33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סתם מחשבות על החיים

ירידה במשקל
LilySlim Weight loss tickers

לבבות באטלנטיס

"לבבות באטלנטיס" הוא ספר שכתב סטיבן קינג בסוף שנות התשעים, כשהוא היה בן חמישים פלוס קצת. מדובר על ספר שמורכב מחמישה סיפורים, כשהראשון מהם הוא הארוך ביותר (והיחידי שמכיל התייחסות לנושא העל טבעי האופייני לקינג), וכל שאר הסיפורים האחרים קצרים יותר. הקשר בין הסיפורים הוא בדמויות משותפות שיש בהם, גם אם מדובר באופן לא ישיר או בדמויות שוליות מסיפורים קודמים שמופיעות כדמויות ראשיות או משניות בסיפורים מתקדמים יותר. על פי הסיפור הראשון הופק סרט כמה שנים לאחר יציאת הספר, שלא היה מוצלח במיוחד.

הספר הוא בעצם סיפור ההתבגרות של בני דורו של קינג - אותם "בייבי בומרס" שנולדו אחרי מלחמת העולם השניה (סטיבן קינג עצמו הוא יליד 1946), שהתחילו להתבגר בתחילת שנות השישים, השתתפו במלחמת וייטנאם בסוף שנות השישים (או מחו נגדה כילדי פרחים), והפכו למבוגרים אובססיביים לעושר וכסף בשנות השמונים. הסיפור האחרון בספר הוא על דמות הילד מהסיפור הראשון, שחוזר כמבוגר בגיל העמידה לעיירה שבה הוא נולד וגדל עד גיל 11 - 12 ללויה של חבר ילדות. הוא מסתובב בעיר, מגיע לנקודות שהיו לו מהן זכרונות ילדות בולטים (לטובה ולרעה), ומבין כמה הוא העיר השתנתה ועד כמה הוא התבגר - כשהדימויים הם לא בהכרח עמוקים במיוחד (למשל עכשיו כמבוגר יש לו צרבת אחרי שהוא אוכל את הג'אנק פוד שהוא אהב בתור ילד ויכול היה לאכול באופן חופשי כשהוא היה צעיר). בהמשך הסיפור הוא פוגש חברת ילדות שלו ושל אותו חבר שנפטר, וגם היא השתנתה: כסטודנטית במכללה היא הצטרפה לחבורת קיצוניים שהתנגדו למלחמת וייטנאם וכביכול נהרגה בתאונה כשהם ניסו לבנות פצצה. אבל היא שרדה, ומאז חיה עם צלקות בולטות ובזהות מושאלת.

בסיפור שני חברי הילדות (שהקשר ביניהם התנתק עם השנים) מספרים אחד על השני על החיים שלהם, ששונים מאוד ממה שהם ציפו שהם יהיו בתור ילדים. אבל הספר בגדול הוא כביכול סיכום של הדור על ידי סטיבן קינג בסוף שנות הארבעים לחיים או תחילת שנות החמישים שלו על החוויות של הדור שלו, ,על הפוטנציאל שלהם לשנות את העולם - ועל איך רוב רובו של הדור בזבז את הפטנציאל הזה.

*  *  *

נזכרתי בספר לפני כמה שבועות, כשבמקרה יצא לי לבקר בהרצליה. לא מעט מהרקע למה שאני עומדת לכתוב כבר כתוב ברשומה הזו, אבל בגדול הייתי יחסית די מאושרת בתקופה שבה התגוררתי בהרצליה, למרות שכמובן אין שום תקופה שהיא באמת "מושלמת" בחיים.

בביקור עצמו יצא לי לעבור בלא מעט מקומות שהכרתי בתקופה שבה התגוררתי בעיר. ביקרתי למשל בבריכה בחדר הכושר שבוא התאמנתי באותה תקופה, ויצא לי ללכת לטייל קצת בחוף, שבו הייתי צועדת בשבת בבוקר כשנשארתי בהרצליה לסופ"שים, גם אם הייתי בו הפעם בשעות אחה"צ. החוף עצמו היה מלא בבני נוער שבדיוק יצאו לחופש, בכמה זוגות שבילו יחד בחוף (כנראה אחרי העבודה), וגם בבחור שאיכשהו עשה מדיטציה על החוף למרות כל הרעש סביבו.

בביקור בבריכה יצא לי במקרה לפגוש את מי שהיתה מאמנת הכושר שלי בתקופה שבה התאמנתי באותו חדר הכושר, שעבדה משום מה כמצילה, והיא זכרה אותי. כשהתלבשתי בסוף האימון, יצא לי לפגוש מישהי שהכרתי מאותה תקופה, ואז בעצם אמתי לה שאם אנחנו נפגשות אז כנראה בחרתי לשים את החפצים שלי באיזור שבו הייתי מתלבשת בזמנו - ואולי אפילו באותו תא שהייתי משתמשת בו בתקופה שבה התאמנתי במכון הזה (שכרתי בזמנו תא כדי להשאיר בו את תיק הרחצה שלי ועוד דברים שלא רציתי לסחוב איתי על בסיס יומיומי באוטובוס, מה שהכתיב לי שימוש לשמירת חפצים בתאים מאוד מסוימים סביב התא השכור). אבל חוץ משני המפגשים האלו, לא ממש הכרתי אף אחד או אחת - למרות שבתקופה שבה התאמנתי ושחיתי בבריכה באופן קבוע, הכרתי את רוב השחיינים. כנראה שבאופן טבעי היתה תחלופה של אנשים בחדר הכושר בשש ומשהו השנים שאני מתאמנת במכון אחר, או שאנשים שינו את שעות וימי האימון שלהם בגלל נסיבות שונות - ואני ראיתי את התוצאה של השינוי הזה בבת אחת ולא לאורך זמן.

אחרי יום העיון שהיה לנו בהרצליה, יצאתי לצעדה קצרה בחוף - וכשיצאתי ממנו, החלטתי ללכת לתחנת האוטובוס שהיתה קרובה לדירה ששכרתי שממנה יכולתי לתפוס קו לא ישיר לתל אביב, כזה שיעשה לי סיבוב במקומות מוכרים במסלול שלו. אבל כשהגעתי לרחוב שבו עובר הקו, מסתבר שהרחוב נמצא בתהליך תיקונים נרחב שבו הוא פשוט נסגר לנסיעה וקווי האוטובוס נסעו דרך מקומות אחרים. בסופו של דבר פשוט צעדתי לכיוון כביש החוף, ששם יש תחנה לקווים ישירים יותר לתל אביב, שממנה הייתי נוסעת בעיקר בסופי השבוע שבהם הייתי מבקרת את ההורים שלי באותה תקופה. בדרך לשם ראיתי שסניף קופת החולים הקטן והאינטימי שבו יצא לי לבקר כמה פעמים (ושהיה במסלול ההליכה שהייתי עושה בבקרים לפני שהצטרפתי לחדר הכושר) גם הוא נסגר לרגל שיפוצים, ובמקומו עומדת להפתח מרפאה גדולה ומודרנית. גם פה טבעי שהשכונה תשתדרג (וזה בהחלט טוב לתושבי השכונה, גם אם זה כרוך בחוסר נוחות זמנית) ואני ראיתי כמה שינויים שקרו עם הזמן.

יצא לי להזכר בספר של סטיבן קינג בגלל שבמובן מסוים - לאורך השנים אנחנו כן מצפים להתקדם בחיים ככל שאנחנו מתבגרים. זה יכול להתבטא בכמה מובנים: יש כאלו שמקימים משפחה ורואים בטיפוח שלה התקדמות והתפתחות אישית (לא פעם נשים רואות את טיפוח המשפחה והבית בתור ההישג המשמעותי של החיים שלהן, למרות שהמוסד המשפחתי חשוב גם לגברים כמובן). יש כאלו שרואים במצבם הכלכלי את ההתפתחות הזו (למשל קניית דירה, סיום תשלום המשכנתא, השגה של רמת חיים גבוהה יותר). יש כאלו שהתקדמות בקריירה גורמת להם תחשת התפתחות אישית, יש כאלו שתואר עושה להם את זה, ויש כאלו שתהליכים אישיים אחרים כמו התגברות על מחלה או הרזיה נותנים להם תחושת התפתחות. אולי גיל ההתבגרות הרשמי מסתיים כשאנחנו הופכים למבוגרים (וגם כיום גיל ההתבגרות מסתיים מאוחר יותר מאשר פעם), אבל בהרבה מאוד מובנים אנחנו אף פעם לא מפסיקים להתבגר, לא רק במובן הפיזי אלא גם בזה הנפשי. לא פעם גם חוויות גרועות כמו פיטורים או מחלה גורמים לנו להתפתח.

ואני חושבת שבהרבה מובנים, התקופה שבה גרתי בהרצליה נתפסה בעיני בתור תקופה של התפתחות בכמה מובנים. ברמה המקצועית הרגשתי שאני מתקדמת בצורה ראויה. בהרבה מובנים זה היה נכון, ובכמה מובנים אחרים זה היה פחות נכון (למשל בעובדה שכיום אני שואלת את עצמי עד כמה באמת התפתחתי, או עד כמה המנהלת שלי באותה תקופה דחפה וכיוונה אותי להתפתח). התפתחתי גם בכל מה שקשור לירידה במשקל ואורח חיים בריא: התחלתי להתאמן באופן קבוע (בהתחלה בהליכות בבוקר לפני העבודה, ואז בהצטרפות לחדר כושר, עבודה עם מאמנות אישיות, ואז אפילו התחלתי לשחות שוב אחרי שלמעלה מ 15 שנים לא נכנסתי לבריכה, וההרגלים האלו נשארו איתי עד היום, תשע שנים אחרי תחילת ההליכות ושמונה וקצת אחרי ההצטרפות לחדר הכושר.

אבל השאלה ששאלתי את עצמי היא עד כמה התפתחתי מאז שעזבתי, והתשובה היתה מאכזבת. עברתי לעבוד עם מנהלים אחרים, כך שמקצועית לא התפתחתי. גם בכל מה שקשור למשקל ולכושר מצבי פחות טוב ממה שהוא היה בזמנו. אמנם מצבי טוב בהרבה ממה שהוא היה לפני שנתיים, אבל רחוק מלהיות טוב כמו שהוא היה בתקופה שבה סיימתי להתאמן בחדר הכושר בהרצליה עם אותה מאמנת אישית. במובן מסוים ביליתי 4 וחצי שנים בלהשמין, ורק בשנתיים וקצת האחרונות אני מתחילה לטפל בזה שוב, וגם זה הולך בזיג זגים די חדים.

ברור שלא הכל שחור ולבן. באותה בריכה מאוד קל למדוד זמנים יחסית לבריכה אני לרוב שוחה בה (כי יש בה שעון דיגיטלי על אחד הקירות), וגיליתי שלמרות ההשמנה הצלחתי להוריד 3 שניות מהזמן שלוקח לי לשחות בריכה (בזמנו היה לי שיפור משמעותי בזמנים בעיקר בתקופות שרזיתי, כך שהפעם עם ההשמנה כנראה שבאמת מדובר על שיפור בכושר הגופני). ההבנה שלי בתזונה בריאה השתפרה מאוד (גם אם אני לא מממשת אותה בשטח במלא מאת האחוזים). אבל עדיין יכולתי כביכול להיות במקום הרבה יותר טוב.

כנראה שבגלל זה היה לי קצת לא נעים לראות את אותה מאמנת כושר ליד הבריכה. באתי לחדר הכושר הזה כי היה לי יותר נוח להגיע ממנו ליום העיון, אבל גם התנחמתי בעובדה שחשבתי שלא אפגוש בו אף אחד מוכר: המצילים בבריכות האלו מתחלפים מאוד מהר, ולא היתה לי כוונה להתקרב לחדר הכושר עצמו שבו ידעתי שנשארו כמה מאמנים מהתקופה שבה התאמנתי, כולל המאמנת שלי. לכן להגיע לבריכה, כשאני לבושה בבגד ים חשוף למדי ולראות אותה - היתה הפתעה לא נעימה עבורי, ובמובן מסוים מראה לא מחמיאה כמו שדמות המבוגר בסיפור האחרון רואה בעצמו לעומת מי שהוא היה כילד.

המסקנה שלי דומה מאוד למשהו שקראתי פעם אצל בלוגרית הרזיה שפעם קראתי. היא התחילה לרזות בגיל 23, החליטה בגיל 29 שהיא הגיעה למשקל היעד שלגוף שלה נוח איתו (למרות שבהתחלה היא שאפה לשקול 5 - 10 ק"ג פחות), ושנתיים שלוש אחר כך העלתה חלק מהמשקל חזרה בתחילת שנות השלושים לחייה. לפני קצת פחות משנתיים היא חגגה יומולדת 40, וכתבה מעין סיכום על ההרזיה שלה ואמרה שהיא היתה רוצה להיות מחוייבת להרזיה ולאורח חיים בריא כמו שהיא היתה בגיל עשרים ומשהו - אבל לא להיות אובססיבית ולא לתת לחיים שלה להיות מרוכזים רק בהרזיה כמו בגילאי השלושים שלה שהיא נרגעה, נהנתה מהחיים, וההרזיה לא היתה מרכז החיים שלה (ולא פעם הדבר היחידי בחיים שלה) בצורה די אובססיבית. כנראה שגם אני צריכה לחפש את האיזון הזה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל החיים בכלל אלא אם צויין אחרת