00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בן 11

זה הילד שלי. הילד הנהדר שכבר 11 שנים הוא שלי.

                                                                         

 

ילד יחיד ומיוחד, אין כמוהו בעולם כולו. ילד שיודע בדיוק מה טוב לו ואיך טוב לו. ילד שלא נכנע ולא מתכופף למוסכמות. שילך, אפילו לבד, בדרך העקלקלה שמתאימה רק לו. דרך שנראית לכולם לא נכונה, ולפעמים בכלל בכיוון ההפוך, וכל מי שקצת אכפת לו מהילד, או מהדרך, יקרא אחריו בקול, שלא ילך משם, אבל הוא מתעקש ועוטה את הפרצוף הנחוש שלו והולך בדרך שהתווה לעצמו. ובסופו של דבר הוא תמיד יוצא הצודק, מגיע למקום הנכון ובמועד המדויק ובחתיכה אחת, כמו שצריך.


זה הילד שלי, האהוב והחכם והיצירתי וטוב הלב, הילד שתמיד ינסה לעשות את הכי טוב שאפשר, גם כשלאחרים זה נראה הכי מוזר או לא מתאים שאפשר.


זה הילד שלי כבר 11 שנים, וכל יום אני לומדת ממנו כמה זה חשוב, להיות נאמן לעצמך ולעשות את הדברים כפי שאתה רואה לנכון.


מאחלת לך, בן שלי, שתמיד תדע לשמוע למה שאומר לך לבך. להקשיב לאחרים זה חשוב, להקשיב ולהפנים ולהבין, ואז לחבר את זה עם מה שבתוכך ולהחליט לפי מה שמרגיש לך הכי נכון.


מאחלת לי שאצליח תמיד להאמין בך כמו שמגיע לך, להקשיב לך כמו שאתה רוצה שישמעו אותך, לאהוב אותך כמו האדם הנהדר שאתה.


אני כל כך שמחה שבדיוק אתה נולדת לי.

לדף הרשומה

ברוכים הבאים למציאות הישראלית, ילדים שלי.

אתמול הילדים שלי חוו את האזעקה האמיתית הראשונה בחייהם.

יונתן היה בבית, רון בעבודה, תמרה בבלט, ואני בדרך לקחת אותה משם. כשנשמעה האזעקה האצתי את צעדי אל הסטודיו למחול בו היא רוקדת, וירדתי הישר למקלט, שם מצאתי את מנהל הסטודיו מנסה נואשות להרגיע כמה עשרות בנות מפוחדות.

בתחילה מצאתי את בתי הקטנה כעוסה: "אבל אמא, למה הם לא מודיעים שיהיה תרגיל???". חיבקתי אותה: "זה לא תרגיל, קטנטונת, זה אמיתי הפעם". נשארנו עוד קצת במקלט עם שאר הילדות שעוד לא באו לקחת אותן. תמרה חדת האבחנה שמה לב ש"הגדולות בכו אבל הקטנות לא". הבכי הזה, שהיה, בעיני, חלק מהחויה והסיפור שהן בנו כדי לספר לאחר מכן (ולראיה, המבטים החטופים שהן הגניבו למראות כדי לבדוק עד כמה הוא חינני) הלחיץ את הילדונת שלי ובילינו את הדרך הביתה כשהיא טעונה בשאלות לרוב. כשניסיתי להחליף נושא בעדינות, היא החזירה אותי במהירות למסלול: "אמא, בואי נדבר עוד על הטילים והאזעקות".

הגענו הביתה. יונתן עדיין עסוק במצגת על פיתגורס שהכין למחר.

"שמעת את האזעקה?"

"איזו אזעקה?"

טוב, זה כנראה הזמן לרענן נהלים. מה לרענן, להוציא אותם מהבוידעם ולנער אותם טוב טוב, לטובת הילדים שמעולם לא חוו מלחמה אמיתית. פתאום התעוררה בי התחושה שמי שלא שמע פה אזעקה "אמיתית" הוא עוד לא באמת שייך לכאן, והנה, זו טבילת האש, תרתי משמע, של יונתן ותמרה. 

אז ישבנו ודיברנו מה עושים במקרה של אזעקה, מה המקום הכי בטוח בבית, מה עושים אם נמצאים בדיוק בחוץ, מה אם זה קורה באמצע הלילה, כשישנים. חיבקנו, הרגענו, שלחנו למקלחת, דיברנו, ענינו על שאלות, אכלנו ארוחת ערב, פתרנו בעיות היפותטיות, חיבקנו, השכבנו לישון, ושם, במיטה, דקה לפני שעיניה היפות נעצמו, תמרה שאלה את השאלה שבערה בה כל הזמן: "אבל אמא, למה הם שונאים אותנו כל כך?"

ברוכים הבאים למציאות הישראלית, ילדים שלי. 

לדף הרשומה

בת 8

 ילדה קטנה בת 8.

לא, זה לא מדויק. ילדה גדולה בת 8.

מה הופך ילדה קטנה לילדה גדולה?

אני חושבת שההסתכלות על הסביבה. ההתחשבות. האכפתיות. הנכונות לוותר על דברים בשביל הסובבים אותך, אלה שאת אוהבת ולפעמים גם עבור אלה שאת פחות אוהבת.

הרבה פעמים בשנה האחרונה מצאתי את עצמי מלמדת אותך להיות קצת יותר אנוכית, לחשוב טיפה יותר על עצמך, כי מרוב שאת מתאמצת לעשות את כולם מאושרים את שוכחת לפעמים שגם תמרה שם, בתמונה, וגם היא מישהי שמגיע לה להיות מאושרת.

ילדה טובה שכמוך. ילדה נהדרת שכמוך. ילדה אוהבת ומחבקת, ששמה לב לכל פרט ולכל בדל רגש, לכל התרחשות שהיא מעט יוצאת מגדר הרגיל ולכל שמץ הבעה. שמה לב, בודקת, חוקרת, ופועלת כמיטב יכולתך כדי לתקן מה שלדעתך דורש תיקון.

ודעתך מוצלחת, ילדתי. את יודעת מתי להתערב ומתי להביט מרחוק (כי להתעלם את אף פעם לא מתעלמת), מתי לתת חיבוק ומתי לכתוב מכתב מחמם לב, ולפעמים רק להגיד כמה מהמילים היפות שמחכות אצלך בלב, ותמיד עושות כל כך טוב למי שהן מכוונות אליו.

את אוהבת לרקוד ולהשתולל ולצחוק, אבל גם להתכרבל עם ספר או בחיבוק של אבא. את תלמידה מצוינת שמקפידה על כל המטלות וההוראות, ויחד עם זה מתעקשת למלא את שעות הפנאי שלך בפעילויות שונות ומשונות, עד שאני צריכה לרסן אותך ולשים גבול כדי שיהיה לך גם זמן שקט ורגוע בבית. השנה הספקת ללמוד מחשבים וצורפות, שחיה וקומיקס, התעמלות קרקע וכמובן הריקוד, שכל כך חשוב לך וממלא חלק גדול מהאחה"צים שלך ואת רוב הצעדים שלך.

את חברה טובה ואוהבת לחברותייך, אחות נפלאה שאין כמותה, בת שכל אמא חולמת עליה ונכדה מקסימה לסבתות ולסבא שלך. לכולנו את נותנת עוד ועוד אהבה, חיבוקים, תשומת לב ואכפתיות. לפעמים אני תוהה מאיפה כל העושר הרגשי הזה שלך, שעוטף את כל הסובבים אותך.

תוהה ואוהבת, תוהה ומתפעלת, תוהה ומודה לך שאת בתי הקטנה-גדולה.

לדף הרשומה

גדילה

23/10/2012

כבר כשהוא נולד הוא היה הכי קטן מכל התינוקות בתינוקיה של "ליס": 41 ס"מ, 2 ק"ג וארבעה גרם. הכי קטן והכי גיבור, אמרתי לו.

עם השנים והתאבון הבלתי נגמר שלו, הוא גדל וגדל וגדל, אבל אף פעם לא מספיק. תמיד היה יותר נמוך, יותר רזה, יותר קטן מחבריו. הגננת בגן חובה קראה לו "רבע עוף" (אז הוא עוד לבש בגדים במידה 2). בכתה א', ב', ג' - תמיד היה הכי קטן לא רק בשכבה, אלא בביה"ס כולו. בכל שנה, כשאחות בית הספר היתה מודדת את כל הילדים, הייתי מקבלת מכתב הביתה, שבו נכתב, באופן קבוע, שהילד באחוזון 5-. מינוס 5. תמיד גיחכתי והתרעמתי כל כך שלא מלמדים יותר סטטיסטיקה בביה"ס לאחיות, כי אחוזון מינוס 5, מה לעשות, לא קיים. האחוזונים 0 עד 100 אמורים להכיל את כל האוכלוסיה, והילד שלי, קטן ככל שיהיה, נמצא איפשהו בין אחוזון 0 ל-1, ולא בשום מינוס. בכ"ז, בכל שנה גם טרחתי ללכת לרופא הילדים, ששוב חייך והרגיע: גם ההורים שלו לא גבוהים. עזבי את הילד.  

בכל פעם ששאלתי את "הילד" אם הוא רוצה שנעשה משהו בענין, הוא סירב בתוקף: זה אני וככה טוב לי. אני לא רוצה להשתנות. 

עד שאיפשהו בתחילת כתה ד' התחיל להימאס לו שילדים אחרים חושבים שהוא בכתה א', שמצפים ממנו שוב ושוב שיוכיח שהוא לא. הוא התעייף מלהראות שהוא לא פחות חכם ולא פחות בוגר מילדים אחרים בני גילו. ובאוקטובר של אותה שנה, כשהגיע שוב המכתב המעליב מאחות ביה"ס, ושאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות משהו בענין, הוא חשב על זה ואמר ש... אולי כן.

אז חרשתי קצת את האינטרנט ובנובמבר הלכתי לרופא הילדים. עם הפתק מהאחות, בלי הילד. אמרתי לו שאני רוצה לעשות בירור, לא מתוך היסטריה, פשוט לודא שאנחנו לא מפספסים פה משהו או מזניחים. אחרי הכל, ילד בן 9 בגובה 120 ובמשקל 19 ק"ג, זה די רחוק מהממוצע. הרופא חייך את חיוכו, הזכיר לי שוב שגם ההורים שלו לא שחקני כדורסל, אבל נתן לי את שתי ההפניות שביקשתי: אחת לאנדוקרינולוג ילדים והשניה לצילום כף יד.

בזמן שחיכינו לתור לאנדוקרינולוג (ארבעה חודשים הוא הזמן הממוצע שתצטרכו לחכות לתור כזה), עשינו את צילום כף היד. בדיקה פשוטה, לא כואבת, עם תוצאה פשוטה שקצת צרבה בלב: הילד בן תשע וחודשיים, העצמות שלו מתאימות לגיל 8. מה שיכול להיתפס גם באור חיובי, זה אומר שיש לו שנה וחודשיים לגדול מעבר לגיל הכרונולוגי שלו.

התור המיוחל לאנדוקרינולוג הגיע בפברואר. הבאתי איתי רשימה של כל מדידות הילד מאז לידתו, אבל האנדוקרינולוג בקושי התייחס לרשימה שלי: הוא מדד אותו, שקל אותו, הנהן, המהם, נתן כמה בדיקות דם פשוטות לעשות (תפקודי בלוטת התריס, צליאק), וביקש לחזור אליו כעבור ארבעה חודשים נוספים, למדידה חוזרת.

בדיקות הדם לא היו פשוטות עבורנו, בכל זאת, ילד עם רגישות תחושתית, אבל עשינו מה שהיה צריך ושמחנו לקבל תוצאות תקינות.

חזרנו לאנדוקרינולוג בתחילת יולי, בתור שנקבע לנו. הוא שוב מדד את הילד, שוב המהם משהו, וכשניסיתי לברר את משמעות ההמהום, הסתבר שהילד גדל בסנטימטר שלם. החיוך הגאה שהתפשט על פני נקטע די מהר, כשהפרופסור הוסיף והסביר שבגילו ובמצבו של הילד הזה, הוא היה מצפה לגדילה של לפחות 2-3 ס"מ בפרק הזמן של ארבעת החודשים שחלפו. הפעם יצאנו מהאנדוקרינולוג ובאמתחתנו פתק הרבה יותר מרשים: תבחין קלונידין. הגוגל שלי לימד אותי שקלונידין היא תרופה נגד לחץ דם, שאחת מתופעות הלואי שלה היא גרוי בלוטת יותרת המוח להפריש את הורמון הגדילה. הורמון הגדילה, מסתבר, מופרש בגוף בפולסים לא קבועים, ואי אפשר סתם ככה למדוד אותו בבדיקת דם רגילה. במקום זה, שואבים מהילד מבחנת דם למדוד את רמת הורמון הגדילה הרגילה שלו באותו זמן, נותנים לו את התרופה הנקראת קלונידין, ואז בכל חצי שעה שואבים עוד מבחנת דם כדי לבדוק כמה הורמון גדילה הופרש לאחר מתן התרופה. עושים את זה 5 פעמים, כלומר הבדיקה נמשכת שעתיים וחצי, אבל אחריה צריך להישאר תחת השגחה עוד כשעתיים, כי הקלונידין גורם לטשטוש ולצניחה של לחץ הדם (אחרי הכל, זו תרופה להורדת לחץ דם). במשך כל הזמן הזה הילד מחובר לעירוי נוזלים כדי שלא יתייבש ולחץ הדם שלו לא ירד יותר מדי.

את הזמן עד הבדיקה ניצלנו לקריאה של מאמרים וחומרים שונים על הורמון הגדילה. יונתן היה נלהב מאוד מהאפשרות לקבל את ההורמון וכך לגדול בקצב יותר מהיר. הגענו לבדיקה נרגשים (שנינו) וקצת חוששים (גם שנינו). את הבדיקה הזו עושים אצלנו במכבי השלום, שם יש יחידה לאשפוז יום. קיבלה אותנו אחות נחמדה, שמדדה את יונתן והעבירה אותנו לרופאת ילדים מקסימה. היא בדקה את יונתן והשגיחה על מהלך הבדיקה. הבעיה היתה להתחיל את הבדיקה, כי יונתן מאוד חשש מהחדרת הפרפר שדרכו יקחו לו דם. הוא כל כך פחד, שהצעתי לו שנלך הביתה ונעזוב את זה. "אבל אני רוצה לעשות את הבדיקה, אני רוצה לגדול!" אז תעשה אותה. "אבל אני נורא פוחד..." וככה ישבנו מעל שעה, יונתן מתלבט, פוחד, ואני מנסה להכיל אותו ולהיות סבלנית, מראה לו את כל האביזרים, מסבירה לו שוב ושוב את התהליך, מתאמצת לאפשר לו לעשות את ההחלטה שמתאימה עבורו. בסופו של דבר, אחרי שעברה כמעט שעה וחצי, האחות הנחמדה התחילה לאבד את סבלנותה וגם הרופאה כבר חייכה אלינו פחות. זה היה הרגע בו אמרתי ליונתן שאני אעזור לו להחליט. חיבקתי אותו חזק והאחות החדירה לו את הפרפר. זה לקח בדיוק דקה, שלאחריה יונתן היה הרבה יותר רגוע ושמח. היה ברור שהוקל לו, והוא חיבק אותי חיבוק גדול ואמר לי תודה שעזרתי לו לעשות מה שהוא כל כך פחד לעשות בעצמו. קראנו קצת מהספר שהבאנו איתנו, אבל תוך חצי שעה הוא נרדם, ולא הרגיש כלל בכל פעם שהאחות הגיעה לשאוב עוד דם. אחרי 5 הפעמים שלקחו לו דם, התחלנו לנסות להעיר את יונתן, מה שלא היה פשוט. לקח כמעט שעה עד שהוא התעורר, ואת העירוי פירקו ממנו רק אחרי שלחץ הדם שלו חזר לגבולות התקין. בסך הכל היינו באשפוז יום 6 שעות.

עכשיו המתנו לתוצאות. האתר של מכבי מעולם לא היה כה פופולרי. מדי יום העלינו שוב את פרטינו וריפרשנו לנו שוב ושוב. לקח כמעט שבוע עד שהגיעות התשובות, שדרשו ממני שוב להפעיל את כישורי הגיגול שלי וללמוד. מסתבר שתוצאות תקינות הן תוצאות שלפחות אחת מהן היא מעל 10 ננוגרם לליטר - והמחמירים טוענים מעל 7.5. יש 5 תוצאות, כי לקחו דם 5 פעמים, ומספיק שאחת מהן תהיה תקינה. התוצאה הכי גבוהה שהיתה רשומה תחת השם של הבן שלי היתה 3.5. לא ידענו אם לצחוק או לבכות - מצד אחד, התוצאה מראה בבירור שיש בעיה. מצד שני, הבעיה הכל כך ברורה מצביעה על פתרון מאוד ברור ומאוד נגיש: לילד חסר הורמון גדילה, ניתן לו הורמון גדילה והוא יתחיל לגדול. התקשרתי לאנדוקרינולוג.

האנדוקרינולוג הסכים איתי שאכן התוצאות מראות על חוסר, אבל ביקש שנעשה שוב בדיקה דומה. הייתי קצת המומה: שוב לעבור את הבדיקה הכל כך לא נעימה הזו? בשביל מה? הרי התוצאות היו חד משמעיות! וכך למדתי שני דברים: הראשון, שהורמון הגדילה הוא התרופה הכי יקרה שקיימת היום בשוק. היא עולה 2$ לכל ק"ג ממשקל גופו של הילד. ליום. ומקבלים אותה עד גיל 18. זה אומר שאם עכשיו הוא שוקל 22 ק"ג, התרופה עולה 44$ ליום. כשהוא ישקול 50 ק"ג היא תעלה 100$ ליום. ומקבלים אותה כל יום, בלי הפוגה. מדובר על אלפי דולרים לחודש עבור תרופה שמקבלים באופן קבוע למשך שנים ארוכות. מערכת הבריאות לא ששה לממן את התרופה היקרה מפז הזו, ולכן ללא תוצאות של שתי בדיקות הורמון גדילה לא נקבל אישור לקבל את ההורמון. הדבר השני שלמדתי מאותה שיחה, הוא שהבדיקה השניה של הורמון הגדילה קשה יותר מהבדיקה הראשונה: הפעם הוא יקבל גלוקוגן, שהוא סוג של סוכר. בניגוד לקלונידין, שמקבלים דרך הפה, את הגלוקוגן צריך לקבל בזריקה. בניגוד לקלונידין, שתופעת הלואי העיקרית שלו היא שהוא מטשטש ומרדים, תופעת הלואי של הגלוקוגן היא שהוא עושה בחילות (בגלל העליה החדה ברמת הסוכר והירידה הלא פחות חדה אחריה, כל זה בצום של שעות ארוכות). מה עוד, שבבדיקת הגלוקוגן צריכים לקחת דם לא פחות מ-7 פעמים, כך שהיא גם ארוכה יותר (שלוש שעות וחצי במקום שעתיים וחצי). להיט.

כשהגיע מועד הבדיקה השניה כבר הכרנו את המקום, הרופאה הנחמדה זכרה אותנו, והיתה אחות אחרת, מקסימה עוד יותר. יונתן היה הרבה יותר רגוע בהחדרת הפרפר לוריד, הוא כבר ידע למה לצפות, הושיט את זרועו ולא צייץ. הוא קצת חשש מהזריקה שהיה צריך לקבל, אבל החליט עם עצמו שהבדיקה מספיק חשובה לו בשביל לקבל זריקה, ועבר גם את זה. הבדיקה עצמה היתה הרבה פחות נעימה, בגלל הבחילות שהגלוקוגן גרם להן, אבל הילד הגיבור שלי עבר הכל בשלום ובמצב רוח טוב בסה"כ. הפעם בילינו באשפוז יום של מכבי עד השעה 15:30 אחה"צ, ושוב, נותרנו לחכות לתוצאות.

בערב ראש השנה הגיעו התוצאות: הפעם התוצאה הגבוהה ביותר היתה 2.8. אכן, אין ספק שלילד הזה חסר הורמון הגדילה. 

כמה מילים על ההורמון הזה: מסתבר שהוא חשוב לא רק לקביעת הגובה הסופי של הילד, אלא גם מהותי להתפתחות של השלד והשרירים. הוא מחזק את העצמות, מגדיל את מסת השריר ומצמצם את מסת השומן (זו הסיבה שהוא מבוקש מאוד על ידי ספורטאים), מעלה את תפוקת הלב והכליות, מוריד כולסטרול, משפר את האלסטיות של העור, מעלה את פעילות המערכת החיסונית, מזרז ריפוי פצעים, מוריד את לחץ הדם, ואפילו מגביר את שנת החלומות ואת סינתזת החלבונים במוח מה שאולי קשור לכך שהוא משפר את הזיכרון לטווח ארוך. יש המכנים אותו "סם הנעורים", ולמקרא רשימת התכונות שפירטתי פה, די ברור למה. מחסור בהורמון הגדילה עשוי לגרום לחולשה, תשישות, מחלות לב, השמנה, סוכרת, בעיות בכליות, ואפילו בעיות בהתפתחות הלסת (אצל יונתן, למשל, בגיל 10 וקצת התחלפו רק 6 שיניים). 

התקשרתי שוב לאנדוקרינולוג, עם התוצאות של הבדיקה השניה, והוא הסביר שעכשיו צריך למלא טפסים לועדת התרופות של הקופה, כדי שתאשר את מתן התרופה היקרה ליונתן. מסתבר שאלו טפסים שהרופא עצמו צריך למלא ולהגיש במכבי. למזלי כבר עשיתי את המחקר הדרוש, וידעתי בדיוק איזו מבין 3 התרופות שיש בשוק אני רוצה לנסות עם יונתן. כמובן שלא נתתי לזמן לחלוף, ועוד באותו יום התייצבתי במשרדו, חיכיתי שימלא את כל הניירת, ולמחרת ב-8 בבוקר הטפסים כבר הוגשו בסניף שלנו. לקח עוד שבועיים של ריפרוש (שכבר הפך שגרתי בביתנו) באתר של מכבי עד שהגיעה התשובה: התרופה אושרה. 

השלב הבא כלל קפיצה קטנה לאנדוקרינולוג שלנו, שיקבע מינון ויתן לנו מרשם לתרופה, ביקור בבית המרקחת, שניפק לנו את התרופה במחיר הסמלי של 400 ש"ח לחודש (במקום 3000...), וטלפון לאחות מטעם חברת התרופות. קבעתי איתה מועד בו תגיע לביתנו ותלמד אותנו להזריק את הורמון הגדילה הנכסף. 

איילת האחות הנחמדה הגיעה בזמן הנקוב, והביאה איתה תרמיל גב כחול, שבתוכו מעין קלמר עם המזרק המיוחד שבחרתי ליונתן: מזרק בלי מחט. זו המצאה ישראלית שמופעלת עכשיו בחברת התרופות השוויצרית, כדי להפחית את החרדה של ילדים ומבוגרים שצריכים להזריק זריקות תת עוריות יומיומיות, כמו חולי סוכרת, מטופלות פריון וילדים שמזריקים את הורמון הגדילה. המזרק נראה כמו עט עבה, את המינון קובעים בסיבוב חלקו העליון, ההטענה של התרופה קלה ופשוטה עד כמה שאפשר, והכי חשוב - אין מחט. מצמידים את העט לעור במקום הרצוי ולוחצים על העט, החומר מושפרץ לתוך העור תחת לחץ אויר בדומה לפעולה של אקדח מים. יונתן היה נהדר, למד מהר מאוד איך לפרק ולהטעין את המזרק שלו, הסביר לאחות כל מה שידע על הורמון הגדילה (זה לא מעט) והיה שמח ומאושר, עד שהגיע רגע האמת: כשהיה צריך להזריק לו את החומר, כמו יצא ממנו כל האויר השמח והנרגש שבעבע בו והוא הפך לילד חרד עד מבועת. הפחד מהזריקה השתלט עליו והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו לקבל את הזריקה. לקח הרבה זמן, שרובו הסברים, חיבוקים, מילות תמיכה וגם קצת חוסר סבלנות, עד שיונתן החליט שהרצון שלו לגדול חזק יותר מהפחד שלו מהזריקה, ואיפשר לי להזריק לו. אחרי הזריקה הוא היה מאושר ושמח, גאה בעצמו ונרגש.

קיוינו שלמחרת יהיה יותר קל לתת לו את הזריקה, ואכן, למחרת היה טיפה יותר קל - במקום 40 דקות לקח חצי שעה עד שהוא איפשר לי להזריק לו. ביום השלישי, לעומת זאת, יונתן הפתיע אותנו. כשהגיע הערב הוא ניגש אלי והזכיר לי שצריך להזריק. אני, מצידי, הזכרתי לו שהוא לא חייב והוא יכול לוותר על זה אם כל כך קשה לו. אבל הוא התעקש, הכין בעצמו את המזרק, התיישב לידי ואמר "אני פוחד". אמרתי לו שזה בסדר לפחד, והוא לקח נשימה עמוקה, הראה לי איפה בדיוק להציב את המזרק על הזרוע שלו, ונתן את ההוראה להזריק. לחצתי על ההדק, והילד הגיבור שלי חייך, נתן לי חיבוק והלך לישון.

בהמשך השבוע יונתן הרצה לכתה שלו על הורמון הגדילה. הוא הכין מצגת יפה ובה סיפר על מסי, הכדורגלן המהולל מברצלונה, שנולד בארגנטינה אבל משפחתו עברה לברצלונה אחרי שהקבוצה שם הבטיחה לממן לו את הטיפול בהורמון הגדילה. הוא הראה את עקומת הגדילה הנורמלית, הסביר את הגורמים השונים לעיכוב בגדילה, תיאר את תהליך הבדיקות שנעשות במהלך הבירור הרפואי, סיפר קצת על הורמון הגדילה עצמו ואפילו הסביר על המזרק המיוחד שלו ועבר איתו בין הילדים. ילדי הכתה של יונתן התרשמו כיאות, שאלו שאלות מתעניינות והכי חשוב - הביעו הרבה תמיכה בחבר שלהם שעובר תקופה לא קלה. 

הילד שלי עסוק עכשיו בלגדול. אני לא יודעת כל כך על הסנטימטרים שיתווספו לו, אבל אני רואה את הבגרות שהוא עוטה, ההכרה בכך שלא הכל בא בקלות, ההבנה שיש דברים ששווה להתאמץ בשבילם גם במחיר של כאב, והנכונות לעבור דברים לא פשוטים בשביל מה שחשוב לו. כל יום מחדש אני מפעלת מהילד הנהדר הזה, האמיץ הזה, שמלמד אותי כל כך הרבה בדרך המיוחדת שלו ובגישה הברורה והבהירה שלו לחיים. 

תגדל, ילד, תגדל, אבל אל תשכח שבשבילי - תמיד תישאר הילד הקטן של אמא.

לדף הרשומה

עשרת הדברים הטובים שיש לי בחיים (לגזור ולשמור)

 רון. החבר הכי טוב בעולם שלי.

 יונתן. הילד הטהור, החכם, היפה והרגיש שלי.

 תמרה. הילדה היקרה, הקולית, המהממת והמוצלחת שלי.

 האח הכי נהדר שמישהו יכול לבקש לו (הוא יבין למה יש לו קסדה על הראש).

 אמא. הכי אמא. גם כשהיא מעצבנת (מזל שהיא לא קוראת פה) היא אמא מצטיינת.

 החברות המהממות שלי, ניסיתי לספור רק את החברות הכי טובות אבל שתי הידיים שלי לא הספיקו. איזה מזל יש לי.

 כל כך הרבה אנשים טובים שמקיפים אותי ועושים לי טוב, שאכפת להם ממני ושמחבקים אותי מתי שאני צריכה גם בלי שאגיד דבר.

 הלימודים. כמה טוב לי שהצלחתי לחזור לאוניברסיטה. 

 הבית שלי, השכונה שלי, המקום שלי.

 המחשב שלי, סטיבי, שאני כל כך נהנית לעבוד עליו. ובנג'י, האייפון. שני הגאדג'טים האלה עושים את החיים שלי הרבה יותר כיפים.

לדף הרשומה
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סוכריה על מקל אלא אם צויין אחרת