00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

...וזה כל מה שיש

~ פירוש גנגי. כי לא רק לרש"י מותר ~

הבשורה על פי ד"ר מה-שמוק

פרולוג
 
היום ביקרתי את דני. דני ייזכר תמיד לטוב כגבר הראשון שהתעניין בי בעודי שרועה על הכורסות התכלכלות של האונקולוגית, מחוררת-ורידים ומחוברת לשקיות נוטפות רעל. הוא לא רק התעניין, הוא אפילו הצחיק אותי. פלא שהתאהבתי בו? בימים אלה דני כותב טור שבועי ב-YNET ומספר לעולם את כל הדברים שנורא לא נוח לשמוע, אבל כשהם כתובים כמו שהוא כותב אפשר לצחוק מהם. אז אני יושבת איתו ועם אשתו המקסימה, עֵזֶר בעדו (היא ממש, אבל ממש לא נגדו ), וכמו בשיר על בית ההבראה - מדברים... וצוחקים.... ומקשקשים... - ואז עולים גם כל מיני זיכרונות מהאזור המסורטן - חלק משותפים לי ולדני, וחלק פרטיים, אבל מסתבר שגם אלה הפרטיים לא זרים למי שעבר את מה שאנחנו עברנו.
וככה נזכרתי, וסיפרתי לדני ולאשתו, איך רופא המשפחה שלי בישר לי שיש לי סרטן.
 
*  *  * 
 
זה היה יום חמישי אחרי הצהריים כשהרגשתי את הגוש ההוא, ובזכות אמא שלי (אופס, אבל זה גם בגללה...) שלימדה אותי תמיד איך לבדוק את עצמי ומה הסימנים של גוש שהוא באמת סרטני לעומת גוש שפיר - ידעתי מייד. בלי להסס שנייה קבעתי תור למכון ממוגרפיה בעיר הקודש (כי שם היה לי כבר תיק והעדפתי מקום מוכר), ובמהלך השיחה איתם הבנתי שצריך הפניה מרופא, וכך צלצלתי וביקשתי תור דחוף אצל רופא המשפחה שלי. הרופא הזה ראה אותי עד אז אולי פעמיים, בנסיבות של מדידת לחץ דם או בקשת טופס לבדיקות שגרתיות. כשבאתי אליו באותו יום היה לי די ברור שיש לי סרטן, אבל זה לא גרם לי לצאת מגדרי. נהפוך הוא - כלפי חוץ הייתי רגועה מאוד; כל מי שמכיר אותי יודע שדווקא במצבי לחץ אימתניים אני מיטיבה להפגין שליטה. - יש לי גוש בשד, דוקטור. אני חושבת  להחליף מזל. קודם הייתי דגים, נראה לי שאני הולכת על סרטן, אמרתי. הרופא שתק ארוכות. הוא לא שאל כלום, ואפילו לא ביקש לראות את הגוש או למשש (הֵי, וזה היה בציצי!) ובכלל הוא נראה כמי שחוסר-הידע שלו להתמודד עם מה שאמרתי, ובעיקר עם הטון הסרקסטי שלי, שיתק אותו. היות שהוא לא שאל כלום, ואני הרגשתי צורך לארוז את החרדות במילים, התחלתי לפרוס בפניו את כל ההיסטוריה המשפחתית - אמא שלי - סרטן שד, פעמיים, אחיה - סרטן, לא יודעת איזה + מוות, אחותי - סרטן המעי הגס + מוות. - אז מה היה לנו כאן, דוקטור? ארבע מנות סרטן עם תוספות כימיות ושתי מיתות? כמה זה יוצא לנו בסיכויים?  אה?
הדוקטור, אומלל בעליל מסיכויי הנקלשים והולכים למול עיניו,  תפס את ראשו בשתי ידיו, ובהבעה של יאוש עמוק מלמל רק  - אוי ואבוי! אוי ואבוי! זה באמת נורא, אוי ואבוי! - עד שהרגשתי שאני חייבת לעודד אותו, ואמרתי - דוקטור, לא נורא, העיקר הבריאות!  אבל משום מה זה לגמרי לא עודד אותו. גם לא הצחיק. ואז הוא שאל אותי - אז מה עושים עכשיו? - חשבתי שאתה אמור להגיד לי מה עושים, לא? אבל אם אתה כבר שואל, נדמה לי שממוגרפיה, אמרתי. ואני צריכה הפניה. הוא נתן לי הפניה בלי שבדק אותי, בלי שאפילו התקרב (סרטן זה מדבק?   לא אמרו לי על זה כלום....)  ובאופן כללי הגעתי למסקנה שהוא מתקשה להתמודד עם הסרטן שלי.
 
למחרת בבוקר עברתי ממוגרפיה, אולטרסאונד וביופסיית-מחט. הרופא שדגם אותי לביופסיה היה אופטימי, דווקא, בניגוד אליי, אבל כשלא קיבלתי תשובה בימים שאחרי כן והזמן חלף, הרגשתי שאולי בכל זאת טעיתי, ושמחתי שלא סיפרתי לאיש.
ואז, שישה ימים אחרי הבדיקה, ביום חמישי באחת וחצי בלילה, בזמן מפגש של פורום תרבות עברית, הצצתי בטלפון הנייד שלי לראות אם אולי חיפשו אותי מהבית, וגיליתי שיחה שלא נענתה בשעה 22:30. המספר היה מוכר לי - זה היה מספר הטלפון של הרופא שלי.  באותו רגע הבנתי סופית שמעכשיו כשידברו איתי על סרטן לא יתכוונו ללובסטר, אבל לא אמרתי כלום והמשכתי לשוחח עם החברים מהפורום כאילו לא היו דברים מעולם. חזרתי הביתה לפנות בוקר. בלאו הכי לישון כבר לא יכולתי, והיינו צריכים לצאת מהבית לפני שבע, כי לבת שלי היו מבחנים בירושלים ביום שישי בבוקר.
 
בשמונה בבוקר התקשרתי למרפאה, מהדרך. עצרנו איפשהו ואני ירדתי מהאוטו כדי להתקשר.  המזכירה של הרופא אמרה שהוא טרם הגיע למרפאה. ביקשתי שיתקשר אליי ברגע שיגיע. הסברתי לה שהוא חיפש אותי אתמול ושזה כנראה בעניין תשובה מהמעבדה הפתולוגית. הסברתי גם באיזו בדיקה היה מדובר ושאני בחרדות. היא אמרה ש-כן, ודאי, הוא יתקשר ברגע שייכנס, ואחרי שעה צלצלתי שוב, ושאלתי אם הרופא כבר הגיע. כן, אמרה. הוא הגיע לפני שעה, בערך, אבל אין לו זמן כרגע, הוא יתקשר ברגע שיוכל.  - תגידי לו שאני חייבת תשובה, תגידי שאני בחרדות, שזה מאוד דחוף, למה הוא לא יכול להתפנות בשביל לתת לי תשובה?  היא לא ידעה לענות לי, אבל הבטיחה שתמסור לו.
 
אני צלצלתי כל חצי שעה. הרופא שלי לא החזיר לי תשובה. המזכירה התעצבנה עליי והתחילה לסנן אותי. הרגשתי שאני מאבדת שליטה. בת אחת שלי הייתה בבחינות, והשנייה הסתובבה איתנו בקניון או בכל מיני מקומות אחרים שלא הייתי מודעת להם לגמרי באותן שעות - ואני יצאתי מדעתי. הרופא שלי התעלם ממני כמו מאוויר רע שלא רוצים לנשום. הרופא שלי התעלל בי.
 
בשלוש וחצי (יום שישי - כן?) הבת שלי גמרה את הבחינות וירדה במדרגות שמולי בחיוך גדול - הבחינות הלכו יופי! באותן שניות צלצל הטלפון שלי, ועל הקו היה דוקטור מה-שמוק. סימנתי לבת שלי שאני חייבת לצאת לרגע  כדי לדבר בשקט, והקשבתי לקולו השקט והמהוסס של הרופא שלי אומר לי - אהההה... רציתי להגיד לך שהגיעו התוצאות של הביופסיה שלך. - כן? אמרתי,  באמת? ואיך הן?  - אההההה...  לא טובות, אמר, ושתק.  -לא טובות? מה זאת אומרת לא טובות?  -אהההה.... הן... לא ממש טובות.  - אז מה יש לי, דוקטור?   -השתלט עליי השד הרע שבתוכי-  אהההה... השתררה שתיקה מעברו השני של הקו  - דוקטור  -השד הרע שבי זקף ראש בחמדה-  אתה רוצה להגיד לי שיש לי סרטן?!!!!  - אההה.... כן...  - אמר הרופא שלי, וכמעט ריחמתי עליו, אבל רק כמעט -  אז תגיד את זה, דוקטור. אני רוצה לשמוע את זה ממך!  הרופא שתק. - זה לא קשה, דוקטור. תגיד "יש לך סרטן". אני רוצה לשמוע את זה ממך. מגיע לי, אחרי שחיכיתי לזה מהבוקר בזמן שאתה חילקת אקמולים לאנשים מצוננים, כי זה הרבה יותר חשוב ורציני מסרטן, כי מצבם הנפשי חייב שתדבר איתם בדחיפות, ומצבי לא.
הרופא שתק. - טוב, לא רוצה להגיד אז לא, אמרתי. ומה עכשיו?   - תבואי ביום ראשון ואני אכין לך אצל המזכירה שלי הפניה לכירורג, הוא אמר.
לא סיפרתי לבנות שלי. סיפרתי רק לאיש שלי. אלה הם חייו, ואלה הם חיי. אלה תפילותיו, ואלה תפילותיי. כאן מול שתי עיניי עברו חייו וגם חיי.
 
ביום ראשון בבוקר המזכירה של הרופא שלי נתנה לי העתק של הפאקס שנשלח מהמעבדה הפתולוגית. בחנתי אותו היטב, ולפתע ראיתי את התאריך וחשכו עיניי: ביום שישי אחרי הצהריים הרופא שלי צלצל כדי לבשר לי שיש לי סרטן. התשובה, ברורה, חדה וחד משמעית,  הייתה בידיו כבר ביום שני בבוקר.
 
 
    *  *  *
 
אפילוג
 
הוד דוקטורותו, רופא משפחה ותיק וידוע, לא התקשר אליי מאותו יום שישי בשלוש וחצי אחרי הצהריים ועד עצם היום הזה אף פעם אחת, ולו כדי לברר שאני עוד בין החיים.
את האופטימיות ואת שמחת החיים שלי אני חבה לעובדה שאני לא רואה אותו יותר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

30 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גנגי אלא אם צויין אחרת