00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בין הפסקאות- ספרים ועוד

ואם היו אומרים לך

גלית דיסטל אטבריאן

הוצאת זמורה-ביתן

543 עמודים

2009

 

ואם היו אומרים לך לאבד יד או רגל בתמורה לעושר ואושר ואם היו אומרים לך...כמה מצמרר כעת משחק הילדות ההוא, בזמן השיא של החיים, אחרי שעשית את כל הבחירות הנכונות, הטובות, המקובלות, אילו היו אומרים לך שלמרות הכל יוולד לך ילד מפגר, לא בסדר, לא בוכה, מין טוביה כזה שכלל לא משנה לו יום או לילה, את או מישהו אחר. אילו היו אומרים לך שהכל עלול להתנפץ ברגע, באקראיות, בתגלית עצומה של כוחנו האנושי המוגבל, של חוסר שליטה על השתלשלות העניינים, של חוסר אונים, האם המחשבה על כך היתה משנה במשהו? לענבל ודרור ילדה נפלאה, רוני שמה וחיים טובים בחסות הקהילה הישראלית באתונה. אבל כששאול נולד העולם מתהפך. כל החשבונות, כל משא ומתן שענבל ניהלה עם אלי האסונות עד אותו הרגע, מאפשרת לעצמה לנשום עמוק תוך כדי תיאור גרפי יומי של כל מה שעלול להשתבש, במחשבה שכך, כשהיא מודעת ומוכנה, ידה תהיה על העליונה כשהאסון יתפרץ לביתה, כי מין הראוי שלפחות אסון אחד יתפרץ בעד כל דלת, למען האיזון האנושי, כל השיח היומי הזה מתגלה כחסר משמעות, חסר משקל. האסון אינו מתחשב בנימוסי המקום ואינו נכנע לתכתיבי העדפה ונוחיות. גם לא ניתן לפתות אותו בסחר חליפין. הוא אינו מתרשם כלל מנסיונותיה הכושלים לתקשר עמו. ואת עבודתו הוא עושה נאמנה- מצבו של שאול מאלץ את המשפחה לחזור לארץ ולהתמקד בנסיון לאבחן אותו כדי למצוא את הטיפול המתאים ביותר אך המחיר הנדרש עצום. ענבל שוקעת למעין עולם מקביל, מתייסרת בשאלות של אשמה, דורשת הסבר, מחפשת הגיון, בעוד רוני יוצרת לעצמה שגרת חיים שבה היא מתבגרת על פי לוח זמנים מזורז במיוחד. דרור וענבל מתרחקים, נקרעים, מנסים לאמץ את הכלים הרגשיים האישיים על מוגבלותם כדי להתמודד כפי יכולתם עם הבשורה הבלתי נתפסת הזאת שילדם גדל להיות ילד מיוחד ולא במובן הציורי של הביטוי. שקים פרומים של ילדות מודחקת, יחסי הורים וילדיהם שהפכו להורים בעצמם, חשבונות פתוחים, דפוסי התנהגות קבועים כולם מלווים אותם באשר ילכו. ושאול מסתובב בין חדרי אבחון, מטפלים, פסיכיאטרית מהגיהנום, רגע מציץ מתוך עצמו, רגע שוקע אל תוך האין. קשיי התקשורת שלו מבלבלים, לא תואמים להגדרות הפשוטות, היבשות, הכתובות בספרים. ובניגוד למצופה, בניגוד לתפיסה המתבקשת שבה ילד שהוא אחר, לא "רגיל" יקבל את היחס המתאים לו, את הדרך הייחודית על מנת להגיע אליו המערכת מתעקשת להתאים אותו לתבניות הקיימות. להכניס למגרות, לתאים, גם אם מידתם שונה מהנדרש. והבלבול והתסכול הופכים להיות בני בית וכל שנותר הוא להשען על הכוחות היחידים שטרם ברחו, חברות טובות ומשפחה קרובה ועל שאריות של תחושת בטן, של אינטואיציה, של קוד קדמוני.

השפה העשירה והקולחת היא מלכודת מקסימה לקורא התמים ששכח לתומו את חבילת הטישו, מעצור נייר לדמעות החמימות, הפתאומיות שיתקפו חזיתית. חוש ההומור הדק, החכם, מתפתל בין השורות כצמח מטפס ירוק ורענן. כמה עומק, כמה רגישות, כמה טירוף יש בדמויות הנפלאות המתוארות כאן, על פגמיהן וחוכמת החיים שלהן. כמה אמינות בתיאורי חדרי הטיפול, הצוותים השונים, לטוב ולפחות, כי תמיד על כל חבורה של אנשי מקצוע שכבר מזמן שכחו להציץ לתוך נשמת מטופל או הוריו קיימת נשמה טובה שמחזירה את האמון. והבטחתי לעצמי איפוק, כמה שהבטחתי, כותבת ונושכת שפתיים, שומרת לעצמי נקודות השקה, אור וחושך.

מומלץ בחום, כמובן. ויפה שעה אחת קודם.

 

 

 

* וסבתא שלי היתה אומרת- ספר טוב במיוחד כשבוכים איתו, כשמרגישים איתו כל רגע 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

31 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ספרותי1 אלא אם צויין אחרת