00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X
קוד חופשי

על טעויות משלמים2

עברתי את הלילה איכשהו. הגיע הבוקר ואני לא רוצה לקום. לא רוצה לזוז.

הגיע השעה שאני כבר צריכה להיות בעבודה, אז אני מתקשרת ובפעם הראשונה שלי בחיים משקרת ואומרת שאני לא מרגישה טוב, אז לא אוכל לבוא.

אני נוסעת. עוד לא יודעת לאן, העיקר לנסוע, העיקר לא להיות לבד עם עצמי.

אני לא מסוגלת להסתכל על גברים ברחוב בלי לחשוב על זה שיש להם איבר מסוים.. אני לא מסוגלת להישיר מבט.

אני עולה על האוטובוס. יש מקומות פנויים. אבל זה ליד גברים. אני ממשיכה עד סוף האוטובוס, עד שאני מוצאת מקום ליד אישה.

 

אני מסתובבת ברחוב בלי כיוון או מטרה, עד שמגיע הזמן לחזור, כי מתחיל להחשיך. אני קולטת שאני לא יודעת איפה אני בדיוק, ואין לי מושג איפה תחנת האוטובוס הקרובה. הסוללה בפלאפון נגמרה כי כבר נהיה מאוחר.

אני חייבת לשאול מישהו ברחוב לגבי הכיוון.

אני שואלת אישה ברחוב, אבל היא מתעלמת וממשיכה ללכת. אני מחפשת אישה אחרת לשאול אותה, אבל אין ברחוב.

אני שואלת גבר מבוגר, וברגע שהוא עונה אני ממלמלת תודה והולכת משם במהירות.

אין לי תיאבון, לא אכלתי כל היום.

כל פעם שאני טיפה נהיית רעבה אני נזכרת שהוא גמר לי בפה. ונגעלת.

לא נראה לי שאי פעם יהיה לי שוב תיאבון

 

לי דיברתי עם אף אחד. כי אין לי על מה. אני לא מרגישה כלום חוץ מגועל מעצמי.

אין לי זכות לשום רגש אחר

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף

על טעויות משלמים

אני מטומטמת ודפוקה. אני יודעת את זה

אני בת 18 וחצי, דתייה וכבר לא רוצה להיות דתייה. לא רוצה להיות כבולה לחיי השקר שבהם מכתיבים לי איך לחיות ואיך להרגיש. אני רוצה להיות חופשיה. חופשיה לבחור את החיים שלי, את העתיד שלי. חופשיה לעשות טעויות, להתנסות ולחשוב מה שבא לי.

אני רוצה לעשות צעד שלא יאפשר לי להישאר דתייה, למרות שזה הכי נוח.

שמרתי נגיעה, אז לעולם לא חיבקתי גבר, לא נגעתי ולא ראיתי. לעולם לא היה לי חבר.

אני נרשמת לאתר סטוצים, כי אני לא מאמינה באהבה. אני יודעת שקיימת התאהבות אבל בדרך כלל פשוט ממשיכים לחיות יחד מתוך הרגל.

אני פותחת פרופיל בשם בדוי, ורושמת דתל"שית בתולה רוצה להתנסות.. לא יוצאת עם נשואים.

אני מקבלת מלא פניות. ויש מלא סוטים ברשת, לא עבדו עלי בבית הספר. אשכרה יש אנשים שמשלמים על סקס בבגדים.

כל הזמן בהודעות יש שאלה שחוזרת על עצמה- למה עכשיו? אז אני מעדכנת את הפרופיל ורושמת שאני רוצה סקס תמורת כסף. את זה כולם מבינים ולא שואלים שאלות.

יש הודעה חדשה מגבר בן 27, גרוש. לשם שינוי לא סוטה. פרקטי. אני מגיבה.

אנחנו מדברים בטלפון, הוא מבקש תמונה. אני לא מסכימה לשלוח, אז הוא מבקש תיאור גוף מפורט. אני זורמת.

הוא שואל אם אני מוכנה לרדת. אם זה מה שיעזור לי להתרחק מהדת- שיהיה. אני אומרת שכן.

אנחנו קובעים להיפגש במקום ציבורי, כי ככה אני מרגישה יותר בטוחה.

 

מגיע יום המפגש, אני יוצאת מוקדם כדי להיפגש איתו. עושה הכל מהר כדי לא להתחרט. כדי לא ללכת אחורה.

הוא מגיע עם רכב ושואל אם אני מוכנה שהוא יאסוף אותי, כי זה יחסוך זמן. אני מסכימה.

 

אני עולה על הרכב, ואז הוא אומר שהוא בן 37, שזה כמעט כמו 27. ושהוא בתהליך גירושין. מה שאומר שהוא עדיין נשוי..

נורה אדומה נדלקת, אבל אני מכבה אותה. אני לא יכולה ללכת אחורה עכשיו.

 

אנחנו בחדר, הוא שואל אותי מה אני רוצה לשתות, מוריד את האקדח ומתחיל לגעת בי. כן, יש לו אקדח, כי ככה זה במדינה הזאת.

הוא אומר לי לרדת לו ואני מצייתת. ואני לא אומרת לא.

אפילו שהוא יכול להיות אבא שלי מבחינת גיל, אפילו למרות שלעולם לא ראיתי גבר ערום לפני.

אני יורדת, והוא אומר לי לרדת עמוק יותר. אני לא יכולה, אז אני מתרחקת. הוא תופש לי את השיער ובכח דוחף את הראש שלי למטה. אני נחנקת.

ואני עדיין לא מסוגלת להגיד לא. כי אני כבר כאן, כי הוא חזק יותר, ויש לו אקדח, ואני בצד הלא נכון.

אני מדחיקה כל רגש.

אני מנסה להתרחק, לספור את הכתמים על התקרה בזמן שהוא עושה עם הגוף שלי מה שהוא רוצה.

והוא קורא לי זונה, זונה.. כי זה מה שאני.

עוברת שעה וחצי, הוא סיים ואנחנו מתלבשים. אני שואלת אותו על האקדח והוא אומר שזה החבר הכי טוב שלו עוד מימי הצבא.

 

אני נכנסת לדירה, שותפה שלי נמצאת בבית. היא שואלת מה נשמע ואני אומרת שהכל בסדר, ומכריחה את עצמי לחייך, אפילו שאני לא מרגישה ככה. אני לא מרגישה כלום.

אני נכנסת למקלחת כדי לשטוף את עצמי, ואני לא מעיזה להסתכל על עצמי, בטח שלא לגעת.

אני נגעלת מהגוף שלי. הוא כל כך מלוכלך.

 

אני נכנסת למיטה ולא מסוגלת לחשוב על כלום. לא מרגישה כלום.

אני יודעת שהיו סימני אזהרה, והתעלמתי מהם. היו נורות אדומות וכיביתי אותן

כל מה שקרה, קרה באשמתי.

לא אמרתי לא.

אין לי זכות לרגש.

 כי על טעויות משלמים

לדף הרשומה
| הוסף תגובה |
שתף
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל בעולם חדש אלא אם צויין אחרת