00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Smile, It´s Raining

הכל התחיל מנשיקה - פרק 13 - בחזרה להוגוורטס

סורי על ההמתנה הארוכה בין הפרקים. מקווה שתהנו מהפרק. הוא סתם פרק חמדמד בלי התקדמות בעלילה ויותר מתרכז בג'יני ובבלייז.

קריאה מהנה (:

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא (בקרוב)

 

פרק 13 – בחזרה להוגוורטס

דירוג: 13-PG

מילים: 2,392 מילה

 

POV  ג'יני

החופשה הייתה נהדרת, אך ציפיתי בכיליון עיניים לחזור להוגוורטס. שבועיים בלי בלייז היו סיוט. הרגשתי קיטשית ומטופשת, אבל יצאנו בסך הכל שבועיים לפני שהחופשה החלה ולא הייתה לי אפשרות לראות אותו במהלכה. הייתי נרגשת ואנרגטית במשך כל הבוקר כשהתארגנו לצאת לתחנת הרכבת. האחרים צחקו לנוכח ההתלהבות שהפגנתי, אך לא היה לי אכפת. עמדתי לפגוש את החבר שלי ושום דבר לא יכול היה להרוס את מצב הרוח שלי.

פגשנו את הרמיוני ואת הוריה ברציף תשע ושלושה רבעים. עצרתי את העגלה שלי ליד שלה, מחבקת אותה לשלום. את השבוע האחרון של החופשה היא בילתה בטיול מחנאות משפחתי, שהיה הצעה שלי. הרמיוני סיפרה לי שבעבר היא נהגה לצאת לטיולים כאלה עם הוריה, אך הם הפסיקו לעשות זאת בשנים האחרונות. הטיול היווה הזדמנות עבורה לגשר לפחות במעט על הפער שנוצר ביניהם.

"הרמיוני!" קרא הארי כשהוא ורון עברו דרך הקיר אל הרציף. "איך היה הטיול?"

"מעולה! הוא היה ממש כיף", אמרה הרמיוני, חיוך רחב על פניה. שמחתי עבורה.

"ג'יני!"

הסתובבתי, מוצאת את עצמי בזרועותיה של קטרינה שכמעט והפילה את שתינו מעוצמת הזינוק שלה. "התגעגעתי אלייך!"

"גם אני אלייך, קאט", אמרתי בחיבה. "איפה התאומה שלך?"

"תאומה?" שאלה קטרינה בבלבול, מקמטת את מצחה.

"התכוונתי לאיימי", גיחכתי. "פשוט בזמן האחרון אתן בלתי נפרדות."

"אה, לא ראיתי אותה. היא כנראה עוד לא הגיעה", אמרה קטרינה.

"מה לגבי השאר?" שאלתי.

"מישל, אורלי ורוקסן הלכו לתפוס תא. אני נשארתי כאן כדי לחכות לך ולאיימי", ענתה קטרינה.

"נראה לי שכדאי שגם אנחנו נלך לתפוס מקום", אמר רון.

"אני אראה אתכם אחר כך", אמרתי. הוא, הארי והרמיוני נפרדו מהוריי וממר וגברת גריינג'ר ופילסו את דרכם אל הרכבת. אני וקטרינה חיכינו כעשר דקות עד שאיימי נכנסה לתחנה, מלווה בגבר שלא נראה דומה לה. כשהם התקרבו קטרינה קפצה על איימי באותה הדרך בה היא קפצה עליי. אחרי שקטרינה הניחה לה לבסוף, איימי הציגה את האיש בתור הדוד שלה. לא נשאר הרבה זמן אז מיהרנו לעלות לרכבת, מחפשות את התא של חברותינו. הוא היה בקדמת הרכבת כך שלא לקח לנו זמן רב למצוא אותו.

את השעה הראשונה של הנסיעה העברנו בהתעדכנות. כצפוי, מישל, רוקסן ואורלי העבירו את רוב החופשה ביחד. גם רורי היה איתן הרבה. קטרינה ואיימי לא הצטרפו אליהן אחרי היציאה המשותפת שלנו למועדון – לא הופתעתי במיוחד בהתחשב ביחס של אורלי לאיימי – אך שתיהן נפגשו מספר פעמים בעצמן.

לאחר מכן מישל הלכה לחפש את מייקל, מלווה באורלי. הופתעתי שהיא לא עזבה מוקדם יותר בהתחשב בכך שהיא התנהגה כמוני. גם היא לא ראתה את החבר שלה כל החופש. הכרחתי את עצמי להישאר במקומי, מזכירה לעצמי שמערכת היחסים שלנו אמורה להישאר סוד. זה היה כל כך מתסכל. כל מה שרציתי היה לרוץ למצוא את בלייז ולקבור את עצמי בזרועותיו.

לקראת אמצע הנסיעה החלטתי לחפש את הארי, רון והרמיוני. התחלתי לעבור בין התאים, עד שבאחד מהם מצאתי את אוליבר, יחד עם ארצ'י ודרק.

"ג'יני! התגעגעתי אלייך", אמר אוליבר, קם כדי לחבק אותי. לא ידעתי מה לענות אז חייכתי אליו וחיבקתי אותו בשתיקה. באמת התגעגעתי אליו, אבל לא רציתי שהוא יפרש את זה לא נכון. עדיין לא ידעתי האם הוא רואה אותי רק בתור ידידה או שהוא מקווה שיחסינו יתפתחו ליותר מכך.

"היי", אמר דרק.

"רוצה לשבת איתנו?" הציע ארצ'י.

נשכתי את שפתי, מתלבטת. שקלתי להתנצל ולחזור לחיפושים שלי, אבל אוליבר הסתכל עליי בציפייה ולא רציתי לאכזב אותו. "תודה", עניתי, מתיישבת ליד דרק. אוליבר חזר למקומו ליד ארצ'י, מולי.

"מה עשית בחופשה, ג'ין?" שאל אוליבר.

"הייתי בעיקר בבית עם המשפחה. מה איתכם?" אמרתי. לא היה לי כל כך מה לספר.

"אותו הדבר", אמר אוליבר, אבל מבטו היה קודר. החלטתי שעדיף לא לשאול, לפחות לא עכשיו. שיערתי שהמצב בינו לבין הוריו לא השתפר.

"ארצ'י?"

"השתתפתי בתחרות שירה בין לאומית", הוא ענה. הסתכלתי על האחרים, מנסה להבין אם הוא מתבדח, אבל כולם נראו רציניים.

"אתה שר?" שאלתי, נדהמת.

אוליבר חייך בהבנה. "ארצ'י נראה קשוח, אבל יש לו קול של מלאך."

"תשיר לי משהו", ביקשתי, מתקשה להאמין לכך בלי הוכחה. ארצ'י נראה לא בנוח. "בבקשה."

ארצ'י נאנח, אבל נעתר לבקשתי. השיר שהוא בחר נשמע לי מוכר, אבל לא זיהיתי אותו. קולו היה רך ומלטף, כמו קטיפה. הוא לא היה ילדותי, אך גם לא עמוק ונמוך כפי שציפיתי. כשהוא סיים מחאתי כפיים בהתלהבות. "זה היה מדהים!" אמרתי. אוליבר ודרק חייכו בגאווה, אבל ארצ'י עצמו רק נראה מובך.

"הוא זכה מקום שני בתחרות", אמר אוליבר.

"אבל לא ניצחתי", אמר ארצ'י בביטול.

"זה לא משנה. היית מעולה. השופטים פשוט התלהבו מהצרפתייה כי היא יפה", אמר דרק. "אני לא מבין ממה הם עשו כזאת מהומה. היא לא כזאת מדהימה."

"אבא אומר שמקום שני לא נחשב. זה כמו להיכשל", אמר ארצ'י.

"אבא שלך לוחץ עלייך יותר מדי. אין שום דבר רע בלהיות שני. הכי חשוב שאתה עושה את מה שאתה אוהב", אמר דרק.

"הוא לא רואה את זה ככה", אמר ארצ'י, מפנה את מבטו לרצפה. "איכזבתי אותו. שוב. הוא בכלל לא רצה שאתקרב למוזיקה. אני אמור להיות תלמיד מצטיין ומדריך, אבל לא משנה כמה אני מנסה אני אף פעם לא מצליח."

"אין לו זכות לשלוט בך ככה. אלה החיים שלך", אמר דרק. "אוליבר, תעזור לי פה."

"איך הוא יכול כשהוא באותו המצב כמוני? הוא כל הזמן מנסה לרצות את אבא שלו ולא מצליח", אמר ארצ'י. הוא צדק. עוד כשיצאנו אוליבר תמיד חי בצילו של סדריק, הבן המושלם, המצטיין, המדריך, שחקן הקווידיץ' והמתמודד היחיד שנבחר מכל בית הספר להשתתף בטורניר הקוסמים המשולש. אוליבר מעולם לא היה טוב כמו אחיו. הוא תמיד רצה שאביו יהיה גאה בו כפי שהוא היה גאה בסדריק. עתה לא היה לאוליבר סיכוי להתחרות מול רוחו של הבן האהוב שמת, ודמיונו אליו רק מעציב את הוריו ומרחיק אותם ממנו.

לא יכולתי לדמיין איך זה לאבד אח. אפילו שפרסי היה קוץ בתחת והתאומים עשו לי חשק לחנוק אותם חצי מהזמן, לא הייתי מסוגלת לדמיין עולם בלעדיהם. סדריק ואוליבר תמיד היו מאוד קרובים. סדריק תמיד דאג לאחיו הקטן ועזר לו. אוליבר העריץ אותו. תמיד השוותי אותם בראשי אליי ואל ביל. לו ביל היה... לא, לא העזתי אפילו לחשוב על זה.

ישבנו בשתיקה לא נעימה עד שהמכשפה עם העגלה עברה. קניתי כמה ממתקים, ביניהם צפרדע שוקולד שפתחתי ישר. קיבלתי קלף של ויקטור קרום. הרהרתי האם לתת אותו לרון. יהיה מצחיק לראות אותו מאדים. אפילו שהוא יצא עכשיו עם לבנדר, קרום נותר נושא רגיש.

"זוכר את אליפות העולם בשנה השלישית?" שאלתי את אוליבר, חושבת שנושא קליל כמו קווידיץ' יועיל לאווירה. אוליבר הביט בי בבלבול, לא מבין מאיפה הגיעה השאלה הפתאומית. הראתי לו את הקלף והוא לקח אותו, בוחן אותו מקרוב.

"ברור שאני זוכר. המשחק היה מדהים ואני זוכר איך התגנבנו בלילה להיפגש מחוץ לאוהלים כדי להתמזמז", צחק אוליבר.

"בחיים לא הייתי במשחק מקצועי לפני. כל כך התרגשתי", אמרתי, מחייכת בעודי נזכרת באליפות.

"תמיד טענת שאת הולכת להיות שחקנית מקצועית יום אחד, אולי אפילו קפטנית", אמר אוליבר.

"כי אני הולכת לשחק קווידיץ' מקצועי", אמרתי בטון של זה-מובן-מאליו.

אוליבר צחק שוב. "טוב לדעת שיש דברים שלעולם לא משתנים."

 

[][][][]

POV  כללי

בלייז לא היה במצב יותר טוב משל ג'יני. הוא ישב מתוח במושבו, נראה מוכן לזנק מתוכו בכל רגע. דראקו גלגל את עיניו למראה המבט המיוסר שעל פניו של חברו, כאילו הוא לא ישב בתא עם חבריו אלא עבר עינויים.

"עוד מעט אנחנו מגיעים", אמר דראקו. אז תתאפס על עצמך כי וינסנט וגרגורי שמים לב שמשהו לא בסדר איתך.

הנהנון קטן מצד בלייז סימן שהוא הבין את המסר שדראקו ניסה להעביר לו. בלייז נשען אחורה והכריח את גופו להרפות מעט מהנוקשות, מחזיר את המסיכה הסלית'רינית לפניו. דראקו עדיין יכול היה לראות שבלייז לחוץ, אך האחרים לא הכירו אותו טוב כמוהו.

כאשר הרכבת עצרה לבסוף בלייז היה האחרון לקום, באופן מכוון. דראקו ידע שאם הם היו לבד בתא הוא היה קופץ בהתרגשות, מחבק אותו ואולי אפילו מבצע ריקוד קטן. כשהם היו רק שניהם בלייז הראה את הצד המתלהב שלו, שהיה המהות שלו, בניגוד למה שהוא הראה לשאר.

בזמן שהם הלכו לתפוס כרכרה בלייז חיפש במבטו את ג'יני. זה היה די קל למצוא אותה, אפילו בין ים התלמידים. השיער שלה תמיד הסגיר אותה. הוא הביט בה בכמיהה, אבל אילץ את עצמו לעלות לכרכרה עם דראקו, וינסנט וגרגורי.

הנסיעה וארוחת הערב עברו בטשטוש. בלייז לא באמת שם לב למה שקורה סביבו. הוא ניסה להתרכז אבל מבטו נמשך כמו מעצמו לשולחן גריפינדור, שם ג'יני חוותה את אותו הבעיה.

ברגע שהקינוחים הוגשו הוא משך את דראקו מהאולם הגדול, יודע שוינסנט וגרגורי לא יעזבו לפני שיאכלו כמה שרק יצליחו להכניס לתוכם. הוא ודראקו חיכו במסדרון ליד האולם הגדול, דראקו אוכל את פרוסת עוגת השוקולד שהוא הצליח לחטוף לפני שבלייז גרר אותו החוצה. ג'יני באה לאחר כמה דקות, מסתכלת סביבה בחשש. רוב התלמידים עדיין היו באולם, אבל לא להרבה זמן.

"חדר הנחיצות, עוד שעה", אמר בלייז. ג'יני הנהנה ושלושתם התפצלו, בלייז ודראקו הולכים לעבר המרתפים וג'יני לעבר הספרייה, יודעת שאם היא תעלה למגדל גריפינדור היא לא תצליח להתחמק החוצה.

[][][][]

 

בלייז הגיע לחדר הנחיצות עשר דקות לפני הזמן. הוא בחר עיצוב פשוט לחדר עם גוונים של תכלת ולבן. במרכז החדר עמד אח ומולו היו מספר ספות וכורסאות. הוא התיישב על כורסא ממנה הוא יכול היה לראות את הדלת וחיכה שג'יני תגיע. כשעברו עשרים דקות והיא עדיין לא באה הוא התחיל להילחץ שמא היא התחרטה או שקרה לה משהו.

כל הרגשות האלה היו חדשים עבורו. הוא יצא בעבר עם מספר בחורות ואפילו שכב עם פלורה, אך הוא מעולם לא היה מאוהב. אף פעם לא היו לו פרפרים בבטן או חשק בלתי נשלט לראות מישהי. עם ג'יני הכל היה אחרת. הוא הופתע בעצמו כמה היא הייתה חסרה לו, כמה הוא התגעגע אל החיוך שלה ואל צליל צחוקה. אף פעם לא היה אכפת לו כל כך ממישהי כמו שהיה לו אכפת ממנה. זה הפחיד אותו מעט, אבל הוא בעיקר היה מאושר.

עברו עוד עשרים דקות עד שדלת חדר הנחיצות נפתחה וג'יני עברה דרכה. "איפה היית?" שאל בלייז בדאגה.

"מצטערת. נתקלתי בלונה בספרייה ולא הצלחתי להתחמק ממנה", אמרה ג'יני, על פניה הבעה מתנצלת.

"זה בסדר", אמר בלייז, מחייך אליה. הוא קם מהכורסא ובמספר צעדים חצה את המרחק ביניהם ומשך אותה אליו. הוא חיבק אותה, קובר את פניו בשיערה. "התגעגעתי אלייך", הוא לחש.

"גם אני אלייך", אמרה ג'יני, נצמדת אליו. "זה היה כל כך קשה לראות אותך אחרי כל כך הרבה זמן ולא להיות מסוגלת אפילו לדבר איתך."

"אני יודע", אמר בלייז. הם החזיקו אחד את השנייה במשך כמה דקות, מפחדים לעזוב. בסופו של דבר בלייז התרחק מעט כדי להסתכל עליה, אך נשאר קרוב אליה, גופו עדיין נוגע בשלה. הוא לקח את פניה בשתי ידיו, מביט בעיניה המדהימות ובשיער האדום שהוא כל כך אהב. "את יודעת כמה את יפה?" הוא שאל, הערצה בקולו.

ג'יני הסמיקה. הוא ידע שיש לה ביטחון עצמי גבוה והוא אהב את העובדה שהוא יכול היה להשפיע עליה ככה. הוא אהב לגרום לה להסמיק. "את פשוט מושלמת", הוא אמר, רוכן כדי לנשק את זווית פיה ואז מבריש את שפתיו כנגד אוזנה. "אני עדיין מתקשה להאמין שאת שלי", הוא לחש לה לפני שפנה לנשק את צווארה. אחיזתה של ג'יני בו התהדקה בעוד גניחה שקטה חמקה מפיה. נחוש לגרום לה לאבד את השליטה העצמית שלה, הוא נישק ומצץ את העור הרגיש של צווארה, מרגיש מרוצה כשצלילים נוספים בקעו מפיה.

הוא עזב את צווארה ותקף במקום זאת את שפתיה, מנשק אותה בתשוקה. ג'יני נישקה אותו בחזרה עם עוצמה ולהט המשתווים לשלו. הוא פנטז זמן רב על שפתיה אך הדבר האמיתי היה טוב מכל דמיון. ידו האחת נכרכה סביב מותנה והאחרת טיילה לאורך גבה. הוא לא היה מסוגל להפסיק לגעת בה.

לבסוף הם התנתקו, מתנשפים מעט בעודם מנסים להסדיר את נשימתם. "אתה משגע אותי", אמרה ג'יני.

"אם כבר אז הייתי אומר שההפך הוא הנכון. יש לך מושג מה את עושה לי עם הצלילים האלה שלך?" הוא שאל.

"אני יכולה להרגיש", אמרה ג'יני, פניה סמוקות. היא נראתה כל כך חמודה.

"זה לא מפריע לך?" שאל בלייז, רוצה לוודא. הוא לא רצה שהיא תרגיש לא בנוח. ג'יני הנידה את ראשה.

"יופי. זאת מחמאה עבורך. זה רק מראה כמה אני נמשך אלייך", אמר בלייז ונישק אותה שוב, הפעם לאט וברכות. זאת הייתה נשיקה רגועה יותר, אבל טובה לא פחות.

ג'יני התרחקה ראשונה, מחייכת אליו ומושכת אותו אל אחת הספות. היא התיישבה עליו, משעינה את ראשה על כתפו. בלייז כרך סביבה יד אחת ועם השנייה ליטף את שיערה. הוא היה מאושר רק מלהחזיק אותה בזרועותיו.

"אני מופתעת שאין כאן שום ירוק", אמרה ג'יני.

"היי, זה שאני סלית'ריני לא אומר שאני אובססיבי", התבדח בלייז.

"באמת? כי לי נראית קצת כמו סטוקר", גיחכה ג'יני.

"סטוקר? אני?" אמר בלייז בטון נעלב מוגזם.

"כן. כל הפעמים שבהית בי או הופעת משום מקום."

"טוב, איך אפשר שלא לבהות בדבר יפה כמוך?" שאל בלייז.

"חנפן!" קראה ג'יני, אך ציחקקה בכל זאת.

"אבל זה עובד", אמר בלייז. עם זה היא לא יכלה להתווכח. היא צחקה, מגלגלת את עיניה אך מזכה אותו בנשיקה.

"רואה? זה משתלם", הוא אמר בחשיבות עצמית. ג'יני נישקה אותו שוב, גורמת לו לשכוח מהשיחה. הוא עצם את עיניו כשהיא עברה לנשק את פניו, מרגיש את עצמו נרגע עם כל מגע של שפתיה. הוא היה חסר סבלנות ומתוח בימים האחרונים, גם בגללה אבל גם בגלל סיבה נוספת. הוא ניסה להדחיק את מחשבותיו, לא רוצה להרוס את הרגע. עוד יהיה לו זמן לדאוג לגבי זה.

"זה עדיין מוזר", אמרה לפתע ג'יני.

"מה מוזר?" שאל בלייז, פוקח את עיניו ומסתכל עליה בבלבול.

"כל זה", היא החוותה בידה עליהם ועל החדר, "אנחנו. לפעמים אני בטוחה שחלמתי את כל זה, שיצרתי בראשי גרסה מושלמת שלך שרוצה אותי."

"גם לי זה לפעמים מרגיש לא אמיתי, אבל פשוט היה לי מזל", הוא אמר, מחייך אליה. "וברור שאני ארצה אותך. את מדהימה."

"זה לא כל כך ברור מאליו עבורי. תמיד היית הכפיל של מאלפוי, תמיד בסביבתו ומתנהג כמוהו. מעולם לא חשבתי שמישהו כמוך יסתכל בכלל לכיווני", אמרה ג'יני, מעבירה את ידה על חזהו בהיסח דעת.

"אין לי את הפריבילגיה להתנהג ולעשות דברים כרצוני. יש תמיד ציפיות ודרישות שאני צריך לעמוד בהן. דראקו הוא החבר הכי טוב שלי והבן אדם היחיד שאני יכול להיות אמיתי בסביבתו. אני מאוד מעריך אותו. הוא לא באמת כזה נורא כמו שהוא אוהב לתת לאחרים לחשוב", אמר בלייז.

"אני בספק", אמרה ג'יני, נראית לא מאמינה.

"דראקו באמת יכול להיות מתנשא, אבל הוא רחוק מלהיות מרושע כפי שהוא רוצה שיחשבו. הוא תמיד היה תחת הרבה יותר לחץ ממני, במיוחד מאביו. הוא כל כך אהב וכיבד אותו ועשה הכל כדי לגרום לו להתגאות. הוא תמיד לקח את מילתו של אביו כאמת המוחלטת מכיוון שהוא העריץ אותו וחשב שאביו יודע הכל. הוא התנהג כל הזמן כפי שהוא חשב שמצופה ממנו, אבל מתחת לכל המסיכות שלו הוא חבר נאמן ואכפתי. הוא תמיד שם כשאני צריך אותו ותמיד מוכן לעזור לי גם כשזה בזמן הכי לא מתאים", אמר בלייז.

ג'יני ישבה בשקט במשך מספר דקות, מנסה להתאים את מה שבלייז הרגע סיפר לה לתמונה של מאלפוי בראשה. היא פשוט לא יכלה לראות כיצד זה אפשרי שמדובר באותו האדם. מצד שני, לפני זמן לא רב היא לא הייתה מאמינה שבלייז עצמו היה סלית'ריני מרושע.

"כל הדברים שאמרת על אביו... כולם היו בזמן עבר", העירה ג'יני.

"זה... מסובך. גם ככה אמרתי לך יותר מדי. אל תספרי שום דבר ממה שאמרתי", אמר בלייז, נראה אשם.

"אני לא אספר", הבטיחה ג'יני.

 

אינדקס / לפרק הקודם / לפרק הבא (בקרוב)

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Two in the rain אלא אם צויין אחרת