי כשהצלחתי בכוחותיי האחרונים לצעוד לכיוון המכונית הלבנה שלהם. יוני ישב בפנים והסביר לי שהם ביקשו אישור מיוחד מאמא שלי להפתיע אותי ולאסוף אותי מהטק-און-דו, כי יש לו משהו לספר לי. ידעתי שהוא ראה את כל מה שקרה לי בחוץ והחליט לשתוק. הודיתי לו על זה בלי מילים. הוא אמר לאמא שלו משהו בקוריאנית כשהבטתי אל החלון והרחובות החשוכים חלפו על פני במהירות. הוא המשיך לדבר אלי אפילו שלא הבטתי בו. "אני לא ממשיך פה לכיתה ו`. אנחנו עוזבים את ישראל ונוסעים לבריטניקה, אבא שלי מצא שם עבודה". עוד לא הסתובבתי. "יש לנו עוד חודשיים, אבל אז ניפרד", הוא אמר, "אני לא יודע אם נחזור". הקול שלו רעד. "מה זה בריטניקה?" אמרתי בלי להסתובב. "איפה שאנגליה וסקוטלנד, אבל אנחנו נהיה בויילס". רציתי לבכות, אבל צחקתי. "אומרים בריטניה", אמרתי לו והבטתי בו לראשונה. הוא לא נעלב, רק הביט בי בשקט ועיניו המלוכסנות התמלאו דמעות. שמתי לו יד על הכתף וחזרתי להביט בחלון. החליפה הלבנה שלי הייתה מאובקת ופס האיזולירבנד השחור על החגורה הצהובה נתלש בזמן המאבק ולא הצלחתי להדביק אותו חזרה. באותו הרגע החלטתי להפסיק לתמיד עם הטאקוונדו.

יתר הנסיעה עבר בשתיקה, כשרק יבבות תועות של יוני קטעו את הרצף. המשכתי להביט מהחלון בשקט ורק מדי פעם הגנבתי אליו הצצה חטופה. ביום חם במיוחד באותו הקיץ נפרדנו ודמיינתי אותו עולה השמיימה על גבי עגור גדול מקופל מנייר מכתבים ענק, כשאבא שלו מניע לו את הכנפיים במשיכות זנב כל הדרך לבריטניה.


 

עקבו אחרי עדכוני הבלוג בפייסבוק

 

סיפורים קצרים נוספים שכתבתי:

 

 

    לדף הרשומה

    צלקות: פרק אחרון

    (פרק ראשון: לחיות בהווה)

    (פרק שני: מאבק)

    פרק שלישי: על התפר

    ליל הסדר היה שבוע בדיוק אחרי שציינתי יום הולדת עשרים ושניים.  בין "מה נשתנה" לכוס שלישית של מיץ ענבים, חשבתי על האמריקאי. תהיתי איזו אפשרות מכאיבה לי יותר: זו שהוא  לא חווה בכלל ליל סדר ראשון בארץ, או זו שהוא חוגג אותו בהנאה רבה, מוקף באנשים זרים לי, ואני אפילו לא חסר לו. כל אחת מהן צרבה  אזור אחר בחזה. פתאום נורא רציתי יין אמיתי.

    הבקבוק שניסיתי לפתוח מאוחר יותר באותו הערב נשבר לי ביד וחתך אותה לעומק. הגבתי באַפַתִיות מדאיגה וחרישית, כשהרופא התורן תפר בסבלנות את הקרע המדמם ששלח זרמים מאלחשים לאורכה של כף ידי הימנית ערב חג החירות. מ"עבדות אחת לעבדות אחרת", חשבתי לעצמי באותה אדישות מדאיגה, עת ניסיתי ללא הצלחה לפתוח את הכפתורים של מכנסי החג שלי – ביד חלשה ובזרוע כאובה.

    -
    צפירה עזה פילחה את האוויר הישראלי בפעם השלישית מזה שבועיים. עברו כמעט שלושה חודשים מאותו יום גשום שבו שָכַלְתִּי תקווה לחיים טובים יותר. בין האגודל לאצבע שלי הופיע זכר טרי לחתך בשלבי החלמה מתקדמים. הוא נראה מרחוק כמו פרצוף עצוב או חיוך, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. כשהרמתי את הראש הייתי במגרש הגדול שמחוץ לתיכון שלי. הצפירה השמיעה צלילי גסיסה אחרונים. אני מְבוגַּר יותר מרוב הבוגרים שהגיעו לטקס. לובשי המדים הצדיעו כשהמנהלת הקריאה בקצב אחיד רשימה ארוכה של בוגרי בית הספר שנפלו בעת מילוי תפקידם.
    גם השנה נוספו שמות חדשים, כשהאחרון שבהם נהרג באוגוסט, בפיגוע על כביש אילת. לא בעת מילוי תפקיד – סתם בדרך לחופשה. גם הפעם נחרדתי לרגע כשדמיינתי את שמי מוקרא בסוף הרשימה. אפילו שכבר השתחררתי ואפילו שהייתי בגל"צ, וגם אם לא הייתי ברדיו, אף אחד לא היה שולח חייל מתנדב  וצולע לשדה הקרב.
    שוב תהיתי על הישראליות החמקמקה הזאת שניסיתי להבין עוד בשדה התעופה. על איך שדמיינתי שאביא את האמריקאי לטקס הזה ואסביר לו בדיוק מה קורה.  אחרי כמה שעות, עם הזיקוקים של יום העצמאות, היינו בטח מצטופפים עם ההמונים בכיכר ציון, חוטפים בראש מפטישי פלסטיק ומרוססים קצף לוֹבֵן סמיך. הפעם, לשם שינוי, הייתי צוחק ומקבל את זה בהבנה. הוא היה מנגב את המשקפיים שלו ומביט בי באותו מבט חם מאולם הנחיתות, רגע אחרי החיבוק הראשון.
    בקרוב הוא יתגייס לצבא לשישה חודשים סמליים. הוא יעלה לאוטובוס ויחזור לבוש מדים. במציאות, גם שם אני לא אהיה.
    -
    האחות בקופת החולים בדיוק ניסתה לבטל דו"ח חניה. המכתב על מסך המחשב שלה היה רצוף שגיאות כתיב ודקדוק, שיחד עם המבטא הכבד הסגירו שאינה ילידת הארץ. "סחורה זה בס`, נכון? ואז ח`?", היא שאלה. הנהנתי. התלבטתי ביני לביני אם ראוי להתערב במקומות נוספים, שבהם עזרתי לא התבקשה מפורשות.
    המספריים נשלפו, ובזה אחר זה נגזרו ארבעה תפרים במקום שבו חתכה הזכוכית שבועיים קודם. ניסיתי להתעלם מהעקצוץ המציק שליווה את התהליך הזה והסתרתי בהצלחה חלקית את עוויתות הכאב.
    "זה ישאיר צלקת, נכון?" שאלתי את העולה הוותיקה שמולי, בעודה חובשת לי את היד במיומנות זריזה.
    "אי אפשר לדעת", סיננה במהירות, "
    זה תלוי בחילוף החומרים שלך, יכול להיות שהעור יתחדש יפה מאוד".
    לרגע חשבתי לשאול על סוג אחר של צלקות, כאלה שנסתרות מהעין וגורמות סוג אחר של כאב, אבל בסוף שתקתי.

    "אז אני מניח שנשאר לי רק לחכות ולראות", אמרתי וחייכתי חצי חיוך.

     


     

    כדי לקבל עדכונים על פרסום סיפורים נוספים, מומלץ להצטרף לדף הפייסבוק של הבלוג.

     

     

    סיפורים קצרים נוספים שכתבתי:


    לדף הרשומה

    צלקות: פרק שני

    (הפרק ראשון: לחיות בהווה)

    פרק שני: מאבק

    כ
    שיצאתי מהדירה שלו בסוף ינואר, עדיין ירד גשם כבד. גשם מתריס, כזה שאמר לי חד משמעית שהעובדה שהתרסק עלי עולמי לא משפיעה כהוא זה על הסדר הטבעי של הדברים. מספרי סיפורים מתקופות אחרות היו מתבלים את הסצנה הזאת בדימויים עשירים על הבכי של השמיים, אבל אני מעולם לא הרגשתי רחוק יותר מהרקיע כפי שהרגשתי באותם רגעים שבהם נסדקה האדמה תחת רגלַי. שדה התעופה לא היה יותר שער בין -גלקטי, אלא מקום שאליו מגיעים אנשים כדי לגעת לרגע בשמיים, אבל להיכנע בסוף לכוח המשיכה. פתאום היה לי ברור שבסופו של יום עמוס במיוחד בטרמינל, יש איזה עובד מתוסכל במשכורת מינימום שעולה על סולם גבוה-גבוה ומוריד את הבלונים התועים מהתקרה.

    בעולם אידיאלי, סצינת הפתיחה של הסיפור הזה צריכה הייתה להיות גם הסיום שלו. הנשיקה על המרפסת הייתה הופכת אותנו בעל כורחנו לסמל של ניצחון: ניצחון של הקהילה הגאה, של המפעל הציוני ושל האהבה, או משהו כזה. גדלתי על "באושר ועושר עד עצם היום הזה", ואף אחד לא הכין אותי לסוּפה ביום שאחרֵי.
    לחיות בהווה, בהווה שלי, זה קשה כמעט כמו לכתוב עליו. כמו ההתחלה של הסיפור הזה, העבר הוא צבעוני. בראש שלי הוא מעוצב בשדות תעופה בינלאומיים ומקושט בהצהרות גדולות. יש בו מגורים משותפים, תקווה, והפחדים משובצים שם באבני חן יקרות של ביטחון. חוויות יומיומיות הופכות גדולות יותר: כשהוא לצדי, נדודי השינה שלי כבר לא היו מטרד, אלא הזדמנות להסתכל עליו ישן ולחשוב. אסירוּת התודה המזוקקת הצליחה להחזיק מעמד לרגעים בודדים, ומיד אחריה דקות ארוכות של פחד: הפחד לאבד אותו, שהיה אז שווה ערך לאיבוד הכל. בדיעבד, אני מתחרט שלא יכולתי לחייך לעצמי ופשוט ללכת לישון.

    הפרידה הראשונה, הפיזית, התרחשה איפשהו באמצע הדרך: החוזה בדירה שבה אירחתי אותו נגמר, ולאחר שפינינו אותה מזכר היותנו שם, המרפסת כבר הייתה מוכנה לארח אירועים מכוננים בחיים של אנשים אחרים. זה היה קשה, אבל כפוי, כמו גשם, כמו בעל דירה שמתקשר לצעוק ולדרוש כסף יום לפני יום ההולדת שלך. אפשר לזעוק, אפשר לבכות, אבל קשה למצוא אשמים.

    בחלומות אידיאליסטיים בלילות של אותו קיץ שבדיוק נגמר, צעדנו ברחובות העיר עם מה שנראה לנו כמו כל מדינת ישראל ומחינו בתוקף על יוקר המחייה. זאת הייתה מחאה של אהבה: בלי מעצרים ובלי זכוכיות שבורות. הוא צעד לצדי, האמריקאי שלי, שבדיוק נחת במזרח התיכון מעיר קטנה אצל הדוד סֵם. המילים המעטות שידע בעברית היו אז בעיקר מושא לבדיחות פרטיות בינינו, אבל כשכולם צעקו סביבו ש"העם דורש צדק חברתי", הספיקו לו כמה שניות כדי לתפוס את הלחן ולצעוק בעצמו. בפעמים הראשונות התאפקתי שלא לחייך ולהביך אותו. כשהגענו מהמדרחוב לכיוון בית ראש הממשלה, הוא הביט לאחור. ממרומי גובהו, אני בטוח שעשרות אלפי בני האדם שגדשו את הרחובות מאחורינו נראו לו כמו נקודות קטנות של אור בלילה חשוך במיוחד. האחיזה שלו ביד שלי התחזקה והעיניים שלו נצצו. "אף פעם לא ראיתי דבר כזה", הוא אמר. הייתה לי צמרמורת והלב שלי כמעט התפוצץ מרוב אהבה.

    בתחילת הסתיו כבר חווינו את מצוקת הדיור על בשרנו, וזה היה הרבה פחות מרגש ממה שזה נראה בקיץ. הימים התקצרו משמעותית, ואחרי שמצאנו לו ביחד חדרון קטן במחיר מופרז עם מיטה מתקפלת וטלוויזיה בלוויין, זה כבר לא נראָה נורא כל-כך. אני חזרתי לבית של ההורים שלי, והנופים השתנו בבת אחת. עשרים דקות נסיעה באוטובוס הפרידו בינינו, אבל בלילה  שבו נסעתי הביתה והותרתי אותו לישון לבד בפעם הראשונה מאז שעלה לארץ, בכיתי קצת.

    -


    הניסיונות למשול ב
    כעס קשים לי יותר מִכָּל. הנקודה שבה הוא נוצר היא תעלומה עבורי, אבל הוא נוטה להתמקם בחוסר נוחות במרחב הצר שבין החזה לגרון שלי, ושם הוא פועם בקצב סדיר שלא תואם את פעימות הלב . הלב מלא חמלה ורצון לסלוח, מבולבל ממסרים סותרים, והכעס הוא כמו ישות נפרדת ששולחת גלי זעם אל המוח. הגלים האלה פותחים במלחמת חורמה בשאריות ההיגיון שעוד נותרו בי, ומהם נוצרות באיטיות מרגיזה מחשבות על בריחה ועל פיצוץ גדול שיעלים הכל וישאיר שממה בראשיתית שממנה אנסה להתחיל מחדש. הכעס הזה לא מאפשר לי לאהוב אותו, את עצמי או אף אחד אחר, וכשהוא נשבר, זה קורה בבת אחת. אם יש לי מזל, זה קורה כמו בטבע, כמו בסופו של יום שרבי, ומתוכי נקוות טיפות חמות של רחמים עצמיים ושאלות שאין עליהן מענה.

    הטיפות ביציאה מהדירה שלו, רגע אחרי שהכל השתנה, היו טיפות מסוג אחר. הן היו קרות למגע ובין רגע הפכו לחלק מהמהות הריקה שלי. הדלקתי סיגריה, אבל העשן גם הוא עבר דרכי. הכעס עוד לא הצליח לחלחל פנימה, גם לא השאלות. לא היו בי מחשבות, רק שורות ארוכות של מילים שוברות שתיקה שהסתובבו בחוסר מנוחה דרך תאי המוח שלי, מנסות לפלס את דרכן מהאיזור שקולט את התוכן כפשוטו לאגף שבו הן ממוינות ונקלטות בַהיגיון. כל זה גרם לי לחשוב באנגלית, ושנאתי את עצמי על זה. המילים הגולמיות חברו לצורה מפלצתית בראש שלי והיא עשתה בו כרצונה. "אני לא יכול להתמודד עם שום מערכת יחסים כרגע" הייתה השורה הראשונה שהצליחה להיתרגם לשפת האם שלי. "מערכת היחסים הזו בינינו לא חייבת להיות NOW OR NEVER" נותרה דו-לשונית עד עצם היום הזה. אין אנשים ברחוב, או שהם היו שקופים לי, אבל רק הוא שם למעלה, בדירה מאחורי הגב שלי, היה ממשי. הוא שהבטיח ואמר מילים נפלאות שפחדתי להעלות על דל שפתי מבלי לחשוב פעמיים, הוא שנטע אצלי זרעי קיץ שבשעות הקשות ביותר של החורף התגלו כִפְרִי באושים.

    אחרי שעה, משהו חלחל. יותר משמונה חודשי ציפיות וחוויות אינטנסיביות וחוצות עולם ירדו לטמיון והשאירו אותי חלול. איבדתי את עצמי בדרך, והמחשבה המפחידה ביותר היא שחלק מהעצמיוּת שלי כפי שהכרתי אותה נותר אצלו ולעולם לא יחזור אלי.

    ברגעים האיומים ביותר של הימים הבאים, בתוך ההווה השומם שלי, התערבבו העבר שלנו וההווה שלו במחול איום של השערות ותמונות קשות. בתמונות הוא מחייך כי הוקל לו בלעדי, יוצא לבדו אל חיי הלילה הירושלמיים ורוקד עם בחורים יפים. לפעמים רוקד, לפעמים יותר, לפעמים לוקח אותם הביתה, ודווקא שם, זה נצבע בפרטי-פרטים. אני לא רוצה לראות, אבל כמו בטיפולי התניה של תפוז מכני, מישהו דוחף לי את התמונות האלה אל תוך הראש, חלקן מציאות וחלקן בדיה, וכשאני עוצם את העיניים הן רק מתעצמות ומקבלות גם פסקול רועם. ההווה המרוּקַן שלי גומע לתוכו את הווה שלו בלעדַי מבלי לעצור לרגע, והרסיסים שנותרו ממני נשאבים למערבולת עמוקה של דיכאון.

    לרגע אני מצליח להרים את הראש מעל המים ולנשום קצת אוויר מהעבר: היום הוא יום קיצי של ספטמבר, ואנחנו יושבים בפארק עם קפה מפחית ושקיות של סנדוויצ`ים. כשאנחנו מסיימים, אנחנו מסתכלים על העורבים רבים על השאריות. על הדשא מַחְבֵּרֵת אולפן עם הסברים מפורטים של על בניין הִתְפּעֵל שניקדתי לו עוד קודם. הוא מדליק סיגריה ושוקע, ואני יחד איתו.

    ואז אנחנו שוכבים על הגב בדירה שלי ומסתכלים על התקרה. הוא מפנה את מבטו אלי לרגע ואומר: "אתה יודע, אף פעם לא אהבתי אף אחד כמו שאני אוהב אותך. אולי חוץ מאמא ואבא שלי, אבל זה שונה". אחרי שתי דקות הוא מוסיף בביטחון: "אני רוצה לחזור הביתה כל יום ולספר לך על היום שלי". פתאום, בלי אזהרה, מסתננות לשם תמונות שלו שאף פעם לא ראיתי באמת. הוא צוחק, נושם לרווחה, מתנער מהזיכרון של הבחור חסר הביטחון שתלה בו יותר מדי ציפיות – שלחץ, שחשש, שחיבק חזק מדי עד שזה כבר חנק והקשה עליו לזהות את עצמו.

    אני מנסה לחמוק מהתמונות המייסרות האלה להווה שלי, וכל מה שנותר הוא עוד תהום עמוקה, והמכה מרסקת אותי לחלקיקים קטנים. הבוקר שמשתקף מהחלון חורפי ואפור, ובראש מהדהד בניין נִפְעַל, שהיה לו הכי קשה להבין וזועק:
    נִפְרַדְנוּ.


     

    (פרק אחרון: על התפר)

     

     כדי לקבל עדכונים על פרסום הפרקים הבאים, מומלץ להצטרף לדף הפייסבוק של הבלוג.

      

    סיפורים קצרים נוספים שכתבתי:

    לדף הרשומה

    צלקות: פרק ראשון

    פרק ראשון: לחיות בהווה

    לשבת ולהתחיל לכתוב: הקולות הקטנים שבראש שלי משכנעים אותי שזו ההתגלמות החזקה ביותר של חיים בהווה. הקולות האלה כ"כ בוגדניים, שלעיתים קרובות מדי הם גורמים לי לעשות מעשה שטותי שמושך אותי לאחור. כ"כ לאחור שאני נראה צעיר יותר, משוכנע ונחוש. מלא חיוּת ושמחת חיים. קשה לי להאמין שעבר פחות משנה. הפער הזה מכאיב לי יותר ממה שאני מסוגל לשאת כרגע.


    בזיכרונות האלה יש מטוס, ועליו אדם שמעולם לא פגשתי פנים אל פנים, אבל הרגשתי שהוא מחזיק בידיו הזרות, כל הדרך מדרום קרוליינה, את המפתח לחיים טובים יותר בשבילי. בשדה התעופה היו כמה חבר`ה עם חולצות תואמות, שעליהן תמונה של בחור לא מגולח. הנחתי שהוא חוזר מדרום-אמריקה או מהמזרח הרחוק. הם נראו מאוד נרגשים והרעישו, ואני הזעתי בשקט בחולצת הכפתורים המשובצת שלי. תהיתי אם האנשים האלה הם ה"ישראליוּת" הצרופה: החוויה המקומית ביותר שאפשר לפגוש באותו שדה תעופה בלוד, שנראה לי אז כמו שער בין-מימדי שמפריד בין החיים הקודמים שלי לאלה החדשים. הם יתחילו ברגע שנוכל סוף-סוף להסתכל אחד לשני בעיניים ולהתחבק, רגע אחרי שהוא יעבור דרך השער שמעליו נכתב "נחיתות". קניתי בלון הליום שאמר "ברוך הבא" בשפת אמו והבטתי במידה מסוימת של עצב בכל אותם אלפי בלונים מוכי-גורל וחצי מעוכים שהיו צמודים ללא דורש לתקרת הטרמינל הגבוהה.


    בחלוף השעות קצת עייפתי ממבטים מלאי תקווה לעבר כל בחור בלונדיני עם משקפיים שעבר דרך השער לעבר המזרקה. זו, בבוא העת, קיבלה גם את פניו של הזר מהחולצות התואמות. הוא לבש שרוואל והיה שעיר הרבה יותר ממה שנראה בתמונה שלבשו חבריו. תווי הפנים שלמדתי להכיר טוב באופן מפתיע במהלך שעתיים של המתנה מורטת עצבים היטשטשו תחת הזקן העבות שלו, אבל כשמחאו לו כפיים הוא חייך, והחיוך הצחור של הזר האקראי הזה גרם לי לבהות בו עוד כמה רגעים  מהורהרים.


    מוקדם יותר באותו יום באוגוסט ירו מחבלים על אוטובוסים שנסעו לכיוון אילת. זאת הייתה מתקפת טרור משולבת בכמה מוקדים שונים, ובין משפט למשפט באותו אולפן חדשות מגומגם, כל מה שהצלחתי לחשוב הוא כמה שזה מרגיז שדווקא היום זה קורה: בחור אמריקאי סוף-סוף עולה לישראל, והמחבלים האלה מחליטים לירות, לפוצץ ולהזכיר לי כמה המקום הזה יכול להיות שונה מסרטוני התדמית שהוא ראה באתר של הסוכנות היהודית. בתוך תוכי פחדתי שאולי הוא שמע על זה עוד בשדה התעופה בניו-יורק, תחנת הביניים בדרך לכאן, והחליט להישאר שם. אולי אני צריך ללכת על בטוח, חשבתי: לבטל את המונית לשדה התעופה ולשכוח מכל העניין לפני שהציפיות שלי יבשילו לנקודת האל-חזור.


    אפילו שלא היו חלונות בהיכל קבלת הפנים, והשתדלתי שלא להביט בשעון, ידעתי שהשמש עתידה לזרוח בקרוב. כל הבלונדינים כבר נראו לי אותו הדבר, זרם המים במזרקה התעייף, והקולות האלה בראש שלי היו ביקורתיים במיוחד על עצם ההחלטה המטורפת והלא אופיינית לי בכלל, ללכת ולחכות בשדה התעופה לבחור שאף פעם לא פגשתי. שכנעתי את עצמי שהוא כנראה הגיע, לא זיהה אותי בכלל, והמשיך ללכת, או שזיהה והחליט לחלוף על פני לפני שאראה אותו. ליתר ביטחון, צעדתי קרוב ככל שיכולתי אל המזרקה שמול השער, כדי שאם במקרה אצטרך לצעוד לקראתו, איאלץ ללכת כמה שפחות צעדים צולעים כדי להגיע אליו. כי אפילו שהוא כבר ידע על הצליעה שלי, לא רציתי להפוך את הסיטואציה המביכה בפני עצמה למופע הפחדה ראוותני.

    בתמונה הבאה אני מרחף באוויר. הרגליים שלי כמה סנטימטרים מעל הקרקע, משותקות מכדי לצלוע. הוא מחבק אותי חזק וזה מרגיש נעים וחם, והוא נראה בדיוק כמו שזכרתי משעות ארוכות של שיחות סקייפ שנמשכו כמה חודשים. החיוך שלו השכיח בין רגע את האחרון שבהיתי בו, ובמבט לאחור אני כבר לא זוכר דבר מתווי פניו של המטייל מהמזרח. "אתה מפיל אותי", אמרתי, בטון שהשתדל להישמע משועשע, אבל יצא למעשה מזועזע ומפוחד מפני נפילה מביכה וכואבת על הישבן כבר ברגעים הראשונים שלנו פנים אל פנים. הוא צחק, והרגשתי את הרגליים שלי נוגעות שוב בקרקע. נתתי לו את הבלון יחד עם קופסת "קאמל" שהייתה לי בכיס. "זכרתי מה ביקשת", אמרתי, והחיוך העייף שלו היה כ"כ רחב, שממש הרגשתי איך אני מתמלא בתחושה חדשה של ביטחון. היא גיחכה את המחשבות שקדמו לה – הרי זה הוא, וכן, אמנם אני רק מתחיל ללמוד את מגע היד הרכה שלו במונית ספיישל מכספי הסוכנות היהודית, אבל את השאר אני כבר די מכיר. לא הייתי מחכה בשדה התעופה לאיזה זר מוחלט, לאיזו דמות מהצללים, זה הרי מטורף.

    על כביש מספר אחת הוא לקח לי את הטלפון החכם ועדכן את הטוויטר שלו, סיפר לעולם שהוא בישראל ושהיא יפה. חייכתי. תוך חילופי מבטים נרגשים , ריחפנו  מעל גינות סחרוב (שהרגשתי שגם אני רואה בפעם הראשונה) אל מרפסת הדירה שלי, שהשקיפה על מדרחוב בן-יהודה. הרחוב השמיע קולות התעוררות חרישיים לקראת בוקר יום שישי עסוק. ראיתי אותו בפעם הראשונה באור יום: אמריקאי בלונדיני, עיניים כחולות. מקיים את כל כללי היופי הקונבנציונלי, זה שנמנעתי ממנו לא פעם בחיי, ובכל זאת היה בו משהו מיוחד: מחוספס, עגול ומהורהר. הוא הביט למטה ויכולתי לשמוע את הלב שלו דופק. עיניו חזרו והתמקדו בי, והוא שאל אם הוא יכול לנשק אותי, ככה, מעל הרחוב, או שבירושלים סוקלים באבנים את מי שמעז. הצעתי לו לנסות, והוא לקח את הסיכון. טכנית, זו לא הייתה הנשיקה הראשונה שלנו באותו הבוקר, אבל משהו בה הרגיש שונה. אני לא יודע אם מישהו ראה אותנו, לא נתתי לזה להטריד אותי, אבל באותם רגעים ידעתי שהוא כאן כדי להישאר וקיוויתי להמשיך להיות חלק מהמכלול שהוא יוכל יום אחד לקרוא לו "
    בית".


    (פרק שני: מאבק)

    (פרק אחרון: על התפר)

    כדי לקבל עדכונים על פרסום הפרקים הבאים, מומלץ להצטרף לדף הפייסבוק של הבלוג.

     

     

    סיפורים קצרים נוספים שכתבתי:

    לדף הרשומה
    12345
    © כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל B a 7 a K אלא אם צויין אחרת