00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיולים בטבע

קולנוע "סטודיו"

כאן היה מרכז הפעילויות השכונתי שלנו בו העברתי שש עשרה שנים בכל מיני פעילויות ספורטיביות וחוויתי את מירב החוויות שילד יכול היה אז לחוות. את התצלום מצאתי באחד הארגזים הישנים בבוידם ואני ממשיך לחפש עוד תצלומים כאלה מהימים הטובים. לכל סנטימטר (ללא הגזמה) בתצלום קיים סיפור וחוויה אולם הפעם בחרתי להתמקד בבית הקולנוע שהיה מרכז הבידור המקומי ליד ביתינו. התמונה צולמה מגג הבית בו התגוררנו שעליו אביא בעתיד רשומה מאד מעניינת.

המקום היה למעשה מגרש הכדורגל של מכבי פתח תקוה והכיל שני מגרשים, האחד (משמאל) היה מגרש כדורגל עליו שיחקה קבוצת מכבי פתח תקוה בליגה הלאומית דאז, ומימין שכן מגרש כדורסל עליו שיחקה קבוצת הכדורסל של המועדון גם בליגה הלאומית דאז. בין שני המגרשים האלה נבנה בניין המועדון שהכיל שלוש קומות ובו היו נערכות פעילויות שונות.

בקומה השלישית למשל מצד שמאל (שני החלונות הקיצוניים) היה אולם ענק ובו התאמנה מידי יום תזמורת מכבי בנגינת המארש אותה היתה מנגנת בכל מצעד שנערך אז בעיר. זוכרני שבכל יום אחר הצהריים היתה בוקעת משם מוזיקת מארש שהיינו מכנים: "טאטן טאטן" בגלל צלילי חצוצרת ה Tuba הגדולה שהייתה משמיעה את הצליל הזה ונותנת את הקצב. כשהייתה מגיעה השעה ארבע אחר הצהריים היינו אומרים: "אוה, הנה מגיע הטאטן טאטן!".

אופס, סטיתי מעט אז נחזור לבית הקולנוע. כפי שניתן לראות, בחזיתו של הבניין (כמעט במרכזו) שכנה קופת הכרטיסים ו-35 גרושים הקנו לנו את הזכות להיכנס ולצפות בסרט שהוקרן שם באותו יום. הכניסה לאולם היתה ממש לימינה של קופת הכרטיסים ומיד בהכנסנו פנימה שכן לו קיוסק קטן שהציע את כל הדברים הטובים כמו ארטיקים וקסתות, קרטיב לימון, סוכריות, גזוז, בייגלעך, עוגות ועוד. הריח המתקתק שנדף מהקיוסק גרם לנו לקנות ולהינות. הבעייה שלא לכל אחד ובמיוחד לילדים היה כסף לקנות את כל הדברים הטובים הללו.

אני ידעתי שהורי לא יתנו לי כסף לממתקים אז מצאתי כבר את הדרך איך להביא את הכסף הנדרש.

"מה אני לא אוכל בייגלע וישתה סודה?" הייתי אומר לעצמי, "אין דבר כזה!"

כשלוש מאות מטרים מצפון למגרש (צד שמאל של התמונה) שכנו פרדסים שהופרדו בגדרות שיחי צבר ועליהם עשרות סברס כתומים ועסיסיים. מצאתי ברחוב ארגז תפוזים ישן וחצי שבור, אבי תיקן לי אותו מעט והביא לי טבעות לאגר מאחד המוסכים השכנים ואלה שימשו כגלגלים לארגז ויצאתי לקטיף סברס.

מילאתי את הארגז בסברס עסיסיים וממש בא לי לאכול כמה אולם הפרי מלא בקוצים זעירים שבקושי רואים אותם וכשהם נתקעים בבשר מאתרים אותם רק לפי הרגש, אז התאפקתי לא לגעת, וחוץ מזה הם היו מיועדים למטרה אחרת.

הגעתי הביתה ואימי שראתה את הארגז המלא פרי נכנסה לפאניקה והחלה צועקת עלי:

 "מה עשית הבאת את הסברס האלה הביתה? אתה לא רואה כמה קוצים יש להם? תיקח אותם מכאן מהר לפני שאספר לאבא והוא כבר יעניש אותך על כך"

"אל תדאגי אמא אני אנקה אותם במים וכל הקוצים ירדו לביוב, שם הם לא יעקצו את אף אחד, אבל קודם לכן תרגעי, אין צורך להיכנס לפאניקה ולצעוק כך. הכל יהיה בסוודר" הרגעתי אותה או כך חשבתי לתומי.

"אם אני אמצע קוץ אחד בבית אכנים אותו למיטתך שייתקע לך בתחת" החלה שוב לצווח.

ואני שוב מרגיע אותה "הכל יהיה בסוודר וכשאגמור לשטוף אותם אתן לך סברס אחד שתהני ממנו, תירגעי"

לבסוף היא נרגעה וטעמו של הסברה אפילו העלה חיוך על פניה.

לאחר שסיימתי את שטיפת הסברס מיהרתי איתם לבית החרושת לקרח הסמוך ושם קיבלתי מהעובד שברי קרח שהיו פזורים בשטח, הנחנו אותם על הפרי משום שהעונה היתה עונת הקיץ ורציתי לשמרם קרים.

הצבתי את הארגז ברחוב ליד הבית ומכרתי את הסברס לעוברים ושבים ב-2.5 גרוש  כל אחד. שעתיים לאחר מכן היה לי כבר כסף ללכת לראות סרט ולקנות בייגלע עם גזוז בקיוסק. נשארו לי אפילו כמה גרושים לקנות בייגלע וגזוז למחרת  בקיוסק של אדון פלדמן.

היו שבועות שהביאו לקולנוע סרטים מרגשים שמצאו חן בעיני ורציתי לצפות בהם יותר מפעם אחת. הבעייה שסברס חדשים יהיו רק בשנה הבאה, אז מה עושים?

בקיר הצדדי של הקולנוע הגובל עם מגרש הכדורסל עמד יציע קטן ומתחתיו מוקמו פיתחי האיוורור של בית הקולנוע. גילינו שמישהוא תפס יוזמה וכיפף מעט את פתחי האיורור הללו ומבעד לפתחים הזעירים הללו ניתן היה לראות את כל המסך, הווה אומר לצפות בסרט ללא תשלום. אף אחד לא הרגיש בכך ובצורה זו היינו מתגנבים מתחת ליציע הזה וצופים בסרט יותר מפעם אחת. לימים גילו הסדרנים את הטריק וזוכרני איך הם היו באים לבדוק שאף ילד לא יושב שם. זמן קצר לאחר מכן תוקנו הפתחים ולא יכולנו לראות יותר סרטים בחינם.

 

זה היה מרכז העיניינים - קולנוע "סטודיו" בפתח תקוה.

 

זהו בערך סיפורו של קולנוע "סטודיו" שכבר לא קיים כאן. למעשה על כל השטח הזה מתנוסס היום "מגדל המכבים", בית בן עשרים או שלושים קומות שהפך את בניין המגורים שלנו מהבניין הגבוה ביותר באזור דאז לבניין קטן ונמוך הנחבא בצילו, כך בכל אופן ראיתי את זה בביקורי האחרון בארץ לפני עשרים וארבע שנים.

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אבי דרורי אלא אם צויין אחרת