00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דיסטורשן

סיכום שנת 2014 !!!

02/01/2015

שלום גבירותיי ורבותיי , וברוכים הבאים לסיכום השנה של "דיסטורשן" לשנת 2014 !! מה עוד אפשר להגיד חוץ מ"בואו נתחיל כבר" ?? את זה: זאת הייתה שנה נהדרת מבחינה מוזיקלית. אמנם לא כמו 2013 שקדמה לה, אבל מהותית 2014 הייתה שנה שבה אנחנו סוף סוף רואים רוחות של שינוי באוויר, שממש מרגשות אותי לגבי מה שמצפה לנו בשנים הבאות. 

 

אז יאללה בואו נתחיל כבר ! 

הערה לפני שמתחילים: אני מבין שזאת רשימה ארוכה: 50 אלבומים נהדרים שעל כל אחד מהם כתבתי כמות מכובדת של מילים (גם אם לא תמיד גדולה), וזה בסדר גמור לא לקרוא את הכל בבת אחת. העצה שלי היא לקחת את הכל בקלות ולעבור אלבום אלבום ולנסות דגימה ממנו - שיר נבחר שאני מציע בסוף כל פסקה. אתם גם לא חייבים ישר לקפוץ לאלבום במקום הראשון, תמתינו בסבלנות, שום דבר לא יקרה. 

אז בלי הקדמות נוספות, הנה הם - 50 אלבומי השנה שלי. 

 

 

 

 

50. CHRISTOPHER OWENS – A NEW TESTAMENT

ב2011 הוא הוציא עם גירלז את אחד האלבומים הכי שלמים וטובים של אותה שנה, שדיבר על החיים הקשים שלו, ועל החוויות הקשות שהוא עבר בתור ילד בכת שנקראה "ילדי האלוהים". שלוש שנים עברו, והוא מוציא עוד אלבום שמדבר על החיים הקשים שלו ועל החוויות הקשות שעבר בכת, אבל ההבדל הוא שהוא קצת יותר אופטימי וקצת פחות מוצלח. ובכל זאת, האלבום החדש של כריסטופר אוונס הוא הרבה יותר טוב מאלבום הסולו הקודם שלו, והוא נותן אחלה מנה של מלנכוליות אופטימית במהלך החצי שעה שלו.

Never wanna see that look again (אם לא הבנתם, זה השיר הנבחר מהאלבום, ככה זה יהיה מעכשיו בכל אלבום בהמשך, רק בלי הסוגריים.) 

 

 

 

 

 

 

 

 

49. CONOR OBERST- UPSIDE DOWN MOUNTAIN

כל פעם שיוצא אלבום חדש של קונור אוברסט, אני מתאכזב ומבין שהוא לעולם לא יחזור לעשות עוד אלבום כמו I'm wide awake it's morning מ-2005, אחד האלבומים האהובים עליי. והנה מגיע האלבום החדש שלו, שפותח את הרשימה, ואני מבין שאוברסט היה צריך להתבגר כדי לרגש אותי שוב. האלבום הזה אמנם לא מצליח להגיע לרמה של האלבום ההוא מלפני עשור, אבל הוא אסופת השירים הכי טובה של אוברסט מאז, גם אם לא מספיק אחידה.

Artifact #1  

 

 

 

 

 

 

 

 

48. ANGEL OLSEN – BURN YOUR FIRE FOR NO WITNESS

אחרי שבתחילת השנה ביליתי איתה את החורף הקר, התחלתי להזניח את אנג'ל אולסן והאלבום שלה כשנהיה חם יותר. הקיץ נגמר ואני חוזר לזרועותיה של אולסן שוב, ונזכר מחדש כמה הן טובות ומחממות. אולסן נשמעת כאילו היא הגיעה לכאן במכונת זמן מהפיפטיז, ונשמעת כמו שרון ון אטן (שגם נמצאת פה) רק אופטימית יותר. "אתה בודד כמוני ?" שואלת אולסן בhi- five, שיר שגורם לי לרצות להתחפר בתוך שמיכת פוך ולשתות שוקו חם, ומנחמת "תן כיף !, גם אני בודדה". אז אם בחורף הזה אתם מרגישים לבד, תתנחמו בזרועותיה של אולסן, ותהיו בודדים ביחד איתה.

Lights out

 

 

 

 

 

47. NAOMI PUNK – TELEVISION MAN

אלבום הפאנק הניינטיזי של השנה אמנם לא חסר בפגמים: השירים קצת חופרים מדי, קצת נדבקים והלו פיי מעצבן, והופך את האלבום הזה לאלבום בוסרי שהיה יכול להיות הרבה יותר גדול. אבל עדיין, נעמי פאנק עושים פאנק כמו שצריך לעשות אותו, על גבול הגראנג', ולפעמים גם מביאים איתו משהו חדש שלא שמענו עדיין. שווה האזנה.

Television man

 

 

 

 

 

 

 

 

46. THE AFGHAN WHIGS – DO TO THE BEAST

אפגן וויגס מעולם לא היו חלק מהסצינה הסיאטלית בשנות התשעים. אתם לא תשמעו אף אחד אומר את השם של גרג דולי באותה נשימה עם קורט קוביין, אדי ודר, ליין סטאלי וכריס קורנל. ואולי בגלל זה מכל הקאמבקים של הלהקות מסיאטל בשנים האחרונות, מי שמצליחים להיות הכי פחות לא-רלוונטיים הם גרג דולי וחבורתו. האלבום החדש של האפגן וויגס אמנם לא נשמע כאילו הם מעולם לא הפסיקו לנגן, אבל הוא בהחלט נותן מנה מספקת של רוקנרול ונשמה כמו שרק גרג דולי יודע לעשות, באחד מהאלבומים הכי סקסיים שיצאו השנה (אבל לא הסקסי ביותר, שנמצא בהמשך.)

These sticks  

 

 

 

 

 

45. ARCA – XEN

אלו היו שנתיים נהדרות בשביל ארכה. אחרי שהוא הפיק חלק מהאלבום האחרון של קנייה ווסט מ2013, השנה הוא הפציץ כשהפיק כמה מהקטעים הטובים ביותר באלבום הבכורה של FKA twigs , שנמצא כאן בהמשך.

ועכשיו, סוף כל סוף, יוצא לו אלבום הבכורה שבו הוא יכול להציג את מיטב יכולותיו בלי אף שם גדול שיגנוב לו את הפוקוס. אז בניגוד למפיקים אחרים שפועלים הכי טוב כשאין שם גדול מלפניהם (flying lotus למשל), ארכה לא מצליח להחזיק אלבום שלם לבדו עדיין. זה לא שאין פה קטעים טובים (יש ובשפע), אבל מכל הדברים שארכה עשה השנה, האלבום הזה הוא לא שיא היצירה שלו. ועדיין, זה אלבום יפייפה ומטריד, גם אם לא אחיד מספיק, שמראה מי עומד מאחורי אמנים כמו FKA twigs וקנייה.

Tongue

 

 

 

 

 

 

44.AGAINST ME! – TRANSGENDER DYSPHORIA BLUES

עוד אלבום בז'אנר "אלבומים שיצאו בינואר ונזכרתי בהם רק בישורת האחרונה", ואפילו כתבתי עליו ביקורת (דבר שקורה לעיתים נדירות.). לורה ג'יין גרייס, לשעבר טום גייבל שעבר ניתוח לשינוי מין, מוציאה אלבום שעוסק לכל אורכו בחוויותיה כטרנסג'נדרית. זה אלבום פאנק אנושי וכיפי, שמצליח לגעת בפאנק ורוק אלטרנטיבי על כל גווניהם.  

Black me out

 

 

 

 

43. 1, 2 MANY – 1, 2 MANY

האלבום הישראלי הראשון שמופיע ברשימה ! וואן טו מאני אמנם לא מחדשים לנו הרבה – הם מנגנים בלוז רוק פשוט, עם ליריקות לא מעיפות. אבל שמעתם כמה כיף יש באלבום הזה ?! שמעתם איזה קול נהדר יש לזמרת ??? שמעתם כמה הגרוב שלהם הוא פאנקי וסקסי ונושך ולמי-אכפת-לעזאזל-שזה-משהו-ששמענו-כבר-אלפי-פעמים-תביאו-לי-עוד-מזה ?!?!?!

Beer in Beirut                                     

 

 

 

42.  OWEN PALLET – IN CONFLICT

אני מאוד אמביוולנטי לגבי האלבום הזה: בהתחלה מאוד אהבתי אותו, ויש פה כמה קטעים שיגרמו להתקף אפילפסיה. מצד שני, הוא קצת מרגיש לי מלאכותי מדי, ופעמים רבות חסר רגש בשירים של פאלט. ועדיין, אם אתם אוהבים מוזיקה קלאסית ופופ, אין אמן שיודע לשלב ביניהם יותר טוב מאוון פאלט.

Internal fantasy

 

 

 

 

 

 

41. FIELD REPORT- MARIGOLDEN

אני אוהב אלבומים שגדלים עליי ככל שאני שומע אותם יותר. האלבום של פילד רפורט הוא כזה, והוא כנראה היה מגיע למקום הרבה יותר גבוה אם הוא היה יוצא מוקדם יותר. מהרגע הראשון אהבתי אותו, על כל המילים המדהימות שלו, על האופטימיות המלנכולית שלו ועל האווירה הסתווית הנעימה. ועכשיו האלבום הזה עדיין עם אותם הדברים האלו, רק בולטים יותר וחזקים יותר, מחכים שאני אבוא להתנחם בהם.

Ambrosia

 

 

 

40. GERARD WAY – HESITANT ALIEN

אחד הדברים הכי מצערים שקרו שנה שעברה היה הפירוק של מיי כמיקל רומנס. הם אמנם מעולם לא היו להקה בסדר גודל של ארקייד פייר (אולי ל5 דקות ב2005), אבל היא עדיין הייתה אחת מלהקות האמו\פאנק פופ החשובות ביותר. האלבום הזה הוא פרויקט הסולו הראשון מבין השניים שיצאו ליוצאי הלהקה השנה (השני הוא של פרנק איירו הגיטריסט, שלא שמעתי.), והוא של ג'רארד וויי, הסולן ובעצם גם הפנים של מיי כמיקל רומנס. לא באתי עם ציפיות גדולות כשהתיישבתי להאזין לאלבום (ובטח לא חשבתי שהוא יגיע לסיכום השנה.), אבל האלבום הזה מצליח (ברובו) להתחמק ממכשול שהמון אלבומי סולו ראשונים של יוצאי להקות מפורסמות נתקלים בהם, ולא מנסה להישמע כמו הלהקה שממנה הסולן הגיע. כשמיי כמיקל רומנס התפרקו (לאחר ארבעה אלבומים בלבד), ג'רארד וויי הסביר שהוא לא הרגיש שזה אמיתי יותר. ובאמת, האלבום הזה נשמע כמו מה שוויי היה רוצה לעשות. יצא לו אלבום עם קצת פוסט פאנק, קצת שוגייז והרבה מאוד פופ, שמצליח להישמע מספיק בוגר כדי להצדיק את הוצאתו, וגם מצליח לספק את מעריציו הרבים שהיו רעבים לשמוע ממנו משהו.   

Brother  

 

 

 

 

 

 

 

39. NEIL YOUNG – STORYTONE

זאת הייתה שנה מורכבת בשביל ניל יאנג. הגירושים והשינויים שעברו על הלהקה שלו מחד, והעבודה עם ג'ק וייט והשקת "פונו" מאידך. יאנג ממש עוד רגע בן 70, זה השלב בחיי האמן שהוא מתחיל להעלות גירה – פה ושם מוציא אלבום אוסף, ובין אוסף אחד לאחר בעיקר מקבל כבוד על ימי התהילה שכבר לא יחזרו. יאנג הוא לא אמן רגיל. האלבום החדש שלו, השני שהוא הוציא השנה, יכול להיות הוצאה מאוד בלתי צפויה אצל אמנים אחרים בשנות השבעים לחייהם, אבל אצל יאנג זה רק עוד אלבום רגיל. יאנג תמיד רצה לנגן עם ביג בנד ואורקסטרות, ולהפתעתי הרבה אפילו אהבתי את העיבודים האלה מאשר את אלו היאנגיים הקלאסיים שהם רק הוא וגיטרה. אם אתם עדיין לא מכירים את יאנג (מה לא בסדר איתכם ?!) תתחילו מהחלק האקוסטי. אם אתם כן מכירים את יאנג, לא הייתם צריכים לקרוא את הפסקה הזאת כדי להבין שהאלבום הזה שווה האזנה.

Say hello to Chicago

 

 

 

 

 

38. JACK WHITE – LAZARETTO

ג'ק וייט ניצב מקום אחד מעל יאנג. אמנם זה מקרי לגמרי, אבל זה מסמל בצורה נהדרת לכך שהשנה של ג'ק וייט הייתה ענקית, וניל יאנג היה רק אחד מהשלבים מתוכה. האלבום הזה היה אמור להיות הפסגה של השנה בשביל וייט, והוא באמת אלבום רוק נהדר, הדבר הכי טוב שוייט עשה מאז האחרון של הוייט סטרייפס, אבל הוא עדיין לא המיטב של וייט. בכל זאת, האלבום הזה הוא אנרגטי, כיפי, סקסי ומזוקק אדרנלין. בשנה שבה המוזיקה איתגרה אותנו מחדש כל פעם, כמה טוב שיש את ג'ק וייט מדי פעם שיביא עלינו את הפשטות שלו, ויעביר לנו ארבעים דקות בכיף.

Lazaretto     

 

 

 

 

 

37. SHARON VAN ETTEN – ARE WE THERE

תנו מבט לעטיפה הנהדרת של האלבום האחרון של שרון ון אטן. ון אטן מביטה מחוץ לחלון במהלך נסיעה. היא נראית לא נינוחה, כאילו היא רוצה קצת מהאוויר שבחוץ, ובתוך האוטו אין לה מספיק. ון אטן רוצה כבר להגיע לסיום המסע שלה, ולא משנה לה איפה הוא. ון אטן תמיד ידעה לדכא אותנו, וכשהשנה היא באה לאלבום הזה אחרי סיום מערכת יחסים קשה, היה ברור שהאלבום הזה הולך להכניס אותנו למקומות אפלים. האלבום הזה הוא המסע שון אטן כל כך נואשת לסיים. לכל אורכו היא מתאבל על סוף האהבה שהייתה לה. היא סובלת וכואבת בשירים שלה כמו שאף אחת אחרת לא העזה לפניה. לקראת הסוף היא תוהה לעצמה "אולי משהו ישתנה", אבל התשובה כבר ניתנת בשם השיר , nothing will change.

השנה הזאת הייתה שנה של נשים. הם לא רק שלטו במוזיקה הטובה של השנה, אלא גם היו אלו ששינו אותה והגדירו אותה מחדש. ואם הייתי צריך לבחור את מנהיגות התנועה הנשית של השנה, שרון ון אטן הייתה ללא ספק אחת מהן. ון אטן מבהירה שזה בסדר להתאבל על מערכת יחסים, שאין שום בושה בלסבול ממשהו שנגמר. כמו זמרת גדולה אחרת השנה, ון אטן מסבירה שלבנות גדולות דווקא מותר לבכות.

Your love is killing me

 

 

 

36.SUNNY DAY IN GLASGO – SEA WHEN ABSENT

לא מת על שוגייז. מיי בלאדי ולנטיין (עדיין ?) לא מרגשים אותי, למרות שאני כן מעריך את פועלם ואת העובדה שהם ההשפעה המרכזית לאלפי להקות שאנחנו שומעים היום. לכן כשהתיישבתי להאזין לחדש של סאני דיי אין גלאזגו לא ציפיתי שיחדשו לי משהו. אבל מאחורי כל חומות הרעש, הפגמים המודעים, והסינתיסייזרים המוכרים של הז'אנר יש משהו נוסף שעובד אצל סאני דיי אין גלאזגו והופך את האלבום הזה למשהו אחר מאשר "עוד אלבום שוגייז". אם תורידו ממנו את כל מאפייני השוגייז, תקבלו אלבום פופ נהדר, גם אם קצת מוזר, שמצליח להיות, וזה נדיר, גם אלבום קיץ וגם אלבום חורף בו זמנית. אבל המאפיינים האלה כן קיימים, וזה לא אלבום פופ נהדר – אלא אלבום שוגייז נהדר.

In love with useless

 

 

 

 

35. SPOON- THEY WANT MY SOUL

מי היה מאמין שספון יהיו קיימים 20 שנה ? אני חושב שאפילו בריט דניאלס לא האמין. מי היה מאמין ש20 שנה אחרי שספון התחילו, הפשטות הכמעט מוחלטת שלהם, עדיין תהיה עדיפה ולא תשמע גנרית כמו שאר להקות הניינטיז העייפות שעדיין נאבקות להיות רלוונטיות. גם באלבום החדש לא תופתעו מכלום, ספון הם ספון והם עושים את מה שהם הכי טובים בו: רוק גיטרות נהדר מלא בגרוב, נוסחת בית-פזמון-בית שאף פעם לא מתיישנת והמון סקסיות – לפעמים זה כל מה שצריך.

Do you

 

 

 

 

 

 

34.  LA ROUX – TROUBLE IN PARADISE

עם כל מהפכת הנשים שהתחוללה השנה, לה רו נותרה בצד הדרך. נראה שאף אחד לא יזכור מהשנה הזאת שהיא הייתה כאן, או את הדברים שהיא אמרה. אני מקווה שהאלבום שלה, אלבום פופ דאנס נהדר שמצליח גם להזיז את הרגליים, גם את הנשמה וגם את המוח והכל בו זמנית, יישאר איתי במהלך השנים, אבל לצערי אני חושש שזה לא יקרה. בכל שנה אחרת לה רו הייתה מגיעה לעשרים המקומות הראשונים, אבל היא הוציאה אלבום בשנת 2014, שנה שבה הביטים יותר מרווחים, והשקט הוא הכלי החזק ביותר, ולה רו, לרוע המזל, כבר לא כל כך רלוונטית, אז היא מגיעה "רק" למקום ה-34.

Paradise is you

 

 

 

 

 

33. גבריאל בלחסן - חייך עכשיו 

ואני חשבתי שהאלבום הזה לא הולך להישאר איתי עד סוף השנה. שזאת תהיה רק תזכורת למה בלחסן היה מסוגל לעשות, שאני אבלה איתו מספר ימים מדכאים, ואז אני אעזוב אותו ואשמע אנשים חיים שמוציאים מוזיקה חיה שהיא ההווה והעכשיו, ואחד מהאנשים האלה יהיה בסיכום השנה במקום ה-33, אבל לא האלבום הזה. ואז אני קונה את האלבום הזה ושומע אותו וחוזרים אליי הייאוש והמוות מצד אחד, והאהבה והתקווה מצד שני – כל סערת הרגשות שהציפה אותי כל פעם שבלחסן הוציא מילה מפיו. ואני יושב ושומע את האלבום הזה במשך 24 שעות ואני חושב וחושב אלפי מחשבות שנעלמות לחלל הריק ולעולם לא יחזרו אליי. ואני מתנחם ומתכנס בתוך האלבום הזה, ולא מוכן לעזוב, ואז אני שומע את השיר הזה – "חולם", ואני שומע את בלחסן מקונן את הקינה של עצמו ואני מבין שאני חייב לעזוב, ואני חייב להמשיך הלאה, ולהמשיך לשמוע אלבומים שהם ההווה והעכשיו, ועדיין לא לשכוח את האלבום הזה שהוא העבר שלי, פשוט אסור לי לשכוח אותו.  

חולם

 

 

 

 

32. Reigning Sound – shattered

האלבום היחיד שהצליח להסיח את דעתי הקיץ היה האלבום הזה. הוא לא מחדש הרבה, הוא מאוד פשוט, אבל מה שהוא עושה הוא יודע לעשות מאוד טוב. יש פה גראז' רוק נהדר עם הרבה מאוד נשמה ועם טיפה מוטאון, שמצליח לחמם את הלב גם בימים הכי קרים.

Never coming home  

 

 

 

 

31. THE AMAZING SNAKHEADS – AMPHETAMINE BALLADS

חשבתם פעם מה היה קורה אם הארקטיק מאנקיז לא היו באים מאנגליה אלא מסקוטלנד השכנה ? כנראה שהם היו יותר כמו האמייזינג סנייקהד – אגרסיביים יותר, פאנקיים יותר, ניק קייביים יותר. כאלה שלא היית רוצה להיתקל בהם באיזו סמטה חשוכה. ובאמת, חוץ מהחזות המפחידה שלהם, האמייזינג סנייקהדס שרים על אותם דברים שהארקטיק מאנקיז שרו עליהם באלבום הבכורה שלהם – הם שרים על סצינת הפאבים בגלאזגו, על חיי הלילה, על מין ועל ריקודים (ועל ערפדים, משום מה זה הנושא שכל להקה שמתיימרת לייצג את הנוער של היום מדברת עליו בשנים האחרונות.). הם מוסיפים על זה טונות של גרוב ואימה, והופכים את האלבום שלהם מעוד אלבום בכורה בוסרי, לאלבום שחייבים להתייחס אליו ברצינות.

Flatlining    

 

 

 

 

30. RYAN ADAMS – RYAN ADAMS

הדבר הכי טוב שריאן אדאמס הוציא מאז הרבה מאוד זמן. בדרך כלל אני סולד מכל אלבום שמנסה לשחזר לעייפה את הסאונד האייטיזי, אבל השנה שני אלבומים הצליחו לשלב את הסאונד שחשבתי שכבר נטחן סופית עם משהו חדש, ובעוד שהאלבום עמוס ההייפ של דה וור און דראגז לא הצליח להרשים אותי, האלבום של ריאן אדאמס הצליח להלהיב אותי. לפעמים שיר הפתיחה של האלבום הוא כל מה שאלבום צריך (תסתכלו על האלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז.) וגם כאן ספק אם האלבום הזה היה מגיע לכאן אילולא שיר הפתיחה שלו. ועדיין, אם אתם רוצים קצת נוסטלגיית אייטיז, ובו זמנית אתם סולדים מהעשור הזה – ריאן אדאמס הוא האלבום בשבילכם.

Kim

 

 

 

 

 

29. INTERPOL – EL PINTOR

אף פעם לא עפתי מאינטרפול. כמובן שאלבום הבכורה שלהם עשה לי משהו, אבל מאז אותו אלבום הם לא הצליחו להחזיק אלבום שלם ואחיד שישחזר את ההצלחה. תמיד לגלגתי על מעריציהם שטוענים שעצם זה שהם לכאורה לא משתנים בכלל – זה השינוי ! אבל אז הגיע האלבום החדש שלהם והבנתי פתאום את ההסבר הזה. פתאום האלבום הזה הזכיר לי מה אינטרפול עשו שהצליח באלבום הבכורה שלהם, ואיך, בכל זאת, זה שונה לגמרי ממה שהם עשו בעבר. זאת עדיין רק אסופת שירים מעולה ולא אלבום, אבל הוא כן הצליח לחדש לי משהו לגבי הלהקה האחרונה שחשבתי שתחדש לי משהו.

Twice as hard

 

 

 

 

28. THE NEW PORNOGRAPHERS – BRILL BRUISERS

יש להקות שכיף לאהוב. ניו פורנוגראפרז היא אחת מהן: מהשם הנהדר, לעטיפות היפיפיות, ועד לשירים המרימים, הכיפיים והפופיים שכיף לשמוע כל הזמן. האלבום החדש שלהם לא שונה מהבחינה הזאת – הוא עוד אסופת שירים מבית איי סי ניומן, דן בחר ובמיוחד נקו קייס. הוא מלא בהמנוני פאוור פופ נהדרים (בראשם "מלחמה על החוף המזרחי") שמהרגע הראשון שאתה שומע אותם הם נכנסים לך לדי אן איי, מחכים שתשיר איתם את כל קריאות ה"או או או" וה"פה פה פה". אם אתם עדיין לא שמעתם את הניו פורנוגראפרז, זה האלבום להתחיל איתו.

War on the east coast

 

 

 

 

 

 

27. DAMIEN RICE – MY FAVOURITE FADED FANTASY

אם האלבום הזה היה יוצא בשנים האחרונות, הוא כנראה היה מגיע למקום הראשון אצלי. אבל משום מה הכנות, הנשמה והרגש המתפרץ וחסר הפשרות של דמיאן רייס הם דווקא הסיבות לכך שהאלבום הזה לא נמצא גבוה יותר. אז למה, בכל זאת, הוא פה ? כי השירים שלו כתובים בצורה מעולה, בנויים בצורה מעניינת, ומופקים בצורה מאוד ריק רובינית (על ידי לא אחר מאשר ריק רובין.) . השמאלציות של דמיאן רייס אולי הייתה מתקבלת לפני עשור, אבל עכשיו היא בעיקר מביכה, ובגלל זה רייס בא לאלבום הקאמבק שלו בוגר יותר וחסר פשרות. הוא פורש על פני שירים של 9 דקות את מה שהוא אצר בתוכו במשך המון המון זמן (8 שנים הם זמן נצח בתעשיית המוזיקה), וזה עובד לו. כמובן שהוא לא מפסיק להיות שמאלצי לחלוטין, אלא שהוא יודע איך בדיוק לעשות זאת ומתי כדי לא להיות מגוחך ולא-רלוונטי. מאז האלבום המופתי שבון איבר הוציא ב2011 חומת הציניות שלנו מתפוררת לאט לאט. דמיאן רייס הוא עוד שלב בהתפוררות הזאת.

My favorite faded fantasy

 

 

 

 

 

26. ICE AGE – PLOWING INTO THE FIELD OF LOVE

גם פאנק דני (מפתיע מאוד כמה הצירוף "פאנק דני" נשמע לי הגיוני כשאני חוזר עליו.) היה לנו השנה. אנחנו קיבלנו מאייס אייג' אלבום עוכר שלווה ומטריד, עם הפקה נהדרת, שלפעמים נשמע כמו הגרסא הדנית לסטרוקס.

Abundant living

 

 

 

 

 

 

25. ARIEL PINK – POM POM

אני מניח שאריאל פינק היה מגיע לעשרת הגדולים אם היה יוצא מוקדם יותר השנה, אבל בזמן המועט שהיה לי איתו הוא פשוט לא הצליח להתחבר לי מספיק כדי שיהיה אחד מהאלבומים האהובים עליי השנה. ועדיין, האלבום הזה מצליח לבנות עולם הזוי שנשמע כמו פסקול לספק משחק מחשב ספק טריפ מתוק-מריר. את פינק עצמו אתם יכולים לאהוב או לשנוא, אבל אתם לא יכולים להגיד שמה שהוא עושה נשמע כמו משהו ששמעתם אי פעם.

Picture me gone

 

 

 

 

 

24. PARQUET COURTS – SUNBATHING ANIMAL

האלבום הכי ניו יורקרי של השנה הוא מהלהקה שהוציאה גם את האלבום הכי ניו יורקרי של שנה שעברה. את האלבום הזה אני אוהב הרבה יותר – אלבום פאנק נהדר, שמעביר צהרי שישי עצלניים בכיף. הוא מלא בג'אמים ארוכים מחד, ובשירי פאנק מזוקקים ומהירים מאידך. זאת הייתה שנה מעולה לפארקט קורטס, שתוך שנתיים הפכה מלהקה שאף אחד לא שמע עליה לאחת מהלהקות הניו יורקריות החמות בעולם.    

Ducking and dodging

 

 

 

 

23. CLARK- CLARK  

בלי הרבה התחכמויות, קלארק הוציא השנה אלבום שמייצג את כל מה שיפה באלקטרוניקה, באלבום חורף נהדר שמציג את מיטב הדברים שאפשר למלא בשיר בחלל הזמן שהוא נמצא בו (בין דקה וחצי לשבע דקות במקרה של קלארק.).

There's distance between me and you.  

 

 

 

 

22. J MASICS – TIED TO A STAR  

מה קורה כשנותנים לג'יי מאסיקס גיטרה אקוסטית ? יופי. יופי אינסופי שמועבר בשיא הפשטות ובעיבודים עירומים. גם כשהגיטרה החשמלית של מאסיקס מצטרפת זה לא מזיק. מאסיקס מוכיח שוב שגם בגיטרה בלבד הוא עושה דברים טובים יותר מרוב הצעירים בעולם המוזיקה היום.

Come down

 

 

 

 

 

 

עמיר לב – נוגע בדרכון  21

כל אלבום של עמיר לב הוא חווייה שונה לחלוטין. בכל אלבום לב מגיע כאדם שונה, שעבר דברים ולמד מהם. באלבום הזה הוא מגיע כזר, בנאדם שעובר בלונדון, ניו יורק וברצלונה ושוכח מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. באופן אירוני, אין נושא יותר ישראלי מזה לעסוק בו בימינו, עם כל פרשת המילקי בברלין. וכל זה מתובל ברוק ישן כמו יין טוב, כשלב מלווה בלהקה נהדרת, ובלוז מדמם כמו שמעולם לא שמעתם. וככה, בלי שביקשנו, קיבלנו את אחד מאלבומי הרוק הישראלי הטובים של השנים האחרונות. 

חמישה כוכבים

 

 

 

 

 

ENO & hyde – high life.20

בכנות, אין לי הרבה מה להגיד על האלבום הנהדר הזה. בריאן אינו מעולם לא נעלם באמת, אבל נדמה שהאלבום הזה הוא הראשון מזה הרבה זמן שבריאן אינו מצליח לחדש לנו משהו. הוא נעזר בקארל הייד מאנדרוורלד ויוצר אלבום עם 6 רצועות שהם חוויית אמביינט מושלמת.

DBF  

 

 

 

 

 

19. TUNE YARDS – NIKKI NACK

לא סתם מריל גרבוס קראה לפרויקט הזה טיון יארדס – זה באמת נשמע כאילו זה חצר המשחקים הפרטי של גרבוס, שבו היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אם חשבתם שבאלבומים הקודמים גרבוס השתוללה, אז מתברר שבהשוואה לאלבום הזה מה שהיא עשתה קודם נחשב "איפוק". גרבוס צורחת, קוראת "ווהו" כל חמש שניות ומשלבת מוזיקה אפריקאית עם אלקטרוניקה והמון המון כיף.   

Real thing

 

 

 

 

 

 

18. שאנן סטריט – הכל לטובה

שאנן סטריט לא באמת היה צריך את האלבום הזה כדי להצליח. יש לו את הדג נחש, שלא משנה מה יעשו, חצי ממדינת ישראל תקפץ איתם לצלילי השירים שלהם. היה לו פרוייקט סולו אי שם לפני הרבה שנים, שאמנם הצליח להביא כמה שירים טובים (לא הרבה) ובלתי זכירים בעליל, אבל היה בינוני מדי ולא הביא לו להט להמשיך. אבל שאנן לא וויתר, במשך כל השנים האלה הוא הקליט עם כל מיני אמנים שירים אישיים, כואבים יותר מכל דבר אחר שכתב, ועוסקים בתקופת ההתגברות על מות אחותו. וזה מה שמבדיל את האלבום הזה משאר הפרוייקטים של סטריט. האלבום הזה חשוב לו. סטריט תמיד נראה אדם שבעיקר עושה את האמנות שלו בשביל הכיף, אבל כאן בפעם הראשונה אפשר לשמוע שאנן סטריט אחר, כזה שמדמם את המילים על דף הנייר. אפשר בפעם הראשונה לשמוע ממנו אלבום שלם, שהוא קודם כל אלבום ואחר כך אסופת שירים, עם הקונספט הכי אחיד מאלבומי המוזיקה העברית של השנה. האלבום הזה ישנה את נקודת המבט שלכם על שאנן לתמיד, ובפעם הבאה שתקפצו לכם עם סטריט וכל החבר'ה של הדג נחש, אתם תראו שאנן אחר

February

 

 

 

 

 

17. MR. TWIN SISTER – MR. TWIN SISTER

עוד אלבום שבא אליי בהפתעה גמורה. לה רו צריכה להאזין המון למיסטר טווין סיסטר כדי להבין איך להפוך את הדאנס שלה לרלוונטי שוב. מיסטר טווין סיסטר לוקחים את הקצב האפריקאי והמוזיקה האסתטית של הדאנס פופ ומתיכים אותו ביחד עם ביטים פרועים ונהדרים. אבל מה שבאמת מוצלח במוזיקה של מיסטר טווין סיסטר היא קשת הרגשות הנורא רחב שהיא משרה עליך. לרגע היא יכולה להיות המוזיקה הכי עדינה בעולם, הדבר הכי קרוב להלחנת צליל של מים, וברגע השני היא מתפוצצת עם באסים רועמים וביטים אימתניים, כשלאורך כל הדרך אי אפשר שלא לרקוד לצלילים היפים שהם יוצרים.

Blush  

 

 

 

 

16. ST. VINCENT – ST. VINCENT

כי מי יכולה להתחרות באנני קלארק המגניבה, המוכשרת, החמודה, שעתידה להיות דייב גרוהל הנשי ואולי הגיטריסטית הנשית הכי מוכשרת בעולם כרגע. קלארק מוציאה אלבום רביעי תחת השם סנט וינסנט (לא כולל האלבום המשותף עם דייויד ביירן.), ומגיעה אליו בוגרת יותר, אלקטרונית יותר, סנט וינסטית יותר (אולי אחד הסלף טייטלדים הכי מוצדקים שנוצרו.).

Huey newton

 

 

 

 

 

15. CYMBALS EAT GUITAR – LOSE

קצת מעציב אותי שאין הרבה אלבומים כמו זה של סימבלס איט גיטר ברשימה הזאת. זה מזכיר לי את הנטישה שלי מהפאנק השנה לטובת האינדי. פשוט קרה השנה שהרגש המתפרץ וחסר הפשרות, שמגובה במוזיקה מחוספסת וחסרת פשרות עוד יותר, פשוט לא הצליח לעשות לי את זה כמו פעם. גם האלבום הזה לא הצליח להתחבר לי כמו שצריך כששמעתי אותו לראשונה, אבל ככל שעבר הזמן גיליתי שזה כל מה שהיה חסר לי בפאנק שיצא בשנים האחרונות. קצת עיבודים עם השראה, קצת יותר דלק במנוע, וקצת יותר בגרות. סימבלס איט גיטר הם להקה ששמעתי לראשונה השנה, אבל מהרגע הראשון היה ברור שהם באים לאלבום הזה בוגרים יותר מבעבר, מבלי לשמוע את אלבומיהם הקודמים. האם אני אחזור לשמוע עכשיו פאנק כמו פעם ? לא חושב, אבל סימבלס איט גיטר יישארו אצלי בפלייליסט לעוד הרבה הרבה זמן.

jackson

 

 

 

 

 

14. THE ANTLERS – FAMILIARS

זה כבר האלבום החמישי של האנטלרס, ואלוהים אדירים שבשמיים – עדיין אין לי שמץ של מושג מאיפה להתחיל בהגדרת הסגנון שלהם. באלבום הזה הם מוסיפים קצת ג'אז לתוך סערת האינדי האינסופית שלהם, אבל זה לא משנה לי מה הם מנגנים, כל עוד הם עושים את זה טוב. המוזיקה של האנטלרס עושה את מה שאני הכי אוהב שמוזיקה עושה לי – היא ממיסה את הלב, נוגעת בנקודות הרכות בדיוק מוחלט, וחוזרת על זה אלף פעם לאורך כל האלבום, והכל בעדינות אלוהית, לא אנושית . אלבומים כמו כאלה שהאנטלרס הוציאו השנה הם מהסוג שגורם לי לקרוא בקול גדול "אח, איזו מקהלה !".

Hotel

 

 

 

 

    13. MAC DEMARCO – SALAD DAYS 

מאק דמארקו הוא בן 24. הוא צעיר מדי מכדי להיחשב מבוגר, ומבוגר מדי מכדי להיחשב צעיר. מאק דמארקו נמצא ב"ימי הסלט". הוא משתמש במצב הזה כדי לכתוב שירים מתוקים-מתוקים. אם אתה צעיר יותר מדמארקו, הוא יגרום לך לרצות לקחת אחריות על עצמך. אם אתה מבוגר יותר מדמארקו, הוא יגרום לך נוסטלגיה לימים טובים יותר, באלבום פיל גוד נהדר, שתרצו לשמוע בצהרי יום שישי קיציים בחצר האחורית שלכם.

Let her go

 

 

 

 

 

 

 

12. אלון עדר – סיכום החיים עד עכשיו

ומהפיל גוד האולטימטיבי של השנה באנגלית, אנחנו עוברים לפיל גוד האולטימטיבי של השנה בעברית. אלון עדר הוא גרסה בוגרת יותר ונוסטלגית יותר של מאק דמארקו. אותו לא מעניין לא מלחמות ולא סכסוכים – אלון עדר רוצה אהבה. אהבה שתזיק, תרחיק ותציק, שהוא לא יכול איתה ולא בלעדיה. אלו הבעיות שעדר רוצה להתמודד איתן. האלבום של אלון עדר ולהקתו הוא אלבום קיץ מושלם (שיצא ב-1 לספטמבר, ואני מקווה שזה לא מקרי.), שמחזיר אותנו למשך 40 דקות לימים עליזים יותר, לאופוריה של תחילת שנות השבעים, ולסטלניות שתגרום לכמה מכם לחשוב לרגע על אריק איינשטיין, ולא במקרה. אלון עדר הוא אמנם השם המוביל של הפרויקט הזה, אבל האלבום הזה לא היה אותו דבר בלי הלהקה. זה מתחיל מהכינורות (אולי עיבוד המיתרים הטוב של השנה.), וכלה באנרגיות הנהדרות של השירים, ומעל הכל אפשר לראות שזאת לא להקה שמנגנת את השירים של אלון עדר – הם שותפים מלאים ביצירה, ולעתים מקבלים את הבמה מעדר ומראים מה הם מסוגלים.

פרה זה פרה זה פרה  

 

 

 

 

 

 

11.  PERFUME GENIUS – TOO BRIGHT

דבר אחד בטוח – קווין הוא הלהיט הכי מוצדק שיצא השנה. אבל זה לא הופך את שאר האלבום שמלווה אותו למופתי פחות ממנו. זה אלבום מרגש ועצוב, מאוד בואי בהגשה שלו (וזה באמת נשמע כאילו זיגי סטארדאסט חזר מכדור הארץ למאדים.), ומציג כמה מהטקסטים הכי טובים שעוסקים בהומוסקסואליות. אבל בואו נתמקד, אם לא אכפת לכם, בסינגל ההוא. יש בו משפט אחד עם הפועל sashay – ללכת בקלילות, תנועה שבדרך כלל מזוהה עם הומוסקסואלים. פרפיום ג'ניוס מספר שכשהוא הולך ככה, שום משפחה לא בטוחה. הוא כבר יודע שהוא הולך להרוס למישהו את החיים היום, הוא רק לא יודע למי. אני חושב שזה אחד מהאלבומים היחידים השנה שמשפט אחד מתוכו מצליח להגדיר בצורה כל כך מדויקת אלבום שלם.

Queen

ווהו ! הגענו לעשרת הגדולים. יאללה, בואו נמשיך:

 

 

 

   

10.  HUNDRED WATERS – THE MOON RANG LIKE A BELL

אני מופתע כל פעם מחדש כמה יופי יש בשקט. האנדרד ווטרס אמנם לא משחקים בשקט כמו אמנים דוגמת טוויגס שהשקט הוא הכלי המרכזי שלהם, אבל המוזיקה שלהם כל כך עדינה ויפייפיה, שכמעט נדמה שהיא שקטה לגמרי במחצית מהזמן. ניקול מיגליס היא עוד אחת ממיליון ואחת הזמרות שהתאהבתי בהן השנה, ועם הקול העדין והייחודי שלה היא מצליחה לעשות מסאז' לאזניים ולשטוף אותך ברוגע, כשברקע פולק אלקטרוני מדהים, שנשמע כמו הרייב הכי מדכא בעולם.

[animals]   

 

 

 

 

9. GUM – DELOREAN HIGHWAY

העובדה שהאלבום הזה עבר מעל הראש של כל העולם מרתיחה אותי. מאלבום סולו של יוצא להקת טיים אימפלה, להקה עם המון באזז, שמהוללת על ידי שלל הבלוגים והמבקרים בעולם, ציפיתי ליותר שיווק מלשחרר סטרים של האלבום ביוטיוב עם מספר צפיות זעום של 33 אלף (!) בלבד. מצד אחד אני מבין – זה אלבום קטן וזניח בשמיעה ראשונה, אבל עדיין לא ברור לי השחרור התמוה הזה ליוטיוב שנתקלתי בו במקריות גמורה. כי האלבום הזה מרהיב, כיפי ובעיקר נשמע כאילו הורידו מטיים אימפלה את הפילטרים האינסטגרמיים שלה, או במילים אחרות, הורידו את הניאו מהניאו פסיכדליה שלה. אני אוהב אלבומים קטנים כמו האלבום הזה – אלבומים שיודעים לפגוע בכל הנקודות הנכונות בזמן מינימלי ובדיוק מקסימלי, והמון זמן לא שמעתי אלבום שמצליח במשימה הזאת בצורה כל כך טובה כמו האלבום הזה.

Growing up    

 

 

 

 

8. מארש דונדורמה – בין הזמנים 

חגיגה ! חגיגה מלאת גרוב וכיף וישראליות ועוד קצת כיף. זה מה שמארש דונדורמה מביאים לנו באלבום מלא בקטעים אחידים ומהממים שכל אחד מהם בתורו נתקע לי בראש בשלב מסויים. מארש דונדורמה כבר שייך לשנת תשע"ה, ולכן רוב הסיכויים שתראו אותו גם בסיכום השנה העברית הזאת בעוד שנה. אז למה האלבום הזה הוא האלבום הישראלי שמדורג הכי גבוה כאן ? כי הוא עושה בצורה הכי טובה את מה ששינה את המוזיקה בישראל של שנת 2014 – כי בשנה שאפילו עמיר לב מתעסק בחו"ל, מארש דונדורמה עושים מוזיקה ברמה בינלאומית, שעדיין לא יכולה להשתייך לשום מקום אחר חוץ מלישראל. עם כל הכבוד לאנג'לסי, שעושים אחלה פולק אמריקאי, קשה מאוד לקלוע על הדרך הנכונה לעשות פולק ישראלי, שכן קיבוץ הגלויות שקיים כאן מספק לנו המון סגנונות שונים לחלוטין, שעדיין מצליחים להישמע הכי מכאן. מארש דונדורמה לוקחים את הסגנונות המסורתיים שלא השתנו במשך שנים (מוזיקה חסידית למשל) ומתיכים אותם באופן מושלם עם משהו חדש שעדיין לא שמענו. תשמעו את "המקלחת של סוף היום" ותגידו לי שאתם לא יכולים להזדהות עם החגיגה הבלתי מתפשרת סביב המקלחת הזאת, ושאין דבר יותר ישראלי מזה.

 

 

 

 

 

7. OUGHT – MORE THAN ANY OTHER DAY

זה-זה אלבום הפאנק הכי טוב שיצא השנה. לא בגלל שהמוזיקה שלו מפציצה (היא כן) לא בגלל שהזמר מזייף בצורה אדירה (הוא כן) ולא בגלל האנרגיות המטורפות (הן כן), אלא בגלל הלהקה והאג'נדה שלה. אאוט נשמעת כאילו היא יצאה היישר מסוף שנות השמונים\תחילת התשעים – ה-תקופה של להקות פאנק שירקו על כל מה שזז והאמינו במשהו ופעלו כדי לקדם אותו (פרל ג'אם, רייג' אגיינסט דה מאשין וכו'). אבל משמיעה שנייה אתה מבין שזה הרבה יותר מסתם דעה של להקה על נושאים פוליטיים מסויימים (במיוחד אם זאת להקה מקוויבק, שלאף אחד לא באמת אכפת מה קורה שם.). אאוט לא פועלים רק בשביל הפריבילגיה שלהם לצעוק ולהגיד מה שהם חושבים – אלא הם פועלים בשביל הפריבילגיה של כל אדם בעולם לעשות זאת. איך אפשר לא להתרגש ביחד עם הסולן בשיר הנושא, כשהוא שר שהיום, סופסוף, יש לו את הזכות להחליט בין חלב 2 אחוז לחלב רגיל. אאוט מזכירים לנו למה בכלל קמה מוזיקת הפאנק מלכתחילה – כי הם לא רק שרים בשביל עצמם, אלא בשביל שגם אתם תקבלו כוח לפעול למען משהו.

Today, more than any other day     

 

 

 

 

 

6. FLYING LOTUS – YOURE DEAD !

אני יודע שזה לא אלבום מושלם, בגלל שאני יודע שהייתי יכול להגיד שזאת המקבילה האלקטרונית ל"צד האפל של הירח", שהוא שובר חוקים, שלא נשמע כמותו ושזה אלבום נדיר. אבל אני לא יכול להגיד את זה, כי האלבום הזה הוא רק, איך אני שונא להגיד את זה, "ליד". כמובן שה"ליד" שלו הספיק להיות גבוה מעל 43 אלבומים אחרים ברשימה הזאת, אבל עדיין "ליד". כי פליינג לוטוס מתיימר לעשות את כל מה שמניתי למעלה, אבל עדיין לא מצליח לעשות זאת לגמרי עד הסוף. כמו כל אלבום שלו, זהו שיפור ניכר מהאלבום הקודם, כאילו כל פעם הוא לומד משהו חדש, ובפעם הבאה מגיע מפוכח יותר.

זאת הייתה שנה נהדרת למוזיקה אלקטרונית, והיא לאט לאט מצליחה להגיע לאזניים שלא רגילות אליה, כמוני למשל. הז'אנר הזה צריך מנהיג כלשהו, שיביא את השינוי ויהפוך אותו למה שרוק הפך – שעוד ארבעים שנה אנשים יגידו שהאלקטרוניקה מתה, ויתפללו להיוולד בתחילת שנות האלפיים. אם יש מישהו שאני רוצה לסמוך עליו שינהיג את הז'אנר, זהו פליינג לוטוס, ובאלבום הזה הוא מוכיח לי שהוא מסוגל. זה אלבום ג'אז פיוז'ן מטורף, פסיכדלי, אקסטזי, יפיפה ובעיקר מרגש, שהקונספט שלו הוא אחד המעניינים והייחודיים ליצירה אינסטרומנטלית ברובה. פליינג לוטוס מגייס בגאון להקה חיה שתנגן ברוב השירים (ונשמעת כאילו צ'ארלי פארקר ובאדי ריץ' נפגשו לג'אם סשן על קוקאין), וגם מביא חברים נהדרים שיעזרו (קנדריק לאמאר שמספק את השיר הטוב של השנה מבחינתי.).  אך הרגעים האמיתיים הם שפליינג לוטוס בפרונט – שזה רק הוא והביטים האקסטטיים שלו, וברגעים האלה הוא מראה שהוא יודע מה הוא עושה.

Never catch me

 

 

 

 

 

5. todd terje – it's album time !

איזו שנה נהדרת זאת הייתה לאלבומי בכורה של אמנים שהם דווקא לא חדשים בסצינה שלהם, אלא מוכרים ומוערכים. האמנים האלה יוצרים במשך השנים ציפיות ענק לקראת האלבום המלא הראשון שלהם ולרוב הציפיות האלה מובילות לאכזבה. השנה זה היה שונה – המון אמנים שבמשך שנים רק הבטיחו, הצליחו לעמוד בכל הציפיות שלהם עם אלבומי בכורה נהדרים, שהם בדיוק כל מה שרצינו שיהיו. אמנם הדוגמא הכי טובה לאלבום כזה היא במרחק מקום אחד – המקום הרביעי, אבל גם טוד טרייה הוא דוגמה טובה לא פחות. מי שמכיר כבר את המפיק המוערך, לא יופתע משום דבר שקורה באלבום הבכורה שלו. טרייה מצליח לקחת דאנס והאוס צרפתי, ולספק קטעים שיגרמו לכם לרצות לרקוד לנצח. בהמון קטעים לכאורה לא קורה כלום במשך המון זמן, אבל טרייה מכניס במהלכם כל מיני ניואנסים קטנים וגאוניים שהופכים אותם לקטעים ענקיים. וחוץ מזה, הקטע הכי טוב כאן, ויסלח לי פליינג לוטוס, הוא הפקת התופים הטובה של השנה, ורק על זה מגיע לו מקום בעשרת הגדולים.  

Alfonso muskadender

 

 

 

 

 

 

4. FKA TWIGS – LP1

אם יש משהו שלמדתי השנה, זה ששום דבר לא נגמר עד שהגברת טוויגס שרה. כששמעתי לראשונה את אלבום הבכורה המאוד מצופה שלה, התאכזבתי. לא התחברתי ולא היה שם משהו שריגש אותי מספיק כדי שאמשיך לשמוע. אחרי מספר שמיעות האלבום הזה גדל לי באזניים, עד שבתחילת דצמבר הוא מופיע במקום ה30 ברשימה הזאת. ואז אני שומע אותו עוד פעם אחת, רק כדי לוודא האם הוא באמת נמצא במקומו הראוי. מה לעזאזל השתנה בין ההאזנה האחת הזאת לאלפי ההאזנות הקודמות – אני בחיים לא אדע, אבל האלבום הזה בהאזנה אחת נהפך מאלבום שהוא  די מעולה ליצירת מופת שמעולם לא שמעתי כמוה בשום מקום אחר. האלבום הזה מתחיל ונגמר בטוויגס, שהחליטה להפסיק לרקוד ולהתחיל לשיר, כשלמעשה כל נשימה ושיעול שיוצאים לה מהפה באלבום הזה נשמעים כמו אחד מצעדי הריקוד האופייניים שלה, מה שהופך אותו, ולא שום אלבום אחר, לסקסי של השנה. ואם זה לא מספיק, האלבום הזה, מילולית, שובר את ז'אנר האר אן בי – השירים פה בנויים מחלקיקים של ביטים ואלקטרוניקה, ויוצרים תבנית של פופ ואר אן בי צנוע, מינימליסטי ויפייפה שכבר מתחילה להתפשט בז'אנר. טוויגס חדשה בעסק, ועדיין ההשפעה שלה השנה על הז'אנר היא הגדולה ביותר שנראתה מזה הרבה זמן. אם יש פנים שנזכור בשנה הזאת – הם אלו של FKA TWIGS.

Two weeks              

 

 

 

 

                                        

3. RUN THE JEWELS – RUN THE JEWELS 2

בשרת העיוור ז"ל היה ספיישל מעולה שנקרא "עשרה שצריך" ובמסגרתו המליצו על עשרה אלבומים חיוניים של ז'אנר\סצנה\אמן מסויים. אם הייתי צריך לחדש את רשימת העשרה שעשו לז'אנר ההיפ הופ, כנראה שהייתי מכניס לשם את ראן דה ג'ולז. זאת לא הייתה שנה גדולה בהיפ הופ לטעמי, בטח שלא כמו 2013, אבל ראן דה ג'ולז כן מצליחים להמשיך את המגמה של ראפ שמרגיש איכותי ואמיתי, שלוקחים אותו ברצינות ושוברים איתו את כל סטיגמות הבלינג-בלינג שהודבקו לאנשי הז'אנר בעשור הקודם. ההבדל הוא שאף אחד לא שבר את הסטיגמות האלו כל כך טוב כמו ראן דה ג'ולז. אפילו לא צריך לשמוע אותם, מספיק רק לראות את קילר מייק, בנאדם ענק פיזית, שנראה כאילו הוא יכול למעוך אותי עם הזרת בלבד, פשוט משתנק על הבמה כשהוא מדבר על המהומות בפרגוסון. אבל עדיין, מומלץ מאוד גם לשמוע את ראן דה ג'ולז, כי יש להם המון מה להגיד. למעשה, האלבום הזה של ראן דה ג'ולז הוא המחאה הכי נוקבת ששמעתי בשנים האחרונות. חריפה, חסרת פשרות וכועסת. תוך כדי הם גם שוברים את כל מה שחשבנו על ראפ והיפ הופ והאנשים שעומדים מאחוריו. ראן דה ג'ולז הוא האלבום הכי חשוב שיצא בז'אנר בשנים האחרונות, רק בגלל שבניגוד לרוב אלבומי ההיפ הופ, הוא לוקה בחשיבות עצמית.

Love again

 

 

 

 

2. SWANS – TO BE KIND

זה לא שאלבומים כפולים באורך של שעתיים נעלמו מהעולם, אבל עבר המון המון זמן מאז הפעם האחרונה שאשכרה נהנתי מכל דקה של השעתיים האלו. מייקל ג'ירה וחבריו, לא ייאמן, עושים זאת שוב ! כן יירבו להקות כאלו שלא מוותרות לעצמן גם אחרי 30 שנה של עשייה, ויוצרים אלבום שהוא לא רק פסגת היצירה שלהם, אלא הפסגה הכי גבוהה שנראתה השנה במוזיקה. שום אלבום שיצא השנה, גם לא האלבום שנמצא במקום הראשון, הצליח להגיע לרמות האקסטזה שהסוואנס מגיעים אליהם פה. האלבום הזה הוא המקבילה במוזיקה ל"זאב מוול סטריט" – אמנם יצירה ארוכה ברמות לא רגילות, אבל כל דקה ממנה היא פשוט כיף אחד גדול.

A little god in my hands

 

ואלבום השנה הוא.... 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

1. SUN KIL MOON – BENJI

 

 

אם 2013 הייתה שנה שיצאו בה אלבומים של ארקייד פייר !!!!! וארקטיק מאנקיז !!!!! וקנייה ווסט !!!!!  2014 היא הרבה יותר צנועה. לא היו הרבה שמות גדולים השנה, ואף אחד לא הולך להגיד שהשנה יצאו אלבומים של סוואנס !!!!! וראן דה ג'ולז !!!! ופליינג לוטוס !!!!!

כי האלבומים של שנת 2014 הם אלבומים קשים. הם אלבומים שלא מתאהבים בהם בשמיעה אחת, אלא לאחר עשרות שמיעות שבכל אחת מהן מתגלה משהו יפיפה חדש שמונע מאיתנו להתעייף מהם . בקיצור, השנה הזאת היא שנה ענקית לגיקים של מוזיקה.

ומעל כל האלבומים הנהדרים שיצאו השנה מפקד מארק קוזלק, הוא סאן קיל מון. מארק קוזלק בכלל לא אוהב אותנו, אני גם לא בטוח עד כמה הוא אוהב את עצמו. קוזלק לא עשה את האלבום הזה בשביל אף אחד חוץ מלעצמו. ומכאן הסיבה שזה לא רק האלבום הכי אישי שיצא השנה, זה האלבום הכי אישי ששמעתי אי פעם.

בהתחלה זה נשמע כאילו קוזלק מקשקש על כל מיני חוויות שעבר והמון המון (המון) אנשים מתים. אבל האמת היא שהכל מתחיל מקאריסה, בת דודה מדרגה שנייה של קוזלק שמתה משריפה, בדיוק כמו דוד שלה שהיה סבא של מארק. בגלל קאריסה מארק חוזר לאוהיו, משחזר את כל הילדות שלו (והמון, המון חוויות מיניות), מתמודד עם אבא שלו, ונזכר איך כל החיים שלו השתנו כשהוא ראה את   the song remains the same של זפלין.

 למה קאריסה, קרובה רחוקה מאוד של קוזלק שהוא בקושי הכיר, היא הטריגר לאלבום ? לא ברור. אולי היא בכלל לא הטריגר, וזה בכלל ריצ'רד רמירז, רוצח ואנס סדרתי שבזמן שחיכה במשך יותר מעשרים שנה להוצאה להורג, מת מכשל בכבד, סיבה שקוזלק מכנה כ"סיבה טבעית", וגורמת לנו לחשוב שאולי כולנו נידונו לאותו גורל. ואולי זה ג'ים וייז, ואולי זה אמא או אבא של מארק ואולי זה עוד אחת מעשרות הדמויות שאנחנו פוגשים באלבום הזה, לפעמים קרובים מאוד למארק, לפעמים אנשים שלא ראה שנים, וכולם בנויים בצורה מושלמת. ואיך מארק בונה את הדמות של עצמו ? בצורה הטובה ביותר – הוא פשוט לא מנסה. דרך הדברים הקטנים שהוא מספר – מזנונות אוכל מהיר שמארק עוצר לאכול בהם באמצע מסעותיו, אלבומים שהוא שמע, סרטים שהוא ראה – כל הדברים הקטנים האלה ממשיכים להיות קטנים גם כשמארק מזכיר אותם, אבל הם כל כך רבים ומוסיפים רובד כל כך גדול לסיפוריו של קוזלק, שהם מצליחים לגרום לנו הזדהות. או שמארק קוזלק הוא הבן אדם הכי אנושי ששמעתי, או שהוא פשוט הכי כנה.

 אני אוהב במוזיקה שלי כנות, על כל צורותיה. היא יכולה להיות חסרת פשרות ומתפרצת (בעיקר בז'אנר הפאנק על כל גווניו.), עדינה ומלנכולית או אפילו לעבור דרך ציניות. אבל אף פעם לא שמעתי אמן שמשתמש בכלי הזה בצורה כל כך מושלמת כמו קוזלק: הוא יודע מתי לשים את המחסום על הפה (טוב לפחות בשירים שלו, אבל מוזיקה לחוד ומציאות לחוד.) כדי שאנחנו נרגיש שהוא חושף דברים אישיים מאוד, ועדיין נרגיש שהוא לא סיפר הכול. הוא יודע מתי הדברים שהוא מספר צריכים לרגש אותנו, להצחיק אותנו או לזעזע אותנו. אני לא יודע אם כל דבר שקוזלק מספר באלבום הזה הוא האמת המוחלטת, אבל אני בטוח שקוזלק מאמין בכך, ולכן גם לנו קל יותר להאמין בכך.  

Ben's my friend 

 

 

 

 

זהו, נגמר. היה טוב וטוב שהיה. אנחנו נתראה שוב ב2015 ! שתהיה שנה טובה, ג'וקרפייס. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל jokerface5 אלא אם צויין אחרת