00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

לכתוב על מה שבא.

זכרונות מרחוב בצלאל.

אני אסיר תודה. שמח על מה שיש לי, יודע שזכיתי ומעריך את מצב זה. ראשית כל, חשוב לציין את זה.

אני לא חי בסרט. מה שיש לי לא שאב השראה מתסריט הוליוודי כזה או אחר. זה מורכב, קשה ולא פוטוגני. יש עליות וירידות, צורך בפשרות לא נוחות ותחושה שלפעמים אולי כל המאמץ הזה לא מצליח להוביל למשהו שעומד במבחן במציאות. ויש רגעים של ביטחון אישי, ידיעה שיש משהו שהוא שלי, אדם שאכפת לו בצורה שלחברים לא אכפת. קשה לי להודות כזה כי חרטתי על דגלי את העובדה שחברים באים לפני הכל. עכשיו אני יודע שגם זו ססמה פשוטה למציאות מסובכת (בעיקר כי קשה מאוד לאנשים להיות חברים טובים).

ועדיין, החלק הבא של הפוסט צריך להגיע. ושוב מדובר במשהו שכתבתי עליו רבות בעבר, וכנראה אמשיך לכתוב עליו בעתיד. אני רק בן 27, ועדיין - מפוכח. אני כותב את זה בצער מסוים. מה שיש לי היום הוא משהו יפה ומיוחד ומעל הכל - מציאותי, אבל לא דומה למה שהיה. אני לא אותו אדם שהייתי ב-2009. אני גם לא בטוח שאני רוצה להיות. המון מים זרמו בנהר מאז. ירושלים היא שונה. אני שונה.
 

המקומות בהם הייתי מסתובב בתקווה להיתקל בדבר הזה הפכו לרחובות הרגילים שדרכם אני חוזר הביתה בערבים בהם אני יוצא. רחוב בצלאל הוא סוג של בית, ויש בכך אבדן של קסם מסוים. חוויתי אבדן נעורים. הייתי כה תמים, כה מכור לאשליות. אשליות מתוקות מאוד. הן טמנו בחובן כאב רב, שבירה עצמית, תקופה שבה הרגשתי שקפאתי מבחינה רגשית. שבה אטמתי את עצמי כי ידעתי שמה שהיה כבר לא יהיה (או, ליתר דיוק, מה שלא היה כבר לא יהיה). אבל הן סימלו משהו מאוד בסיסי מהזהות שלי - היכולת להאמין לחלוטין, להיות נסער עד הסוף, להתרגש כמו שלא הכרתי עד אז. וכל זה היה ואיננו.

אתמול יצא לי לפתוח את הנושא לאחר צריכת אלכוהול. הצלחתי להסתכל על כך מנקודת מבט קצת שונה  והבנתי שהעבר הפך להיות חלק ממני. חלק מהותי וחשוב לא רק ממי שהייתי אלא ממי שאני היום. ולכן עוד בשלב מוקדם של התפתחות הקשר הנוכחי שאני בו, היה לי חשוב מאוד לדבר על זה. לחלוק. לבוא ממקום של השלמה עם המציאות הקרובה והרחוקה.

ועדיין, אני מקווה שהתמימות עוד תחזור אליי יום אחד.

אריאל.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Arielcohen אלא אם צויין אחרת