00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבה היא סם החיים

קישור לכל הסיפורים

הים - סיפור שלישי

הכול התחיל לפני שנה, אימי המליטה אותי יחד עם חמישה אחים ואחיות.
זה היה יכול להיות נפלא, אם ההמלטה הייתה מתוכננת מראש, אבל האמת היא שאמא קצת השתוללה איזה יום ופגשה לה מישהו בשעת אחר הצהריים ומאותו ביקור נכנסה להריון.
בהתחלה עוד היינו קטנים ולא השתוללנו וההורים של אמא הסכימו להחזיק אותנו יחד, אבל אחרי חודש שהתחלנו לרוץ ולהשתולל, נגמרו החיים הטובים...
 
לטובתם אני יכול להגיד שהם ניסו למצוא לנו משפחות במשך שבועיים, אפילו לקחו אותנו לנחלת בנימין וניסו להציע אותנו לאנשים, אבל אף אחד לא רצה אותנו וחזרנו כולנו הביתה.
אחרי אותו יום אמא הבינה שאנחנו בצרות וניסתה להשקיט אותנו כמה שיותר על מנת שלא נפריע, אבל מי באמת יכול להשקיט שישה פודלים קטנים שרוצים לשחק כל הזמן?
 
אחרי השבועיים האלו של הניסיונות, הגענו אל המכלאה...
 
"תראו, בשר טרי הגיע", נבח כלב דני גדול לכל דיירי המכלאה.
"ברוכים הבאים", נבחו אלינו כל הכלבים.
הסתכלתי מסביב, ראיתי אותם, חלקם פצועים, חלקם מוזנחים, פרוותם מלוכלכת, רזים.
פה ושם היו כמה כלבים שנראו במצב טוב עדיין, אבל רובם הגדול לא היה כך.
זרקו אותנו ביחד למכלאה קטנה, בתוכה היו עוד כמה גורים, בקול יללה סיפרו לנו כמה הם מתגעגעים לאמהות שלהם, כמה הם לבד.
הם סיפרו לנו על האנשים שבאים ומסתכלים על הכלבים הגדולים, אבל בסוף אם הם לוקחים מישהו זה רק את הגורים, הבנתי שלנו עוד יש תקווה.
 
לילה ראשון מחוץ לבית...
 
"היי", התקרב אלי גור של דלמטי קטן.
"היי", הרמתי את ראשי קלות מרחרח אותו.
"קשה לך להירדם הא?", שאל, בקולו השתתפות בצער.
"כן", עניתי, מסתכל מסביב רואה את אחיי ואחיותיי ישנים יחד מכורבלים, במכלאה השתרר שקט מוזר, אחרי שכל האנשים הלכו הכלבים העייפים מהיום הלכו לישון.
"המצב פה לא טוב", אמר לי.
"למה?", שאלתי.
"לאנשים שמחזיקים אותנו נגמר הכסף, הם צריכים לסגור את המקום בקרוב", ענה לי בעצב.
"ומה יהיה על כולם...כולנו", מיהרתי לתקן את עצמי.
"אם לא נצליח לצאת מפה בזמן יעשו לנו מה שעושים לכלבים הגדולים שנמצאים פה מעל חודש, יהרגו אותנו", מלמל, מסתכל עליי בחשש לראות את תגובתי.
"יהרגו?", שאלתי לא מבין.
"כן, אין להם מקום ואם מישהו נמצא פה הרבה זמן הוא תופס מקום של כלב שאולי יהיה לו סיכוי למצוא בית, אז הם הורגים אותו ומכניסים מישהו אחר במקומו", לימד אותי את עובדות החיים האכזריות של המקום.
"אתה בטוח?", שאלתי לא מאמין.
"תראה מחר, זה תורו של גולית, הדני שקיבל אתכם כשהגעתם", אמר והסתכל בי במבט עצוב, "הוא דווקא היה חבר טוב לכולנו", הוסיף משפיל את ראשו.
שתקנו, לא היה מה להוסיף יותר, החיים נראו לי שחורים משחור.
הדלמטי הקטן הצטנף לידי וחיממנו אחד את השני, כואבים יחד את המקום.
 
למחרת בבוקר הגיעו כלבים נוספים למכלאה, אחד העובדים ניגש לכלוב של גולית, שם על צווארו חגורה ולקח אותו משם.
גולית זקף את ראשו והלך זקוף וגאה, מבליט את חזהו הרזה ככל שיכל.
הוא הגיע לדלת המרפאה יחד עם העובד אשר כל הדרך ליטף את ראשו בעדינות, מביט בו באהבה, מרגיש את נקיפות המצפון העוברות בו על כל צעד בזמן שלקח את הכלב הגאה למקום ממנו אין חזרה.
לפתע כל הכלבים החלו ליבב ביללות עמוקות, המכלאה געשה ורעשה, הצטרפתי אליהם בקולי הקטן, הגורים הנוספים גם הם הצטרפו למקהלה הרועשת.
גולית נעצר לפני הדלת, העובד המסכן שלא היה מוכן לזה כמעט ונפל כשהדני הענק פנה לאחור להביט בכולנו.
"תודה חברים", אמר פתאום, "אתם לא יודעים עד כמה הייתם חשובים לי".
העובד שקלט שגולית מדבר אלינו, המתין במקומו בסבלנות, מחכה שגולית יסיים.
"אני רק רציתי להגיד לכם, שאני חייתי את רוב חיי עם אהבה ושמחה, אני מקווה שלכולכם יהיה הסיכוי הקלוש לקבל לפחות חלק ממה שאני קיבלתי, אני מקווה שלא תבכו אחריי הרבה, תזכרו שאני הולך לפגוש את הבעלים שלי במקום אליו אני הולך", הדני הגאה הסתכל אלינו במבט אחרון ופנה חזרה אל העובד ההמום, שלא הבין איך הכלב הגדול הצליח להשקיט את כל המכלאה.
 
השניים נכנסו מבעד לדלת והיללות שלנו קרעו שוב את האוויר.
 
"זה כבר נגמר?", שאלתי לאחר כמה זמן את הדלמטי הקטן.
"אני חושב שכן", ענה לי בשקט ממקום משכבו על הרצפה המלוכלכת.
דלת המרפאה נפתחה פתאום ויצאו ממנה שני עובדים.
"אני אומר לך יובל פשוט השתגע", אמר אחד מהם.
"אני מסכים איתך במאה אחוז", ענה השני, " "הכלב דיבר אל שאר הכלבים, אי אפשר להרוג אותו, הוא אנושי" ", חיקה העובד את קולו של יובל.
"הלב שלו פשוט טוב מידיי, לא יפה לצחוק עליו", אמר העובד הראשון בכעס.
"האמת שאתה צודק, סך הכול הוא בכל זאת הציל אחד מהכלבים פה, אחד שאף אחד לא רצה", הסכים חברו.
זקפתי את ראשי, "יובל זה העובד שלקח את גולית פנימה", חשבתי לעצמי, "יכול להיות?"
"גולית", נבחתי בקול, "אתה שם?"
קולי היה חלש מידי כדי להגיע למרפאה, אבל שאר הכלבים קלטו את מה שניסיתי לעשות וכולנו יחד צעקנו שוב.
"גולית, גולית, גולית..."
הרעש שהקמנו היה נוראי, לבסוף נפתחה דלת המרפאה וראשו של יובל הציץ החוצה, הוא ראה את המהומה וקרא לשני חבריו.
"בואו, תראו עכשיו למה התכוונתי"
השניים באו בריצה ונעמדו לידו מסתכלים עלינו ועל הטירוף שפתאום פרץ בנו.
יובל נכנס שוב למרפאה ולאחר מספר שניות יצא שוב כשרצועה בידו, "בוא", קרא לתוך המרפאה.
גולית יצא החוצה, כולו מבריק מהרחיצה אותה עבר, פרוותו עברה סירוק וניקוי יסודי, קשה להאמין שזה הכלב המלוכלך שנכנס קודם פנימה.
השתוללנו משמחה כשראינו אותו יוצא בחיים, לא טעיתי חשבתי, יובל באמת הציל אותו.
לפתע אמר יובל לגולית, "תראה להם, דבר עם החברים שלך ותגרום להם להרגע".
גולית הרים את עיניו והסתכל בעיניים רכות על יובל, מצילו, אחר כך פנה אלינו ואמר רגוע, "חברים, תנו לו את הכבוד על זה שאימץ אותי, בשבילי", ביקש.
 
"בהצלחה חבר ומזל טוב", איחלנו לו ושתקנו, נותנים לאדונו החדש את הכבוד הראוי לו בפני חבריו, שידעו שגם לנו יש רגשות וכבוד למי שמראה כבוד אלינו, ידענו שעבור יובל נהיה מוכנים לעשות הכול.
את השקט שהשתרר במכלאה אפשר היה לחתוך בסכין.
חבריו של יובל הסתכלו עליו במבט לא מאמין, במשך כל השנים במכלאה מעולם לא היה שקט כזה.
"מה אתם אומרים עכשיו?", שאל אותם בקול מנצח.
"יש לך כלב מדהים", אמר לו אחד.
"זה לא רק הכלב שלי, אתם לא מבינים? זה כולם, הם מדברים ביניהם, הם מבינים אותנו, מתי תקלטו את זה?"
השניים הביטו בו מנענעים את ראשם בשקט, מבינים עד כמה התפקיד שלהם גרם להם בלית ברירה להיות גם הטובים שמנסים להציל וגם הרעים כשהזמן של אחד הכלבים נגמר.
דמעות עלו בעיניהם ואנחנו הצטרפנו אליהם ביללה שקטה של הזדהות.
 
הימים חלפו, חלק מחבריי הגורים כבר מצאו בתים וכך גם אחיי ואחיותיי, אני הייתי האחרון שנשאר מהמשפחה שלי, שמחתי על כך, כי כך ידעתי שכולם ניצלו, ולא הייתי צריך לחיות עם האי ידיעה של מה עלה בגורלם.
למדתי כבר לקבל את זה שאנשים באים מרימים אותי על הידיים ואחר כך לוקחים מישהו אחר הביתה.
בפעם האחרונה זה היה ידידי הדלמטי ושמחתי בשבילו כשילד קטן בא ובחר אותו מיד, אומר שאותו הוא רוצה, נראה היה לי שהוא יהיה מאושר במשפחה שלקחה אותו.
בשעות אחר הצהריים היא הגיעה, שערה החלק והארוך משך את עיניי מיד, כשהתקרבה ראיתי את עיניה העצובות וידעתי שאין דבר שישמח אותי יותר מלגרום לה לחייך, הייתי בטוח שהחיוך יישב עליה יפה.
היא הסתכלה על הכלובים השונים וראיתי את מבטה המאוכזב, את כלוב הגורים שמו בכוונה בסוף, כדי שמי שמגיע ייתן צ`אנס לכלבים המבוגרים יותר לפני שיראה את הגורים.
אני כבר הייתי אמור לעבור למחלקת המבוגרים, גילי הגיע כבר לארבעה חודשים וכמעט הגעתי לגודלי המקסימאלי, אבל כנראה החליטו שהיות ואני קטן מטבעי, עדיף להשאיר אותי עם הגורים, אולי מישהו ייקח אותי משם בכל זאת.
היא התקרבה אל הכלוב שלנו והחלטתי שהפעם אני מנסה את כל כוחי כדי לקבל אותה.
כשהגיעה אל הכלוב והציצה פנימה, רצתי אל הגדר ונעמדתי על שתי רגליי האחוריות, מתרומם כלפיי מעלה, חייכתי אליה את חיוכי הכלבי, מקווה שתבין שמצאה חן בעיני, הבנתי כבר שבני האדם אוהבים תרגילים כאלה.
היא הסתכלה עליי, לא מבינה למה אני עושה את זה עבורה, ידעתי שאני בכיוון הנכון.
התחלתי להסתובב כשאני עדיין על שתי רגליי האחוריות, תרגיל שלימד אותי אחד מהכלבים שהיו איתי בתא במשך התקופה.
חשבתי שהצלחתי, אך פתאום היא הסתובבה במהירות והלכה לכיוון המשרד.
ירדתי למצב שכיבה והנחתי את ראשי בייאוש על שתי כפותיי הקדמיות.
 
לאחר מספר דקות היא יצאה שוב מהמשרד, מלווה על ידיי יובל וגולית אשר הפך להיות חלק מהצוות של המכלאה וסיפר לנו כל פעם מה קורה בפנים.
השלושה התקרבו אל המכלאה שלי, בהתחלה לא הבנתי מה קורה עד שגולית הגיע אליי בריצה.
"זהו זה חברי הקטן, אתה יוצא מכאן לדרכך החדשה, שיהיה בהצלחה", אמר לי.
"מה, באמת?", לא הצלחתי לעכל את הבשורה.
"כן חמוד, יש לך בית", עודד אותי.
יובל פתח את המכלאה והוציא אותי, מניח אותי על הרצפה ושם שרשרת לצווארי, לא זכרתי מתי הייתי מחוץ למכלאה בפעם האחרונה, זה היה רק לצורך זריקות שקיבלתי.
גולית התקרב אליי מלקק עם לשונו הענקית את ראשי הקטן, נותן לי נשיקת פרידה.
נצמדתי אליו ולרגע היינו כאב ובן הנפרדים לפני מסע ארוך.
"הם ממש אוהבים אחד את השני", התפעלה הבחורה.
"כן, במכלאה הזאת יש קשר מיוחד בין כל הכלבים, זה פשוט מדהים", ענה לה יובל.
השלושה לקחו אותי למרפאה בה קיבלתי שוב חיסונים וניקו ממני את כל הפשפשים והקרציות.
"אני מציע לך לשטוף אותו כשתגיעו הביתה", נתן לה יובל טיפ.
"ברור", חייכה אליו
"שיהיה בהצלחה", איחל לנו בזמן שיצאנו מהדלת.
"יש לי רק עוד שאלה קטנה, איך קוראים לו?", נזכרה פתאום.
"האמת, אין לו עדיין שם", ענה לה.
"הבנתי", אמרה ולקחה אותי משם.
הבטתי במבט אחד אחרון על הכלא שהפך להיות הבית שלי בחודשים האחרונים, ידעתי שאני שמח לצאת משם, אבל שאתגעגע מאוד לחבריי במקום, במיוחד לגולית ולדלמטי הקטן.
 
בית...
 
"הגענו, זה הבית שלנו, שלי ושלך", אמרה לי כשפתחה את הדלת.
הסתכלתי פנימה, פוחד להרוס, פוחד לבלגן, פוחד שתתחרט על שלקחה אותי ותחזיר אותי למכלאה, ידעתי שיש גם כאלו מקרים, של כלבים שחזרו.
"דבר ראשון צריך למצוא לך שם... רינגו, לא זה שם לכלב גדול....קוקי....לא, זה שם לכלבה....אני יודעת, רוקי !!!, כן, בהחלט מתאים לך, אם עברת את הגיהנום במכלאה הזאת, קוראים לך רוקי, שלום רוקי, אני פזית", אמרה לי והושיטה לי את ידה.
מעולם לא לימדו אותי את התרגיל, אבל ראיתי כלבים אחרים מבצעים אותו, הם קראו לו "תן יד" או "תן שלום", הרמתי את רגלי הקדמית והנחתי אותה בידה הרכה של פזית.
"היי, אני רואה שאתה יודע עוד כמה תרגילים חוץ מלעמוד על שתי רגליים ולהסתובב", אמרה לי מחייכת, מניחה את רגלי על הרצפה.
"אז ככה קוראים למה שעשיתי", חשבתי לעצמי, "מה שבטוח שהיא אוהבת את זה, אני אעשה את זה עבורה מתי שתרצה, היא הצילה את חיי, והכי חשוב, היא נתנה לי שם, קוראים לי "רוקי"".
 
גיליתי שהחיים עם פזית הם לא רעים בכלל, אחרי שלמדתי שאת צרכיי אני צריך לעשות בחוץ ואם פזית איננה אני חייב לחכות בסבלנות עד שתחזור.
בתחילה התפלאתי למה אסור לי לחדד את השיניים על הרהיטים השונים, אבל בסוף הגענו לפשרה ואני לועס את הצעצועים שפזית קנתה לי, דווקא טעימים למען האמת.
 
הים...
 
פזית ואני נהגנו לצאת ולטייל על יד הים, אהבתי לצאת ולהריח את האוויר שחודר לי לריאות, נותן לי את ההרגשה של החופש אליו קיוויתי כל תקופת שהייתי במכלאה, לא יכולתי להתרגל לעובדה שפזית התירה את רצועתי ונתנה לי לרוץ חופשי על החול, להיכנס למים ולהתיז אותם לכל הכיוונים.
בתחילה פזית הייתה מתוסכלת מזה שאני חוזר הביתה רטוב, אבל לבסוף התרגלה והפסיקה להעיר לי על כך.
 
הכול נראה מושלם בעיניי, חוץ מדבר אחד, למרות שפזית צחקה, לא הצלחתי להעלים את המבט העצוב מעיניה, בסוף הבנתי מה הבעיה, פזית הייתה צריכה בן זוג לחייה, אני לא הייתי מספיק לצורך העניין.
בתחילה העניין הרגיז אותי, אבל בסוף הבנתי, בני האדם אוהבים זוגיות וצריכים אותה.
שמתי לי למטרה למצוא לפזית את אהבת חייה, כמובן שהוא יצטרך לאהוב גם אותי.
 
יום אחד, כשטיילנו את אחד מטיולינו היומיים, בעודי מקפץ ומנתר אל ידה של פזית בין ריצה אחת לשנייה אל עבר הים ראיתי אותו, הוא ישב על החול לבדו, בונה ארמון מחול.
ללא מחשבה מרובה, ידעתי מה אני הולך לעשות, קפצתי על הארמון והתחלתי להרוס אותו.
"רוקי, בוא הנה מיד!", צעקה עליי פזית.
הבחור שניסה להציל את הארמון שלו, פנה אחורה והסתכל על פזית, "הנזק הזה שלך?", שאל.
"כן, אני כל כך מצטערת", ענתה לו בזמן שניסתה לתפוס אותי ולשים לי חגורה.
נמלטתי בקלות והסתובבתי סביב הבחור ופזית, דואג שתמיד הוא יהיה בינינו כך שלא תוכל לתפוס אותי.
"שובב לא קטן", אמר לה.
"כן, אבל חמוד להפליא", נאנחה וקרסה על החול לידו.
"ברור לך שאני דורש פיצוי על הארמון שהוא הרס לי"
"פיצוי, מה בדיוק?", שאלה, משחקת איתו במשחק שלו.
"אני נותן לך שתי אפשרויות, אחת לבנות איתי בחזרה את הארמון..."
"והשנייה?", שאלה בהתגרות מכוונת.
"שאת יוצאת איתי הערב למסעדה, אני מזמין", נתן לה את האתגר.
הבחור מצא חן בעיני, התיישבתי לידו והנחתי את ראשי על רגליו, הוא הרים את ידו והחל לגרד לי בצווארי, ידעתי שלא טעיתי לגביו, אוהב כלבים אמיתי.
פזית הסתכלה עלינו לרגע ואמרה, "אתה יודע שהוא לא עשה את זה אף פעם?"
"את מה?",שאל הבחור.
"זה, הוא לא סומך על אף אחד חוץ ממני, מאז שהבאתי אותו מהמכלאה"
הבחור הסתכל עליי, מנסה להבין אם אני עשיתי את מה שעשיתי בכוונה.
הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו, נועץ בו את מבטי החודרני ביותר, אחר כך קפצתי ונעמדתי על יד פזית ונתתי נביחת זירוז.
"אתה צודק", התנער הבחור, "את חייבת לי עדיין תשובה, איזה אופציית פיצוי את בוחרת?"
"האמת שנראה לי שרוקי כבר בחר, ארוחת ערב הערב, אבל יש רק בעיה קטנה אחת..."
"בעיה?"
"כן, איך קוראים לך, אני לא יכולה לצאת עם מישהו בלי שם"
"קוראים לי יואב, ולך?"
"פזית, נעים מאוד", אמרה מושיטה את ידה.
יואב לקח את ידה בידו ולחץ אותה, החלטתי שגם אני צריך להשתתף והרמתי את כפי הקדמית והנחתי על כפות הידיים שלהם.
"נראה לי שאם לא יצליח לך איתי, רוקי יאמץ אותך בשמחה", צחקה פזית.
"נראה לי שאת צודקת", אמר יואב תוך כדי ליטף ראשי, "תודה שהרסת לי את הארמון", אמר לי מחייך.
"אני כבר לא בטוחה שזה היה במקרה", צחקה פזית.
ראיתי את העצבות נעלמת מעיניה.
 
עברה חצי שנה,
יצאנו לטייל שוב על שפת הים.
ראיתי זוג צעירים הולך כשהאופניים שלהם לצידם, הבחור חייך ונפנף לזוג מבוגר שישב ליד אחד השולחנות של בית הקפה.
אני הכרתי אותם מטיולים קודמים שלנו, גם הבחור וגם הזקן היו תמיד לבד, האם יכול להיות שמצאו אהבה?
רצתי אל פזית וקפצתי אל ידה מספר פעמים כפי שאהבה, ידה השנייה הייתה חבוקה עם יואב בעלה.
 
אני כל כך אוהב את אמא ואבא שלי, המשפחה המאושרת שלי.

 
 
וכרגיל קישור לכל הסיפורים שלי בבלוג

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

31 תגובות

זכויות יוצרים

זכויות היוצרים על התכנים בבלוג שייכים לקרמיט והנסיכה אלא אם נאמר אחרת ואין להוציא חומר ללא אישור מפורש של קרמיט

זכויות היוצרים על התמונות בבלוג שייכות לכל מי שיצר אותן והן בבלוג להצגה בלבד, במידה ויוצר אחת התמונות מרגיש שנלקח ממנו משהו שלו או שנפגע בצורה כלשהיא, נא לפנות לקרמיט והתמונה תורד לאלתר

קישור לכל הסיפורים
זכויות יוצרים

זכויות היוצרים על התכנים בבלוג שייכים לקרמיט והנסיכה אלא אם נאמר אחרת ואין להוציא חומר ללא אישור מפורש של קרמיט

זכויות היוצרים על התמונות בבלוג שייכות לכל מי שיצר אותן והן בבלוג להצגה בלבד, במידה ויוצר אחת התמונות מרגיש שנלקח ממנו משהו שלו או שנפגע בצורה כלשהיא, נא לפנות לקרמיט והתמונה תורד לאלתר

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קרמיט והנסיכה אלא אם צויין אחרת