00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

"צילום" נמצאו 5 פוסטים

בוקה אביבי וחידון גם.

צילום זה אינו משתתף בחידון. התמונות ברשומה זו הם לקט אביבי משותף שצילמו אביטל וסש"ד מאותם אתרים כל אחד במצלמתו הוא (או היא) כל אחת כמיטב כשרונה (או כשרונו). אחרי הפצרות ובקשות רבות הסכימה אשתי האהובה לשתף איתי פעולה ברשומה אחת של צילומים משותפים, אך כמובן הציבה תנאים היאים לכל אמן המכבד את עצמו ויצירתו. "אל תעבד, אל תחתוך ואל תשפצר את הצילומים שלי,  וכמובן ציין מי צילם מה." כמו בשיר של מרים ילן-שטקליס: "אל ואל ואל, מי המציא אותך בכלל". אני ממש לא זוכר את כל התנאים וההגבלות אבל השתדלתי לשמור אותם. את הקטע של הקרדיט בכלל לא  הבנתי כי  זה כל כך בולט מי צילם מה. מי שנחשף לצילומים המדהימים של אביטל בפייסבוק שלה או באלבומה באתר פוטולייט, יכול לזהות את סגנונה היחודי. ולראיה החלטתי לעשות לכם חידון נושא פרסים, (על הפרס נחשוב אחר כך.). כל הצילומים יהיו ממוספרים ותצטרכו לזהות איזה מספרים צילמה אביטל ואיזה צילם סש"ד, בתגובותיכם ציינו את מספר התשובות הנכונות. (הניקוד המירבי הוא כמספר התמונות). פיתרון החידה  לצורך בדיקת תשובותיכם, בתחתית הרשומה, נא לא לבלף. :-) אני סומך על יושר ליבכם. גם כשמדובר בפרסים יקרי ערך.  דרך אגב: כל הצילומים הם חדשים ובוצעו בשבועיים האחרונים  באחת מ"גיחות הצילום" הרבות שלנו. אם יראה לכם צילום מוכר, זה מפני שאנחנו חוזרים לזירות הפשע ואתרי הצילום שלנו פעמים רבות.   צילום מס`1- אביטל מצלמת את סש"ד שבראש הגבעה,  צולם בג`אסר א זרקא צילום מס` 2 - סש"ד מצלם את אביטל שבמרגלות הגבעה, צולם בג`אסר א זרקא צילום מס` 3- שחף,  צולם בג`אסר א זרקא צילום מס` 4- שחף,  צולם בג`אסר א זרקא צילום מס` 5- קורמורנים תופסים רוח,  צולם בג`אסר א זרקא צילום מס`6 - שחפים תופסים גלים, צולם בג`אסר א זרקא צילום מס` 7- אלמוגן , צולם בכניסה לשכונה צילום מס` 8- אלמוגן , צולם בכניסה לשכונה צילום מס` 9-בומבקס, בכניסה לשכונה. צילום מס` 10- בומבקס בכניסה לשכונה. צילום מס` 11- אופנוענים, צולם בגבעת עדה. צילום מס` 12- אופנוענים, צולם בגבעת עדה. צילום מס` 13- שקד ודבורה, צולם ביער מצר צילום מס` 14- שקד, צולם על הכרמל צילום מס` 15- "הציור השבועי לילד". היכן מסתתר ראש הגברת?- צולם בחניון צומת
לדף הרשומה

שיר למעלות

שבת 6:30 בבוקר בכפר ורדים אצל הנכדים הגדולים, השכמה לגיחת צילום, לפני שקרני השמש יפריעו בסינוורן ובחומן. היעד לצילום, אגם מלאכותי בצד המזרחי של מעלות,  כ-5 דקות נסיעה מהבית, והוא נקרא "אגם מונפורט" למה מונפורט? לא ברור, כי המונפורט נמצא כמה קילומטר מערבה למעלות. בעוד אני מצלם בפארק שמסביב לאגם, אני כבר מגלגל בראשי את הטקסטים שילוו את התמונות.  והראש שלי עובד אסוציאטיבית, כמו גוגל, יש לי תגית ומיד עולות כמה וכמה אופציות, והתגית שלי היא "מעלות" כמו שם המקום שבו ממוקם האגם, ואם המקום הוא מעלות, אז "כמה מעלות טובות למקום עלינו"... "אילו הוציאנו ממצריים ולא עשה בהם שפטים, דיינו"  ליל הסדר עדיין רחוק. כמובן שפסלתי על הסף את ההתייחסות למעלות צלסיוס או פארנהייט, גם מעגל  360 מעלות לא נראה לי מספיק טוב, כולל זווית ישרה של 90 מעלות. ברור שלא יכולתי להשתמש ב"מעלות קדושים" מ"אל מלא רחמים" טפו טפו נגד עין הרע,  אז נשארתי עם שיר המעלות מספר תהילים החביב עלי כמעט כמו שיר השירים, מתוך 15 פרקי "שיר המעלות" בחרתי ב-5 כדי לא להלאות  אותכם, וגם כי יש להם לחנים מוכרים וחביבים. והאגם עם הפארק היפה סביבו הם ממש שיר למעלות לדעתי. תהילים קכ"א: א שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. ב עֶזְרִי מֵעִם יְהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. ג אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ. ד הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. ה יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. ו יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. ז יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. ח יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. תהילים קכ"ב: א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ. ב עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם. ג יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. ד שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה. ה כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת
לדף הרשומה

שני פירות ביום.

  ז ה מה שגזר הרופא. דוקטור! גם ככה קשה לי בלי סוכר, אכזרי לי בלי שוקולד, אבל גם בלי פירות??? אני לא יכול!!! שני פירות ביום אני מרשה לך, התרכך הרופא. התרגלתי לשתות את הקפה עם חצי סוכרזית, אני מתאפק כמעט בהצלחה וברוב גבורה עם השוקולד, אפילו את כמות הפירות הפחתתי באופן דרסטי ל-4 פירות ביום. (הרופא מרשה רק שניים, גם אשתי מרשה רק שניים- חשבון פשוט) אילו נאסר עלי לאכול בשר, דגים, ביצים וחלב, ניחא... אבל פירות??? ועל מה הבן אדם חושב כל הזמן? על מה שאסור כמובן... יש סיפור מקסים לילדים, עם נמשל חשוב למבוגרים: "עכבר העיר ועכבר הכפר" בסוף הסיפור כל אחד מהם מעדיף לחיות במקום שלו. בסיפור שלי, עכבר העיר שרוב חייו חי בעיר ומעדיף את הכפר, אוהב את הטבע, את השדה הפתוח, אוהב לראות איך צומח המזון.  (אימי ז"ל הייתה אומרת: "הילד הזה רוצה לדעת מהיכן צומחות הרגליים" אבל זה לא שייך). מטע רימונים באביאל- צולם בשבת 6 באוקטובר עם מצלמת AIPTEK שנרכשה בתחנת דלק. (למעשה כל הצילומים להלן) כרם ענבים באביאל. מטע אפרסמונים באביאל.   ברשומתו של עופר D "לאורך החוף" הוא הביא צילומים מחוף סנטה מוניקה של "עבקנה שכיח". אני חייב להתוודות שקינאתי באמריקאים שיש להם עבקנה שכיח כל כך עבה ויפה ושלנו כל כך מדולדל. והנה גילינו באביאל עבקנה מפואר ושכיח לא פחות.   איך בכלל הגענו לאביאל? אז כאן מתחיל הסיפור: השבת הייתה מתוכננת "שבת מנוחה", התעוררתי והשקיתי את הגינה, שטפתי קצת את הרכב מהאבק של "גיחת הצילום" הקודמת וכשניכנסתי הביתה שואלת האישה: "איך האור?" לא מזג אוויר לא מצב הרוח... איך האור?.  האור רך, מתאים לצילום אבל קבענו יום מנוחה. נו טוב... אבל לא יותר מרדיוס של 10 ק"מ. אז נסענו לבריכת הדגים שבין חדרה לגן שמואל לצלם עופות מים, תמיד יש שם עופות מים.                                            אכן היו כאן עופות מים, אך גם הם יצאו לטייל ביום היפה. לאן?
לדף הרשומה

רציתי לספר סיפור

מספר סיפורים הוא המקצוע השני העתיק בעולם. הכלים של מספר הסיפורים הם רבים ומגוונים והם רק הולכים ומתרבים. בזמן העתיק היו אלה סיפורי ציד ממותות שסופרו מסביב למדורת השבט והונחלו לדורות הבאים בציור על קיר המערה. עם האבולוציה והתפתחות המוטוריקה העדינה נוספו למספרים כלי נגינה, קשת הציד הפכה לקשת נגינה, מיתרי הקול התעדנו ובין נהמה לשאגה הצטרפו גם המוסיקה והשירה לכלי הביטוי של המספר. אך לקהל נמאס לשמוע שוב ושוב את אותו רפרטואר וזרקו אותו מהשבט. ארז המספר שלנו את כלי הנגינה שלו והחל לנוד ולנוע ולחפש קהל חדש, כך נולד הטרובאדור, אך השם לא חשוב כי בכל תרבות הוא כונה אחרת. עם הזמן וביקוש הקהל התאחדו כמה טרובאדורים וכך נוצרה הלהקה הנודדת. החבר'ה ראו כי טוב, למדו כמה תרגילי ג'וגלינג, אקרובטיקה והקימו את הקרקס, ואילו חבריהם האינטלקטואלים יותר הקימו את התיאטרון השקספירי. אבל כמה אפשר להיות "מספר נודד?" אז לאט לאט הרוב נשרו חוץ מהצוענים, היהודים וזמרי הקאונטרי. אבל גם ליהודים נמאסו הנדודים, אז הם הקימו להם מדינה המבוססת על סיפורים עתיקים אפוסים ואגדות, ומתפרנסת מהכסף שזורקים לה לכובע.  כמה מספרי סיפורים יהודים, החכמים שביניהם, ייסדו את הוליווד. צילומים  במצלמת קנון, מחוף גבעת אולגה, לפני הטבילה. מרוב "קיצור תולדות הטרובאדורים" דילגתי על המצאת "הלשכה האפלה" תרגום מלטינית של קאמרה אוברסקורה (שם נחמד ומסתורי למצלמה),  ובהמשך הומצאו סרט הצילום השחור לבן , הצבעוני השיקופיות, ואז הומצא אחד המשפטים הכי בנליים בעולם: "תמונה אחת שווה אלף מילים". אבל המצאת הבלוג והמצלמה הדיגיטלית הפכה את כולללללנו למספרי סיפורים ואת כוווווולללללללללללללללללללם לצלמים המפזרים לחלל מיליוני מילים. והארץ הייתה תוהו ובוהו, בוקה ומבולקה שאפילו רוח האלוהים אינה מצליחה לרחף על פני המים.   עד כאן זו היתה ההקדמה. וכאן נראה לי שעברתי על אחד הכללים החשובים של מספר סיפורים טוב: אסור שההקדמה תהיה ארוכה יותר ומענינת יותר מהסיפור עצמו. אז כמו שאתם כבר יודעים, אני אוהב לספר סיפורים במולטימדיה, דהיינו: אלפי מילים, עשרות צילומים (שהם עשרות אלפי מילים) שירים
לדף הרשומה

רשומת פרידה מהסיכומים.

נא לא להיכנס לפניקה, זו לא רשומת פרידה מהבלוגיה, סתם עבדתי עליכם בכותרת, בשביל הרייטינג... לי אין את הפריבילגיה הזאת לזרוק את ארבעת השנים שחייתי ביניכם  כי יש לי חוב של כבוד לבלוגיה, לולא הבלוגיה לא הייתי מכיר אשתי טל 1954 . זוכרים נכון? ועכשיו בנימה קצת יותר רצינית, בארבע שנים שאני כאן, הכרתי אנשים כמוני וכמוך, לא ידוענים גדולים, לא חתני פרס נובל ואפילו לא חתני פרס ישראל, אבל אנשים שיש להם אמירה, והם אומרים זאת ורובם ממשיכים לומר זאת באופן המיוחד להם, בתחומים שמענינים אותם, וגורמים לאחרים להתעניין בהם גם כן.  חלקם עזבו אותנו לעולם שכולו טוב, יהי זכרם ברוך. חלקם אמרו את אמירתם ולא היו להם יותר מילים  וחלקם עזבו מסיבותיהם הם.  אני מצר על כל אחד ואחד מהם כי מכל אחד למדתי משהו על עצמי.   האחרונה שבהם "הר הקסמים" שבשבילי הייתה ועודנה (עד 120)   "אבן דרך" בשבילי הפרדס הפתלתולים, עוזבת אותנו כי "שירה חדשה את בוקר חייה הרנינה"  אני מאוד מצר על כך ומאחל לה הצלחה בדרך שבחרה.  אך מה לעשות שלי זה עושה עצוב?. וכבר מתנגנות בי המילים מהבית הראשון של שירו של ביאליק: לבדי כֻלָם נָשָא הָרוּחַ, כֻלּם סָחַף הָאוֹר, שִירָה חֲדָשָה אֶת-בּקֶר חַיֵיהֶם הִרְנִינָה; וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְתַכַחְתִי מִלֵב תַחַת כַנְפֵי הַשְכִינָה. נו טוב, הגוזל כבר לא כל כך רך, ואשתי האהובה משגיחה שלא אסתופף חלילה תחת כנפי השכנות. כותרת הרשומה אומרת "פרידה מהסיכומים" דורש  קצת הסבר: אנשים אוהבים לעשות סיכומים. בסוף השנה, בסוף החודש, בסוף פעולה ובסוף תהליך. אני שונא לעשות סיכומים,  פעם סיכמתי וכתבתי דוחות, אך גיליתי שכשהכל מתקתק איש לא קורא את הסיכומים  שטרחתי עליהם כל כך וכשמשהו טיפה מתפקשש, הסיכומים משמשים כדי לנגח אותך, אז מי צריך את זה? עופר D איתך אני לא מתווכח, אצלך זו פרנסה. הסיכומים תמיד באים בסוף ואילו אני תמיד בהתחלה, וכשהסוף יגיע? למה זו צריכה להיות דאגה שלי? הרשומה הזו היא  בשום אופן לא סיכום, אפשר לקרוא לה "לקט, שכחה ופאה," כי אחת הסיבות שלא כתבתי, נוסף לכך שהייתי עסוק,  כי  נכנסתי ללופ של  "אוברדראפט" כל כך גדול בבלוגיה, שלא ראיתי
לדף הרשומה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת