77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זרה באפלה

סרטים אסורים

03/03/2016
פוסט למבוגרים בלבד 
 
 
 
 
"סרט סרבי" זכה בכבוד המפוקפק  להיותו הסרט השנוי במחלוקת ביותר של 2010 בשל סצינות מין ואלימות קשות.  בכורת הסרט היה בפסטיבל קאן והוקרן לאחר מכן בפסטיבל סיצ`ס. הסיפור הזה על איש קולנוע מטורף שרוצה לעשות את הסרט  החולני ביותר של כל הזמנים, לא השאיר אדיש אף אחד. סצינות של עינויים ואונס מוצגים לאורך כל הסרט, אך שיא הזוועה מגיע כאשר הפסיכופת אונס תינוק שאך זה נולד לפני אימו.
 
סצינה כל כך חולנית ומעוררת אימה, ששופט אחד אסר את הקרנתו  ב"שבוע סרטי פנטזיה" בפסטיבל סאן סבסטיאן. כמו כן, בבריטניה הסרט הותר להקרנה רק לאחר שקטעו ממנו 5 דקות רצופות אשר כוללים את הרצף של הפדופיליה המזעזעת.
 
מפיצים מעטים ניסו לרכוש את הזכויות להצגת הסרט וקרוב לודאי שחלק גדול יצפה בו בהורדה מהנט.
 
המחלוקת סביב סרט זה, היא תירוץ טוב לסקור את הסרטים השנויים ביותר במחלוקת, האסורים והשערורייתים ביותר בכל ההיסטוריה של הקולנוע.
 
סקרתי אותם למענכם, קבלו אותם.
 
 
 
1. "בייבי דול" (1956)
 
 
 
הסרטים על ה"לוליטות" הם תמיד מעוררי שערוריות. במדור הזה יכולתי לכלול את הסרט "לוליטה" של סטנלי קובריק, אך העדפתי לבחור בזה שהוא פחות מוכר, אבל באותו נושא ולא פחות שערורייתי. "בייבי דול", בבימויו של איליה קאזאן והתסריט מאת הרב טנסי ויליאמס המהולל, הינו סרט טעון במתח מיני שמותח את הגבולות לרמות כמעט בלתי נסבלים. הסרט מספר על צעירונת (קרול בייקר) שנשואה לגבר מבוגר (קארל מלדן), הזוג לא מימש עדין את הנישואים כי הוא הבטיח לאביה של הצעירה לכבד את בתוליה עד שימלאו לה 20 שנה. יום לפני התאריך המיוחל, הבעל אכול עצבים וכמהה לשכב עם אשתו, אבל מופיע בחור קשוח וחסר מצפון (אלי וולך), אשר הוקסם על ידי הצעירה והוא נחוש בדעתו להיות הראשון בלטעום את הפרי היקר שלה. עם טיעון כזה, קל להבין את השערוריה שהתעוררה בכל מקום שהוקרן הסרט. כמו כן, פורסמו כרזות ופוסטרים בו מראים את קרול מוצצת את אגודלה, רמז ברור למציצה, אך קאזאן שינה כרזות אלו לאחר לחץ של ארגונים שונים. הסרט נאסר להקרנה במספר מדינות, כולל שוודיה. הוא גם צונזר בכל כך הרבה קטעים שלבסוף הסרט הפך לבלתי מובן. המיתולוגיה הפופולרית מספרת שבחלק מערי השדה, עמדו כמרים בכניסה לבתי קולנוע בהם הוקרן הסרט ורשמו את שמות הצופים שהעזו להכנס ולראות סרט שערורייתי וחוטא שכזה. אפשר להבין את התגובות בהתחשב שמדובר בשנות ה50` ובמנטליות החברתית של אז.
 
 
 
 
 
 
2. קליגולה (1979)
 
 
למרות שלטינטו בראס תמיד הייתה חיבה מיוחדת לקולנוע האירוטי, הסרט הזה, היה אמור להיות במקור סרט רציני. עם תסריט החתום על ידי הסופר גור וידאל ועם צוות שחקנים הכולל את מלקולם מקדואל, פיטר אוטול, ג`ון גילגוד והלן מירן היפה והעסיסית (בתמונה), הכוונה הייתה להראות את הפרצוף האמיתי והשחיתות של האימפריה הרומית. אבל המפיק של הסרט בוב גוצ`יונה שהוא גם הבעלים של המגזין פנטהאוס, חשב שלסרט חסר חולניות מסויימת. כך שהוא הסריט לצד הבמאי סצינות פורנוגרפיות שכללו זוגות לסביות, ואפילו מציצה לסוס כדי להכניס יותר "שמחה" לסרט. התוצאה הייתה, כי ברוב מדינות אירופה לא הוקרן או קיצצו כל הרבה קטעים ממנו, שהסרט דמה כמעט לסיכום. באנגליה למשל, הקרנת הסרט בגירסתו המלאה, אושרה רק ב-2008. שלשום, כמו שאומרים.
 
 
 
 
 
 
 
 
3. שבילי התהילה (1957)
 
 
עבור רבים ואני ביניהם, זה הסרט הטוב ביותר של סטנלי קובריק. תסריט הנכתב על ידי ג`ים תומפסון (אחד הפרות הקדושות של הספרות השחורה האמריקנית, מחבר הספר "הבריחה") ובכיכובו והפקתו של קירק דאגלס, הסרט מספר סיפור הזוי על רקע מלחמת העולם הראשונה. לאחר התקפה כושלת  בה אמורים לכבוש עמדה גרמנית הנקראת "תל נמלים", הפיקוד העליון הצרפתי מחליט ללמד לקח את היחידה ומעמיד למשפט 4 חיילים שבחר באקראי, בהאשמת פחדנות. קפטן דאקס, בגילומו של דאגלס, הוא האחראי על ההגנה ומנסה להראות את הקטנוניות של הפיקוד העליון הצבאי. אך המאמצים הם חסרי תועלת ובסופו של דבר ארבעת החיילים מוצאים להורג ביריה. גם כיום הסרט הזה מעורר מחלוקת והוא מראה "בבשר החי" את הטיעונים  של מתנגדי המלחמות וכצפוי הסרט צונזר בהרבה מדינות. הבעיות החלו לאחר הקרנת הבכורה בבריסל בשנת 1958. הממשלה והרבה ארגונים צבאיים, מחו על התדמית השלילית של הצבא הבלגי-צרפתי שמוצגת בסרט, הרבה מדינות הגיבו והחליטו להחרים את הסרט, אפילו בצרפת עצמה. בכל אופן סרט אנטי מלחמתי ענק וכדאי להתעמק בעלילה כאן ובכלל לצפות בו.
 
 
 
4. שוטטות (1980)
 
 
 
אנשים קונים סטיות וחולניות. אבלהכל במידה, כי אם עוברים את הקו האדום, לא יוצאים מזה טוב. זה מה שקרה לוויליאם פרידקין (האחראי לסרטים שוברי קופות כמו "הקשר הצרפתי" ו"מגרש השדים"), עם מותחן אפל זה. "שוטטות", מספר את הסיפור על מרדף אחר פסיכופת סאדיסט ורוצח הומוסקסואליים. אל פאצ`ינו מגלם שוטר סמוי שנשלח לנסות לתעתע בפושע הפסיכופת. לשם כך, הוא חייב להכנס לעולם הסאדו-מאזו ההומוסקסואלי ובהתאם לכך לחקות את דרך חייהם. חקירה שמובילה לדרכי הגיהנום, כי מעבר לגילוי הניצול והשפלות ההומואים, אל פאצ`ינו מתחיל להרגיש שהסטרייטיות שלו, לא כל כך איתנה כמו שחשב. שום דבר מוגזם עד כאן, אך פרידקין ליכלך כאשר הכניס סצינות בהם רואים איך דוחפים אגרוף לפי הטבעת של טיפוס אחד וסצינה אחרת, בה סגל של קצינות שוטרות, מנצלת מינית קבוצה של הומואים שריריים. סצינות אלו הספיקו כדי שהסרט יוחרם על ידי רבים. המבקרים אמרו שזה סרט חולני באיכות נמוכה, הקהל התעלם מהסרט בהקרנת הבכורה, משטרת ניו יורק תבעה את במאי הסרט בגלל התדמית השלילית שהוצגו בו והקהילה הגאה איימה בעוד תביעה, בגלל שהרגישו שהפכו כלי למניפולציות והשפלות והוצגו כאילו הם מכונות מין מהלכות. מפני תרחיש כזה, המפיק החליט למשוך את הסרט מהמחזור ו"שוטטות" לא הוצג לקהל עד כעבור 10 שנים.
 
 
 
 
 
5. סרט מתוק (1974)
 
 
בסרט הזה של הסרבי דושאן מקבייב, יש את כל המרכיבים כדי לפגוע בכל אדם, בכל קשת האידיאולוגיות. סרט נרכיסטי וסנסציוני שסיבך אותו בזמנו. הסרט מתחיל בתחרות יופי, "מיס וירג`ין". המנצחת נאלצת להנשא לטיפוס מפוקפק בעל מוח מעוות בדיוק כמו הפין שלו. הכלה נחרדת מגודל הפין ועיוותו ובורחת לפריז, שם היא מתקבלת לקומונה והיא מגלה את העצמי האמיתי שלה דרך פעולות פיזיולוגיות, כגון השתנה, חירבון.. לאחר מכן היא הופכת לכוכבת שמזמינים אותה להשתתף בפרסומת בה היא מאוננת בזמן שהיא שקועה בתוך אמבטיית שוקולד נוזלי.. להמשיך? בשביל מה? frown, די  בלומר שהחגיגה הזו רווית זיונים (חלקם לא מבויימים), קופרופגיה (יש סצינה בה חברי הקומונה מזמזמים את המנון השמחה בזמן שהם אוכלים מצלחותיהם המלאים בצואה), לא הייתה אהודה על כמעט אף אחד בזמנו. מנהל ההפקה גורש כעונש מארצו, אז קרויה יוגוסלביה והסרט הוקרן רק בטוקיו ופריז, שגם שם, קומם כל כך את הקהל השמרני, כמו את הקהל השמאלי ואת הימני. הסרט לא הפקיר אף אחד. :) עדיין היום הסרט שנוי במחלוקת ובכמה מדינות הוא נאסר להקרנה. בארץ, הסרט הוקרן בסינמטק ת"א, אך לא ידוע לי אם חלקים ממנו צונזרו.
 
 
 
6. פריקים (1932)
 
 
שישים ושמונה שנה לאחר הקרנת הבכורה של סרט זה, יצירת מופת מאת טוד ברוונינג, הוא ממשיך להיות אחד הסרטים הקיצוניים בכל הזמנים.
והוא כזה בגלל מה שדמויות אלו מעוררות בקהל: תערובת של חמלה וחולניות. רוב השחקנים הם "פריקס שואו" אמיתיים, "מפלצות אנושיים" כפי שנהוג לקרוא להם, או אנשי קרקס עם נכויות שונות. הסיפור הוא ידוע וצפוי: גמד קרקס נודד, מתאהב בלוליינית מושחתת ואכזרית, זאת מצידה, מתכננת להנשא לו, ובשיתוף פעולה עם מאהבה, לרצוח אותו ולברוח עם כספו. כבר בתחילת צילום הסרט, החלו הבעיות: השחקניות ג`ין הארלו ומירנה לוי, אשר נשלחו מהמטרו מאייר כדי לגלם את הדמויות "הנורמליות", סירבו להתרועע עם הפריקים שהשתתפו בסרט. כאשר הסרט נשלם, נדרש מהם לצנזר כמה קטעים אכזריים במיוחד, כגון קטע עקוב מדם, בו מראים איך אנשי הקרקס מתנקמים במאהב ומסרסים אותו ללא רחמים. לאחר הקרנת הבכורה, תגובות הביקורת (חדורת הטפת מוסר, שכיום אנו מוצאים אותם צבועים לחלוטין) היו כל כך שליליות, שהמטרו הוריד אותו מבתי הקולנוע, רק שבועיים לאחר הקרנתו. במדינות רבות אסרו את הקרנתו, כולל אנגליה שרק בשנת 1963 הותר להקרנה אך מצונזר בכמה סצינות. וכך הסרט הזה נמנם במחסני המטרו, עד שיזם אחד בשם דויין אספר קנה את זכויות הסרט כדי להקרינו בירידים נודדים. כך באופן פרודקסלי, הסרט התגלה מחדש במעגל מביך זה, באותו רוח ודמויות שנתנו לא השראה. לבסוף, בשנות ה70` "פריקים" זכה בסטטוס הראוי לו כסרט פולחני, מה שהכניס אותו למעגל הסרטים הקלאסיים. כיום הוא נחשב כיצירת מופת ומקרינים אותו גם לשם דיונים פילוסופיים.
 
 
 
7. הטנגו האחרון בפריז (1973)
 
 
עוד אחד מלהיטי הקולנוע האירוטי, למרות שאיכות הסרט מתעלה על סצינות הסקס, והופך סרט זה לשיר מריר על הבדידות האנושית. ההופעות המרהיבות של מרלון ברנדו ומריה שניידר, הפסקול של גאטו ברביארי והגאונות של ברנרדו ברטולוצ`י, הספיקו כדי להפכו לסרט בלתי נשכח. למרות שהקהל ממשיך לזכור את הסרט באופן בסיסי בגלל שתי סצינות חזקות: החדירה האנאלית והסצינה בה משתמש ברנדו בחמאה כמומר כסיכה.
בהמון ארצות אירופיות נאסר הקרנתו, אז אלפי אנשים נסעו לצרפת מסוקרנים כדי לצפות בסרט זה בעל ההילה האירוטי.
גם בארה"ב היו בעיות איתו ובאיטליה רק ב1987 הותר הקרנתו.
 
 
 
8. התפוז המכני (1972)
 
 
פה אנו ניצבים מול מקרה בו מעורבים הצנזורה הקלאסית והצנזורה העצמית. של הבמאי עצמו.
התפוז המכני‏ הוא ספר פנטזיה אלים ואפל שנכתב בשנת 1962 על ידי הסופר האנגלי אנתוני ברג`ס ועובד לסרט בשנת 1971 על ידי הבמאי סטנלי קובריק. הספר נכתב בעקבות אונס קבוצתי אכזרי של אשת הסופר על ידי ארבעה חיילים אמריקאים, מעשה שגרם לה להפיל את העובר שאותו נשאה ברחמה ולבעיות רפואיות חמורות.
בסיס ועלילת הסרט:

גיבור הסיפור, אלכס, הוא נער מתבגר בבריטניה, שמבלה את ימיו יחד עם חבריו בביצוע מעשי אלימות שונים: אונס, התעללות ושוד, שאותם הוא עושה מתוך הנאה סדיסטית ולא מתוך מצוקה כלכלית או חוסר סיפוק מיני. הוא בן למשפחה ממעמד הביניים, נבון ומצליח עם נשים. אלכס הוא מעריץ נלהב של מוזיקה קלאסית, של בטהובן ושל הסימפוניה התשיעית שלו בפרט. קטעי האלימות בתחילתו של הסרט מלווים במוזיקה קלאסית, העומדת בניגוד מוחלט לאלימות הקשה המוצגת בהם.

אלכס וחבריו מדברים במעין משלב/שפת סתרים/שפת רחוב בידיונית בשם נאדסאט (Nadsat; מרוסית: "-עֶשְׂרֵה"), המבוסס על אנגלית ועל שאילת מילים נרחבת מרוסית, וכמו כן מושפע מהסלנג המחורז הקוקני, מתרגום המלך ג`יימס ומגרמנית. (בסופו של הספר מופיע "מילון" קצר להסבר הביטויים של אלכס וחבריו.)

אלכס וחבריו מבלים את לילותיהם בבאר מעוצב בשם "מולוקו" (רוסית: "חלב"). לאחר שתייה מרובה, הם יוצאים לרחובות ותוקפים אנשים, או שהם פורצים לבתים ומתעללים ביושביהם. אלכס מצליח לפרוץ לבתי האנשים לאחר שהוא משכנע אותם שהוא זקוק לעזרה. הוא משתמש במבטאו האריסטוקרטי ובשפה גבוהה על מנת לרכוש את אמונם.

 

בני החבורה בלבושם הייחודי. ב"תפוז מכני", קובריק מרבה להשתמש במוזיקה קלאסית, המלווה סצנות של אלימות ואונס. סצנת האלימות בהילוך-איטי, העומדת להתחיל בתמונה, היא כוריאוגרפיה לפתיחה של האופרה "העורב הלקחן" מאת רוסיני

אלכס וחבריו מתלבשים בדרך ייחודית: בגדים לבנים, כובעים שחורים וחגורת אתלטים על אזור החלציים. בנוסף, אלכס נוהג להדביק ריסים מלאכותיים על ריסי עינו הימנית. לכל אחד מאנשי החבורה יש כלי נשק: אלה, שרשרת חוליות וכדומה. אלכס הוא המנהיג הבלתי מעורער של החבורה ועל פיו ישק דבר (אם כי בשלב קריטי בסרט מורדים בו בני החבורה ומביאים למעצרו).

לאחר שרצח אישה שלתוך ביתה פרץ, וכתוצאה מבגידתם של חבריו, נתפס אלכס על ידי המשטרה ונידון ל־14 שנות מאסר. לאחר שנתיים בכלא הוא מצליח להתקבל לניסוי של הממשלה שמטרתו לשקם עבריינים, ושבזכותו יוכל להשתחרר מהמאסר. הניסוי משתמש בשיטה חדשה הנקראת "שיטת לודוביקו" (הדומה לטיפול סלידה), ובמסגרתה מוקרנים לנושא המחקר סרטי אלימות שונים תוך מתן סמים שונים הגורמים לו לבחילה חריפה. בעקבות התניה קלאסית זו, בכל פעם שירצה הנבדק להשתמש באלימות או אף יחזה בגילוי אלימות או מין פרוע, הוא ייתקף תחושת בחילה שלא תאפשר לו לתפקד. במקום להשתקם, אלכס הופך לשבר כלי.

בשלב זה של חייו, כל מי שהיה איתו בקשר בעבר מפנה לו עורף. הוריו מגרשים אותו מהבית. אלכס פוגש אז קבצנים בהם התעלל בעבר, ואלו מפליאים בו מכותיהם. מצילים אותו חבריו לשעבר, שהפכו לשוטרים בינתיים. ואלו לוקחים אותו למקום נטוש ומתעללים בו. בצר לו מגיע אלכס במקרה לאותו הבית שבו הוא ביצע אונס בעבר. בעל הבית לוכד את אלכס, ומשקה אותו יין מהול בחומר הרדמה. אלכס מתעורר לקולה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אשר גורמת לו לבחילה והוא קופץ מהחלון על מנת להתאבד.

הוא מתעורר בבית חולים פרטי אשר מסתבר שנמצא תחת חסות הממשלה והשר שיזם בזמנו את "שיטת לודוביקו" לשיקום עבריינים. השר אשר הותקף באופן חריף על ידי התיקשורת, מסכם עם אלכס שיקבל את תמיכתו, ובתמורה יקבל טיפול מסור עם טובות הנאה מהשר. הצופה בסרט עובר בשלב זה תהליך מעניין: לאחר תחושת הדחייה הראשונית מאלכס ומאלימותו, מתמלא הצופה בתחושת רחמים על אלכס ועל שנעשה לו. בסיומו של הסרט, לאחר ניסיון התאבדות, נרמז בסרט כי אלכס חוזר לסורו, בסצנה ראוותנית ושמחה.

תפאורת הרקע של הסרט מרמזת על סביבה אלימה ונותנת למעשה את הרקע להתנהגות האלימה של אלכס. כך למשל, השולחנות שבפאב מעוצבים בדמות בחורות עירומות. לובי ביתו של אלכס נראה כמו לאחר מתקפה וואנדליסטית, והדירה עצמה מעוצבת עיצוב צעקני ביותר.

לאורך כל הסרט נעשה שימוש במוזיקה קלאסית ובסימפוניה התשיעית של בטהובן בפרט. דבר זה גורם לניגוד בין המוזיקה העדינה וקטעי האלימות הרבים המצויים בסרט.

 

הסרט לא הוקרן באנגליה עד 1999, אך זו הייתה החלטה של הבמאי עצמו  לאחר שקרא על מקרה של הומלס אשר הוכה בדרך דומה לאירועים בסרט. אCK במדינות רבות, הצנזורה הרשמית עשתה את העבודה לבד וסרט זה הוכרז כסרט המשחית ומעודד אלימות בני נוער באמתלות שונות.

אחד הסרטים  Vמדוברים ושנויי מחלוקת ב-30 השנים האחרונות.

 

 

9. ממלכת החושים (1976)

 

 

הסרט האירוטי המפורסם ביותר בכל הזמנים. סיפור של אהבה ומוות, בבימויו של נגישה אושימה. סרט אשר לא הושלם בשל החוקים הנוקשים של יפן, שהכריח את הבמאי להציגו כסרט צרפתי. סרט פורנוגרפי טהור זה, נאסר להקרנה בדיוק לפני בכורתו בפסטיבל הסרטים בניו יורק, אך כמה שבועות לאחר מכן הותר ורק באולמות מיוחדים. איסורים אלו הגיעו גם למדינות אחרות כאנגליה, אשר צונזרו כמה סצינות, כגון קטע בו מראים כריתת פינו של נער. בכל אופן סרט זה עורר מחלוקות רבות וגם כיום הוא נאסר להקרנה במדינות מסויימות.

 

 

 

10. 120 ימי סדום (1976)

 

 

הסרט פוסט-מורטום של פייר פאולו פסוליני, שנרצח לפני הקרנת הבכורה. הסרט הוא עיבוד חופשי ליצירה של המרקיז דה סאד, שבה קבוצה של מנהיגים פשיסטית איטלקית נועלים את עצמם עם עשרות בני נוער, אשר מתעללים ומנצלים אותם מינית.

מחולק למעגלים (כמו הגיהנום של דנטה), המסע דרך מעגל הבשר, של חרא ושל דם, הוא מסע ללא עצירה ומעצורים לעבר הסטיות  המוכות ביותר שיש בבני האדם. לשונות תלושות, חגיגה של צואה ושתן.. אין לעלות על הדעת, סטיה שלא מופיעה בסרט הזה. מעניין לציין, שמותו של פרנקו הוביל שסרט שנוי במחלוקת זה, יחנוך את פסטיבל הסרטים של ולנסיה. תוכנן 3 צעדים: אלו שראו את הסרט ראשונים, התרשמו ויצאו המומים ממנו. אבל לאלו שהיו כרטיסים להקרנה השניה, נשארו עם הכרטיסים ביד בגלל צו מניעה פתאומי, הורה להחרים את הסרט בשל תועבה והפקרות.

רק לאחר כ-15 שנה הסרט הותר להקרנה במדינות רבות.

 

לסיכום, יש עוד כמה סרטים אסורים.. אך הסתפקתי באלו שנראו לי הכי שנויי במחלוקת.

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
        
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת