00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הטור השבועי לאף אחד

בא לי לכתוב, שוב. אולי בחרוזים, אולי סתם מילים. לנסות ולפלוט את מה שקורה בפנים, והנה יש פה במה, שמולה האולם ריק. במה זה עדיין לא קהל, אבל זו התקדמות, יש משהו יותר אמין בלכתוב לתוך ים המידע שיש באינטרנט, להכנס באופן מסויים לתיעוד האנושי, שהלך והפך בעל נפח יותר ויותר גדול...

היום כל אחד מאיתנו מתועד, יש לנו מילים שכתבנו ונכנסו להיסטוריה. פעם היינו צריכים להיות גיבורים, מצביאים שליטים, זאת רק כדי לקבל שתי מילים בדפי ההיסטוריה.

מלך מוצלח מקבל דף, דמות אגדית מקבלת ספר,

היום, קליק, אימוג'י, ואתה בתוך המלל האנושי.

אם יש תעוזה אפשר גם לקבל ערך בויקיפדיה לכמה דקות (עד שיוסר על ידי עורך קפדן שיכריע שלא תרמת לעולם מספיק).

בקטלוג האנושי של פייסבוק כולנו כבר מופיעים, מה זה אומר על הכוח של כל אחד?

אולי התהילה הזו, שפעם הייתה שמורה לגיבורים, למלכים למנהיגים, והיום נמדדת בלייקים, מסממת? מערפלת אותנו?

עסוקים בלהביטט כמה טוב לכולם, ולשדר כמה טוב לנו,

פעם הפרופיל היה שמור לדיוקנות המלכים, למטבעות, היום כל אחד מאיתנו זכאי לכבוד הזה,כבוד שאם הוא מגיע בקלות רבה מידי, יכול להזיק...

אין לי כאן דרך לקחת את זה לאמירה שתהדהד באולם הריק, וזה לא יעיל לעמוד על במה ולצעוק שאין מי שישמע,

כי לפרסם בפייסבוק זה קל, והויראלי, כמו כל וירוס מגיע להרוס ,לרוב,

אבל מה הבעיה בכך שכולם קיסרים?

כל אחד מלך בממלכה של עצמו-אני חושב שעדיף לעזוב את המלוכה בממלכה הקטנטנה, כמו בספר של אתגר קרת, כי בממלכה צריך נתינים, ועדיף שני נתינים ביחד מאשר מלך לבד ונתין לבד.

 

לדף הרשומה

בא לי לכתוב

בא לי לכתוב, ובמחשב. לא יודע מה, לא יודע איך, אבל בא לי. זה אחד הדברים היחידים שבא לי, מבין כל ההצעות המשכרות של העולם הגדול. אולי לכתוב משום שזו הדרך הקלה ביותר לברוא משהו, ליצור אדם, ליצור עולם. לא צריך לדעת לצייר או לפסל או לתכנת. אלא לדעת לדבר, לכתוב ולקרוא. לא יודע אם בא לי שיהיה קהל לכתיבה הזו. למרות שהמשמעות של קהל באומנות היא בגזרת יש לי קהל משמע אני אומן. לכתוב לריק, לא נראה כמו משהו בעל ערך. אולי רק בכך שהוא מעצב אותי בצורה שונה- מאפשר לי לנסח שחור על גבי לבן את המחשבות שלי, ולא לתת למחשבות לחלוף על פני כשהן לא עשויות או מוצקות מספיק. כמו ג'לי הן חומקות מהיד, ומשאירות אותנו לשוטט בריק 'הטיס האוטומטי', ההנעה הזו שלוקחות אותנו למקומות שיועדו לנו מראש. שלא שוברת את הנתונים והמשוואות של הסביבה.

הזרם הזה, שנוצר מעצם העובדה שכולנו בני אותו מין, הרכיבים אותם רכיבים. אני לא קובע שכולנו זהים, במכונה המשומנת שמדברת אליכם כעת ונקראת אדם, כל פסיק משפיע. כל הצצה לצד אחד ולא ולאחר, כל גן סורר יכול להיות בעל משמעות הרסנית או מבורכת. למרות זאת, למרות השוני המהותי בין הבסיס שמגיע אתו כל אדם והחוויות שלו, אנחנו אותו הדבר.

 מטפסים במעלה פירמידת הצרכים שלנו, כדי להגיע  לקצה וליפול שוב. במקביל , אנחנו מתקבצים לאט-לאט אל תוך זרם, זרם שמה שמניע אותו הוא מה שדומה בנו. זה טוב, אבל מתסכל, כי באמת אין משהו שאנו אומרים ולא נאמר, ואין שיר שלא הושר. אפילו האהבה שאנחנו כל כך צריכים, כבר נחוותה בעולם.

היחסים מול הזרם הזה הם תמצית המשמעות של חיינו. לא, תמצית חיפוש המשמעות. יש שלוש אפשרויות, כנראה (מעניין אם הסופרים או הכותבים מגיעים מראש לשלב הכימות עם מספר הנקודות שלהם- או משאירים אותו ריק, ובעידן שלנו כאן מגיע אימוג'י חושב), אחת היא לצאת מהזרם, ולצעוק את זה. לחבוט בכל מוסכמה, להוריד כל מסיכה, להילחם על כל פיסת ייחודיות. אבל, אחרי כמה זמן אלו מגלים שהם, כמו גב במגע של זרם מים המופק מג'קוזי, נהנים מזה. נהנים מהחבטות החוזרות שהזרם, ממנו הם כל כך סולדים מייצר, מגלים שהוא זה שמספק להם הנאה והנעה, ונסחפים.

יש את אלו שבורחים ונעלמים, מתרחקים מהזרם הנורא, מחפשים יבשת חדשה. מחפשים חידוש וחיבור שלא נוצר, או פשוט שקט. אלו מסתוריים, אנו לרוב לא מכירים אותם, זאת כי דרכם מובילה אותם להיבלע באפלה ., אלא אם הם מוצאים עוד מגששים כמוהם, ומתאגדים לאט-לאט, לכדי זרם, פלג קטן. אך מה שהם נוכחים לדעת, שמקור המים שלהם הוא לא אחר מאותו הזרם ממנו הם ברחו- הם מובילים אבל חזרו להיות מובלים, ולקבל אנרגיה מאותה ההנעה.

 יש גם את שרואים בזרם הזדמנות פז, הזדמנות לתחרות וקידום. אלו מתחילים לחתור ולחתור. מלאי מרץ מנסים להגיע לקצה. להיות אלו שפוגשים את הקרקע היבשה ראשונים, ואולי להוסיף סטייה משלהם לאותו זרם אינסופי. הם יבנו ספינות ומנועים, יגייסו אחרים שידחפו אותם קדימה, כאשר רק הקצה הנחשף עומד לנגד עינם. אבל אלו ,כמו סיזיפוס, יגלו שאין לדרכם סוף, סוף שהוא לא סופם. סוף שיגיע עם התכלות גופם, או התכלות נפשם שיכולה להרמס בידי חותרים אחרים או רק מעצם עוצמתו של אותו הזרם אותו הם מנסים להשיג.

תנועת הזרם המדובר , או יותר נכון תחושת התנועה שלו, היא כתחושת התנועה של כדור הארץ. לא מורגשת, אך חזקה מכולנו. מושכת אותנו בתנועה הסיבובית של מעגל החיים, מעגל החיים שלנו, שמספק אנרגיה להמשכו של הזרם אחרינו. היא אותו טייס אוטומטי, שמגיע למקום מדויק ומוגדר מראש, מוגדר לפי עוצמת הזרם וכיוונו הנוכחי.

אפשר להיסחף יחד עם הזרם הזה, לשתות ממימיו וליהנות מעוצמתו. לצוף מעלה, להביט בשמש, אבל להיות כענף שמצפה להיבלע בים הגדול ולהתכלות. זו לא החלטה שלילית, אף אחת מהן, אבל זו צריכה להיות החלטה. החלטה אמתית.

אבל,

אני עוד לא יודע מה בא לי, חוץ מלכתוב, שאת זה סיימתי לעשות כרגע.

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
סטטיסטיקה
מספר כניסות לבלוג מה - 09/2017
108
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Write OFF אלא אם צויין אחרת