00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

משפטי נירנברג

 

מאיזה נפטלין הוצאתי אותם? ככה, מסרט שצפיתי בו הערב משך 3 שעות
סרט ישן מ1961 בשחור לבן שריתק אותי לגמרי, טוב זו לא חוכמה כל סרט שעוסק
בשואה או בדילמות לגביה , תופס אותי כמו מגנט, אוחז בגרוני ומצמיד אותי למסך,


 

יש שם ניסיונות של הסניגוריה להציג את הנאשמים כמי שמילאו פקודות ופעלו לפי מדיניות
שהוכתבה מלמעלה,

בסרט הזה (שהוא אגב בידיוני לפי ויקיפדיה) מתואר משפט של 4 שופטים גרמנים שחתומים
על פסקי דין לא הגיונים שבעצם שלחו בעקיפין חפים מפשע  אל מותם או לביצוע סירוס ועיקור,

עד כאן שום דבר חדש, מה שתפס לי את הבטן וסומן כחשוב וראוי לזכור היה משפט מדיאלוג שנערך
בין השופט האמריקאי (שחרץ את דינם) לבין השופט הגרמני (שהיה אחד מהנאשמים)
מדובר באחד הנאשמים שהצטייר לאורך המשפט כאדם מהאליטה של התרבות הגרמנית
וכעילוי משפטי בעברו, כזה שעמד בראש משרד המשפטים,

כזה שנחשב (לפני המלחמה) כרודף צדק ומשפטן נערץ, הוא היחיד שקם ממושבו באמצע המשפט
אחרי הקרנת קטע מזעזע ממאורעות ברגן בלזן שכלל ערימות שלדים משרפות ושאר זוועות ידועות,
הוא נעמד ושינה את טענתו מ-חף מפשע ל-מודה באשמה וטען שכרגע הוא מרגיש אשם ואידיוט שהצטרף לזוועה,

אחרי שגזר הדין ניתן (מאסר עולם) הוא ביקש שהשופט האמריקאי יבוא אליו לכלא כי דחוף לו לומר לו משהו


היה חשוב לו לציין בפניו שהוא באמת ובתמים לא תאר לעצמו שזה יגיע למיליונים, שהוא חשב שמדובר
רק ב"שלב" שתיכף יחלוף, שהיטלר רק יפטר מהשדים שהיטלר שיכנע אותם שמפריעים לגרמניה לשגשג
(קרי-יהודים צוענים, וחולי נפש,) ככה ימנף את גרמניה (כל האמצעים כשרים) וזה תיכף חולף.

השופט האמריקאי ענה לו בחוכמה אדירה-"הגעת לזה בפעם הראשונה שגזרת מוות על חף מפשע"

זה תפס אותי, כי לא עצם זה שחתמת על אלפי גזרי דין מעוותים הופך אותך לפושע מלחמה-אלא הרגע ההוא
הראשון שבו חדלת לדון אנשים בצדק וחתמת על מותו של היחיד.

לא יום השואה היום, אבל היה חשוב לי לרשום לעצמי במקום שזה גם ישאר, את תשובת השופט.
אז רשמתי....

 

לדף הרשומה

מה שאוכל עושה לי

06/08/2013

חוץ מהרחבת המימדים....

לעולם כשאני אוכלת קוסקוס וחריימה אני נזכרת במלכה חברתי (עד עצם היום הזה) מכיתה א' ובמשפחתה החמה.
במשפחה שלי עם האמא האחות והחילוניות המודגשת לא היו ארוחות ערב שבת, בערבו של ששי אכלו כרגיל
חביתה וסלט, 

אצל מלכה עשו קידוש ושרו אשת חיל מי ימצא, וסברי מרנן, והיתה ארוחה משפחתית טריפוליטאית מסורתית
שכללה חריימה, ומפרום, ומסיי'ר, וקוסקוס, ואני כל כך נהנתי מהקוסקוס עם טיפת רוטב מהחריימה,
אין לי זכר של מושג איך הגעתי להיות אורחת של קבע לאורך שנים אין ספור, אולי עד הצבא שם ליד השולחן
אבל זו עובדה-הייתי, וממש כמעט בכל ערב שבת ,ואם נעדרתי היתי צריכה להביא אישור.
עד היום אנחנו חברות טובות. (47 שנה...)
בזכות צחי (שלינק לבלוג שלו אביא בהמשך הרשומה לצד הסמבוסק) אני מכינה חריימה נפלא בעצמי ובזכות
השקיות של הקוסקוס להכנה במיקרו אני חוזרת דרך בלוטות הטעם ועל כנפי הדמיון המבורך
אל אותו שולחן השבת המענג שזכיתי לחוות לאורך שנים.

(חריימה שלי)

לעולם כשאני אוכלת מנגו אני נזכרת באביגיל ששרתה אתי בבית ליד והביאה מהמושב מנגו שאכלנו בבוטק'ה
של השמירה כשבשבילי זו היתה הפעם הראשונה להפגש עם המעדן הזה,
זוכרת את ההתרגשות שאחזתני כשבלוטות הטעם הוצפו בכתום הנוטף עסיס הזה שאני מאוהבת בו עד היום.

לעולם כשאני אוכלת מלאווח אני נזכרת באהובה מהקומה האחרונה בבלוק שלי בשארם א שייח הרחוקה 
שהזמינה אותנו אליה וטעמתי בפעם הראשונה את הדבר הטעים הזה שכל כך הפתיע אותי עד שהסכמתי
לגעת בעגבניות המרוסקות שנלוו אליו למרות האנטגוניזם המוצהר שהיה ויש לי לכל דבר שהוא עגבנייתי .

(הצילום של המלאווח מהרשת) אבל בעקבותיו יש צילום שלי במרפסת של ימי שארם העליזים ...לפני 34 שנים

אופירה

כשאני אוכלת פיצה (ואני לא באמת מתה על פיצה היום) אני תמיד נזכרת בפרדי שגרה מולנו כשהיתי בת 7
והייתי המגדלת הלא רשמית של ילדייה הקטנים, פשוט היתי חולה עליהם מהיותי בת 7 והיותם יונקים ביליתי
איתם כל שעה פנויה שהצלחתי להסתיר מאמא שלא אהבה את הרעיון שהתמכרתי לתינוקות.
אותה פרדי באה יום אחד ואמרה לי-היום אקח אותך לאכול משהו שלא אכלת בחיים...קוראים לזה "פיצה"
לקחה אותי לאורדע בר"ג ושם בפינה של רח הרוא'ה מול קולנוע ארמון זל היתה פיצריה (אולי רימיני?)
ושם היא קנתה לי את משולש הפיצה הראשון בחיי, 

(זו כבר פיצה הום מייד שלי ממתישהו)

כשאני מכינה איטריות רחבות עם גבינה וקוראת להם מקרונים עם גבינה אני תמיד נזכרת באבא האהוב שלי
זה היה המאכל הכיפי ביותר  בילדותי כי הוא לא הכיל שום בשר שלא אהבתי ושום ירקות הוא לא היה "ערך תזונתי"
זה היה פשוט אוכל טעים ומנחם. עד היום כשבא לי משהו חם וטעים זה איטריות רחבות עם קצת שמנת חמוצה
גבינה מלוחה מפוררת והכיף בעיצומו, פעם לפני עידן המיקרו כשהיו מכינים לנו את זה כארוחה, תמיד האיטריות
היו מתקררות וזה היה מעצבן, עיקר הכיף שלי היה איטריות חמות (לא קראנו לזה פסטה בחיים) וטיפת שמנת קרה מעל
היום עם המיקרו אפשר לחמם בכיף.
התמונה מהרשת (והיא הכי קרובה למה שאני מכינה)

כשאני מכינה עוף בגריל עם תפ"א זו גם תזכורת מתוקה של אבא, ותמיד באמצע האפייה כשאני הולכת להפוך אותו
ולפזר מעל את הנוזלים בתבנית אני נזכרת במשפט של אבא-"אני הולך לעשות לו (לעוף) קוסמטיקה"
את המנה הזאת אבא נהג להכין בשבתות וכשאמא היתה בעבודה זה היה הכי טעים כי אבא לא הכריח
לאכול גם את העוף, אפשר היה להנות מהתפ"א האפויים בלי לשלם את מס העוף...


גדלתי ברמת בגדד וכשהיתי בת טיפשעשרה מתישהו גיליתי את הסמבוסק, זה נמכר במין חלון כזה שהיה ממוקם
תחת קולנוע רמה, עמד שם איש כמו מתחת לקולנוע, מאחורי חלון רחב עם מדף שעליו היו פרושים סמבוסקים גדולים
צנצנות עמבה וכל מיני חמוצים צבעוניים, מרגע שגיליתי את הדבר הנהדר הזה לא יכולתי לעבור שם בלי לתרום
את חלקי למאמץ העיראקי ונהנתי מאד, לדעתי ממש בימים אלה מחרבים סופית את המבנה של קולנוע רמה,
עד לא מזמן עמד שם בבור איש אחר שגם מכר עמבה ועוגיות אבל ממש לא את הסמבוסק ההוא.
לפני שנים אחדות גיליתי את הבלוג של צחי שכבר אינו ממש פעיל בתפוז אבל משמש לי כארכיון להרבה עינוגים
ובזכותו אני מכינה לבד את המעדן הזה וממש בטעם של אז.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=989986

אבטיח, כיף גדול ששוב (צ'טערת, הוא טבוע בי קשות) מזכיר את אבא שאהב לאכול אותו לא עם גבינה בולגרית
אלא עם......לחם
אבא  שהיה אלוף בבחירת אבטיחים טובים  דאג שכל הקיץ יהיו בבית אבטיחים, 
לי אין אליפות ואחרי הרבה אכזבות מאבטיחים ש"גם סחבת וגם זרקת" וכן יגעת ולא מצאת, התייאשתי, laugh
השנה משום מה הולך לי איתם  אז חזרנו להנות מהם. 


מאכל אחרון שזורק אותי אל העבר אלה הקרפל'ך , הם מזכירים לי את סבתא, למעשה מדובר בווארניקס שאלה הכיסונים
הממולאים בתפ"א ובצל מטוגן וגריבל'ך רחמנא ליצלן, סבתא שגרה בערוב ימיה ברחוב המקביל לנו ,
היתה מכינה אותם לעיתים די רחוקות לה ולסבא ובקופסאת אמייל לבנה הייתה עושה גם לנו מישלוחה,
אני הייתי לרוב השליחה (שבחיים לא קיבלה טיפ) והייתי מקבלת לידיי את האוצר בזו הלשון-:
"תקשיבי! יש פה 20 קרפלך, חמש לכל אחד מכם , אוי ואבוי אם יגיעו הביתה פחות, כן?"
ככה באיבחה מנעה ממני את אפשרות לקחת לעצמי טיפ או מעשר מין האוצר הזה...כל כך אהבתי אותם ומעולם לא הגעתי
לשובע מהם, (היו לי סבתא וסבא די קמצנים חייבת לציין angry)
תודה לאל שגדלתי (לכל הכיוונים) ואני מכינה מהם כמה שבא לי ומתי שבא לי וגם נועה אלופה ככה שאין יותר איומים
אף אחד לא סופר אותם והעונג מזוקק.
כמובן שלא עם גריבל'ך , זה כבר עבר מין העולם, מי יעמוד לטגן עור של עוף כשכולם צורחים געוואלט זה רעל!!!!
אפילו לי יש גבולות...(פה ושם).


זהו, אם הגעתם עד הלום עכשיו לכו לאכול כי בטח הרעבתי אתכם, זו בכלל לא רשומה קולינארית
זה בסה"כ הגיג שהתפתח אצלי היום בארוחת צהריים כשפי טיפל בקוסקוס עם החריימה ומוחי שט
חזרה אל השנים הרחוקות אל ימי הילדות , אל הטעמים התחושות והזכרונות.

שיהיה לכם שבוע נפלא!

לדף הרשומה

אצלי הכל בסדר

28/07/2013

ובגדול גם אצלה


כולם שואלים אותי בדאגה, "ואיך את?" (עם זה שהיא התגייסה וקצת רחוקה ממני) והרי הקשר שלנו
כל כך עצום ונפלא ובגדול בגלל שרק שתינו גרות ביחד אז איך אני עם חסרונה?

אז אולי דווקא בגלל זה אני בסדר, כי אני מכירה אותה כל כך טוב, וסומכת עליה בעיניים עצומות ויודעת
ומכירה את התהליכים אצלה מלפני ומלפנים, היא קודם כל נבהלת (בעיקר מהבלתי נודע) ודי מהר מסתגלת
וחוזרת לשדר שהכל נפלא,
למרות שאני מקבלת פעם ביום טלפון עם בכי ממש, על החום, או האוכל או החברות, או השפשוף מהנעליים,
כצפוי, ובהמשך אני מקבלת טלפון שוחק שמדווח שכבר התחברה עם שתיים מקסימות, ומצאה גם מה לאכול,
וחם נורא אבל היום עבר ממש מהר,והפלסטר המרפד שאבא קנה לה מקל לה על ההסתגלות לנעל הצבאית, 

(בעודי כותבת היא משדרת בSMS שהרגע קבלה פטור מנעליים ל24 שעות, יש! )

אז אצלי הכל בסדר, כי אני יודעת שהיא בסדר, ואני יודעת שהיא תהיה עוד יותר בסדר, ואני באמת באמת באמת
מאמינה בה וסומכת עליה בעיניים עצומות.

אז אני לא שרויה בשום עצב, ותתפלאו, אפילו לא דואגת, וגם הבכי ההוא בלשכת גיוס היה קטן וסמלי
(חייבת לציין שאני מודעת לכך שיש הבדל תהומי בין גיוס בן לגיוס בת, בגלל הסכנות שהבנים נחשפים להן יותר,
ברור לי שפריבילגיית השקט הנפשי שלי כרוכה קודם כל במין שלה (הג'נדר) ואחר כך באמון הגדול שיש לי בה)

ולעניין חסרונה הפיזי אז אני מורגלת כבר שנים ביציאות שלה למחנות קיץ, ואנחנו נפרדות תדיר כשצריך ושורדות
את זה להפליא, כי יש לכל אחת מאתנו חיים משל עצמה חוץ מהיחד הנהדר שלנו, תמיד היה גם ספייס בזוגיות" שלנוsurprise

היחידה שעצובה וגם פצחה בצום (עד שתתרגל) זו שולה

מטבעי אני כזאת שה"לבד" אינו אויב לי, מטבעי אני חיה בשלום עם השקט, מטבעי אני יודעת להפיק אפילו כיף מהלבד
ממש לא רוצה להתייהר אבל יודעת לבלות בחברת עצמי ולהנות לא פחות מאשר עם חבר/ה לפעמים אף יותר.

אמש הסעתי אותה לצריפין ואחרי כן מצאתי עצמי לבושה לגמרי באמצע הלילה (שלי) אז מה לעשות? לחזור למיטה
להשלים את הלילה עד 11:00? לא! חטפתי "התקף ירושלים" בא לי פתאום להיות בעיר הקודש, ככה ספונטני ובלתי הפיך!

עליתי הביתה ארגנתי את שולה לשהות ממושכת עם עצמה, וירדתי בלי לחשוב הרבה, לא בא לי עם רכב, רציתי לחוות גם
את הרכבת הקלה ולא להטריד עצמי בניווטים וחניות, עליתי על קו 480 מארלוזורוב ירושלימה ונהנתי מנסיעה נוחה וקרירה
של כ45 דקות, 

סיבוב קצר בתחנה המרכזית לעיצוב האישיות+פלאפל ממש טעים ב"שוארמה פינתי" ועליתי על הרכבת הקלה לכיוון שער יפו
ז"א חשבתי שזה בכיוון אבל טעיתי, אז ירדתי מעדנות ואחר כבוד בתחנה השניה והחלפתי צד, זה ממש לא כזה נורא, אפילו
פוליטיקאים מחליפים היום צדדים בלי להניד עפעף cheeky

נחמדת לגמרי הרכבת הקלה, אמרתי לעצמי שצריך להצטלם כדי שיאמינו אז עצמי צילם אותי ויצא לא רע....הירושלמים ואני:

ואז ירדתי בקרבת שער יפו והתחלתי לספוג אווירה משכרת של נוף קסום ועיר רוחנית (נשבה המון רוח...winkאל דאגה לא היתה סכנה שאעוף)

רק סינוור קל וצליה למדיום ריר כי שמש הצהרים לא הלכה לשלאפשטונדע.

נכנסתי לשוק המוביל אל הכותל , צעדתי לאתי ונזכרתי בדרך הזאת שעשיתי פעם אחרי 67 בגיל 8 עם הורי
נזכרתי בתיק מעור גמל שקנו לי, ובגמלי העץ שעד היום נמכרים, בעצם גם תיקים כאלה עוד נמכרים,
לרגע חטפתי געגוע עז לאבא שלי...

ונזכרתי שטילתי פה גם עם החבר שלי שאחר כך הפך בעלי (ואח"כ הלשעבר) והגלביות שקניתי לעצמי אז
ועד היום נמכרות דומות להן שם
 

אני והשוק


השוק ואני

השוק עם עצמו

ואז ירדתי (לא אל בורות המים ) רק אל רחבת הכותל (אחרי ששתיתי המון מים בדרך, חם ראבאק...)
כשאני רואה דגל (ישראל) אני נעטפת גאווה והתרגשות, וכשאני רואה אותו על רקע הכותל זה כבר כפל התרגשות
אז צלמתי אותו בלעדי .

*הערה
למה ציינתי את עניין ה"בלעדיי" כי ממרום גילי כבר הבנתי לגבי עצמי שתמונות, שתהיינה יפות ככל שתהיינה אם אינן מכילות בני אדם
לא ממש מעניינות אותי בהמשך, (כך גם עוללנו לצילומים באלבומים של אמי ז"ל שמרנו רק את אלה שהכילו אנשים כי היו המון תמונות נוף
אז אני ממש משתדלת לא לצבור "גלויות"...

איזו צדיקה אחת מצדיקות הכותל רצה אחרי והגישה לי שביס ורוד כי התחרה שכיסתה את כתפיי לא נחשבה צנועה מספיק, לא התווכחתי
ונעטפתי בה בכבוד...
ניסיונות ההצטלמות בכותל הניבו בעיקר הרבה ריצפה קדושה...השמש כל כך סינוורה שהצטלמתי בברייל או בהתכתבות כי ממש
לא ראיתי מה אני מצלמת באותו הרגע...

כן דתיה לא דתיה, כותל זה כותל ואלוהים אחד, התיישבתי בצד ורשמתי בדפי פינקס שהכינותי מראש את שלל
הבקשות שלי לקדוש ברוך הוא שעיקרן בריאות פרנסה והצלחה לכל מי שאני אוהבת וטמנתי אותן בין שאר פתקי
עם ישראל בחרכים של הקיר הקדוש.
וכמו שלמדו אותי כשאני שולחת מכתב, ובטח ובטח בקשה, תמיד להשאיר צילום או גיבוי ....אז צילמתי שלא יגידו
כמו בטוטו,"היא לא שלחה טופס"...אז שלחתי-והנה זה!
אם למישהו מכם הצליח משהו החל מאמש (והוא/היא יודע/ת  שאני אוהבת אותם) אז שידעו מי אחראי! surpriseindecision

גבי הפרוץ נתן את אותותיו אחרי ההליכה הממושכת בשוק ועמידה קצרה מול הקיר תוך כדי המשא ומתן עם הכל יכול
ושידר לי-"צדיקה שבי על התחת או שאני יוצא עלייך..."  למדתי מזמן שלא להתווכח עם דיסקיות פרוצות,
אז מכ'אפט א'זיץ על כיסא ליד שאר הצדיקות בשורה הראשונה מול הכותל והרמתי מבטי מעלה...
בין חגווי הסלע ראיתי יונה חומה...

הנה מרחוק

חשבתי לעצמי שיונה לבנה היתה מתאימה יותר לכותל וכבר יכלה על הדרך להביא את השלום, (למה לא ביקשתי מיליון דולור?) כי כעבור
רגע וחצי הבחנתי גם ביונת השלום, ראו בערך באמצע התמונה מתחת לשיח הצלף 

כשהרגשתי שספגתי מספיק אוויר הרים ושמש יצאתי מהרחבה ועליתי על קו 3 תוך שאני שואלת אם מגיע לתחנה המרכזית והוא ענה 
ש"כן, אבל אחרי הרבה סיבובים בשכונות", התאים לי "סיבובים" אחרי שהבחנתי שהמזגן תקין,
אז ישבתי בכיף והתבוננתי בעמך ישראל הירושלמי, ובעיקר תינוקות של בית רבן ,

היו סביבי "בחורים" ארוכי פאות בני 8 שנים שבאו עם הרב'ה שלהם לתפילה בכותל, ובדרך חזרה ניהלו את כל עיסקי המסטיקים והגולות שלהם, תוך כדי טיפוס על מתקני האוטובוס שהפך ללונה פארק בדקה
הנהג לא אמר מילה cool
הם לא הפריעו לי והיו חמודים מאד אבל הלב נפל לי בערך בכל רגע, כי ממש פחדתי שיפלו או יפגעו...כנראה שהאל הטוב שומר
לא רק על ילדי הגן אלא גם על ילדי החייד'ר.

בשיחה טלפונית עם ידיד יקר שהתכוונתי לפגוש הבנתי שאני ממש רחוקה מהרדיוס הרצוי והומלץ לי לרדת לפני שאגיע בערך
לקצה העולם...אז ירדתי, מצאתי עצמי בצומת בר אילן (מרכז העיניינים והצמיגים הבוערים של פעם) אז שאלתי בSMS אחדים מחבריי
אם יש על מישהו חיתול משומש כי אני ממילא בצומת הנכון לציוד הזה, לא יודעת, אף אחד לא ענה לי, wink

החבר הרחום בא ואסף אותי מהצומת והביא אותי אל ביתו שם פגשתי את ידידו הטוב שלו המכונה (על ידיי) פנג הלבן ופשוט התאהבתי

כזה כלב יפה, חברותי, מצחיק ושובב שמעורר אהבה ממבט ראשון, יצאנו אתו לטיול בפארק מהמם וסמוך לבית
ממנו היתה תצפית עד ירדן ועד ים המלח, כזה נוף, כזה אוויר נעים, כל כך הרבה יופי ונועם נספגו בי ולא השתחררו
גם בנסיעה חזור, הגעתי הביתה,עם חיוך של חצי ירח, וכיף גדול מיום נהדר שהכיל חופש, עצמאות, נופים, ריחות
צבעים, קדושה, משאלות, מפגש נהדר עם חבר אהוב, ושעשוע מלבב עם פושטק לבן פרווה.

בבית שולה עשתה לי תחקיר בטחוני כבד בהסנפה והבטחתי לה שלא בגדתי בה, שזה היה רק סטוץ קטן,
שהיא עדיין הכלבה הראשונה במעלה שלי...
אז היא נרגעה.

ואז בא טלפון מלא חיוכים מנועה ועדכנתי אותה בחידושי האח הגדול וספרתי לה על הכיף שהיה לי כל היום
וסגרנו ביחד את היום כמו תמיד בנשיקות ודברי אהבה אחת לאוזנה של רעותה.הודתי לאלוהים וגם לאלוהי האיפון
שבזכותו אף ראינו אחת את רעותה בשיחת וידאו.

אז כאמור:
אצלי הכל בסדר

kissbroken heartkisskissbroken heartkiss

 

לדף הרשומה

הבוקר כבשנו את לשכת גיוס!

18.7.2013 לשכת גיוס בידנו!


ירדנו לאוטו צבא פנלופה בע"מ עם כל הציוד והתחמושת בתיק הענק שהתקבל כשי למתגיסת
מעיריית רמת גן-ארזנו ליום, במשקל של חודש טראק באנדים .

הגענו ללישכה ומכל עבר הסתערו כוחותנו, אבא אמא דודה אחיין בכור בכיר, כל החניכות שלה מקורס מדריכות,
חברותיה לשכבה, חברותיה לצופים, חברות לכיתה, צבא כזה גדול ורב ישר הכניע את הלשכה! בפתח הלשכה
הסתערו עליה עדן ג'ורדן ועינבוש.

ודקות קצרות אחרי שנכנסנו הגיע כזה נחיל ענק של חבר'ה שלא האמנתי למראה עיני, חשבתי שתבואנה 2-3 חברות
וזה מה שבא-->

 

ג'ורדן, ולירון, עינבוש וניציקית, שי האגדית ועמית שמש שהבטחתי לתת לה את הכבוד המגיע לה (כקוראת סמויה אצלי בבלוג)
מיכלי החמודה, והחניכות מהצופים, ועדן הוורודה ועדידה ושלישית היפות מהכיתה...והיו גם עוד שהתפזרו בזמן שצילמנו, חבורה של נסיכות!

היו חיבוקים חמים עם דמעות

וחיבוקים עם חיוך על רקע השלט של הלשכה


וצילומי רביעיות

ושלישיות

ואמא אחת מאוהבת שחיה בהכחשה (עד לרגע שהאוטובוס עזב )

ודודה מקסימה שלא התעצלה וקמה בשש וחצי (אמצע הלילה שלי)
 
ובכור האחיינים/בני הדודים הבכיר הגדול מכולם שהפך את העולם וגם הוא בא לרגע לחבק ילדה אהובה (אין דברים כמוהו-אין!!!!)

וכל הזמן טלפונים מכל סניפי הדודים והבני דודים שלא הצליחו לבוא (נו ב'מת, טוב שלא באו מחיפה...)
ועוד תמונות של חיבוקים ודמעות של התרגשות, אוךךךךךך איזה חברות ואיזו משפחה  .

.כמה אהבה יש בנשמה.......

ואז קראו את שמה ברמקול.....WOW זה אמיתי?...היא באמת יוצאת לכבוש את צהל?..לא מספיק את הלישכה?
והאוטובוס בא, והיא עלתה...ונופפה

ואז נפל לי האסימון, והמעיין נפתח וזלג ונצץ (עד אותו רגע חשתי גיבורה, ג'דעית...פחחחח)

זהו, היא נסעה, וחזרנו רמת גנה, 
גיסתי היפה סחבה אותי לארוחת בוקר בבנדיקט הרצליה כדי להסיח את הדעת ולהעביר את הזמן עד שנשמע ממנה
כאילו שבאמת נחוץ תירוץ לארוחת בוקר בבנדיקט.
בערך בזמן שהגענו לקפה הגיעה התמונה הזאת שהוציאה ממני צווחת התרגשות -הילדה במדים!!!!!!!!!!
 

ואחר כך הגיע ה"חוגר"

וזהו זה רשמי-נושאת תעודה זו הינה חוגרת בשירות צה"ל

בנתיים השתנה גם השיבוץ וקורס מכי"ם לא מחכה לה, העלמה תהיה מאבחנת מדעי ההתנהגות, (כך נכון לכרגע)
כנראה בזכות זה שסיימה מגמת סוציולוגיה ופסיכולוגיה בתיכון, 
ובא לציון גואל והטירונות התקצרה ביעף מ-3 חודשים ל-3 שבועות.(יש!)

(אז מה אם אמרתי שתהיה רשומה נוספת של אילת, היום יש גיוס! אז או שתהיה בהמשך או שלא)

וכרגיל תודה גדולה שהגעתם עד הלום!

 


 

 

לדף הרשומה

אם יש גן עדן זה כאן. חלק א'

23/07/2013


 

במלון אגמים באילת בחדרים שעל המים

אחרי הנשף ולפני הגיוס חייבים חופשה, לא? חייבים!
לילות כימים עשיתי מול הצג בחיפוש אחר חופשה כיפית שלא תדרוש יותר מידי פעילות גופנית
שתהיה מעניינת ומהנה והעיקר תשמח את כלת הבקו"ם, היא רצתה ברצלונה אבל עיון מעמיק
עשה רושם שזה לא רעיון טוב היו לנו מגבלות רציניות בצורת שני תאריכי בחינות בגרות שעוד
ציפו לה בין הנשף לגיוס אחת באזרחות ואחת במתמטיקה , 4 ימים ברצלונה נראה מעט ויקר מידי,


ואז צצה ברשת האופציה לחופשה במלון אגמים שכללה ארבעה ימים ו-3 לילות על בסיס מיטה וארוחת בוקר
וטיסות הלוך חזור נתבג ת"א, ועוד בחצי המחיר ההתחלתי של ברצלונה, (אולי בגלל הימים שלפני ט' באב)
נזכרתי ברשומה המפתה שהוציאה איילת גזית לאחר בילוי במלון הזה, וזכרתי שזה נראה מדהים.

יש במלון הזה חדרים רגילים ויש חדרים "על המים" חדרים על המים אלה חדרים עם גישה לבריכה מהחדר
3 מדרגות ואתם במים. ניחשתי שהדיל הזה לא כולל אותם והתקשרתי לשאול כמה עולה התוספת ללילה
בחדרי גן העדן הללו...ענו לי שבין 450-500 ללילה , שוב חנוק נחנקתי ואמרתי לנועה שעבור 500 שח ליום
נרד לבריכה דרך המעלית...(ככה דיברתי עד שראיתי....)

זמן הטיסה היה קצת מבאס כי דרש יציאה מהבית בשלוש לפנות בוקר, אז בכלל לא ישנו באותו לילה של מוצ"ש
אבל כשמדובר בכיף האדרנלין כנראה עובד ולא סבלנו בכלל, יצאנו שמחות ומצחקקות 

 

המראנו קצת לפני הזריחה וחזינו בה באוויר

 

הרגשנו בעננים וגם העננים הרגישו בנו :-)

הגענו לאילת קצת אחרי הזריחה 


נו מה עושים באילת לפני שבע בבוקר? נסענו למלון, הפקדנו את התיקים בחדר מיוחד וידענו שאת החדרים
נקבל רק לקראת שלוש...הכל סגור באילת מה עושים? הלכנו לשבת בוורנדה תחת דקלים מרשרשים ומעל
בריזת הכלור מהבריכה הכורסאות היו נוחות ויכולתי להרדם בקלות אבל נועה חששה שאפיק מוסיקת רקע
אז נמנעתי...

הבחורה מהקבלה הציעה לנו ללכת "להציץ" בחדרים שעל המים והבטיחה שאם נהייה מעונינים היא תעשה
לנו מחיר טוב...ניגשנו להציץ ונשבנו בקסם, חשבנו רק עוד קצת...(אלעק "חשבנו"...אני חשבתי ונועה רק
צייצה-אמא פליז פליז...) החלטתי שחיים פעם אחת ויאללה, ניגשנו לקבלה והסתבר שמדובר ב250 ש"ח 
תוספת ללילה, מבצע פגז ממש הנחה של חצי מחיר,(כנראה גם זה בגלל החורבן של בית המקדש)
ברור שהסכמתי ובנתיים התחלפה משמרת וכבר היה שם בקבלה בחור כארז כחול עיניים שממש חבל
שלא בא גם הוא קומפלט עם החדר,
הוא לחש לנו שכנראה נוכל לקבל את החדר הזה בעוד שעה ולא לחכות עד 15:00 כי הוא כבר פנוי.
שמחת בית השואבה נפלה עלי כי מה זה התגעגעתי לכרית....

בשעה שנותרה החלטנו לפרגן לעצמנו ארוחת בוקר במלון והופתענו לגמרי שגם זה היה זול 100ש"ח בלבד
לשתינו, כנראה שהכוכבים אתנו בחופשה הזאת,
נחשפנו לארוחת בוקר עשירה ומפנקת ברמות על, ואחר כך זכינו לה עוד 3 פעמים בוואריאציות שונות מתוקף הדיל.

 

די חבל שהפרינצסה אוהבת רק מזון פשוט בסיסי ולא מורכב והסתפקה בחביתה וירקות
אני מאד נהנתי ממגוון סלטים חמצמצים וגבינות מדהימות כמו ברי פקאן וכל מיני המצאות
יומיות של השפים בצורת כדורי גבינה מטוגנים ומה לא, אותה קשה לשכנע אפילו לטעום...
נו שוין שאלה תהיינה צרותי.

אחרי הארוחה קבלנו את החדר (ממש מוקדם) ואני ראיתי מקרוב.........כ-ר-י-ת

 

 שתינו צנחנו למיטה הנהדרת הזאת וחרפנו כמו שצריך עד הצהרים, קמנו והשתחלנו
לתוך בגדי הים ונכנסנו לבריכה (אני מזכירה, בשני צעדים ו-3 מדרגות ) גן עדן כבר אמרתי?
זה שער המרפסת.

כן כן, גמני...

המים היו נהדרים והכיף הזה של הקלות הבלתי נסבלת לרדת לבריכה בלי פרוצדורות זה פשוט ממכר!
לא זוכרת את סדר הדברים המדוייק בהמשך אבל זה ממש לא משנה, לכל יום היו אטרקציות,
ביום הראשון יצאנו לסיבוב בעיר ובטיילת והצטיידנו במים ונישנושים ובדקנו את קניון מול הים, אחלה נוף
אז צלמנו

ושוב צילמתי 

טיילנו בטיילת, הייתה רוח נעימה והמון אנשים

למחרת נסענו לריף הדולפינים להגשים לנועה חלום-צלילה עם דולפינים, אפילו המפגש איתם בלבד עשה אותה מאושרת

צילמנו אותם  מכל הזוויות האפשריות, הם כל כך מתוקים

נועה מאוהבת


ואז  נועה הוזמנה לקבל ההסבר קצר וציוד צלילה, ליווה אותה מדריך נחמד לגמרי בשם תמיר

.

זה צילום שצלמו אותה שם (תמורת זוזים וסלעים לא מעטים)

וגם מתחת למים (קצת כמו חייזרית)

וברור שאני ליוויתי אותה עם המצלמה פנימה

למים

והחוצה כעבור חצי שעה עם פרצוף מאושר ומלא חוויות מסעירות

זה היה תענוג לא זול 400 שח כולל הכניסה שלי לאתר אבל שווה כל גרוש-החיוך מעיד.

פגשנו באתר עוד בע"ח, היו תרנגולות וטווסים וחתולה מתפנקת, אז נועה עשתה עליה קצת סובלימציה
כי געגועיה לשולה גם ככה עלו על גדותיהם

בערבו של יום שני הלכנו לראות את מופע wow שכשמו כן הוא, מופע מרהיב של אקרובטיקה וריקודים,
קטעי קישור משעשעים ותלבושות גרנדיוזיות צבעוניות ומקסימות, אני בקושי נשמתי כי הם עשו שם
דברים מטורפים (אקרובטיקה בגובה) ממש חששתי להם, זה היה באמת מופע עוצר נשימה ושווה.
קבלנו את זוג הכרטיסים כשי על כך שלקחנו את החדרים על המים, נועה צלמה תמונה אחת ואז בקשו שלא.


טעימה מזה יש בלינק הבא (אני חוששת שצריך להעתיקותו כי אני מאד מוכשרת בהכנסת לינקים)
http://www.youtube.com/watch?v=B2W8DQ6mBhs

התוספת הזו של החדרים על המים כללה המון צ'ופרים ופינוקים, קבלנו בכל יום עיתון על המרפסת,
קבלנו חלוקים וכפכפי אצבע, (לא באמת havayanas אז השארנו אותם שםwink) <סנובים כבר אמרנו?>
יום אחד הכניסו בקבוקי מים, יום אחר פחיות של משקאות אנרגיה, יום אחר מגש בריאות...בקיצור פונקנו קשות.
הסרטים באדום לבן ספיישל שנזכור את איילת גזית האהובה  שדי בזכותה הגענו לשם  ושוב תודה על ההמלצה.

ביום שלישי הלכנו למצפה התת ימי  ובערב לאיימקס, נראה לי שהרשומה הזאת עמוסה למכביר ויש לי בוק שלם
מנועה בבריכה, אז אוציא בהמשך רשומה נוספת
תודה שהגעתם עד כה.


 

 

 

 

 

 

 

 

לדף הרשומה
ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פ נ ל ו פ ה אלא אם צויין אחרת