00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבה היא סם החיים

קישור לכל הסיפורים

הים – סיפור שני !!!

 

אהבתי להסתובב בלילות ברחובות, מטייל מבר לבר, נכנס שותה בירה, מסתכל קצת על הבחורות וממשיך לבר הבא.
המלחמה הייתה כבר בעיצומה והחיילים הגרמנים שרצו כבר בכל מקום, גורמים לנו להרגיש זרים בביתנו.
נכנסתי לבר השלישי באותו ערב, הזמנתי את הבירה הרגילה, התיישבתי על יד הבר וסרקתי את הסביבה.
הגרמנים השתלטו על חצי מהשולחנות, עושים רעש ומפריעים לשמוע את הזמרת ששרה שירים בפולנית.
במרחק של שלושה כיסאות ממני ראיתי אותה, יפה, שיער ארוך בלונדיני ועיניה הכחולות כמו הים נעוצות בי במבט סקרן, כאילו מחכה שאדבר איתה.
הרמתי את כוסי לעברה מחייך.
היא חייכה אליי בחזרה, מסמנת בידה על הכסא הפנוי לצידה.
הבנתי את הרמז והתיישבתי לידה.
"אפשר להזמין אותך למשקה?", שאלתי, מודע לעובדה שכבר לא נשאר לי הרבה כסף בארנק, העבודה כבר לא הייתה מצויה כמו פעם, הפולנים לא אהבו לתת ליהודים עבודות בתקופה זו, העבודה היחידה שעוד הייתה כל הזמן זה פינוי אשפה.
"בשמחה", ענתה לי בחיוך, "העיקר שאחד מהם לא יבוא לפה", אמרה מנידה בראשה לעבר הגרמנים.
זה לא היה סוד שהם תפסו לפעמים בנות ואנסו אותן, מודעים לעובדה שאין מי שיעצור אותם.
"הם לא יתקרבו כל זמן שאני איתך", אמרתי בקול בטוח, יודע בליבי ששום דבר לא בטוח.
"אני חנה", הציגה את עצמה, מושיטה לי את ידה.
"אני צבי", אמרתי ונשקתי לכף ידה.
"נעים להכיר צבי".
"נעים גם לי", עניתי מחייך.
המשכנו לדבר עד לשעות הקטנות של הלילה ולבסוף ליוויתי אותה לביתה.
קבענו להיפגש למחרת.
 
בשעות הערב הלכתי אל ביתה של חנה, מסביבי ראיתי את פעילות הגרמנים מתגברת, טנקים וג`יפים צבאיים הסתובבו ברחובות, נותנים הרגשה לא טובה.
"היי", אמרה לי.
"היי, בואי נזוז לפני שיטפלו אלינו", זירזתי אותה, רוצה להיכנס לאחד הפאבים המוארים.
"אני חושבת שלהבא עדיף להיפגש ביום", אמרה פתאום.
"את כנראה צודקת", הסכמתי.
 
בשבועות שאחרי כן נפגשנו בשעות היממה ולפעמים סיימנו את הימים בביתו של אחד מאיתנו.
זמן קצר אחרי כן התחילו הגרמנים עם העוצר בשעות הלילה וקבענו מראש איפה נבלה את הלילה.
הכסף נעלם במהירות ונעשה קשה יותר ויותר למצוא עבודה, בסוף נאלצתי לעבוד בפינוי הגופות שנתגלו ברחובות מידי בוקר, הגרמנים כבר לא ניסו להסתיר שום דבר.
 
"חנה, המצב מתחיל להיות קשה, חייבים לנסות ולצאת מכאן", ניסיתי לשכנע אותה לצאת איתי מפולין.
"אני לא יכולה לעזוב, כל המשפחה שלי כאן", הייתה התשובה הקבועה שלה.
לא היה לי מה לענות לה, אני הייתי יתום מגיל צעיר ולא הייתה לי משפחה שתחזיק אותי שם.
"חנה, אני אוהב אותך, תברחי איתי ונקים משפחה, אולי המשפחה שלך תבוא איתנו", ניסיתי לשכנעה שוב.
"אני מצטערת צבי, אבל הם מבוגרים מידיי, אנחנו נישאר כאן".
 
זמן קצר אחר כך התחילו לאסוף את היהודים לגטאות, חנה ומשפחתה נלקחו לאחד מהם ואני לאחר.
התחלתי להפעיל קשרים שהיו לי ובעזרת שוחד הצלחתי לעבור לגטו שלה.
היה ברור שכבר אי אפשר לצאת מפולין בקלות, הגרמנים הרגו את כל מי שניסה לברוח.
הגרמנים החלו לשלוח את האנשים למחנות השמדה, בתחילה בקבוצות קטנות ואחר כך בכמויות גדולות יותר.
למרות כל מאמציי לשכנע את חנה לנסות לברוח, היא התעקשה להישאר עם משפחתה.
בגלל האהבה הגדולה בינינו, לא יכולתי לנטוש אותה ונשארתי איתם.
תנאי המחיה היו נוראים, לא היה מה לאכול ומידי פעם חמקתי בין הגדרות וגנבתי אוכל מהשוק הפולני הסמוך, נמלט בקושי על חיי בשביל חתיכת לחם אותה חילקתי ביני לבין חנה ומשפחתה.
 
הימים עברו והיום הנורא הגיע, חנה ומשפחתה נבחרו על ידי הגרמנים להילקח מהגטו, אני שלא הייתי ברשימות בתור חלק מהמשפחה לא נלקחתי ולמרות שרציתי להצטרף הגרמנים לא הסכימו היות והייתי בחור חזק שהתאים להם לעבודה.
זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את חנה ומשפחתה...
 
לאחר המלחמה ניסיתי לאתר אותם, אבל הבלגן היה גדול ולא ניתן היה לדעת מי ניצל ומי לא, בלית ברירה תפסתי את ההזדמנות שנקרתה בדרכי ועליתי ארצה.
"שלום קוראים לי צבי", אמרתי לבחורה הצנומה שקיבלה אותי בפתח של הקיבוץ.
"שלום, אני רותי ואני האחראית על העולים שמגיעים", ענתה לי הבחורה בחיוך.
"אז לאן אני ממשיך?", שאלתי.
"אז ככה, אתה הולך למחסן, מקבל בגדים, אחר כך אתה ממשיך למשרד שם יגידו לך באיזה אוהל אתה מתאכסן ומה סידור העבודה שלך למחר...", אמרה רותי.
בשלב מסוים הפסקתי להקשיב לה והסתכלתי על עיניה השחורות והחייכניות, על שמחת החיים שלה, על שערה ועורה שנראו כל כך בריאים והבנתי שכבר מזמן לא ראיתי מישהו שבאמת שמח, מישהו שלא ראה את הסבל שעברנו ולא יכול באמת לקלוט את מה שקרה.
 
החיים בקיבוץ חיזקו אותי, גופי התחזק ושרירי תפחו, העבודה הקשה עזרה לי לקבל את כוחותיי בחזרה, אבל זאת לא הייתה רק העבודה, רותי הייתה הגורם העיקרי, היא הייתה הסיבה לזה שרציתי שוב לחיות.
אהבתי את רותי מאוד, אבל מעולם לא הפסקתי לחשוב על חנה, כל פעם שהגיע עולה חדש מפולין, שאלתי אותו אם שמע משהו על משפחתה, אך לא קיבלתי מעולם תשובה חיובית.
 
השנים חלפו ורותי ואני התחתנו והקמנו משפחה, נולדו לנו שני ילדים והחלטנו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לעיר הגדולה בתל אביב.
לבסוף לאחר מספר שנים הצלחתי לאתר מישהו שאישר לי את הגרוע מכל, משפחתה של חנה נספתה בשואה, לגבי חנה עצמה, איש לא ידע מה עלה בגורלה.
 
ילדינו גדלו ועזבו את הבית, עברו לצפון הרחוק. רותי ואני נותרנו בודדים בעיר הגדולה, נוסעים לבקרם מידי פעם לסופי שבוע.
לי הייתה עבודה במשרד לעורכי דין, מקצוע בו השתלמתי במשך השנים, משכורתי הייתה טובה ומספקת ואשתי עבדה כעוזרת בגן ילדים, מקצוע אותו אהבה מאוד.
 
אהבנו לטייל על הטיילת, להריח את הים ולראות את הגלים המתנפצים, תמיד חשבתי לעצמי האם חנה רואה את הים באיזו מדינה רחוקה וחושבת עליי. המחשבות האלו תמיד גרמו לי להתגעגע, אבל אז הייתי מסתכל על אשתי ומודה לאלוהים על שנתן לי אותה ואת ילדיי.
 
לפני כחמש שנים, אשתי נפטרה, נשארתי שוב ללא בת זוג, ילדיי בקושי מבקרים אותי וביקוריי אצלם פוחתים משנה לשנה מפאת המרחק.
חבריי אותם צברתי במשך השנים נפטרו כמעט כולם מפאת גילם וכל מה שנותר לי אלו הליכותיי לאורך הטיילת והים.
מידי פעם אני פוגש אנשים אשר מוכנים להקשיב לסיפוריו של אדם זקן, ואשר גורמים לי להרגיש שוב כאיש חשוב.
אחד מהם הוא אורן, הבחור שרוכב על אופניו כל יום בשעה בה אני מטייל.
בחור אשר חברתו נטשה אותו ונסעה לחו"ל ומאז הוא מתוסכל, אני באמת מקווה שיום אחד ימצא אהבה חדשה, הוא עוד צעיר ויש לו סיכוי לזה.
"היי מר ברמן", קרא אורן לעברי.
"מה שלומך אורן?", שאלתי אותו מנופף בידי.
"יהיה טוב", חייך אליי והמשיך בדרכו.
"בחור טוב", חשבתי לעצמי בחיוך, ממשיך בהליכתי.
 
לאחר מספר מטרים החלטתי לעצור ולהסתכל על הים, ליד המעקה עמדה אישה מבוגרת בגבה אליי, משהו בעמידתה היה מוכר, אבל לא יכולתי להצביע מה בדיוק הדבר.
נעמדתי לידה משקיף על הים, מציץ לעברה.
היא פנתה אליי וחייכה חיוך עצוב.
"הכול בסדר?", שאלתי מביט אל תוך עיניה הדומעות, ליבי מחסיר פעימה, עיניה היו כחולות ומדהימות, בדיוק כמו ביום בו פגשתי בה לראשונה.
"לא ממש", מלמלה, משפילה שוב את מבטה.
"חנה...???", שאלתי בקול רועד, לא מאמין.
היא הרימה את ראשה, מסתכלת אליי, מנסה להבין אם היא מכירה אותי, השתנתי כל כך הרבה במשך השנים, "כן, אנחנו מכירים?", שאלה ולפתע קלטה, "צבי?"
הנהנתי בראשי, לא מסוגל לדבר, הושטתי את ידי אל פניה המבוגרות, הכואבות, מלטף כל קמט באהבה, מביט בעיניה, מרגיש את כל גופי נחלש, מאבד את שיווי המשקל.
חנה נפלה לזרועותיי, מחבקת אותי, מתייפחת אל חזי, גופה רועד, "צבי, זה באמת אתה? חשבתי שאתה...", הפסיקה את המשפט באמצע, לא מסוגלת לבטא אותו עד הסוף.
"אני יודע, גם אני", מלמלתי, אוחז בה, מסרב לעזוב, "חיפשתי אותך כל כך הרבה שנים", הצלחתי בסוף להוציא משפט אחד שלם.
"מה קרה? למה את בכית?", שאלתי.
"איבדתי את כל המשפחה בשואה...", התחילה.
"כן, שמעתי על זה", אמרתי בשקט.
"היום זה יום השנה שבו הופרדו ממני, מאז לא ראיתי אותם", הוסיפה והתחילה לבכות.
"היום זה היום בו אנחנו מקבלים הזדמנות שנייה", אמרתי פתאום בקול בוטח, "המשפחה שלך דואגת לנו", הוספתי, מרגיש פתאום את האנרגיות חוזרות אליי כאילו הייתי צעיר שוב.
חנה הרימה אליי את עיניה, חיוך מתחיל להסתמן בהם, "הם שלחו אותך אליי, אני בטוחה בזה", אמרה פתאום.
 
הלכנו לאחד מבתי הקפה התיישבנו ליד אחד השולחנות, חנה החלה לחייך אליי וחשבתי כמה החיים יכולים להפתיע.
 
מרחוק ראיתי את אורן הולך ואופניו בידיו, לצידו הולכת נערה נחמדה, גם היא מחזיקה אופניים, נפנפתי אליו בחיוך, הוא החזיר לי נפנוף עם חיוך גדול על פניו, כנראה שלאהבה יש השפעה כזאת על אנשים.
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

זכויות יוצרים

זכויות היוצרים על התכנים בבלוג שייכים לקרמיט והנסיכה אלא אם נאמר אחרת ואין להוציא חומר ללא אישור מפורש של קרמיט

זכויות היוצרים על התמונות בבלוג שייכות לכל מי שיצר אותן והן בבלוג להצגה בלבד, במידה ויוצר אחת התמונות מרגיש שנלקח ממנו משהו שלו או שנפגע בצורה כלשהיא, נא לפנות לקרמיט והתמונה תורד לאלתר

קישור לכל הסיפורים
זכויות יוצרים

זכויות היוצרים על התכנים בבלוג שייכים לקרמיט והנסיכה אלא אם נאמר אחרת ואין להוציא חומר ללא אישור מפורש של קרמיט

זכויות היוצרים על התמונות בבלוג שייכות לכל מי שיצר אותן והן בבלוג להצגה בלבד, במידה ויוצר אחת התמונות מרגיש שנלקח ממנו משהו שלו או שנפגע בצורה כלשהיא, נא לפנות לקרמיט והתמונה תורד לאלתר

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קרמיט והנסיכה אלא אם צויין אחרת