22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אבא פולניה

מתכונים למי שכמוני לא באמת יודעים לבשל, ביקורת על כל דבר ולפעמים סיפור טוב. הכל אמיתי. חיפוש מתכונים - באלפון המתכונים מימין או התגיות משמאל. מומלץ לקרוא את הסיפור "אירוע מוחי". מישהו עוד יודה לכם.

סולם הערכים שלנו - חלום מתפוגג

10/08/2017
לאור הויכוחים שהיו, אם להרשיע או לזכות את אלאור אזריה ולאור הויכוחים הנוכחיים אם לחון אותו או לא (ואני כאיש ימין כמעט קיצוני – אומר לא לא ולא), חשבתי בזמן האחרון על סולם הערכים שלנו.
הגעתי למסקנה – שהוא מתנדנד. רעוע. אנחנו אשמים בכך – כל אלה שמנופפים בסולם הערכים אשמים בכך שהוא מתנדנד. תארו לעצמכם מה עובר על ילד בן 18 שמתגייס. הרי כל הזמן פימפמו לו שהחיים זה ערך יסוד בתרבות שלנו. ערך מקודש, קדושת החיים, שמירה על חיי הזולת. באמת?
 
אז מה קורה בצבא? בצבא אומרים למתגייס הטרי שיש מצבים בהם צריך להרוג ונכון להרוג וצודק להרוג וזה בסדר להרוג וחשוב להרוג (מה שנכון נכון) ולפעמים הוא מקבל פקודה להרוג. ונותנים לו נשק ביד ושולחים אותו למשימות, בלי לתת לו כלים להתמודד עם מה שיראה בעיניו ומה שיתרחש בראשו. אתם מתפלאים שמקרי פוסט-טראומה הולכים ורבים?
 
אתם מתארים לעצמכם מה קורה לו? מה קורה לסולם הערכים עליו התחנך? מה מתרחש בראשו? הכל מתמוטט. אם הערך היסודי והמקודש, לא תמיד תקף – מה גורל הערכים האחרים? פתאום הכל מתבלבל, מתערבב, מתמוטט, מתערפל. שום דבר לא כפי שהיה. שום דבר איננו ברור יותר. בטח לא ברור-מאליו, בטח ובטח לא קדוש. איפה עכשיו עוברים גבולות המותר והאסור – כבר לא כל כך ברור. ואז אנחנו רואים תופעות של שכרון הכח: התעמרות באחרים, ביזה, ירי ללא הצדקה והרשימה עוד ארוכה. אזריה – כבר אמרתי?!
 
אני זוכר כחייל במלחמת יום-הכיפורים, הייתי בפאיד (אחרי התעלה ואחרי תעלת המים המתוקים). באחד הימים שאחרי המלחמה, קצין רצה לירות באחד מעופות המים שהיו שם. סתם ככה. קליעה למטרה. הוא כבר כיוון אליו את הנשק. חייל ראה את זה, כיוון את נשקו אל הקצין ואמר: אתה יורה בו – אני יורה בך. כמה חיילים מיהרו לתפוס את שניהם לפני שיקרה אסון. אבל האירוע הזה נחרט בי. זו תוצאה של התמוטטות סולם הערכים המעורבת עם שכרון הכח. "אני יכול".
 
הדבר עוד יותר קשה כשאותו חייל-ילדון נתקל בסולם הערכים של האויב שמולו. לאויב יש סולם ערכים אחר. אצל הערבים, החיים אינם ערך יסודי ובטח לא קדוש. ראו את מקרי הרצח על בסיס "כבוד המשפחה". זה רצח מכובד. מכובד אפילו יותר מהחיים. ראו כמה מוסלמים נרצחים יום יום בידי מוסלמים (והם עוד אומרים שאנחנו האויב שלהם). להם אין בעיה – להרוג, להרוג, להרוג. ותמיד על בסיס אידאלים. פעם זה ג'יהאד, פעם זה כופאר (כופרים), פעם זה אל-אקצה או כל כינוי אחר. על זה הם מחנכים את ילדיהם. כשהם יוצאים להרוג, שום סולם ערכים לא מתמוטט להם. להיפך. הוא מתחזק יותר ויותר. אין להם בעיה לחטוף ילדים באמצע הרחוב, להתחבא מאחוריהם מפחד פן יד הציונים תשיגם ולהשתמש בהם כמגן. אין להם בעיה לשחוט ילדים בשנתם. זה למען מטרה נעלה. זה כבוד שאהידים. אמהות אומרות שהן גאות במעשים הזוועתיים של בניהן, מתפללות שבניהן יהיו שאהידים. אללה הוא אכבר. זה מה יש. איך אנחנו מתמודדים עם זה ומה נלמד את הילדים שלנו?! הן לא יתכן שנלמד אותם משהו – שמחר יביא למותם או לחילופין, מחר יעמדו עליו למשפט. זוכרים מה אמרה גולדה מאיר המנוחה על זה? "השלום יבוא רק אחרי שהערבים יאהבו את הילדים שלהם, יותר מאשר הם שונאים את שלנו". וזה לא יקרה. זה לא החינוך שהם מקבלים מרגע לידתם וזה לא סולם הערכים שעליו הם גדלים ולאורו הם פועלים. לכן שלום לא יהיה כאן, גם אם יבוא המשיח בכבודו ובעצמו על חמור לבן, או במרצדס שחורה.
 
עכשיו הסתכלו על החייל-ילדון שלנו, שרואה ילד ערבי בא לעברו ויודע שקיים סיכוי שמישהו משתמש בו כבמגן או מסיח דעת. בעבר זה קרה? קרה. אז לירות או לא? גם אם הוא יקרא לילד לעצור והילד לא עוצר – לירות או לא? ירה באויר – ואין שינוי, הילד מתקרב. יורה כדי לפגוע או לא? יתכן שהילד נשלח לבדוק עירנות של החיילים וכבר היו דברים מעולם, או נושא מטען חבלה וגם זה כבר קרה, או שמאחוריו מתחבא אביו עם טיל כתף או נשק אחר – קרה גם קרה. מה עכשיו? יורים או לא?  היתכן כי הנערה שבאה מולו תשלוף סכין? יתכן.  איך יודעים? מה עושים? להניח לה לעבור או לא? לאפשר לה להתקרב לטווח מגע או לא? להפעיל את נשק לפני התרחשות הצרה או לא? מתי הגענו לגבול הסבירות לפתיחה באש ומתי מותר לנו להפעיל כח או נשק? האם יש זמן מוגדר או הכל נתון לשיקול הדעת של חייל יחיד וצעיר? לחייל אין עורך דין על ידו להתייעץ עמו, אין לו מפקד בכיר בשטח, המפקד הישיר שעל ידו לא מבוגר בהרבה ממנו, כל שניה חשובה – מה לעשות? זה רק הוא – והראש שלו. הראש המבולגן והמבולבל – בגלל סולם הערכים שאנחנו לימדנו אותו, המתנפץ אל צוק המציאות.
 
אנחנו מדברים על ערך טוהר הנשק, אבל נשק איננו טהור. נשק נועד להרוג. זו כל תכלית קיומו. מה טהור בהרג? את זה אמר אחד הרמטכ"לים במיל' ואינני זוכר מי מהם. נדמה לי שהיה זה דן שומרון אבל אינני בטוח. ומה נאמר לחייל? מה נלמד אותו?
 
אני לא מקנא בחייל הזה. מה שיעשה – לא טוב. אם במקרה יצליח - פלא. אם במקרה יכשל - כלא. פלא או כלא ביד המקרה? זה מצב אבסורדי. נעמי שמר כתבה על זה פעם – את "מכתב לאיש צבא המצולם מגבו" (אני מצטער, אך לא הצלחתי למצוא אותו ברשת. מישהו יכול לעזור?). ואז יבוא השופט המבוגר והמיושב בדעתו, המשכיל והמנוסה, ממגדלי השן ויגיד מה שיגיד כשהוא שוקל הכל בניחותא, זמנו בידו, בכסא נוח, ליד שולחן רחב בחדר ממוזג, עם ספרים לבדוק בהם, עם חברים ומומחים להיוועץ בהם, עם אפשרות לחשוב ולחשוב ולגלגל בראשו תסריטים כאלה ואחרים. לא כמו החייל הצעיר שצריך בכוחות עצמו להחליט כאן ועכשיו, תחת לחצים אדירים, בלגאן בראש, חוסר נסיון וידע, עייפות, שחיקה, חום מעיק, זיעה ניגרת או קור מקפיא, הורמוני ההתבגרות עדיין מתרוצצים בדמו. אבל הוא חייב להחליט הכל, כאן ועכשיו. אין זמן. צריך להחליט. מיד ובתנאי שטח. איך הוא יכול לצאת טוב ו"בסדר" מהסיפור?
 
חכו, עוד לא אמרתי הכל. הרי התנגשויות הערכים מתחילות הרבה קודם. מה אנחנו עושים, עם סולם הערכים שאנחנו מפמפמים לדור הצעיר? הרי הוא רואה שהאלימות בחברתנו גואה, בכבישים, במועדוני הלילה, בשוק, בגנים הציבוריים, בבארים ופאבים, בתור לקופת כרטיסים, בבתי הספר שמטאטאים הכל מתחת לשטיח. לית דין ולית דיין. גרוע מזה, לפעמים הוא רואה את הדברים ולומד אותם מהוריו ואחר כך מחבריו. דוגמא פעוטה: הגננת לימדה אותו שלא חוצים את הכביש כשיש איש אדום ברמזור. צריך לעשות מה שהגננת מלמדת. אבל אמא מושכת אותו ביד כשהרמזור אדום ולא יעזור כשהוא מעיר לה. "אל תבלבל את המוח עכשיו. אין לי זמן לזה", הוא ישמע ויחצה-יגרר בעקבותיה בעל כרחו. וצריך לעשות גם מה שאמא אומרת. אז מה לעשות עכשיו, כששתי ההוראות הפוכות זו מזו? מורה הנהיגה לימד אותו שיש דבר שנקרא "מהירות מירבית מותרת". אבל אבא נוסע יותר מכפליים מהר וגם חותך קו לבן או "גונב" רמזור אדום. אז מה לעשות, או מה משתלם יותר?
הוא רואה את אזלת היד של המימשל – צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. הוא לא רוצה "לצאת פראייר". אפשר להאשים אותו? הוא רואה את השחיתות בשלטון המקומי, השחיתות בממשלה ובחצרותיה. אז למה הוא צריך להיות צדיק? יש לכם תשובה בשבילו? הוא רואה את הרמאים במסחר, בתעשיה, בבנין ובשרותים. אז למה לו להיות ישר – ולהפסיד? הבנקים עושקים, הטייקונים הגונבים ומועלים מקבלים הנחות ו"תספורות" – והוא? רק משלם ומשלם. אין לו ברירה. הוא רואה את האויב מתגרה בו ומנסה להרוג אותו, דבר יום ביומו, וחש שידיו כבולות. כעסו עולה ורגשות הנקם מפעפעים בדמו. היפלא הדבר?! תנו לו סיבה אחת בעולם להיות איש ישר ותם ולסגוד לסולם הערכים שטרטרנו לו השכם והערב שבכלל לא בטוח שאנחנו פועלים לפיו.
 
תחשבו רגע אם ילדכם לא ראה אתכם מעולם כשנכנסתם ב"אין כניסה" ברוורס, או עוברים את המהירות המותרת. תחשבו אם ילדכם לא שמע הערות סקסיסטיות מפיכם, או קללות על נהגים אחרים, או לא ראה התנהגות פרועה שלכם על הכביש. האם לא ראה אתכם מתחמקים מתשלום של כמה שקלים בחנות או במסעדה? בלבול הערכים מתחיל בבית. אצלנו. ללא ספק זה מתגבר ומתעצם במעבר לצבא. אלא שבצבא הדברים מקבלים משמעויות הרות גורל. ההבדל גדול אבל העקרון זהה.
 
המון שאלות ואין לנו תשובות. אותי זה קצת מייאש.
 
שלא תבינו אותי לא נכון. זה לא לימוד סנגוריה על אלאור אזריה. לכל בר דעת ברור שמעשהו - אסור היה שיעשה. אבל זה כתב אישום נגדנו. כדאי שנלמד אותו לפני שיהיה מאוחר. ואולי כבר מאוחר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל lseugy אלא אם צויין אחרת