00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

על תסמונת ומסורת..

                            

אם שואלים את דעתי אז האנושות מתחלקת לשניים. אלה שמחכים לחגים בקוצר רוח ויודעים להפיק מהם את הטוב (שבדרך כלל הם אלו שבורחים לחו"ל..) ואלה שנכנסים לסטרס כשיש באוויר סימן שהם מתקרבים. תקופת טרום חג, במיוחד כזו שמרוכזים בה כל כך הרבה בבת אחת, גורמת לאוכלוסיה הזו תעוקת חזה קשה. סוג של תסמונת "אנגינה פקטוריס" של חגי תשרי.

אם לא הבנתם עד היום מכל הפוסטים עם הגיגים שאני כותבת לפני החגים, לאיזה אסכולה אני משתייכת, הגיע הזמן כנראה שאגיד את זה בצורה הכי ברורה ומפורשת. החגים בכלל, וחגי תשרי במיוחד, גורמים לי לתעוקה כזו! אני יודעת שלכאורה זה נשמע טבעי, נוכח העובדה שיש אווירת קדושה ומועקה לפני יום כיפור, אבל אצלי זה כנראה משהו הרבה יותר עמוק וחזק.
אני לא מתכוונת כאן עכשיו לעשות לעצמי טיפול פסיכולוגי בגרוש ולנסות להבין מה המקור של זה. לא חסרים סיבות לזה בעבר ובהווה, אבל מה שאני כן מנסה לעשות לאורך השנים, זה ללמוד לחיות עם התופעה. הבלוג הפך לשמש לי כתרופה להקלה, או יותר נכון, כדור הרגעה, שעוזר לי להתמודד עם הבעיה הזו..
כדרך חיים אני נגד הלקאה עצמית ובעד לאמץ תמיד גישה חיובית ואופטימית, אבל כנראה שהכוכבים למעלה משפיעים את שלהם ובשילוב עם הימים הנוראים שמאלצים אותנו להכות על חטאינו, תופעת התסמינים מתגברת.

                               

אחרי שפישפשתי קצת אחורה ברשומותיי, שמתי לב שלפני החגים אני "מתקתקת" פוסטים בקצב לא רגיל.  `חשבלוג נפש`, `על הדבש ועל העוקץ`, `הסליחות הקטנות שלי`, `אירוח או לנוח`, `על סוכה וגעגוע`, `הגיגים על יום הכיפורים`, `הגיגים אחרי החגים`..ועוד כל מיני בלי סוף מחשבות והרהורים, שתוקפים אותי בתקופה הזו של השנה. כשאני עוברת על הרשומות אני שמה לב שיש לי נטייה לפשפש במעשיי אחורה, אבל לא תמיד מקבלת החלטות קדימה. וזה קצת תמוה בעיניי, בתור אחת שמחשיבה את עצמה לאדם אסרטיבי והחלטי. אז למה כל כך קשה לי להבטיח לעצמי לעשות דברים וליישם אותם. כמו עם הדיאטה למשל.. אבל יש עוד כמה כאלה.. כשאני אומרת לעצמי כל חג, שבחג הבא אני אורזת מזוודה ולא נשארת בבית, אבל שוכחת שהחלטה כזו חייבת להיעשות ע"י שני הצדדים, במיוחד כשנמצאים בזוגיות, ולא בטוח שהצד השני יחשוב כמוני.. ויש כמובן את כל הרשימה הנוספת של: לחשוב חיובי, לא לכעוס יותר מדי, לא לדחות את התור לרופא שיניים בפעם העשירית, להיות הרבה יותר מחושבת וחסכנית והרבה פחות צינית וחשדנית. ועוד כל מיני הבטחות למיניהם לשנה החדשה.

טוב. אני לא מתיימרת לכתוב כאן מילים מעוררות השראה, אבל מה שלא אכתוב, בשבילי זו תהיה שוב הזדמנות להתבוננות פנימית וחשיבה מעמיקה, ובשבילכם זה סתם עוד "חפירה" שלי..ובכל זאת, הבלוג הוא שלי, אז תרשו לי להמשיך..

מעבר לזה יש את כל המנהגים שלא לכולם אנחנו מתחברים. בראש השנה חוץ מלנצל את החג לאכילת עוגות דבש, אין לי הרבה מצוות שאני יכולה לקיים, כי תפוחים גם ככה יש לי במקרר כל השנה. בתור מי שחיה עם בן זוג מסורתי כל כך הרבה שנים, הייתי צריכה כבר לדקלם מתוך שינה, שגם בראש השנה ולא רק בפסח וט"ו בשבט, יש קערה של סדר על השולחן. אבל אני כל שנה שוכחת מקערת הברכות הזו ומסתבכת עם הירקות. אני מתבלבלת ולא זוכרת מה זה "רוביא" (שעועית), מה הכוונה ל"קרא" (דלעת) והאם "כרתה" זו כרישה, הירק הזה שדומה לבצל ירוק, רק יותר גדול. ועוד כל מיני סוגיות אחרות כמו, האם המושטים או נסיכת הנילוס שאני מכינה, יכולים להיות תחליף לראש דג. או סתם תהייה סתמית לגבי התמר. אני עד היום לא יודעת אם הוא פרי עונתי או רב שנתי, כי אצלי בארון הוא תמיד מיובש..

                                                  

לשלוח כרטיסי ברכה כבר הפסקתי מהיום שהתגייסתי שזה היה לפני יותר משלושים שנה, אבל חייבת להתוודות שאני מאוד מתגעגעת אליהם. במיוחד לאלו המוזהבות, שהייתי שולחת לכל החברות. היום, כמו כולם, אני מסתפקת בתמונה שרצה בוואטסאפ, שאותה אני שולחת לקבוצת המשפחה המצומצמת, המורחבת, החברים מהעבודה, מהצבא ובסוף אני מקבלת את אותה תמונה בחזרה, מהקבוצה של השכנים מהדירה הישנה. אגב, זו הזדמנות להחליט עוד החלטה, שאני לא מצטרפת לשום קבוצת וואטסאפ חדשה נוספת, ולא משנה של מי היא תהיה..

ואם בשיחות ומסרים עסקינן..יום כיפור, למשל. גם מי שלא צם ולא ממש מפסיק לאכול, לפחות סותם את הפה ומדבר פחות. אם לא להתנזר מהמזון, לפחות להתנזר מדברי חולין.  אולי לא הבחנתם, אבל הרבה מאוד ממה שאנחנו מדברים במשך היום, בחלקו נחשב להבל הבלים. הרי לא כל מה שאנחנו אומרים הם באמת דברים חשובים ורציניים. בדרך כלל הרוב זה ריכולים. אז מכיון שלי אישית קשה לשתוק, אני מנצלת את הכתיבה הזו בבלוג, להגיד את כל מה שאני רוצה להספיק לפני יום הדין. ביום כיפור עצמו אני לא אומרת יותר משתי מילים. המשפט הכי ארוך שיצא לי מהפה ביום הזה, זו ברכה קצרה של "צום קל" או "חתימה טובה", וגם זה רק אם במקרה פגשתי את השכנה בחדר המדרגות. אבל זה לא קורה כי אני פשוט לא מוציאה את האף אפילו מהחלון. ביום הזה אני מסתגפת בביתי, או יותר נכון בחדרי, עם ערימות ספרים ותשבצים ולא יוצאת משם רק אחרי שאני שומעת את תקיעת השופר מבית הכנסת הקרוב, שמכריז על גמר הצום...וזאת למרות שאני בכלל לא צמה..

                            

כן, בשנים האחרונות החלטתי שלא מתאים לי לקיים את התענית הזו. למרות שזו יכולה להיות הזדמנות נפלאה להתחיל בדיאטה שלא מצליחה לי כל השנה. אבל יש מנהגים שנראים לי חסרי טעם, כשיש כל כך הרבה דברים טעימים בארון במטבח. השינוי קרה בהדרגה, כשהייתי צמה עד למיגרנה הראשונה שחטפתי, אחר כך החלטתי לצום רק בשעות הבוקר ובסוף נשברתי ובכלל לא התחלתי. גם את מנהג הכפרות אני לא מקיימת כי הוא נראה לי אכזרי מדי. לשחוט תרנגולת ולהתעלל בה מעל הראש של הבן אדם ולהאמין שזה מה שיביא לו את השנה המיוחלת והברוכה. לעומת זאת, מנהג שאני כן מקפידה לקיים זה הדלקת נרות נשמה. חשוב לי להזכיר ולהיזכר. גם אחלה מנהג למי שמאמין בגלגולי נשמות..ויש עוד מנהג שאני מקיימת, אבל לא בדיוק לפי כל הכללים, התשליך. במקום לרוץ לים, להחליף בגדים, להזיע מחום ולהתלכלך עם החול, אני נהנית מהדרך הכי קצרה, נוחה ויעילה. יושבת בבית עם המזגן ופשוט..כן, הבנתם, נכנסת לבלוג וכותבת עוד פוסט..

זהו. לסיכום. אני מודעת לכך שמסורת זה דבר חשוב, בעל משמעות ושחשוב להעביר את הידע הלאה גם לדורות הבאים. אבל בחייאת.. מישהו יכול להסביר לי, למה חגי תשרי צריכים להתפרש על פני חודש שלם וכל כך הרבה ימים???

שנה טובה, צום קל וחג שמח לכולם ובעה"ש ניפגש אחרי החגים:P


*
התמונות מ-Google

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

32 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת