הדרך ארוכה היא ורבה

הבלוגיה  כמו התורה,

אתה עוזב אותה ליום, היא עוזבת אותך ליומיים.

בזמן המועט שלא הייתי כאן הצטברו אצלי חוויות לעשר רשומות, צילומים למאה רשומות אך זמן יש לי לרשומונת אחת קטנה... מה עושים???

במקום רשומות מכינים רשימת רשומות שיכולתי לכתוב, לו היה לי קצת יותר מהמצרך היקר הזה, זמן,:

רשומה מס' 1. בלוגולדת ארבע, אי שם באמצע אוקטובר 2008 נכתבה הרשומה הראשונה בבלוג של סבא של דנדן,  אלה היו ארבע שנים סוערות ומרתקות, אך מוקדם לסכם אותן כי אני עדיין חי ובועט, למרות שלפעמים זה לא נראה כך. לינק לרשומתי הראשונה בבלוגיה.:  http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=1344278

רשומה מס' 2. שולי  בני הבכור (המכונה שולץ) ובת זוגו הכריזו בשעה טובה, על כוונתם להנשא באביב, בשבת שעברה נפגשנו עם משפחת הכלה מסביב לשולחן ערוך כיד המלך. על גג ביתו של הזוג הצעיר בת"א,   לי כבר אין סבלנות לחכות לאביב. יש צילומים (מעשה ידיה של אביטל) אך לא אלאה אותכם,  בעצם למה לא?.

נהדר איך שלדור הצעיר אין הפרעות תקשורת, פגישה ראשונה והם כבר מקושרים. עדן עם האחיינים של הכלה.

הזוג הצעיר עם אם  ואחות הכלה ועם אב ואח החתן.

רשומה מס' 3. חגי  אבא של דנדן,  מסיים לשפץ בית צמוד קרקע שרכש  בעין התכלת בצפון נתניה,  התרגשות וציפייה לחנוכת הבית. (יש צילומים אך לא אלאה) , אולי בכ"ז אלאה בקטנה.

רשומה מס' 4. כתבתי רשומה איך מצלמת הקנון  שלי שאביטל קנתה לי בפברואר ליום הולדתי הצליחה לטבוע בים,  ולא הצלחנו לתבוע את  חב' הביטוח  וגם אי אפשר היה לתקן אותה, ראתה אותי  אשתי ביגוני כי רב,  לקחה אותי לחנות אמיתית למצלמות  (לא לתחנת דלק) וקנתה לי מצלמה חדשה מתנה ליום הולדתה החל בעוד  כשבועיים.  אחרי התייעצות ארוכה עם המוכר  הסבלני , האדיב והמקצועי, בחנות "קמרה" בקניון "עיר ימים " בנתניה, (מומלץ) ואחרי שפתח והראה לי את כל המצלמות בחנות, בחרתי Fugifilm Finepix SL300  אשר נראתה לי המתאימה ביותר לצרכי. צילומים ראשונים מהמצלמה בהמשך הרשומה. למה בהמשך? קבלו  כאן ועכשיו כמה  צילומי ניסוי:

רשומה מס' 5.  בוקר אחד יצאתי לביקור אצל כמה לקוחות בצפון,  אשתי החליטה  ספונטנית להצטרף אלי ליום כיף וצילום.  סיימתי את העבודה מוקדם יחסית, והחלטנו לחזור דרך עכו,  פתאום, כשהתקרבנו לאחיהוד,  שאלתי את אביטל, את חושבת שיעל נמצאת בחוות הסוסים? תכנס! תכנס!,  היא קראה, אני רוצה לפגוש אותה, יעל לא היתה אך פגשנו את בעלה ואת הסוסים. (יעל היא הבלוגרית היא yaelkana).

רשומה מס' 6, בעלה של יעל סיפר לה בטלפון שהגיעו חברים מהבלוגיה, היא ביקשה שנבוא אליהם הביתה,  אחרי שצילמנו את הסוסים נסענו לבקר בביתה של יעל ביישוב הסמוך. איזה יופי של מקום, איזה יופי של משפחה, ישראל היפה והטובה בהחלט ראוי לרשומה פרטנית. אין צילומים כי זו היתה מה שנקרא פגישה  חצי פגישה, מבט אחד מהיר, שאין ספק שיהיה לו המשך.

רשומה מס' 7,  נמל עכו. אמנם יעדנו המקורי היה ביה"כ הטוניסאי המפואר של יוצאי ז'רבה, אך הוא עוד היה סגור והייתה לנו שעה פנוייה, אז ביקרנו בנמל עכו, תמיד יש מה לצלם שם.

רשומה מס' 8, בית הכנסת של יהודי ז'רבה זה סיפור ארוך שיש עליו המון חומר באינטרנט, אני מביא כאן כמה צילומים מהזווית שלי.

מבט מבחוץ על בית הכנסת המצופה מבחוץ ומבפנים קירות, תקרה, רצפה, ארונות ומדרגות בפסיפסים וריקועי מתכת , בפסוקים ותמונות מסיפורי המקרא.

מבט מעזרת הנשים על אולם התפילה המרכזי

עזרת הנשים על הקירות פסיפס סיפורן של שרה רבקה רחל ולאה 4 האמהות.

 הבמה, הפודיום ל "עלייה לתורה".  דגלי המדינה מקבלים את הכבוד הראוי.

צילום של ספרי התורה בארון הקודש,

תחילה נכנסתי לבד חבוש בכיפה, ניגשתי בדחילו ורחימו לגבאי ביה"כ ושאלתי רשות להכניס את אביטל לעזרת הנשים, כדי שתצלם את האולם,  לתדהמתי הרבה, הגבאי, מבלי שבקשתי, הרשה לה שתכנס גם לאולם התפילה המרכזי (אותה שעה התנהלה התפילה באולם הקטן שהוא פחות חגיגי) הרשה לנו לפתוח את ארון הקודש, ולצלם את תכולתו, ואף הציע לנו להביע לתוכו תפילה אישית.

אביטל ניצלה זאת עד הסוף, כולל התפילה האישית, אני הוספתי תפילה שכל בתי הכנסיות בארץ ידעו לחבק  ולאמץ אל ליבם כל יהודי באשר הוא, כמו בית כנסת מפואר אך עממי זה.

רשומה מס' 9, תכננו לנסוע בשבת לפנות בוקר לאגמון החולה, אך ביום חמישי בלילה הציעה אשתי הספונטנית שניסע יום קודם ואז נוכל לנוח בשבת, אחרי התלבטות קצרה הסכמתי,. יצאנו מהבית ב-4:30 לפנות בוקר, בשעה 6:10 עצרנו  להתרעננות בתחנת דלק ביסוד המעלה, קיווינו לצלם שם את הזריחה אך צילמנו רק ציפור  לאור ירח, כי השמש הסתתרה מאחורי ענן גדול וכהה והירח דווקא האיר לנו פנים.

בשעה 6:30  עם פתיחת שערי הכניסה למתחם האגמון היינו בין הראשונים. להכנס בשער. את פנינו קידמו עשרות אלפי עגורים ועופות אחרים. יש אומרים שרק השבוע הגיעו כ-40 אלף מהם ועוד מאות אלפים בדרך לכאן, הרעש של אלה שזה מקרוב באו היה מחריש אוזניים, הם לא נתנו לנו להתקרב יותר מידי, ככל שהתקרבנו הם התרחקו, אז צילמנו מה שיכולנו.

ובעוד אנו מדברים העגורים ממשיכים להגיע...

הנוטריות באגמון החולה מאוד ידידותיות ונראה שהן  ממש אוהבות לדגמן לצלמים הצובאים עליהם.

עוד כמה תמונות מהאגמוןן:

ערפילי בוקר.

חבלי זריחה.

התעוררות.

גשר על מים רוגעים.

שניים במחיר של אחד.

השתקפות סגולה נגד עין הרע.

בנוסח שירת האגם הגווע (פטר מרום)

אז בוא אלי פרפר נחמד.

רשומה מס' 9, אחרי שלוש שעות של טיול וצילום בתוך השמורה במזג אוויר מעולה, התחלנו להרגיש את שרירי הרגליים, נסענו לכפר ורדים (היכן שגרים הנכדים הגדולים),  ביום רגיל ביקור בכפר ורדים זו סיבה לרשומה,  אך  לא אלאה אותכם. באותו יום השלמתי כמה שעות שינה, אכלנו צהריים, נחנו עוד קצת ונסענו הביתה  דרך כביש החוף, אולי נתפוס שקיעה טובה.

רשומה מס, 10. הגענו לשבי ציון  וירדנו לחוף לחכות לשקיעה,  גם בערב השמש התביישה להראות את פניה והסתתרה בענן גדול.  ומה תפסנו? גולשים נועזים בגלשני רחיפה. 

ועוד כמה  תרגילים.

את ארוחת הערב אכלנו במסעדה מזרחית בתחנת דלק ביציאה מחיפה לפני שהדרך מתפצלת לכביש מס' 2 וכביש מס'4 - לא, הכוונה לא ל"מקסים" נדמה לי ששם המסעדה "ראמיס אמיס" (מומלץ).

אז אני שואל אתכם...מתי נשאר לי זמן לכתוב רשומה???

שבוע טוב.

שיר למעלות

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.

 ברשומות מוקדמות שלי הזכרתי את נוף ילדותי בשכונה הרמת גנית ששכנה לא רחוק מהירקון, הירקון היה בשביל הורינו מקום מפחיד ומסוכן, הגדה החלקלקה והבוצית, המים המזוהמים ונגועים במחלת הבילהרציה, ומסביב הצמחייה הסבוכה שאפשר ללכת בה לאיבוד בקלות רבה, המבוגרים דאגו להלעיט אותנו בכל מיני סיפורים, על פושעים שמסתתרים בשטחי הבור שמסביב לירקון, ועל הסכנה להתקל בהם, במיוחד לילדים ללא ליווי מבוגרים.

כילדים אסור היה לנו בתכלית האיסור, ללכת לשם לבד, אולי משום כך, נמשכנו כל כך אל הירקון המסתורי, וכשההורים היו עסוקים בעניניהם, אנחנו הילדים היינו מתחמקים והולכים לירקון, לשוט בסירות, לקטוף פטל ולשחק באינדיאנים וקאובואים בתוך הסבך.

החתול אינו אלא "הומלס" הישן על ספסל בגן, הוא קידם את פנינו בהתעלמות מופגנת.

האדם אינו אלא
שאול טשרניחובסקי

האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,
רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה,
רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות,
כל אשר פגע במשעולי-טללים ילד
מתלבט, נכשל על כל גוש ועי-אדמה,
בעוד בסתר נפשו ובלא-דע ערוך
מזבח, עליו יקטיר מדי יום ביומו
למלכת-השמים, לכוכב ומזלות.
ואך ברבות הימים ובמלחמת-ישות,
ומגלת ספר חייו הולכה מתפרשת, -
ובאו אחד אחד, ויגלה פשר
כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות,
שחקקו עליה בראשית בריתה, -
האדם אינו אלא תבנית-נוף מולדתו.  

כשחשבנו להיכן כדאי לנסוע השבת לצלם, מקום לא רחוק מידי, שאפשר להגיע אליו בשעה מוקדמת לפני שהשמש קופחת ומסנוורת.

גילתה לי אביטל, שהיא עברה לא פעם ליד נחל הירקון, "שבע טחנות" ו"הר נפוליון" אך מעולם לא התעכבה שם, האמת שגם אני כבר לא ביקרתי שם כמה עשרות שנים,

אז למה שלא נעשה גיחת צילום לירקון?, התעוררנו בשבת השכם בבוקר, ובשעה שבע היינו כבר ב"שבע טחנות", וזה היה שווה כל דקת שינה שהחסרנו.

ולמען האמת, היה קשה לי קצת לזהות את תבנית נוף מולדתי,  זה הזכיר לי יותר תבנית נוף מולדתו של איזה אירופאי..

   שבוע טוב     

אירופה הקלאסית

עננת והר הקסמים היו הקיץ באיטליה והביאו משם שלל מראות וניחוחות, אך בעיקר העלו בי הרבה זכרונות.

לפני כמה עשרות שנים עבדתי הרבה מאוד עם איטליה ואף ביקרתי בה כמה וכמה פעמים, במסגרת עבודתי, התאהבתי בארץ הזו, באנשיה ובשפתה המתנגנת ולקחתי שני קורסים בשפה האיטלקית, של ארבעה חודשים כ"א בשגרירותם בארץ, ברמה שיכולתי להסתדר בדברים בסיסיים, אך מנסיעות אלה אין לי הרבה תיעוד.

בימים ההם אם יצאת מהארץ עם מצלמה ולא דיווחת עליה לשלטונות המכס, בכניסה חזרה היית עלול לשלם עליה מס, ומאחר ותמיד עברתי רק במסלול הירוק, זה עלול היה להיות קנס רציני, לכן כמעט ולא לקחתי מצלמה לנסיעות עסקים.

כמו כן, בימים ההם ה"פאסון" היה חשוב מאוד, לא יאה ולא מקובל היה ש"איש העולם" יגלה עניין כלשהו בנוף שמסביבו, עד כדי שישלוף מצלמה ויתחיל לצלם,

אלא אם כן הוא יפני.

אך בנסיעות פרטיות המצלמה הייתה פריט חיוני חשוב וכמעט עיקרי בנסיעה, וזכורים לי ערבי השיקופיות שנאלצנו לעבור אצל החברים, והחברים אצלנו, בליווי סיפורי מסעות טרחניים עד אין קץ, והסיוט האולטימטיבי היה, אלה שחזרו מ"טיולים מאורגנים" במסגרת "אירופה הקלאסית" שהייתה אז באופנה,  אילו החליפו ביניהם בטעות את השיקופיות, ספק אם הם עצמם היו חשים בכך.

כשחגי, "אבא של דנדן" חגג י"ג, החלטנו לקחת את הילדים ל"טיול בר מצווה"  באירופה, לא טיול מאורגן חלילה, כי אירגון בכלל לא מתאים לנו, פשוט שכרנו רכב וחרשנו את אירופה הקלאסית,  עם ספרי טיול (לפיד, שיחור) ומפות במשך כשבועיים, עצרנו איפה שבא לנו ולנו היכן שמצאנו מקום. צילמנו מאות רבות של תמונות.

הבאתי כאן חלקיק קטן ורק מאיטליה כי זה הנושא להפעם:

כאן אנחנו עדיין בנתב"ג (אינני זוכר אם הוא כבר נקרא ע"ש ב"ג, אבל בטוח שזה לא טרמינל 3).

כל הדרכים הן מובילות לרומא, לכן פתחנו ברומא ובחגי וברכה בקולוסיאום.

חגי ושולי רוכבים על לביאה בפיאצה פופולו (כיכר העם)

שולי בפונטנה די טרבי

שולי בויטוריו עמנואל השני  מונומנט

המדרגות הספרדיות (אתר חביב על זוגות ביום כלולותיהם, תמיד אפשר לתפוס זוג)

שולי וברכה ו"המשמר השוויצרי" במדים המשעשעים, בשערי הוותיקן

כנסיית סנט פטר, (אני מחזיק את מדריך רומא שבכריכתו צילום דומה)

מבט על כיכר סנט פטר ממרומי הכנסיה

 גני וילה בורגזה ברומא (חגי על פוני ושולי על סייח).

בפירנצה לקחנו ביקתה בקמפינג בעיירה פייסולה המשקיפה על פירנצה ומשם ירדנו לעיר עם הרכב השכור.

שולי מצטלם ליד פסל דוד המקורי במוזיאון האקדמיה בפירנצה.

חגי מצטלם עם העתק פסל דוד בכיכר הסיניוריה בפירנצה, ויונה על ראשו.

התחנה הבאה ונציה, חנינו בעיירה דולו במלון קטן שנראה כמו אחוזה של אצילים. (כמו בהרבה פונדקים בדרך, כדי להירדם בלילה, נאלצנו להסיר מהקיר את כל הצלובים זבי הדם התלויים להם לתפארה, בחדרינו.)

מראה מהאוטובוס הימי בגראנד קאנלה.בוונציה

ואיך אפשר וונציה בלי גונדולה?

זהו, איטליה  לפני 30 שנה, על קצה המזלג, משם המשכנו לאלפים הדולומטים דרך קרחון ה"גרוס גלוקונר" לאוסטריה.

יש עוד מאות תמונות כנראה, אבל הם כבר יחכו לפנסיה.

שישו ושימחו בשמחת התורה.

גילו ודיצו בשמחת החיים.

שני פירות ביום.

זה מה שגזר הרופא.

דוקטור! גם ככה קשה לי בלי סוכר, אכזרי לי בלי שוקולד, אבל גם בלי פירות??? אני לא יכול!!!

שני פירות ביום אני מרשה לך, התרכך הרופא.

התרגלתי לשתות את הקפה עם חצי סוכרזית, אני מתאפק כמעט בהצלחה וברוב גבורה עם השוקולד,

אפילו את כמות הפירות הפחתתי באופן דרסטי ל-4 פירות ביום. (הרופא מרשה רק שניים, גם אשתי מרשה רק שניים- חשבון פשוט)

אילו נאסר עלי לאכול בשר, דגים, ביצים וחלב, ניחא... אבל פירות???

ועל מה הבן אדם חושב כל הזמן? על מה שאסור כמובן...

יש סיפור מקסים לילדים, עם נמשל חשוב למבוגרים: "עכבר העיר ועכבר הכפר" בסוף הסיפור כל אחד מהם מעדיף לחיות במקום שלו.

בסיפור שלי, עכבר העיר שרוב חייו חי בעיר ומעדיף את הכפר, אוהב את הטבע, את השדה הפתוח, אוהב לראות איך צומח המזון. 

(אימי ז"ל הייתה אומרת: "הילד הזה רוצה לדעת מהיכן צומחות הרגליים" אבל זה לא שייך).

מטע רימונים באביאל- צולם בשבת 6 באוקטובר עם מצלמת AIPTEK שנרכשה בתחנת דלק. (למעשה כל הצילומים להלן)

כרם ענבים באביאל.

מטע אפרסמונים באביאל.

ברשומתו של עופר D "לאורך החוף" הוא הביא צילומים מחוף סנטה מוניקה של "עבקנה שכיח".

אני חייב להתוודות שקינאתי באמריקאים שיש להם עבקנה שכיח כל כך עבה ויפה ושלנו כל כך מדולדל. והנה גילינו באביאל עבקנה מפואר ושכיח לא פחות.

איך בכלל הגענו לאביאל? אז כאן מתחיל הסיפור: השבת הייתה מתוכננת "שבת מנוחה", התעוררתי והשקיתי את הגינה, שטפתי קצת את הרכב מהאבק של "גיחת הצילום" הקודמת וכשניכנסתי הביתה שואלת האישה: "איך האור?" לא מזג אוויר לא מצב הרוח... איך האור?.  האור רך, מתאים לצילום אבל קבענו יום מנוחה. נו טוב... אבל לא יותר מרדיוס של 10 ק"מ. אז נסענו לבריכת הדגים שבין חדרה לגן שמואל לצלם עופות מים, תמיד יש שם עופות מים. 

                                אכן היו כאן עופות מים, אך גם הם יצאו לטייל ביום היפה. לאן?                               

  ו   

אז נסענו לעמיקם שזה עדיין ברדיוס, לצלם בזים אדומים. גם אותם לא מצאנו, אם אין עופות מים ואין בזים אדומים, הסתפקנו הפעם בצילומים צמחוניים ממטעי וכרמי אביאל שעל הדרך.

  מועדים לשמחה