00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סין: בחזרה למשבצת הראשונה

משולש הגבולות

אמר פעם מישהו חכם ויפה ממני:*

       "אני לא שותה קפה אני שותה תה יקירתי
          
אני אוהב את הטוסט שלי צלוי על צד אחד
                         
את יכולה לשמוע את זה במבטא שלי
”I`m a Chinaman in Bangkok                                 

אין כמו לקום ב-6:45 בבוקר, להילחץ, לסדר את המיזוודה, להכין את התיק, לפתוח שוב את המיזוודה, להוציא הכל, לסדר שוב מחדש , לחפש את הדרכון, כרטיסי הטיסה, הכסף התאילנדי, הכסף הסיני, המפתח של החדר, המפתח של המזוודה והמפתחות של הצוללת. לרדת לקבלה, לעשות צ`ק אאוט, להזמין מונית, להתווכח על המחיר, לקוות שלא יהיו פקקים למרות שיצאת 3 שעות לפני הזמן.... להגיע לשדה שעתיים לפני הזמן, ולגלות שהטיסה מתעכבת בשעתיים !

לפחות יש  קצת זמן לכתוב...הזמן בין הטיסות וגם ההפוגה הכללית בכתיבה בחודש פלוס האחרונים , הם גם הסיבה שאם מישהו רוצה לקרוא כאן את הכל מהתחלה ועד הסוף הוא צריך להדפיס את זה...

מוכנים?


 שוב נקראתי למשימה בעורף האויב ולא מדובר בירון זהבי ומלחמתו בבריטים או חלילה לנו, בסיוע לאמריקאים במרדפם אחרי אוסמה בן-לאדן במערות הטורה-בורה,  או שומו שמיים ביחידת חילוץ מטכלי"ת באזור הבונקרים של נסראללה. מדובר על נסיעת עבודה לאזור הקרבות במינמאר (aka בורמה), ומנוחה קלה בעיר בנגקוק שבתאילנד. בקצרה אומר שנסעתי לבדוק מדוע מספר הזמנות התעכבו בצורה משמעותית ולעזור במספר בעיות טכניות.

 

הבריכה במלון: בוקר אחד במקום להתעורר ב-7:30, התעוררתי ב-6:30. עשיתי גלח"צ והתקשרתי לקולגה התאילנדית שתרד ללובי לארוחת בוקר, היא שאלה מה השעה ועניתי שכבר 8:15. מהלובי התקשרתי אליה שוב פעם כי היא עוד לא הגיעה. משבוששו המארחים להגיע, אכלנו לבד ולא הבנתי איך כבר 9:10 והם עוד לא הגיעו...שאלתי בלובי ואמרו לי שרק 8:10...איזה דביל אני...בתאילנד השעון הוא שעה קדימה מסין ובמיאנמאר הוא חצי שעה קדימה מתאילנד, כנראה שזה בילבל אותי...לפחות היה לי זמן להסתובב בבריכה.


פחות בקצרה אוסיף שמיאנמר נמצאת תחת שילטון צבאי משנת 1989, שגם אז שונה השם באנגלית למינמאר ("ארץ הזהב") במקום בורמה. מיאנמאר גובלת גם בסין וגם בתאילנד ואני, מפאת קישורי טיסה, נאלצתי לטוס דרך בנגקוק.

הנה קצת מידע על מיאנמאר:
אנגלית

עברית 


מינמאר היא מקום מדהים, גברים ונשים לבושים בחצאיות צבעוניות והכל ירוק מסביב. נוסעים כמו משוגעים כמו בכל מקום באסיה אבל התוספת המיוחדת כאן שגם ההגה ממוקם באזור משתנה, פעם בימין, פעם בשמאל, לפי הנוחות. הנהיגה בעיקרון בצד ימין של הכביש אבל גם זה נתון לפרשנות. השלטון הצבאי מחזיק בכל הכנסות עסקי הסמים, אבנים יקרות ומשאבי טבע אחרים והגנרלים חיים בטירות פאר. מי ששולט בתעשייה המקומית הם בעיקר סינים, ואם לא אז טאיוואנים או מלאזים, הכל נשאר במשפחה. יש להם 2 מטבעות מקומיים, האחד הצ`אט (KYAT), והשני הוא ה- FEC Foreign Exchange Certificate, שטרות מונופול שערכן שווה לערכו של הדולר. שדה התעופה נראה כמו תחנת אוטובוס, אבל עובדה, עדיין ממריאים ונוחתים. עצה שלי לשלטון הצבאי, תתחילו לשפץ...


 שטרות מונופול

שטרות הדולר המקומי "המזויפים" - FEC


יצאתי למשימה בלב כבד אבל בידיעה שאת סוף השבוע אעשה בבנגקוק, אני חושב שאני הישראלי היחיד שעדיין לא היה שם. בהלוך העברתי לילה בבנגקוק, שכלל ארוחת ערב תאילנדית חריפה וטובה עד 2 בלילה, ואח"כ החלטתי שכבר מאוחר כדי לישון אז נשארתי ער עד הצ`ק אאוט ב-5 בבוקר. מ-5:30 עד 7:30 ישנתי על ספסל בשדה התעופה, עם הרצועה של הלפ טופ מתחת לצוואר, כמו הנשק בטירונות.

 

בקיצר, הגעתי למינמאר אבל הייתי כל הזמן בחברת סינים, יותר נכון טאיוואנים, כפי שהם התעקשו להיקרא. ישנה גם אוכלוסיה סינית גדולה מאד שהיגרה למיאנמאר במאות השנים האחרונות מאזור מחוז יונאן, והם עדיין מקפידים להינשא בינם ובין עצמם ושומרים על השפה הסינית, מה שעשה את התקשורת לקלה יותר עבורי. השפה המקומית לא נשמעת לי דומה לכלום, אני לא מבין כלום ולא הצלחתי לזכור כלום ממה שלימדו אותי, עד כדי כך. האנשים עצמם מאד פשוטים וכפי שהסבירו לי מארחיי: "מספיק להם שטר של 100 צ`אט בכיס ולשחק כדורגל פעם ביום והם מבסוטים". אני נחשפתי לאנשים בישניים, לא קולניים וידידותיים מאד, אך עם זאת לא נועצי עיניים כמו חבריהם מממלכת האמצע. אותי שיכנו במלון 5 כוכבים שמחירו ללילה ירד מ-130$ ל-80$ לאחר לחץ פיזי מתון מצידי.

 
 
נוף מהמלון

הנוף מחדר המלון ביאנגון, מיאנמאר

כיוון שהייתי צמוד לסינים, כפי שאני מתעקש לכנות אותם, סדר היום התקיים כמו במיילנד: אני מנסה לשמור על תוכנית מסוימת והם משתדלים לחבל בה, ולהיצמד לצד הטיקסי, ארוחות, טיולים ובילויים. הגעתי למינמאר ולקחו אותי לאכול אוכל סיני, אם לרגע התגעגתי. למרות הכל היה לא רע על אף רגלי התרנגולת שפתחו את הארוחה. בלילה הלכנו לקריאוקי וראיתי את כמויות הכסף שנשפך שם על שולחנות עמוסי משקאות, תופינים למיניהם ושירים שלא נס ליחם. שיחקתי את המשחק ונתתי ביצוע מרטיט לבבות ל-2 שירים סיניים. סירבתי בנימוס לבחור מעשרות הבחורות שהציעו לי בתואנה שאני עייף...

 

התקשורת בבורמה נשלטת באופן טוטאלי ע"י המשטר ואם אתם חושבים שבסין יש צנזורה, חכו שתגיעו למיאנמאר. כדי להתחבר לאינטרנט צריך להתחבר ל-PROXY, שאני לא ידוע בדיוק מה זה אומר אבל המשמעות היא שהם יכולים לראות את כל מה שאתה רואהבמחשב ולחסום את הגישה לאתרים רבים. Yahoo ו-Hotmail לא עובדים, דווקא האתר של תפוז עבד...  עוד טריק ישן אך אפקטיבי הוא לנתק את האינטרנט בכל כמה דקות. נסו לכתוב אימייל שכשאתם באים לשלוח אותו אתם מקבלים הודעת שגיאה וכל האימייל המושקע הלך קאפוט. מעצבן? קצת. בא לכם להרוג מישהו? הרבה. לכן הצטברה לי כמות אימיילים של כ-70 ליום...

 

ביום השני לאחר שביצעתי את עבודתי בהצלחה ביקשתי לחקור קצת את השווקים המקומיים. החלטתי שאם ברומא התנהג כמו רומני, אני קונה חצאית. לאחר חיפושים רבים מצאנו שוק שגם המתורגמנית הסינית שלי לא הייתה בו אף פעם (רק לשם ההבהרה, לא מתורגמנית מבורמזית לאנגלית, אלא מבורמזית לסינית, היא לא ידעה מילה באנגלית, אבל היא נצר למשפחה סינית...). ראיתי כמה בדים נחמדים ושאלתי כמה עולה.קיבלתי את המחיר בהבנה ואז המוכרת שאלה למי החצאית, ענינו שעבורי, ואז היא ביקשה להוסיף מאה צ`אט כי הבד לא מספיק... מיד נכנסתי למשטר דיאטה רצחני. עד הערב. לפני הארוחה עוד עברתי שיעור איך ללבוש את החצאית הזאת, ולאחר כ-50 ניסיונות הוסמכתי רישמית.

 

בלילה האחרון שוב יצאנו לאכול והפעם אוכל קוריאני, שוב היה לא רע בכלל על אף שנאלצתי לשתף פעולה עם משחקי ה-干杯 )ganbei, "לייבש את הכוס" – "לחיים") המטופשים שלהמארח הטאיוואני. את ההמשך עשינו ב-3 מועדונים שהייתי מדרג לפי כמות הזונות שהייתה בהם:

100% מהבחורות זונות (" יו וואנט סליפ מי טונייט?"; "נו!")

- ללא זונות 

-  50% זונות – זה המקום הכי מסוכן לדעתי, אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה יבוא לך...

אחרי כמה פיהוקים החזירו אותי למלון. ביקשתי לצאת כשעה וחצי לפני הטיסה והמארח התעקש שמספיקות לנו 45 דקות. התעקשתי בחזרה. בבוקר הגענו לשדה לשדה והוא אמר לי "אתה חכה פה, אני נכנס להוציא לך כרטיס". לקח את הבחור את המיזוודה, נכנס פנימה ועשה צ`ק אין תוך חמש דקות.

 

כעבור כשעתיים הייתי בבנגקוק, עיר ההוללות, בירת הקרחנות שלהמזרח, המכה של התרמילאים, המדינה של הסטלנים, וירושלים של החב"דניקים. שלא לדבר על "בתולות נוכריות המשתזפות בלבוש חווה אימינו...וזה עוד כלום כבודהמשגיח".

התמקמתי במלון 4-5 כוכבים במקום די מרכזי (נראה לי...) ואם אתם חושבים שירדתי למטה לבוש בשרוואל דקיק, כפכפי אצבע, כשעל שפתי תלויה סיגריה זולה והראסטות מתנפפות ברוח, כשעל כתף אחת תלוי תיק בעבודת יד תאילדית ועל הכתף השניה התאילנדית שהכינה אותו, יש לכם טעות חמורה. קודם כל התיישבתי לענות על כלהאימיילים שלא הספקתי לענות מהפיסקא השישית.

 

המלך ראמה ה-9: מביט עליך מכל עבר בתאילנד. הערצה חסרת מעצורים, משהו כמו נינט אצלינו


כעבור כ-3 שעות החלטתי שלשבת בסוף שבוע בבנגקוק ולענות לאימיילים הם מעשה שסותר את ההיגיון הבריא של כל יצור ששרד אלפי שנות אבולוציה. הרמתי טלפון למר בנגקוק. מר בנקוק התגלה כאדם חביב והתברר לי שהוא גר כ-400 מטר מהמלון שלי. הוא הזמין אותי ל"על האש" (אך, כמה זמן לא שמעתי את המילה הזאת) אצלו באותו ערב. כעבור שעה הוא חיכה לי למטה עם האוטו. מר בנקוק גר בקוטג` 3-4 קומות (התבלבלתי בספירה) בסימטא חביבה.

לשכנים הייתה תמונה גדולה של מלך תאילנד על השער, ומשום מה חשבתי שאולי הוא, המלך, גר שם. בכלל בתאילנד המלך מביט אליך מכל עבר וכולם משבחים אותו ומעריצים אותו. אני שלא מבין על מה המאומה, ובכלל את הקונספט הזה של מלך, מנצל כל הזדמנות להסתלבט על העובדות התאילנדיות שלי, כמו הפעם שהצעתי לנסיכה לעבוד אצלינו במקרה והיא לא תקבל את כס המלוכה...אותם זה לא מצחיק והם נפגעים עד עומקי נישמתם, בכבוד...

 

באותו ערב פגשתי קבוצה ישראלית שגרה בתאילנד כבר זמן רב, בין חצי שנה ל-10 שנים. היה ערב נהדר והשהות בקרב ישראלים הפיחה קצת רוח חיים בחיי האפרוריים בנינגבו והייתי מוכן  לקרוע את הכרך ההומה ביום שלמחרת...
 

התאילנדית הבילתי נילאת, TA, בחנות כובעים שגם ממנה יצאתי בנזק


את יום השני ניצלתי להסתובבות עם המדריכה הפרטית שלי, שחזרה מיום נוסף במינמאר, הלא היא התאילנדית הבלתי נילאית, TA (בעלת המשפטים: "omri, you don’t understand me" עשרים פעם ביום ו- "omri, why you complain me all time?"  שלושים פעם ביום; או, “laoban gei wo qian”, בסינית רצוצה). היא הגיעה למלון ובמקום לעלות אליי לחדר להניח את המזוודה ולצאת, היא הייתה חייבת לשאול בקבלה איך עולים לחדרים. כמובן שבקבלה חסמו אותה בתואנה שאם היא לא אורחת המלון והיא לא יכולה לעלות לחדרים, כך שנאלצתי לרדת ולשוחח עם מנהל המשמרת שירשה לה לעלות. המאמצים לא עזרו בכלום, גם לא כשהסברתי לו שאנחנו חוזרים מבורמה וחייבים לנהל ישיבה בת 30 דקות, אולי להיכנס לאינטרנט, ואח"כ לצאת...שוב דבר לא עבד על הבן זונה, גם כשאיימתי שאני לא אבוא יותר למלון הזה; "סורי סיר, איטס אגיינסט הוטל פוליסי, יו כאן סיט אין דה ביזנס סנטר". הרגשתי דביל להמשיך את הוויכוח ולקחתי את המזוודהשלה בעצמי לחדר. אולי העובדה שהייתי עם ברמודה וכפכפים לא פעלה לטובתי...
עוד נקודה למחשבה היא שכל הזרים הסתובבו שם עם תאילנדיות שנראות צעירות מהם לפחות ב-20 שנה, ורק אני הסתובבתי אם אחת שנראתה כמו סבתא שלי....

משם הלכנו לשוק הגדול ביותר שהייתי בו בחיים שלי, צ`טוצ`ק, או משהו כזה, שמהווה מלכודת מסוכנת לכל מי שמזומנים מצויים בכיסו ואינו שולט על קצב יציאתם מהארנק... חרשנו את השוק הזה שעות וחיפשנו כל שטות אפשרית שיש להציע, ויש שם המון להציע. אני לא מגזים, אבל זה השוק המגוון, המעניין, המדהים, וה......חם! ביותר שהייתי בו בחיים, זו הסיבה היחידה שמונעת ממך להסתובב שם שנים...

 

אני מבצע טקס מסורתי של החלפת מתנות בקאוסאן


להיות בבנגקוק ולא להיות בקאוסאן, אין מצב, אני חייב להיות שם... נסענו לשם והתגלה בפני מדרחוב לא ארוך במיוחד מלא תיירים ודוכנים. מה אני אגיד לכם, כמו שתאילנד של הישראלים נראית בעיני, ככה בדיוק זה היה. דוכני אוכל, דוכני תכשיטים וצמידים, מסעדות קטנות, פאבים, והמון המון בחורות תאילנדיות. אני חייב להודות שלא ראיתי יותר מדי ליידי בויז, או שלא הבחנתי בהן, או בהם, אבל בכל מקרה,סיפרו לי שיש יותר...

 

קצת השוואה בין סין לתאילנד:

אין מה להשוות בכלל, זה כמו להשוות בין ה-Premiership באנגליה לליגה למקומות עבודה באזור נס ציונה. ולמי שיש ספקות, סין היא ללא ספק לא! ליגת העל. אי אפשר להשוות בכלל בין המדינה הקומוניסטית האפורה לתאילנד הצבעונית. בעוד שבסין יש לנו מעין חיקוי עלוב של אוכל רחוב, ובמקרה הטוב שיפודי כבש נוסח xinjiang, בתאילנד יש אוכל רחוב מגוון להפליא, והכי חשוב גם טעים. מוקפצים ואגרולים למיניהם,כמו גם מינים שונים של "על האש" משאירים מאחור את הבצקים הסיניםה מבעבעים במי סחל`ה.  את המתנה שהעניק הטבע לסין בצורת מאכלי ים הם מבזבזים על אידוי או במקרה הטוב בישול אדום, בעוד שבתאילנד אין גבול לדימיון וליצירות שהם עושים במזון שלהם, והטעמים, גן עדן.

הנה קצת על אוכל בתאילנד


מיליוני דוכני פירות, שייקים ושתיה קרה בבנגקוק


אז תסלחו לי שאני מעדיף אנשים חייכניים, אוכל טוב ובחורות מדהימות, מדינה מערבית, תיירים מכל העולם, איים ציוריים, ג`ונגלים פראיים, וקסם אסייתי....על פני:

אנשים חמוצי פנים, צעקניים, נועצי מבטים בילתי פוסקים, עם נימוסי שולחן של מכסחת דשא; ג`ונגלים של בטון, מסורת של עשיית כסף ותחמנות, בחורות שמרניות שמגדלות את הסוואנה האוסטרלית מתחת לבית השחי ומנטליות של ילדות מפגרות בנות 5; אוכל שמן ותפל, עבודה בילתי פוסקת, מחסור מתמיד במוצרים מערביים (מה ביקשתי? כולה גבינה ולחם!) מול שפע במותגי סיגריות מקומיים....עם מונוטוניות המקיפה את כל תחומי החיים: בנייה, רהיטים, מחשבה, ועוד...

 

 "תחייכי פעם אחת, מה קרה?" סינית בסופר השכונית


ואם לא די בכל זה, כדי לאותת לי סופית שחזרתי לסין, תקע שכני למושב בטיסה "גרפס נחיתה", כדי להודות לטייס על הניווט המוצלח, ועוד הסתכל בי בעיניים של גור כלבים שלא מבין למה צועקים עליו אחרי שעשה קקי על הספההחדשה. מצאתי מונית די מהר ורציתי כבר להגיע לדירה. נהג המונית הסתובב עליי ואמר: "50RMB, בסדר?" אמרתי לו: "מה 50, תפעיל מונה". נסיעה כזאת אמורה לעלות בסביבות 25 RMB. הוא ענה שהמונה מקולקל ואני איימתי שאם אין מונה אין כסף.

האנטישמי המשיך והרגיז: "טוב, טוב, אז 40". אמרתי לו "לא 40 ולא נעליים, המחיר לנסיעה כזאת הוא גג 30 RMB . חטפתי קריזה ושטפתי אותו בזה שאני שונא שמשקרים לזרים (לא אכפת לי שישקר לסינים) ושאני רוצה לנסוע למשטרה. אם לא היו סורגים במונית, הייתי דופק לו את הראש בדאש בורד מהעצבים, ומהתסכול על החזרה לסין. כשהיגענו, יצאתי ורשמתי את מספר המונית והוא מה זה נלחץ. נתתי לו 30 RMB וטרקתי את הדלת.

 

על הדלת חיכה לי פתק:

" לקוח מספר 810 היקר:

מכיוון שאתה עסוק מאד, ואנחנו הגענו כבר פעם שניה לבצע בדיקה, ולא אתה ולא בני משפחתך הייתם בבית, בבקשה בפעםהבא שאתה יוצא ורואה את ההודעה בבקשה התקשר לחברה שלנו, תוך 3 ימים"
חברת הגז של נינגבו

 

התעכבתי מספר דקות על קריאה של הפתק ושלחתי יד לעבר צרור מפתחות השרת שממלא את כיסי. הייתי מוכרח לסיים את הטיול הארוך הזה, לפתוח את הדלת, לזרוק את המזוודה, להיכנס למקלחת ולא לצאת ממנה.

מצאתי את המפתח הנכון, הכנסתי אותו לחור המנעול וסובבתי, הדלת היתה פתוחה. 1000 מחשבות עברו לי בראש בתוך 3 שניות...

 

 * בין הפותרים נכונה יוגרל תמנון מיובש

 

 

 אחרית דבר

למי ששואל, התשובה היא "לא", לא עשיתי בודי מסאז`בתאילנד, רק פוט מסאז`... וגם זה היה סוף, סופי, סופני...


ומצטער לכל מי שלקח קשה את מה שכתבתי על סין, יום אסל יום בסל

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Omiz אלא אם צויין אחרת