00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תבשיל גריסים עם עדשים.

היום חיפשתי תוספת פחמימתית. אבל אחת שעוד לא נמאסה עלי.

לקחתי את הגריסים ביד, וחשבתי מה אכין מהם?  פעם טעמתי במלון תוספת שהיתה עשויה מגריסים ותיבול. עד כמה שזכרתי- היא היתה טעימה.

החלטתי לנסות.  אולי סוף סוף בגילי המופלג אוציא מנה עם זכויות יוצרים למטבחי?

טיגנתי בצל (איך לא? ככה מתחילים כל תבשיל הגיוני)

הוספתי כוס גריסים. והמשכתי קצת לטגן.

כאן באתי להוסיף מים רותחים, אבל עפּססס התבשיל היה חיוור מדי. אז בסיר נפרד בישלתי חצי כוס עדשים ירוקות.

בנתיים הוספתי 2.5 כוסות מים רותחים לגריסים, ובישלתי אותן על אש נמוכה.

כשהעדשים נהיו רכות ומוכנות, סיננתי, שטפתי והוספתי אותן אל סיר הגריסים. ערבבתי ונתתי עוד כמה דק' בישול עם תיבול.

 

טעמתי והתלהבתי!!  יצא טעים עם מרקם מצוין!

 

אח"כ גיליתי שהאינטרנט מוצף במתכונים שכאלה. התגלית לא לקחה לי את חדוות היצירה וההמצאה.

אבל כן לקחה את גאוות היצירה. היה מי שחשב על זה קודם....

לדף הרשומה

מקלוני אורז עם גזר ופטריות.

התוספת הזו משמשת אותי, כשיש ארוע עתיר מנות. ואני מחפשת תוספת קלילה, מעניינת וטעימה. עם טעם נטרלי. שתלך ליד כל מנה-עיקרית-עם-טעם-חזק.

על כל הנתונים הללו, מנת המקלוני אורז- עונה.  אולי התמונה לא מאד מדברת. במציאות המנה הזאת מאד יפה, ואחרי הכל- כיף לאכול אותה :-)    <כי המקלונים הם חוטים דקיקים הרבה יותר דקים ממה שהם נראים בתמונה>

המצרכים:

1 חבילה מקלוני אורז. (קונים בסופר, באזור הפסטה, האורז וכדומיהם)

1 קופסת פטריות (שימורים).

2 בצל קצוץ .

3 גזר מגורד.

(שימו לב למתכון- 1,2,3,)

תיבול: אפשר מה שרוצים כמובן.

אצלנו במשפחה המנה הזאת הולכת עם  תיבול כזה: מלח, "סיבוב" רוטב צ'ילי, ו"שְלִינְג" רוטב סויה.

(כשאני מכינה לעצמי, אני מוותרת על הרטבים מטעמי בריאות. ואז אני מתבלת בתבלינים רגילים- מלח, פלפל, גריל עוף.)

 

אופן ההכנה:

מבשלים במשך דקה את מקלוני האורז, מעבירים למסננת, שוטפים מתחת זרם מים, ומסננים.

מטגנים בצל, כשהוא זהוב מוסיפים לו גזר ופטריות קצוצות. מטגנים גם אותם, וכשהם מוכנים- מתבלים לפי הטעם.

מערבבים את מקלוני האורז עם הירקות המטוגנים.

 

וכאן, אני מקווה שלא תקללו אותי... כי כל ההכנה באמת  קלה ומהירה. אבל הערבוב...  אוי, לשונאי ישראל...

עד... שעליתי על שיטה פרמטיבית אך יעילה להפליא.

חיכיתי עד שהכל יתקרר, שטפתי ידיים, וערבבתי עם הכלי הנפלא ביותר שיש- עם הידיים!

הו אז באמת הכל התערבב בקלות וביעילות.

 

הכמות לעיל מספיקה לגודל של תבנית ח"פ בינונית. (אני סופרת לפי תבנית, כי בארועים בד"כ מעבירים את האוכל לתבניות בשביל לחמם על פלטה. מה גם, שתבנית נותנת אומדן למס' המנות.)

למי שלא מכיר את המקלונים- הרי לכם תמונה של  מקלוני אורז לפני אפיה-

לדף הרשומה

פרוקטר אנד גמבל

פרוקטר & גמבל! יש לי היכרות ארוכה עם החברה הזו. נכון, בתור צרכנית פשוטה לא ידעתי את השם שעומד מאחורי המוצר. אבל הכרתי היטב  אחדים ממוצריה.

אני מודה, זוהי כתבה פרסומית, אבל היא אמיתית מכל הלב. אני עומדת מאחורי כל מילה שלי.

                                                                                     

הכרתי קודם כל, את טיטולי "פמפרס".

מאז שעליתי על כך, שכשילדי לובשים טיטולי פמפרס, אין לי צורך במשחה לתפרחת טיטולים. אני קונה ומשתמשת רק בהם!

ואני מתכוונת לתקופה של כ6 שנים! (3 ילדים...)

 

המוצר השני שגרם לי להתאהב בו, ולתהות מה יקרה אם יום אחד הוא יכלה מן היקום- "פיירי"! - סבון לכלים.

עוד לפני שידעתי שהוא מותג, קניתי אותו לפני מס' שנים בסופר, והתלהבתי! סיפרתי לכל מכרותי, חברותי ואחיותי.

אח"כ במשך הזמן, הבנתי שכולם כבר מכירים אותו, ואין לי שום יחודיות במטבח :-(

כשבת השש מבקשת להדיח כלים, אני מרשה לה.  כי אני יודעת שעם פיירי לא צריך לדעת מדי הרבה. הכלים בכל מקרה יצאו נקיים.

מן הסתם, גם אתם מכירים את חברת פרוקטר & גמבל, לא נראה לי שיש בית בלי לפחות אחד ממוצריה- כגון: אבקת הכביסה אריאל, מוצרי טיפוח השיער של פנטן והד אנד שולדרס, מוצרי מותג ג'ילט, אולוויז ועוד,

 

בימים אלו ממש. עד סוף חודש יוני. פרוקטר & גמבל יצאו במבצע: קונים ממוצרי החברה, נכנסים לאתר http://mom.mako.co.il,

מכניסים את הפרטים ויכולים לזכות. כל מוצר נוסף מגדיל את הסיכוי לזכות.

במה זוכים? באחד מ-100 חוגי ספורט לשנה עבור הילד - במתנה!

קבלו לינק לעמוד מרגש עם סרטונים שמדברים אלי כאמא- http://www.mako.co.il/Sports-olimpics2012/moms

לדף הרשומה

דור שני לזוועה. דור ראשון לנקמה!

להיות בת של ניצולי שואה (כתבה חברתי- אמא יהודית)

על השואה דובר רבות ועוד ידובר,  גם על ניצולי השואה ועל גבורת נפשם סופרו סיפורים רבים. אנו נמשיך תמיד לזכור את אשר עשה לנו הצורר היטלר – עמלק,

לא נשכח ולא נסלח !

אך היום נדבר על הדור השני לשואה, על הילדים של ניצולי שואה, עלי.

נדבר על איך זה להיות בת של ניצולי שואה.

להיות בת של ניצולי שואה זה תיק.

תיק שאת סוחבת על הגב מרגע לידתך, לאורך כל חייך.

תיק שעוצמת תכולתו משתנה ומתעצמת עם השנים.

להיות בת של ניצולי שואה זה עול. עול שלא היית רוצה לשאת אותו, שהיית מוותרת עליו – מצד אחד הלוואי ויכולת, אבל מצד שני אלמלא תשאי אותו  - תחטאי לעבר.

 

הורי בנו את ביתם על אפר וחורבות.

לאחר המלחמה הם שבו לעיר הולדתם - סאטמר (טרנסילבניה – רומניה), כשכל אחד מהם לחוד חיפש את בני משפחתו המעטים שנותרו לפליטה, שלא נספו.

מתי המעט שודכו זה לזה בהיכרויות בזק, המטרה הייתה לבנות בית, להקים משפחה. ביום ששי הקצר ביותר בשנה ערך אבי ז"ל - חזן הקהילה, 10 חופות וגם הוא נשא את אימי לאשה, הם קבעו את משכנם בסאטמר האהובה.

"בית שני" קרא לנו אבא. שלושה בנים ובת היו לו ב"בית ראשון"- שנחרב, שלושה בנים ובת – אני, בבית השני, שנבנה ביגון וביגע.

הורי קראו תיגר על היטלר ועל תוכניתו להשמיד את הגזע היהודי. נולדנו בזה אחר זה, כל ילד היה נצחונם הפרטי הקטן.

עלינו לארץ, הורים ושלושה ילדים, בראשית שנות החמישים.

באמתחתנו היו רק שמיכת פוך (דוניהו) לכל נפש, בגד נוסף לזה שעל גופנו ומעט כלי בית. המדינה שיכנה אותנו בצריף, במעברה שבהר כנען - בלי תנאים. ידי הזהב של אבא ומסירותה של אמא הפכו את הצריף לפינה חמה. גרנו שם עד שהשיגה ידו של אבי לקנות דירה בצפת.

הייתי השלישית מהארבעה. אחינו הצעיר נולד בטבריה.

מיום היוולדי ומיום שנקראתי בשם, התחלתי לשאת על כתפי הדלות את משא השואה.

"לכל איש יש שם  שנתן לו אלוקים ונתנו לו אביו ואימו" שוררה זלדה,

גם לי נתנו אלוקים, אבי ואמי שם - שני שמות, אך שמות אלו נתנה לי גם השואה:

יהודית בלומהשמי. יהודית הייתה סבתי, שנפטרה מרעב בגטו בעיר מגוריה נאדי באניה, בז' בסיוון בין טרנספורט (משלוח) ראשון לאושביץ לטרנספורטים שבאו אחריו. בלומה הייתה אשתו הראשונה של אבי, שעלתה בלהבות בקרמטוריום (משרפה)  באושביץ, עם ארבעת ילדיה – אחי, חמישה ימים לאחר מכן בי"ב בסיוון.

אני נושאת שם, שבאצילות רוח יוצאת דופן, הסכימה אמי לבקשתו של אבי להעניק לי. האם אתם מבינים את הגדלות של אמי?- - - הייתי יום יום ושעה שעה תזכורת חיה ונושמת בבית לאשתו הראשונה של אבי.

אמי ז"ל, עדינת הנפש, הבינה, שהשרשרת חייבת להמשך. גם בשם בתה היחידה. אפילו אם בשמי, אני מזכירה לבעלה - אבי ז"ל, את געגועיו לאשת נעוריו.

להיות בת של ניצולי שואה זה גם לדעת, שכל קריאה בשמך צובטת בלב ומעלה זיכרונות על אנשים אהובים שהיו ואינם עוד, על אנשים, שבאסון נורא קפחו את חייהם, זה לחוש בתת מודע, שאת חייבת להיות ראויה לשם שאת נושאת.

להיות בת של ניצולי שואה זה לגדול בלי סבא וסבתא, לדעת שסבא וסבתא יש רק אצל מי שזכו ולא עברו את הטרגדיה, או לשמוע על קיומם באגדות ובסיפורים.

להיות בת של ניצולי שואה זה לגדול בלי משפחה קרובה... קרובים רחוקים היו דודים שלנו וידידים ובני עיר - משפחה, כולם התארחו אצל כולם בחגים ובשבתות, כמו היו משפחה אחת.

והם אכן היו משפחה אחת – משפחת השכול הכאב והאבדן.

ואלה שמות:

סבא אברהם שלמה וסבתא יהודית. ילדיהם- דודי: מאשה, מינדל, ייטל בני זוגם וילדיהם.

סבא חיים ואשתו שיינדל. ילדיהם - דודי: שמואל משה, אלכסנדר ורייזל. סבא רבא יהושע ואחיו יוסף ואסתר, בני זוגם וילדיהם.

אחי: עזריאל יוסף בן -  10, צבי בן - 8  משה בן - 7  וגיטל בת שנה וחודשיים ואמם בלומה. 

אלו הם קרובי מדרגה ראשונה שנשארו שם, יחד עםעשרות בני משפחה ממעגל שני, מאות ממכרי הורי...הם עלו השמימה בעשן המשרפות, אפרם פוזר על אדמת פולין, נשארו מהם רק זיכרונות ומחלק מהם מעט תמונות.

אנו מדליקים נרות לזכרם בשבועיים שחורים משחור, בימים שבין כ"ח באייר לי"ב בסיוון. ה' ינקום דמם השפוך.

להיות בת של ניצולי שואה שאיבדו ילדים זה גם להיות אחות של אחים שמתו. זה להתגעגע אליהם.

כבת יחידה בין בנים בלי אחות... זה לערוג לאחות שאין לי... שהייתה לי... שאיננה... כי לקח אותה היטלר...

זה לחלום על אותה אחות שוב ושוב ולקוות שאי פעם היא תופיע ושוב תהיה לי, אך לדעת שהחלומות אך שווא ידברו.

את האמת ידעתי מסיפוריו של אבא. אותם הקליט גם בעדותו ב"יד ושם", להלן תמצית:

עד הנסיעה ברכבת לאושביץ עם המשפחה בכלל לא ידעו מה קורה. אבא אמר לאשתו: "בלימו, אני מודה לך על 11 השנים היפות שהיינו יחד... כל הנסיעה הזאת לא מוצאת חן בעיני...אם פגענו אחד בשני, עכשיו הזמן לסלוח, כי אני לא יודע לאן ולמה זה יביא".

היא הרימה את ידה וליטפה אותו "נפתלי שלי, סלחתי, סלח לי גם אתה... אבל עוד נתראה..."

...ברגע שירדו מהרכבת, היו צעקות, היו מכות והפרידו בין המשפחות לצלילי "ולס הדנובה" בשריקתו של מנגלה. הנשים הלכו עם הילדים.

מאז הוא לא ראה אותם... לעולם לא - - -

- - - עשן היתמר מהמשרפות...

"מתי נראה את המשפחות שלנו?" - שאלו,

"תסתכלו לשם, הנה המשפחות שלכם"...- הם נענו תוך כדי הצבעה לעבר העשן.

זו הייתה האמת המרה:

סבי, דודי, דודותי, בני דודים...אחי...אחותי...כולם נמוגו בעשן...באושביץ.

...היא לא תחזור...אחותי...

 

מיום שאני זוכרת את עצמי, מיום שהבנתי מילים ופשרן, בגיל בו ילדים רכים מתרפקים על אגדות, על סיפורי צדיקים, על פיות, מלכים ונסיכים, ידעתי על היטלר, הכרתי את מעללי מנגלה, שמעתי על אייכמן ועל צוררים נוספים. המושגים קרמטוריום ויום זיכרון היו לחם חוקי. אלו היו הסיפורים ששמעתי לפני  השינה.

אבא לא הפסיק לדבר על השואה אבל אמא שתקה אותה – השתיקה הייתה רועמת. בימים היו אלו הסיפורים של אבא שליוו אותנו, ובלילות זעקותיה של אמא שבקעו תוך כדי שנתה בגלל חלומות הזוועה וקולו המהסה והמרגיע של אבא: "ששש, זה רק חלום..."

 

מילדותי המוקדמת בצפת אני זוכרת מעט מאוד ילדים שהיו צאצאים של ניצולי שואה.

הניצולים, אנשים מבוגרים וכפופים, בודדים וערירים, הסתובבו בינינו מרירים ושותקים. הם דמעו ודיממו בסתר ואת היד עם המספר הקפידו לכסות.

הייתה זו בושה להיות ניצול שואה, "אבק אדם" כינו אותם, "אנשי סבון" קראו להם, "הלכתם כצאן לטבח" הטיחו בהם. הרגשתם הייתה, שהמכה הנוראה הזאת הגיעה להם.

אף אחד לא רצה להקשיב ולהאמין שזוועה כזאת קרתה.

על כן הם בחרו  לשתוק, לשתוק ולהדחיק.

גם אני יחד עם ניצולי השואה כאבתי את הכאב ונשאתי את הבושה.

 

בזיעת אפיו השיג אבי איש החינוך לחם, שיהיה לנו כל מה שצריך. הוא היה נוסע מידי בוקר באוטובוס המקרטע לישובים הסמוכים לצפת, ללמד תורה עם דרך ארץ בילדי ישראל. כשרווח מעט עברנו לדירה קטנה בשכונה בפאתי בני ברק – משאת חלומם של הורי, בה קיוו שחינוכנו יקל ואכן, קבלנו חינוך מעולה – נאה בעיני אלוקים ואדם.

גם מבני ברק המשיך אבי לנסוע קילומטרים רבים מדי בוקר ללמד ולהביא פרנסה.

הפרנסה לא הייתה בשפע. אמי, שנשארה בבית – הייתה עקרת בית למופת, טרחה סביבנו ולא חסר לנו דבר: לחם לאכול ובגד ללבוש. עטפו אותי ואת אחי באהבה וב"צמר גפן" הגובלים בחרדה.

לכן, להיות בת של ניצולי שואה זה להתחנן לצאת לטיולים עם תלמידות כיתתי. הפחד שמא יקרה לי – או לאחי משהו ח"ו, היה גדול מנשוא, זו הייתה חרדה אמיתית ובלתי ניתנת להרגעה.

זה לדעת, שכל איחור בהגעה הביתה בזמן המיועד, מכל סיבה סבירה אחרת - שלא באשמתך, אמא מחכה על יד החלון דקה אחרי הזמן המיועד וסופרת את השניות עד שהיא רואה את צילך וכך בטוחה ששלום לך.

 

זה גם לאכול כל מה שהוגש לנו, לא להותיר וחלילה לא לזרוק, כי "הילדים שמתו שם היו שמחים לאכול את מה שנותר לנו בצלחת..."

 

להיות בת של ניצולי שואה זה לחוס על ההורים.

היינו ילדים טובים, באמת טובים, לא הרגשנו זכות להתנגד ולמחות על אף שכבני נוער רגילים היה לנו על מה, צר היה לנו לצער את הורינו הכואבים ולהכאיב להם עוד.

 

דברים השתנו במהלך השנים. היחס לשואה ולניצוליה קבל תפנית.

האם היה זה משפט אייכמן שהביא לתודעת הציבור את הזוועה ומשמעותה?

האם היו אלו השילומים שקיבלו מגרמניה ובזכותם הכלכלה בישראל פרחה?

בימים ההם, הוסר מניצולי השואה הכתם.

הם תרמו בגופם ובממונם לבניין הארץ ושגשוגה והחלו להרים ראש.

אנשים התחילו לדבר ולספר והפסיקו להתבייש במה שקרה.

 

על אף היותם ניצולי שואה, הורי לא התרווחו על חשבון כספי שילומים. אבא לא הסכים לסחור בדם ילדיו. אמא, שהגישה בקשה לפיצויים בגלל בריאותה הלקויה, "זכתה" לבנות ולרהט את בתיהם של  עורכי הדין ...ששלשלו לכיסם דמי טרחה רווים בכאב... וקבלה רק תשלום חודשי מזערי, שהקל מעט על זקנתה.

 

תשומת הלב שהתחילו להרעיף על יוצאי השואה לא נשאה חן בעיני כל הציבור כולו. היו מי שלא ראו בעין יפה את מצבם הכלכלי המשתפר של משפחות, בעקבות השילומים מגרמניה והם הביעו זאת גם בכעס.

 

משום כך, להיות בת של ניצולי שואה בתקופה זו, היה גם הרמת ראש, אבל גם ספיגת מכות כואבות מהעבר השני.

- ואני - גם אני ספגתי מכוס התרעלה:

"חבל שהיטלר לא רצח את כולכם !" צעקה עלי אמה של חברתי בגלל מסטיק שזרקתי ובטעות נדבק בשערה...

...זו היתה החבטה שסגרה אותי.

נאטמתי...

...תלו את אייכמן,

ומבחינתי -

  • לא רציתי לדעת יותר...
  • לא רציתי יותר להיות בת של ניצולי שואה...

אטמתי את עצמי לקול השואה,

התנכרתי למוצאי.

 

 באותן שנים, בגרתי, נישאתי, ילדתי ילדים וכל אותו זמן המשכתי לאטום אזניים לכל הקשור בזוועות השואה.

ילדי –  לא אבו לשכוח, הם שאלו שאלות, אך לצערי, לא אני נתתי להם תשובות ... לא יכולתי...

עד לפטירתו של אבי,

או אז הבנתי ששגיתי, כאבתי על שנות ההתכחשות, הצרתי על שאלות שלא שאלתי ועל תשובות שלא קבלתי, על הצער שאולי צערתי באטימותי.

אז שאלתי את אמא,

אך היא  המשיכה לשתוק...

 

התעניינות נכדי הגבירה את רצוני לדעת עוד ועוד -

אבל אמא המשיכה לשתוק...

גם הם שאלו אותה -

אבל היא שתקה...

היא הלכה לבית עולמה וכבר אין לי את מי לשאול...

 

... ואני ממשיכה לשאת בכאב ובגאון את התואר "בת של ניצולי שואה" - אשר בגבורתם השקטה שמשו "מגש הכסף", עליו הוגשה לדורות הבאים תקומת ישראל בארצו.

יהי זכרם ברוך.

לע"נ אבי נפתלי בן אברהם שלמה ואמי פראדל בת חיים ז"ל
 

לדף הרשומה

עיבוד רגשי לילדים בני 5.

זהו דף תרגול קריאה שבן ה5 הביא מהחיידר. אחרי שבוע של אזעקות.

אני מעריכה את המלמד על הצעד החכם.

 הוא לקח סיפור מחיי הילדים. גרם להם לדבר על מה שהם חוו.

והעיקר- הסיפורים הקלילים עוזרים להם לראות את האזעקות באופן קליל יותר.

שאפו!

מצד שני זה לא נעים לראות איך האזעקות הפכו לחלק מהשגרה. לנושא בנאלי כמו "דן הלך לגן, אמא קנתה לדן בלון".

 

לדף הרשומה
קוביית רשימת הרשומות
קוביית אלבום
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פ י ל פ ל י ת אלא אם צויין אחרת