00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מסעותיי עם עצמי

מסעותיי בטרנסילבניה - חלק ב`

 

תודו שהתגעגעתם. אני מודה שאני התגעגעתי, ולאחר כמעט חודשיים הצלחתי לשבור את מחסום הכתיבה. יפה לי. יש לי כל כך הרבה חובות להחזיר. נתחיל בזה שממש כמו השינויים התכופים בלוח המשדרים של ערוץ 2 בזמן שראש הממשלה נמצא בתרדמת, מקגייוור כבר לא החתול שלי, יש לי חתול חדש. אבל זה עניין לרשומה נפרדת. הפעם התכנסנו כאן כדי לגלות כיצד הסתיים המסע שלי ברומניה בקיץ. לא אכחיש – זכרוני בטח מטעה אותי, אבל 99% מהמקרים שמתועדים כאן, התרחשו באמת.

 

בפעם הקודמת שדשנו בנושא, נחתתי בהונגריה עם חברי המשלחת ושמנו את פעמינו לכיוון הגבול הרומני. לאחר נסיעה מזוויעה ומתישה באוטובוס מיוזע ומיושן, הגענו לגבול. שם חיכינו. וחיכינו. ולסיום – חיכינו עוד קצת, כי מה זה קצת לחכות בחום של 80 מעלות צלזיוס עם 100 אחוז לחות?

 

לאחר שחלק נכבד מחברי המשלחת החליף את הדולרים לכסף רומני (אני בחרתי לא להחליף את רוב הכסף. האישה שהחליפה את הכסף נראתה לי מפוקפקת, בכל זאת – מדובר ברומניה), יצאנו לכיוון אורדיה, העיר והקהילה היהודית הגוססת.

 

כנראה שנכנסנו לעיר מהצד הלא יפה שלה, כי את פנינו קיבלו בניינים קורסים ואנשים עם מבט עצוב בעיניים, כמעט כמו שרואים בחדשות מצ`צ`ניה, אח"כ התברר לנו שמדובר בשיפוצים ושהאנשים לא באמת עצובים, הם פשוט לא מבינים למה הם עדיין צריכים לשמוע את "נומה נומה ייאיי", גם שנה לאחר שהוא יצא מכל החורים הקיימים.

 

בין כל החורבות בלט לו בניין אחד לבן ונקי. זה היה המלון שלנו. מבפנים הוא לא היה לבן ונקי. אבל הבלגנו והגענו לחדרים כשהמטרה הראשונה ברורה: להתקלח. פתחתי את זרם המים ומיד תהיתי למה איני מייקל ג`קסון ומדוע יש לי אף המסוגל להריח – המים הסריחו מגופרית והיו עם אחוזים גבוהים של מינרלים. דמיינו לעצמכם את המעיינות הטבעיים בחמת גדר. עם זה נאלצתי להתמודד במשך שלושה שבועות, אתה נכנס למקלחת מיוזע ומסריח ויוצא ממנה רק מסריח. תנסו אתם להסתבן עם מים שדוחים את הסבון. בקיצור – ממש לא כיף. אפילו לא מוי כיף.

 

אבל זה היה רק הסמן הראשון למפלה. כמה ימים לאחר שהגענו, חגגתי את יום הולדתי ה-25. בימים שקדמו לאירוע וביום עצמו, הסתובבנו ברחבי העיר וברחבי מערב רומניה ובחרנו פרוייקטים. באותו יום מדובר, ה-3 באוגוסט, אם אתם ממש חייבים לדעת, הגענו לבית הקברות. מאחר ואני נצר למשפחה פולנית הגיינית בטירוף, הודעתי מראש שאיני מתכוון לגעת באף מצבה, לשבת על אף קבר ואפילו לא לשקול את האפשרות של עבודה בבית הקברות, אבל אני מוכן לכבד את המקום ולהגיע. זו הייתה טעות. במהלך הסיור, פסענו בשבילים בין המצבות, הלכתי בבטחה מחייך לכל עבר ואז זה קרה – שקעתי.

 

לאחר ההלם הראשוני הבנתי שאני למעשה נמצא בתוך קבר. ביום ההולדת שלי. בתוך קבר של מישהו מת ושזו לא אבן שאני מרגיש בנעלי הימנית.

 

לאחר ההלם השניוני שכמעט גרם לי לפצוח בצרחות ובזעקות, הצלחתי להרים את עצמי מהקבר. חבריי למשלחת חייכו. לך תסביר להם שליפול לקבר (רומני!) ביום ההולדת שלך, לא יכול לבשר טובות. הרגשתי מחולל ובעיקר הרגשתי מלא אדמה. מיהרתי למלון כדי (לא) לנקות את עצמי.

 

וכך עברו עליי שלושת השבועות, בתהייה מתמדת מה יקרה עכשיו. השיא של פרוייקט התיעוד היה כמובן מצגת בסוף הפרוייקט. מצגת שהוצגה לחברי הקהילה (אלה שעדיין בחיים) ולנכבדי העיר (אלה שהבינו מה אנו רוצים מחייהם). באותה המצגת היה עליי לשאת דברים בשם תת הקבוצה שעבדתי עימה, אחד מרגעי השיא בנאום היה המשפט: "קהילת אורדיה התפארה בבניינים מרשימים". כמובן שבזמן המצגת, לפני כל האנשים, אמרתי "קהילת אורדיה התפארה בבתי הקברות המרשימים שלה". כמובן, שמאות זוגות עיניים תקפו אותי משל הייתי התוכנית (הגרועה) החדשה של מיקי בוגנים. כמובן שלא התפלאתי שזה קרה.

 

משם המשכתי לבודפשט. להעביר שבוע עם ב`, חבר טוב שלמד איתי בשבדיה. ביום הראשון עוד הסתובבתי עם חברי המשלחת האחרים עד שיגיע זמן טיסתם (הם בחרו לחזור לארץ ולחזות בהתנתקות). אני ועוד שתי בנות סיירנו לנו ברחבי העיר כשלפתע ראינו מבנה מיוחד. החלטנו לעקוף את המחסום כדי לראות את הבניין מקרוב וכדי להגיע לרחוב הבא. זו, כמובן, הייתה טעות. הבנתי את זה ברגע שמישהו שהיה לבוש כמו חייל בריטי וצרח באנגלית כמו חייל בריטי ונופף בנשק עלוב כמו חייל בריטי, רץ לעברנו. מסתבר שחדרנו למתחם השגרירות הבריטית בבודפשט. מזל שהייתי לא מגולח, בעל חזות מזרח תיכונית ושבאותם הימים היו התרעות בטחוניות על פגיעה במתחם. אני מניח שבשלב הזה, גם אתם כבר לא מופתעים מההתפתחויות השונות בעלילה. אגב, המבנה לא היה כל כך מיוחד בסוף.

 

אני חושב שאחת מנקודות האור במשלחת הייתה המפגש שלי עם אטילה (כן, בחור רומני שקוראים לו אטילה. נדוש אך אפקטיבי). בחור חביב שעובד בארכיון הרומני שעזר לי. במסגרת הפרוייקט הייתי צריך למצוא מפות של אורדיה, מהקמתה ועד היום. מפות שמציינות רחובות, מבני קהילה – ובקיצור – מפות שיראו את התפתחות הקהילה היהודית בעיר. בעירייה הפנו אותי למקום אחר שהחזיר אותי לעירייה, שלקחה ממני כסף ואז הפנתה אותי לארכיון, שכמובן, נסגר יומיים לפני שהגעתי לעיר (אל תגידו לי שאתם עדיין מופתעים). ואז פגשתי את אטילה. בחור חביב שעובד בארכיון שבמקרה היה שם והיה מוכן לעזור. לא, הוא לא יהודי או מסיונרי חובב ישראל, הוא פשוט בחור שאחד התחביבים שלו הוא איסוף מפות. וכך שמתי את ידיי על מפה צבאית בה ביסמארק השתמש כשהוא הגיע לכבוש את האזור. אני מודה בכנות שזה היה רגע מרגש. אני, צפניה בן שבתיאל, מחזיק באותה המפה שמצביאים גדולים החזיקו לפני כמה מאות שנים, כמובן שצילמתי את המפה וגרמתי לה נזק. אטילה חייך ונתן לי עוד מפות מהאוסף הפרטי שלו. זו הייתה הצלחה גדולה. למרות שהארכיון העירוני היה סגור, הצלחנו למצוא מפות ולהציל את היום (כי בינינו, איך אפשר לתעד קהילה בלי ארכיון?).

 

אני קורא עכשיו את מה שכתבתי ומבין דבר אחד – אני חייב למצוא לעצמי פרוייקט נוסף...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל צפניה בן שבתיאל אלא אם צויין אחרת