00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבה היא סם החיים

קישור לכל הסיפורים

הים - סיפור ראשון

14/04/2006

רוח הים הכתה באפי, נכנסת אל תוך הריאות ממלאת אותי געגועים לדברים אשר לעולם לא יחזרו אל עצמם, ,קורעת אותי מבפנים.
רכבתי על אופניי בינות לאנשים ההולכים על הטיילת, מסתובב ביניהם, רואה את הזוגות המתנשקים וכל נשיקה קורעת אותי יותר ויותר.
המשפחות המהלכות על טיילת העץ עם הילדים הקטנים הרצים בין רגליהם, ממלאים ליבם בעליצות גרמו לי להרגיש את ההחמצה הגדולה של חיי.
המשכתי לרכב בעצב מרגיש את הדמעות החונקות את גרוני, לבסוף נשברתי, הנחתי את אופניי לצידי, נשענתי על הגדר מסתכל לכיוון הים, נותן לדמעות לרדת בזרם ללא מעצור, מקווה שאף אחד לא יראה אותי עומד כך בפינה ובוכה עד חוסר נשימה.
ידעתי שהסיבוב היומי הזה קורע אותי כל פעם מחדש, אך מסיבה מסוימת הייתי חייב לעשותו כל יום במשך החודשים האחרונים, על מנת לשמור על שפיות דעתי, ריח הים הזכיר לי אותה ונתן לי את ההרגשה שהיא כאן לצידי, למרות שהייתה מעבר לים, בארץ רחוקה.
שלפתי מתיק הצד את המגבת וניגבתי בה את פניי, לקח לי כמה ימים להבין שאסור לי לצאת לסיבוב ללא מגבת ובקבוק מים שיעזור לי להירגע אחרי ההתפרצויות האלו שחנקו את גרוני כל פעם מחדש.
לקחתי את אופניי והתיישבתי על ספסל, ממשיך להסתכל על הזוגות הצועדים מסביבי, מבט של אהבה בעיניהם, כאילו כל העולם שייך להם, לא טעה מי שאמר "העולם שייך לאוהבים", כי הרי בלי אהבה אנו רק חיים בעולם ומעבירים את הזמן, האהבה היא זו שנותנת לנו את הסיבה לחיים.
 
הסתכלתי על המעקה, אותו המעקה עליו נשענו שנינו בטיול היומי שלנו, מריחים את ריח הים מתערבב בריח הגוף שלנו כשהתחבקנו והתנשקנו הלהט, נשענים על המעקה האהוב, טיפות הגלים המתנפצים על דופן המזח עפות עלינו, עושות את הנשיקות למלוחות בזמן שנחתו על שפתינו הלוהטות.
 
עליתי על אופניי להשלים את הסיבוב, שם לב הפעם לכל האנשים הבודדים הנוספים המסתובבים סביבי על הטיילת.
הנה מר ברמן הזקן שאיבד את אשתו לפני חמש שנים, צועד לו לאיטו ומביט על כולם, מנסה לחייך אליהם, לקבל תשומת לב לכמה דקות. יצא לי לדבר עימו מספר פעמים, איש מעניין וגלמוד, ילדיו באים לבקרו מהצפון רק מספר פעמים בשנה, שאר הזמן שומרים איתו על קשר טלפוני פעם בשבוע, חבריו כבר מזמן הלכו לעולם ואשתו הייתה הדבר היחיד שגרם לו לחייך בשנים האחרונות עד שגם זה נגמר, מאז הוא מנסה לשמור על סדר יום קבוע כדי לא לאבד את שפיות הדעת.
תמיד בזמן שאני מדבר איתו עולות בי המחשבות, האם גם אני אהיה ככה בגילו, לבד, בלי מישהי אהובה, מחפש את עצמי עד שיגיע המוות שיגאל אותי מיסורי?
 
לפני הילך לו זוג נוסף בשנות השלושים לחייו, לידם קיפץ לו כלב קטנטן, מנסה לקבל מהם את תשומת ליבם ומקבל ליטוף קל מידי פעם, ואז רץ בטירוף מאושר מסביב וחוזר אליהם שוב לקבל את הביטחון שהם לא ינטשו אותו, הרי גם הוא זקוק לאהבה.
 
זה קרה לפני כשלושה חודשים כשהיא הודיעה לי שזה נגמר והיא טסה לחו"ל לחפש את מזלה, היא אפילו לא שאלה אם אני ארצה לבוא איתה, זאת לא הייתה אופציה, היא החליטה שזה הסוף ושאין מה לדבר יותר, לא נותנת סיבה אמיתית לעניין.
כשנפרדנו בשדה התעופה כמה ימים אחר כך היא השאירה אותי עם שלוש מילים והסתובבה, "אני אוהבת אותך", נעלמת בדלת הטרמינל, לא מחכה לתשובתי, יודעת על אהבתי.
הותירה אותי בודד, ללא ידיעה מתי היא תחזור אם בכלל, ללא כתובת או מספר אליו אוכל להתקשר.
הריקנות שנשארה אחריה לא הצליחה להתמלא מאז שעזבה, נשארתי שבר כלי שמתפקד רק כדי לשרוד.
בעבודה אנשים לא הבינו מה קורה ומדוע פניי נפלו, לא טרחתי להסביר, קיוויתי שאצליח להתגבר בקרוב.
 
הגלים התרוממו לגובה רב יותר כשהרוח התגברה, משמיעים את קולם, מזכירים לי ימים נפלאים של שעות שישבנו וצפינו בשקיעה.
עצרתי שוב את אופניי, התיישבתי שוב על ספסל, צופה בשקיעה, ברקע ראיתי זוג מבוגר שנעצר גם הוא, מחזיקים ידיים, מתקרבים באיטיות כמי שיודע שאף אחד לא יברח לשני, שפתיהם מתקרבות ונושקות אחת לשנייה בעדינות מתואמת, רבת שנים, האהבה מתפרצת מהם ומסביבם זוהר השמש השוקעת כהילה העוטפת אותם מסביב, נותנת לי להרגיש כאילו שני אלים מתחברים יחדיו ברגע קסום זה.
 
ליד מגרש המשחקים ישנו זוג צעיר, בני עשרים פלוס, משחקים במשחקי קרב מדומים, הבחורה מכה בבחור באגרופיה הקטנים  והוא מצידו צוחק ונהנה כשמכותיה מלטפות את כתפו, לבסוף לכד אותה בידיו ועטף אותה, נושק לה על עורפה והיא צוחקת מאושרת, רואים שהם רק בתחילת דרכם, מאושרים ולא יודעים על תלאות החיים, מלאים באהבה סוחפת.
 
השמש נגעה בגובה הים, מטילה את אורה הבוהק מסביב, נפרדת מיום נוסף בצד זה של הכדור העגול, הולכת להאיר בחומה מקום אחר בעולם.
כשהחלה להיבלע לגמרי, הרגשתי אותה לוקחת ממני יום נוסף של מחשבות כואבות.
 
"אתה תמיד פה בשעה הזאת", שמעתי פתאום קול עדין לצידי, לא מבין איך לא שמתי לב כשהתקרבה.
פניתי אליה, בוחן אותה בעיני, היא הייתה חמודה, שערה השחור מגיע לכתפיה, עיניה הכחולות והגדולות הסתכלו עליי במבט מחכה. בידיה החזיקה זוג אופניים אדומות ועל גופה היו אמצעי מגן, הקסדה הייתה על כידון האופניים.
"כן, אני אוהב את השקיעה", אמרתי, לא יודע מה להגיד, "איך את יודעת שאני פה תמיד?", שאלתי מתפלא.
"כי גם אני כאן", ענתה לי בפשטות.
"שאלה טיפשית", אמרתי עם חיוך מטופש, מבין שזאת השיחה הארוכה ביותר שדיברתי עם מישהי בחודשים האחרונים, מלבד שיחות עבודה.
היא חייכה אליי ושאלה, "אתה לא מזמין אותי לשבת לידך?", עיניה הביעו התגרות מכוונת.
"מדינה חופשית", עניתי מחייך, מחווה בידי תנועה ג`נטלמנית לעבר ספסל העץ.
"טוב, אם אתה לא שואל, אז אגיד לך בכל זאת, קוראים לי דנית", אמרה לי פתאום, משאירה אותי מסמיק, בהחלט איבדתי את חוש השיחה הקולחת בו הייתי מומחה פעם.
"שלום דנית, אני אורן", הושטתי את ידי, מנסה לצאת מזה בכבוד.
"אז למה אתה פה תמיד?", שאלה ללא כל מחשבה שאולי יש לי סיבות פרטיות.
"את עוקבת אחריי?", שאלתי בחיוך, מקווה שלא תיעלב.
"האמת, כן, כבר כמעט שבועיים", הפתיעה אותי.
"למה?", התפלאתי.
"נורא פשוט, עניין אותי מה מסתתר מאחורי המבט העצוב בעיניך", אמרה לי ברוך פתאומי.
"מה נראה לך?", שאלתי בשקט.
"נראה לי שאתה מרגיש בודד", קראה את מחשבותיי.
"עד כדי כך זה בולט?"
"למי שמרגיש כמוך, בהחלט", ענתה לי, מסתכלת בעיני לראות אם דבריה עושים לי משהו.
"ולמה את מרגישה ככה?", לא יכולתי לעצור את עצמי מלשאול.
"נפרדתי מחבר שלי לפני כמה זמן, מאז אני לא מצליחה לתקשר עם אף אחד", ענתה, לא מנסה להסתיר כלום.
"אז מה את עושה פה?", גמגמתי אליה, בקושי נושם.
"איתך הרגשתי משום מה בטוחה, כאילו אתה במצב דומה", לחשה לי, משפילה את עיניה, מפחדת לפגוע בי.
"לא טעית, אני בדיוק במצב דומה", עניתי לה, "אני מרגיש שבור, כאילו אין יותר עתיד".
"מה דעתך שנעזור אחד לשני", מלמלה, "ניפגש ונדבר, אני מרגישה בטוחה איתך משום מה"
"גם אני איתך", אמרתי לפני שחשבתי, מבין פתאום שזה נכון, הבחורה הזאת שהגיעה משום מקום גרמה לי להרגיש טוב.
"אז קבענו פה מחר באותה השעה?",שאלה עם חיוך קטן שמתחיל לבצבץ בין שפתיה.
"קבענו, אבל את חייבת לתת לי ללוות אותך הביתה היום", אמרתי בפרץ ביטחון שחשבתי שאבד לי לנצח.
"אין בעיה, אבל אני חייבת לזוז עכשיו", ענתה לי מחייכת, שמחה שהצעתי ללוות אותה.
"קדימה, בואי נזוז", אמרתי שמח על ההזדמנות להיות איתה עוד קצת.
 
רכבנו על האופניים אחד לצד השני, נוסעים לאיטנו כמו כל הזוגות מסביבנו, הרגשתי טוב בפעם הראשונה זה חודשים רבים, מתפלא איך הרגשה יכולה להשתנות בשניות.
הזוגות המתנשקים מסביב גרמו לי להרגיש טוב עם עצמי, הרגשתי שהעולם מתחיל שוב לחייך אליי.
דנית הסתכלה עליי, חיוך גדול על פניה.
"משהו קורה לך", לא התאפקה ואמרה.
"מה?", לא הבנתי.
"אתה נראה כאילו אנרגיה חדשה נכנסה לך לגוף, אתה נראה זוהר"
"כנראה זה בזכותך", אמרתי, רואה שחיוכה הגדול מתרחב עוד יותר.
"אתה גם מרגיש את זה, נכון?", שאלה לפתע.
"את מה?", שאלתי, חושב שמבין.
"את הקשר המיוחד הזה בינינו, כאילו אנו מכירים כבר שנים"
עצרתי את אופניי.
דנית הסתכלה בי לא מבינה, חוזרת לאחור, ההבנה מתפרשת על פניה.
הנחתי את האופניים וניגשתי אל מעקה העץ המשקיף אל הים.
דנית התקרבה אליי ונצמדה אלי, ידה מחבקת את גבי.
הסתובבתי אליה, מניח את ידיי על פניה, מלטף אותה בעדינות, מרגיש אותה מצמידה את לחייה על ידי המלטפת.
התקרבתי אליה עם שפתיי, מרגיש את טיפות המלח הפגועות בהן, מרטיבות אותן.
שפתינו נצמדו באיטיות לנשיקה איטית, מהפנטת, יודעים שיש לנו את כל הזמן שבעולם, שנועדנו לאהבה, הירח מאיר עלינו באורו החיוור משווה לפניה גוון של מלאך מהחלומות.
דנית הידקה את חיבוקה, מסרבת לעזוב, מרגישה את הקסם שקורה בינינו, את אותו הדבר המיוחד המחבר שניים לאחד מבלי שיוכלו להסביר זאת.
"אני רוצה להישאר ככה תמיד", מלמלה אליי, קוברת את ראשה בחזי.
נשקתי קלות לראשה, מרגיש שוב רגשות שחשבתי שגוועו לעד מתפרצים בעוצמות חדשות.
"גם אני", עניתי לה, "גם אני..."
 
מסביב המשפחות המשיכו ללכת בשמחה, זוגות נוספים הילכו עם ידיים שלובות נושקים אחד לשני מידי פעם.
הפעם, אנחנו היינו חלק מהם, הילכנו לאיטנו כשהאופניים לצידנו.
הרגשתי על גג העולם.
מר ברמן הזקן נפנף לעברי מאחד השולחנות, לצידו ישבה גברת מבוגרת צוחקת אליו.
איזו יפה היא האהבה...
 

וכרגיל קישור לכל הסיפורים שלי בבלוג

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

זכויות יוצרים

זכויות היוצרים על התכנים בבלוג שייכים לקרמיט והנסיכה אלא אם נאמר אחרת ואין להוציא חומר ללא אישור מפורש של קרמיט

זכויות היוצרים על התמונות בבלוג שייכות לכל מי שיצר אותן והן בבלוג להצגה בלבד, במידה ויוצר אחת התמונות מרגיש שנלקח ממנו משהו שלו או שנפגע בצורה כלשהיא, נא לפנות לקרמיט והתמונה תורד לאלתר

קישור לכל הסיפורים
זכויות יוצרים

זכויות היוצרים על התכנים בבלוג שייכים לקרמיט והנסיכה אלא אם נאמר אחרת ואין להוציא חומר ללא אישור מפורש של קרמיט

זכויות היוצרים על התמונות בבלוג שייכות לכל מי שיצר אותן והן בבלוג להצגה בלבד, במידה ויוצר אחת התמונות מרגיש שנלקח ממנו משהו שלו או שנפגע בצורה כלשהיא, נא לפנות לקרמיט והתמונה תורד לאלתר

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קרמיט והנסיכה אלא אם צויין אחרת