00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

מוות לג'יימס - פרק 11 – חוויה מוגלגית אמיתית

הפרק מוקדש לחבר שלי, יוני, שנוסף לאנשים שאני מציקה להם כשאני מתרגמת. תודה גם לאולגה ולגילי 3>

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא (בקרוב)

 

                                                                

 

“For those who believe, no proof is necessary. For those who don't believe, no proof is possible.”
~ Stuart Chase

"עבור אלה שמאמינים, אין שום צורך בהוכחה. עבור אלה שלא מאמינים, שום הוכחה אינה אפשרית."



פרק 11 – חוויה מוגלגית אמיתית

ארבעים ושלוש מזימות, תשע-עשרה קנוניות, ארבע דיאגרמות ושתי תכניות-על לאחר מכן, ירדתי מאוטונוס הלילה מרגישה בחילה. וללא תכנית שלא תגרום לי להישלח לאזקבאן.

לעזאזל.

הנסיעה לקחה די הרבה זמן, לפחות ארבע שעות, מכיוון שהאוטונוס היה עמוס במיוחד. השגתי כמה דקות שינה, אבל לא יותר מדי, שכן הרעשים וחריקות הצמיגים השאירו אותי חוששת על חיי.

מעדתי אל מחוץ לאוטובוס, מודה לפרנץ ולנהג, לפני שנחתתי פנים מטה על המדשאה. הבטן שלי רטנה בקול רם ונעמדתי בגמלוניות.

והקאתי. על הורדים של אמא. הורדים עטורי השבחים. הו, אני כל כך מתה.

אבל הרגשתי יותר טוב. אז אני לא אמות חולה, אבל אני אמות רעבה.

נאנחתי. זה היה לילה ארוך.

שעטתי אל הדלת, המזוודה שלי נחבטת מאחורי. באמת שלא רציתי להיות כאן. אבל לא היה לי מקום אחר להישאר בו עד שהוגוורטס יתחיל בספטמבר. היססתי, ידי תלויה מעל העץ.

האם באמת רציתי להיות כאן? כל המשפחה תהיה כאן בעוד מספר שבועות. כל. המשפחה. כאן. חודשיים (לא הם, אני...).

לא, לא באמת.

האם הייתה לי ברירה?

לא, לא באמת. אז נקשתי על הדלת.

זה היה בסביבות שתיים לפנות בוקר אז ידעתי שאמי לא תשמח כשהיא תשמע שאיזה אידיוט (כי זה מה שאני... אידיוטית) דופק על הדלת הקדמית שלה. שמעתי מישהו (אמא שלי?) רוטן כשהוא יורד במדרגות.

הדלת נפתחה. "מה?" צעקה אמי, עיניה דבוקות משינה. היא נאבקה כדי לפתוח אותן לדקה – נשארתי בשקט, לא רוצה להבהיל את יושבי הבית – וכשהיא הצליחה היא מעדה לאחור בהלם.

"לילי!" היא צווחה (האזניים שלי! האזניים היקרות שלי! נהרסו על ידי אמי שלי...), מתנפלת עליי. היא הייתה נמוכה ממני במידה ניכרת, אבל שקלה יותר כך שהמשקל הנוסף גרם לברכיי להתעקם בזמן שטפחתי על גבה.

"אמא", סחטתי החוצה כשהיא המשיכה לחנו – אני מתכוונת, לחבק אותי, "ראית אותי לפני שלושה ימים".

היא זעקה, דמעות בעיניה, דוחפת אותי אחורה כדי לבחון אותי. "שלושה ימים יותר מדי", היא אמרה, עיניה הצטמצמו בעודה מסתכלת עליי. "אלוהים אדירים, לילי, את נראית נורא! מה זה – הו אלוהים,  יש תולעת בשיער שלך!"

היא גרמה לי להיכנס לתוך הבית, ממלמלת על חרקים ומסיבות ודחקה אותי לתוך חדר האמבטיה, עם הנחיות ברורות לא לצאת עד שכל אחת מהנקבוביות בגופי תהיה נקייה.

זאת אמא שלי. תשטפי ממך את הצרות שלך. זה לא עובד. ניסיתי.

התפשטתי במהירות, נהנית מהתחושה של הבגדים המלוכלכים מתרחקים מגופי, פשוט תענוג. נכנסתי לתוך המקלחת, מסובבת את הברזים כך שהמים היו חמים מאוד.

הנה משהו שלא ניסיתי. להרתיח את הצרות ממני!

מוחי נסחף באיטיות לאירועי אותו הלילה... אני מתכוונת, הלילה שלפני.

הותקפתי על ידי מפלצת פירות; משכתי את ג'יימס פוטר מהאוזן; ניחמתי את אלה כשרמוס פחות או יותר ירק בפניה; נהניתי לבלות עם ג'יימס פוטר; אכלתי קיש; מעדתי על חבל קסום, מעיפה את עצמי ממרפסת קסומה; קראתי לג'יימס פוטר אחותי; רבתי עם מריסה; כמעט הצתתי את הבית של משפחת סלגהורן; תפסתי את אוטונוס הלילה בחזרה לבית הוריי; התקלחתי.

לעזאזל. הדבר הזה של להרתיח את הצרות לא עבד יותר מדי טוב.

חפפתי במהירות את שיערי, שטפתי, יצאתי מהמקלחת, התייבשתי, שמתי פיג'מה (עם התחתונים שלי!), הבנתי שלא אכלתי במשך יותר משתיים עשרה שעות ויצאתי מחדר האמבטיה, מרגישה בפעם הראשונה לאותו לילה נקייה.

אבל, לא בפעם הראשונה לאותו לילה, מדוכאת. למעשה, דיכאון היה אחד הדברים שהרגשתי רוב הלילה.

פוטר המזורגג והנשף שלו. שום דבר מזה לא היה קורה אם לא הוא.

כרגיל. ג'יימס אני-נשלחתי-לאדמה-כדי-להיות-קללת-קיומה-של-לילי-אוונס המטומטם.

נכנסתי למטבח בחיפוש אחר אוכל, רק כדי למצוא את אמא שלי עומדת שם. נתתי לה חיוך מהיר, אותו היא החזירה, והלכתי לעבר המקרר.

בחירות, בחירות, בחירות...

התפשרתי על ספגטי בולונז קר והתחלתי לאכול אותו כמו שהוא. זה נראה כמו קצת יותר מדי מאמץ לחמם אותו. אמי לפתע נהייתה לחוצה וחסרת מנוח, ולפי איך שהיד שלה התקרבה לעבר הצלחת לפני שהיא משכה אותה חזרה בבת אחת, יכולתי לראות שהיא ממש, אבל ממש, רצתה לחמם את הספגטי המטופש. גנחתי, נעמדת ומחליקה את הספגטי לתוך המיקרוגל. אמי נראתה מלאת הקלה. יכולתי להרגיש את המחשבות שלה קורנות ממנה.

הבת שלי היא לא מפסידנית מוחלטת. היא מחממת את האוכל שלה כמו אדם נורמלי.

סיימתי את האוכל והשתרכתי באיטיות למעלה, מתכרבלת בשמיכות שלי. שמעתי את אמי פותחת את הדלת הקדמית כדי לנעול את השער. לפתע, צווחה צורמנית פילחה את האוויר.

"הו, אלוהים אדירים, הורדים שלי!"

 

~*~

סניפ... סניפ... סני – דינג דונג!

המספריים סטו ממסלולם כשקפצתי בבהלה מהצלצול בדלת.

הו לא.

בחנתי את הנזק שנגרם לפוני החדש שלי. הוא נראה מעט עקום כשזזתי, כך שמיהרתי לחתוך אותו כדי שיהיה ישר. הוא יצא קצת יותר קצר משתכננתי, אבל הוא עדיין נראה טוב. תודה לישו. אני לא חושבת שהשיער שלי יכול להתמודד עם עוד אסון.

עברו שמונה שבועות מאז שהגעתי לדלת הכניסה של בית הוריי. ואלוהים, כמה שהם היו משעממים. יכולתי לזכור רק מספר זכרונות מעורפלים.

אמי נופלת מגרם המדרגות כשפטוניה הודיעה שהיא הולכת להתחתן.

אני פותחת מכתב מאלה, אם כי הוא לא אמר הרבה. היא רק שאלה לשלומי  ומה עשיתי מאז שחזרתי הביתה. קצת יותר מדי מנומס ממישהי שהייתה החברה הכי טובה שלי מעל לחמש שנים. גם מעט חשוד, בהתחשב בכך שכאשר כתבתי חזרה, שואלת מה היא עשתה במשך הקיץ, לא קיבלתי תשובה.

התספורת החדשה שלי. השיער שלי הגיע עכשיו קצת מעל לכתפיי, עדיין עבה ומתולתל כמו תמיד. זה היה מעשה אימפולסיבי לחלוטין אבל בסופו של דבר התוצר נראה די טוב. עשיתי את הפוני בעצמי.

יום ההולדת השבעה-עשר שלי. לא הרבה קרה, רק הרגיל: התעוררתי, קיבלתי מתנות מההורים, אכלתי ארוחת בוקר, רצתי מסביב תוך כדי שהכרזתי שזה יום ההולדת שלי, אכלתי ארוחת צהריים, דיברתי, ראיתי טלוויזיה ודבר אחרון חביב – ארוחת ערב במסעדה עם המשפחה (עוד מתנות!).

וזה פחות או יותר ההיקף של זה.

משעמם, אה?

ובכן, היום היה יום הולדתו החמישים של אבי והמשפחה עמדה להגיע. לא ה-משפחה, ה-משפחה (חוץ מפוטניה שהתנהגה כמו כלבה ובילתה את היום עם הארוס שלה. מי עושה את זה ביום ההולדת החמישים של אביהם?!).

הרגע ממנו חששתי הגיע. דילגתי במדרגות כדי לענות לצלצול הדלת, שחשפה את דודה קלריסה המשוגעת, את בעלה ג'ף ואת שתי התאומות בנות השנתיים שלהם, אנבל ומלאני.

בואו נבהיר את זה. מלאני היא מלאך ואני אוהבת אותה. מצד שני, אנבל היא מקור כל הרשע. פעם אחת אמי הרחיקה לכת וכינתה אותה אנטיכריסט*.

והאמת? אני באמת חושבת שזה נכון.

"הו, לילי!" צווחה דודתי, תופסת אותי באחיזת מוות – אני מתכוונת, חיבוק, "לא ידעתי שתהיי כאן!"

"וזה היה יותר רגוע אם לא היית", מלמל ג'ף מתחת לאפו, מסתכל על ציור שהיה תלוי על הקיר.

"מה אמרת, ג'פרי?" סיננה קלריסה, מצמצמת את עיניה בעודה משחררת אותי.

ג'פרי חייך במרירות. "שום דבר, יקירה,שום דבר..."

"בוקר טוב מלאני!" אמרתי בחום, עוטפת את הילדה בחיבוק. היא צחקה בחביבות. ילדה כזאת מתוקה.

"היי לילי!" היא אמרה בעליזות.

אנבל נדמתה לצאת מהצללים. זה היה מוזר בהתחשב בכך שהיא עמדה באמצע החדר. אמרתי לכם, אנטיכריסט עד היסוד. הילדה צריכה כומר ומים קדושים. "ערב טוב, ליליאן", היא אמרה, עיניה אפלות. הזעפתי את פניי.

"אנבל, עכשיו אחת עשרה בבוקר והשם שלי הוא לילי, פשוט לילי – "

"שקט!" היא צווחה. קפצתי, המומה שילדה בת תשע יכלה להפיק קול כל כך לא אנושי. נרעדתי. היא כל כך מוזרה.

 פעמון הדלת צלצל שוב (אלוהים, הוא חייב להשמיע צליל אחר. הוא כל כך מעצבן!). הפעם זה היה הדוד ברי, אשתו סאלי, הבן שלהם לוק וחבר של לוק, אנטוניו.

דוד ברי היה נמוך באופן חריג, שמן, בעל שפם בצורת כידון** ובעיות גזים. אני גם חושבת שיכול להיות שהוא היה חלק מכנופיית אופנוענים כשהוא היה יותר צעיר... באמת הייתה לו סטייה מוזרה לאופנועים.

דודה סאלי, או סאל כפי שהיא כינתה את עצמה, הייתה גם היא נמוכה, אם כי רזה, עם הרגל מעצבן לציין את הפגמים של אחרים. היא נהגה להופיע בקרקס בתור האישה עם השפם. מאז היא גילחה את השפם.

ולוק, לוק שנא אותי עד שהוא הבחין שאני למעשה חלק מהמין הנשי. עכשיו הוא פשוט לא מדבר איתי, אלא אם כן זה כדי לציין משהו, כמו למשל העובדה שהוא מבוגר ממני או שיש לי שיער יפה. זה היה מטריד באופן אבסורדי מכיוון שאנחנו בני דודים.

את אנטוניו פגשתי רק פעם אחת לפני. הוא היה מעט כמו ג'יימס, אבל במקום להיות בוטה ("רוצה לצאת איתי, לילי/אוונס?" או המועדף עליי, היותר מצווה – "תצאי איתי אוונס") הוא היה מעט יותר מעודן ("את יודעת, לילי, יש לך עיניים יפות... הייתי רוצה לראות אותן שוב. שישי בערב בשמונה, אולי?"). אני באמת לא יודעת מי היה יותר גרוע. הייתי הולכת אם לא העובדה שחשדתי שהוא היה גנגסטר. גננגסטר איטלקי מוזר.

אמא שלי נחפזה לתוך המסדרון. "ברי, יקירי! כמה נחמד לראות אותך! הו, וסאלי – אני מתכוונת, סאל, גם אותך! לוק! נהיית כל כך גבוה! ואנטוניו, טוב לראות אותך שוב!"

היא הובילה אותם לתוך חדר האוכל. השתרכתי מאחורה, מתחמקת מעיניו הסורקות של אנטוניו.

הו, כמה שאני אוהבת את המשפחה. כמה חבל שכולם מטורללים... כולל אני.

 

~*~

ארוחת הערב עברה ללא יותר מדי תקריות, מלבד דוד ברי ששפך יין בכל מקום, האוכל של אנבל שהפך לאפר (תקראו לכומר, לדעתי) ודודה קלריסה ברברה על כך שהממשלה מחביאה חייזרים מהציבור.

תסמכו עליי, במשפחה שלי, זה היה מעט.

עכשיו אנחנו (אבא, לוק, אנטוניו, ג'פרי, דוד ברי ואני – אנבל ומלאני היו בחדר האוכל, משחקות, למרות שבפעם האחרונה שראיתי את אנבל היא ניסתה לפתות את מלאני המתוקה אל הצללים שעטפו אותה. אמא לקחה את דודה קלריסה וסאלי לגינה כדי להשוויץ בורדים שלה, ששרדו את ההיתקלות שלהם איתי***.) ישבנו ליד הטלוויזיה. אני קראתי ספר, אנטוניו בהה בי, לוק צפה בטלוויזיה ואבא שלי ודוד ברי ניהלו וויכוח סוער על מה היה יותר טוב – כדורגל או מירוצי אופנועים.

רוצים לשמוע את דעתי? אף אחד מהם. אם כי, אני מניחה שכדורגל טיפה יותר טוב.

"במירוצי אופנועים הם רק מסתובבים במעגלים שוב ושוב! אין שום שינוי – " אבי התווכח.

ברי קטע אותו. "העניין הוא לא המירוץ! זה לגבי המהירות, ג'ון!"

זה השאיר את אבי מבולבל. "לא לגבי המירוץ? אין מישהו שזוכה?"

הם המשיכו להתווכח.

העפתי מבט באנטוניו מעל הספר שלי. הוא עדיין בהה בי. "אולי תפסיק עם זה?" סיננתי. "אני לא רוצה לצאת איתך!"

הוא מצמץ. "אני יודע, לילי, אני יודע!" הוא מלמל במבטאה האיטלקי הכבד שלו (גנגסטר, גנגסטר, גנגסטר!!!). הוא סידר את מעיל העור השחור שלו והעביר את ידו בשיערו הכהה שהוחלק לאחור.

אלוהים אדירים, הוא היה כזה גנגסטר.

"רק חשבתי כמה נחמד זה יהיה אם היית מצטרפת אליי לסרט בשבת בלילה", הוא אמר ברמיזה.

פלטתי אנחה עמוקה והחזרתי את תשומת לבי לספר. לא התכוונתי אפילו לכבד את זה בתשובה. ניסיתי להתרכז בקריאה שלי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה ג'יימס פוטר המזורגג.

אנטוניו וג'יימס צריכים להיפגש מתישהו. הם יוכלו לדון בדרכים יותר אפקטיביות יותר להטריד אותי. אלא אם כן, כמובן, ג'יימס יסתער עליו ויכה אותו על כך שהעז להביט בי... כמו כל אחד אחר שהעז להביע בי עניין.

נאנחתי בתערומת. הוא היה כל כך מגונן.

מוקדם מדי (כן בטח) הגיע הזמן של כולם לעזוב. אנטוניו לקח את הזמן להציע לי לצאת עוד פעם אחת ואני סירבתי לו שוב. תהיתי אם הוא עקף את ג'יימס בכמות הפעמים שהוא הציע לי לצאת בשעה.

פפף. לא סביר. קרוב, אבל לא, ג'יימס עבר אותו ב... שתיים עשרה נראה לי...

אמרתי לילה טוב לאמי ולאבי ועליתי למעלה למיטה. החלקתי לתוך פיג'מת הפלנל שלי ונכנסתי למיטה. עצמתי את עיניי, עייפה אחרי אירועי הערב.

לפתע מוחי הופגז בג'יימס פוטר.

התחושה של שפתיו נוגעות בשלי; צליל צחוקו; הדרך בה הוא גרם לי לצחוק ללא מאמץ ואיך שהוא הכעיס אותי בקלות; התחושה של גופו כנגדי; הדרך בה שיערו הרגיש כשהעברתי את אצבעותיי דרכו; הרגשות שחשתי כשהוא נישק אותי; הדרך בה הוא גרם לדמי לגעוש; החיוך שלו; הצחוק שלו; עיניו; מגעו; ההגנתיות שלו; הקנאה שלו; האהבה שלו.

התיישבתי בבהלה, צורחת, זיעה זולגת במורד פניי.

אלוהים אדירים. אני מאוהבת בג'יימס פוטר.

בבקשה, שמישהו יירה בי. עכשיו.

 

 

*אנטיכריסט - בתאולוגיה הנוצרית, אנטיכריסט או אנטיכריסטוס הוא אדם המייצג את הרוע המוחלט ומהווה את אויבו של ישו. מקור המילה הוא מיוונית ופירושה המקורי "במקום המשיח".

**כזה שפם - http://www.beardsapp.com/wp-content/uploads/2014/10/127.jpg

דומה לכידון - http://ofun.co.il/wp-content/uploads/%D7%9B%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%90%D7%99%D7%99%D7%A4-R-250MM-SN488513.jpg

*** הכותבת שכחה לסיים את המשפט על אמא של לילי, דודה קלריסה וסאלי אז אלתרתי אותו.

 

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא (בקרוב)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת