00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

עכשיו זה נפל עליי

אני מרגישה כאילו חייה בסרט. 

סרט רע.

אני מפחדת בכלל לחשוב איך אמא שלי מרגישה.

עכשיו קלטטי שיכול להיות בקרוב ממש לא תהיה לי אמא.

אבא נפתר עוד מעט לפני ארבע שנים ועכשיו לפני שבוע גילו לאמא ממצא חדש במוח.

נוירולוג אמר שזה כנרא סרטני, רק לא יודעים איזה סוג סרטן.

אני מפחדת שאמא שלי תמות בקרוב.

אני לא יודעת מה לחשוב.

מה להרגיש.

זה כנרא מאד אנוכי לחשוב על עצמי, שאשאר לבד, שלא יהיה מישיעזור לי עם ארבע קטנים. 

הגרוש נרקומן לשעבר אם יש כזה דבר בכלל. אני יודעת אני מערבבת עכשיו, זה מחוסר שינה ואי שקט שרודף אותי כבר תקופה ארוכה מידי.

אני בן אדם אמפטי, אבל עכשיו אני מפחדת אפילו להתחיל לחשוב איך אמא מרגישה. 

רגשות מציפים אותי ואין דרך לבטא אותם. אולי להרשם לאיזו קבוצת תמיכה או משהו, לא יודעת. מה זה יעזור?

אני לא יודעת מה לעשות וגם אני לא מספיקה כלום.

רציתי לנקות קצת בבית של אמא, אבל אני לא מספיקה.

בקושי מספיקה לשמור על מינימום סדר אצלי בבית.

היא כבר שבוע בבית חולים. אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק יש לה.

אני אפילו לא יודעת למה לצפות, למה לקוות. משום מה המילים האלה של רופא שזה סרטן לא משאירים הרבה תקווה.

מה? לקוות שזה גרורה של סרטן שד שהיה לה או של סרטן עור? או אולי שזה סרטן מוח?

מה עדיף במקרה כזה?

ואמא שלי מסכנה, עברה כל כך הרבה, כל כך הרבה עוד לפניה.

אין לי איך לעזור.

מה להגיד לה? מה להגיד לילדים לגבי סבתא שהם כל כך אוהבים?

אני לא יודעת מה לעשות.

אני מתחילה לדבר ומאבדת חוט מחשבה, על מה דיברנו הכל.

כאילו שהמוח שלי נכנס למצב קטטוני חלקי כזה. אני עדיין עושה מסימות יומיות אבל לחשוב או אפילו להשתתף בשיחה אני לא יכולה.

מוח קופא ברגע שאני יוצאת קצת מהשיגרה. כששואלים אותי מעבר למה חדש ואני עונה שעדיין מחכים לתוצאות של הבדיקות, אם ממשיכים לשאול, המוח קופא. 

אנשים חושבים שאני חושבת על משהו, שאני לא מרוכזת, שאני עושה משהו בזמן השיחה, אבל אני לא, פשוט המוח קופא, זה כמו שלפעמים המבט נתקע במשהו ובן אדם מסתכל בנקודה אחת. אז אצלי זה בשיחה מדברים איתי ואני לא שומעת מה אמרו, לא מבינה, המידה לא נקלט.

אני לא יודעת מה לעשות.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

תזכורת לעצמי

אני רוצה לכתוב על חוויה שלי להות אישה, אמא, גרושה. 

לכתוב על אמון עצמי. 

על מה מגיע לי לדעתי.

ובמה אני מאמינה שמגיע לי בלבי. 

מה קשה לי לתאר לעצמי שיקרה. 

על איזה בן אדם אני.

מי אני באמת.

מי אני נראת.

איך רואים אותי אחרים.

ומה אני רוצה שיראו.

מה אני מרגישה כלפי עצמי.

מה אני מרגישה כלפי עולם.

חרדות, מחשבות, רגשות.

כל כך הרבה דברים בראש.

מחר זאת תהיה סתם רשימה של מילים שאפילו לי לא יגיד כלום.

לכתוב על איבוד זכרון....

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

2:38

שוב מתקשה להרדם.

יודעת שלא נשאר כבר הרבה זמן לישון ואצטער על זה שלא הלכתי לישון, אבל לא מצליחה להרדם.

מודאגת, בעיקר משיבוץ של הילדה לבית הספר.

אני מנהלת מלחמה מול משרד החינוך כי ילדה צריכה כיתה מותאמת, היא לא יכולה להמשיך ללמוד בכיתה רגילה. 

יחד עם זאת אני לא בטוחה שאם יתנו לנו מסגרת אחרת שהיא כן תתאים.

לא יודעת מה לעשות.

לא רוצה חזרה על שנה שעברה, בכי ובקשות שלה לא ללכת לבית הספר כי יורדים אליה שם, כי רע לה שם... סך הכל ילדה בכיתה א׳... 

אבל גם לא ריצה שישימו אותה במסגרת שונה כל כך ממסגרת רגילה.

לא יודעת מה לעשות. 

אין מי שיכול להסביר או להמליץ.

מפחדת לטעות ולעשות נזק יותר.

חוששת מעתידה.

חוששת מהווה שלה.

ויש עוד כל כך הרבה דברים מעבר לכך...

לא יודעת מה לעשות...

טוב יודעת. קודם כל צריך ללכת לישון.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

15:46

רציתי לכתוב עוד בבוקר, הילדים העסיקו אותי. הדיכאון קצת עבר למרות שלא ישנתי כמעט בלילה.

רוצה לעשות משהו ומצד שני לא רוצה לעשות כלום.

אני אוהבת לעבוד עם הידיים.

אוהבת לעשות תכשיטים, לצייר, להרכיב פאזלים, לעשות רקמות, תחרות, חרוזים, אוהבת לעשות כל מיני דברים מנייר. ומצד שני לא רוצה לעשות כלום. פשוט לשכב, לראות עוד איזה סרט, עוד איזה סדרה. 

בזבוז של זמן. 

החיים האלה.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

1:55

חמישה לשתיים.

אז איזו ברירה יש לי בדיוק?

ממממ

אולי להתאשפז?

לצאת מהבית ולא לחזור?

להשתגע?

ללכת לישון ולא לקום?

אל תפחדו הכוונה זה להפסיק להתנגד לדיכאון ופשוט לא לצאת מהמיטה.

להרים ידיים?

שום דבר מזה אני לא יכולה לאפשר לעצמי. 

אין מישיוכל לטפל בילדים.

כלומר בטח רווחה יכולים לקחת אותם, אבל הם לא יהיו ביחד.

איך אפשר בכלל לתת את הילדים למישהו זר?

ממשפחה אין מי שיוכל לדאוג להם.

פעם חשבתי, כשהיתי חולה, שאם אמות, הם יטפלו בילדיי. הגרוש ואמא שלי.

היום אני מבינה שזה היה נאיבי מידי. 

הם בחיים לא יסתדרו.

גם אמא עכשיו בהרבה מהדברים כמו ילדה נוספת שיש לי.

עכשיו היא מחלימה מניתוח נוסף שעשו לה בגלל גילוי סרטן עור.

אז כן נכון צריך לכתוב את התורים שלה ליומן ולראות איך אכל לנסוע איתה. 

הה כן נכון, צריך גם שתעביר אליי מסמכים אחרונים.

או נזכרתי להתקשר לקבוע תור לעוד בדיקה.

כן נכון זה דחוף.

ראש לא עובד כבר.

על מה דיברתי בכלל?

נכון, תמיד יש משהו, משהו היה שם....

מה יש תמיד?

כנרא לא במקרה שלי, יש לי יותר מידי דברים לעשות מחר, היום.

צריך ללכת לישון.

לילה טוב.

לילה.....

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
12345
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Glaucus atlanticus אלא אם צויין אחרת