00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא של שושנה

סיפור הלידה שלנו...

איך נולדה האימא הזאת? אימא של שושנה?

בחיי שכבר שנה וחודש אני אומרת לעצמי שאכתוב את סיפור הלידה לפני שכבר אשכח אותו לגמרי...

אז זה הולך ככה-

שבוע לפני התאריך המשוער של הלידה הלכתי לבדיקת רופאה, לא רציתי לעמוד בתור בקופת החולים בעפולה אז נסעתי לרופאה שלי שמקבלת באחד הכפרים- שכחתי את שמו- חוויה בפני עצמה...

הגעתי אליה, והיא שכל הזמן הייתה הכי נחמדה ומבינה ומתחשבת בעולם פתאום מה זה עצבנה אותי! מה את מתעסקת עם הורמונים של חודש 9 ושולחת אותי חזרה לבית חולים עפולה??? אבל מפה לשם, היא ראתה באולטרסאונד מיעוט מים (יותר נכון לא ראתה...) ולכן שלחה אותי לעשות אולטרסאונד יותר משוכלל בבית חולים העמק. הסיוט שלי. ואני עוד מנסה להתמרמר איתה- למה את שולחת אותי לשם, הרי ברור לך שהם יציעו לי זירוז ולזה אין מצב! לא הולכת!

הלכתי. לא לפני שהלכתי לשתות קפה והתקשרתי ללילך, הדולה שליוותה אותי שתיתן לי זריקת הרגעה טלפונית. נתנה לי. רק אחר כך התקשרתי רגועה לבעלי לדווח לו...

הגעתי לבית החולים. תור ממחלקת היולדות ועד למיון... לפחות האחות הראשית הכירה אותי ונתנה לי קצת תשומת לב אבל לרופאה חיכיתי כמו אחת האדם. ועדיין לא היה לי סמארטפון. ישבתי בחדר המתנה ובמשך שעה בהיתי בכל אחת מהתמונות של הילודים בצירוף ברכות למחלקה שהיו תלויות על הקיר. נכנסתי לרופאה, בדקה לי פתיחה (אאוץ'!!!!!), בדקה אותי במוניטור ועשתה לי אולטרסאונד, הגיעה למסקנה שיש מיעוט מים ולכן הפלא ופלא- הציעה לי לעשות זירוז! אמרתי לא בנימוס. החתימו אותי על טפסי ויתור ונסעתי הביתה.

באותו שבוע אני ובן זוגי מנסים כל מיני טכניקות לזירוז טבעי- רפלקסולוגיה, תה פטל, הליכות ו... סקס. ממש כיף חיים להביא חיים לעולם. כמה ימים אחר כך- החלטנו לנסוע שוב לבית החולים בנצרת- שם החלטתי ללדת- כדי להיבדק... לראות שהכל בסדר. אנחנו נוסעים, כמעט כבר מגיעים לבית החולים, ובום! משהו בנהיגה של בן-זוגי מקפיץ אותי לשמיים! הוא עוצר בצד, אני נובחת, מחליפה אותו ונוסעת חזרה הביתה. כמו זוג ילדים... 

יום אחר כך 10.7.12- השעה 8 בערב, אנחנו רגועים ועולים לנצרת שוב. עוצרים לאכול פלאפל ו... מגיעים!

הרופא בודק אותי באולטרסאונד, בודק אותי במוניטור ובודק לי פתיחה (עקב הזיכרון הכואב הקודם, הפעם אני אומרת לבעלי שלא יסתכל...) מגיעים למסקנה שיש לי צירים, יש פתיחה של 4, ומיעוט מים... רוצים שכבר אשאר בבית החולים לאשפוז. (לפחות לא דוחפים שם זירוז...) אני עוד בשוק מזה שיש לי פתיחה וצירים (אהה, אז ככה מרגישים צירים? לא לדאוג זה עוד יכאב...). אנחנו- בעצת הדולה- מחליטים לחזור הביתה לארגן תיק ולחזור צ'יק צ'ק ברגע שהצירים יתחזקו ויהיו סדירים. חותמים על כל הויתורים הנדרשים ונוסעים הביתה.

רואים קצת טלביזיה ואז אני קולטת שבאמת יש לי צירים. יש לי כל כמה זמן מין הרגשה כזאת לא נוחה שלא מאפשרת לי לשבת לראות טלביזיה בכיף... לילך (הדולה...) מציעה לנו לא למהר. טוב נו, לנו זה לידה ראשונה ולה כבר יש המון ניסיון. אבל אנחנו מרגישים קצת חסרי אונים בבית ולקראת 12 בלילה מחליטים לעלות לבית החולים (בעצם בית היולדות, הריון זה לא מחלה!). מגיעים. מתאשפזים. שוב הבדיקות ה"רגילות" והסיכום הוא שאני באותו מצב. מכניסים אותנו, לא לחדר לידה אלא לחדר צדדי ומרווח יותר. בינתיים לילך מגיעה ומחכים... למה מחכים? לשושנה שתואיל בטובה לצאתwink

מחכים ומחכים אבל הצירים שכחו להם... מצירים של כל כמה דקות חזרנו לכל חצי שעה... אנחנו מטיילים בבית חולים, במסדרונות, יוצאים החוצה, מסתובבים, חוזרים, מידי פעם אני צריכה להעמד ליד הקיר וקצת להזיז את האגן אבל זהו, כלום, נדה. מנסה קצת ריקודי בטן אבל הגוף לא משחרר עדיין. אז מחכים. פתאום אימא שלי באה. אני מאוד אוהבת את אימא שלי אבל מרגישה שזה כרגע לא מתאים. מבוכה... איכשהו אני מצליחה להגיד לה שהיא מוציאה אותי מריכוז והיא מבינה את הרמז והולכת... בינתיים כבר עייפים. אני מנמנמת במיטה ומאמי בא לישון איתי. לילך נרדמת על כורסת ההמתנה... כל הלילה היו לי אולי 3 צירים.

קמים בבוקר... מבולבלים. לילך נוסעת הביתה, ממליצה גם לנו ואומרת שתחזור מתי שנצטרך אותה. אנחנו לא יודעים מה להחליט. יורדים לאכול ארוחת בוקר בקפיטריה. אחר כך מחליטים להישאר. שוב הולכים במסדרונות, מסתובבים, שמים מוזיקה ואני מנסה קצת לרקוד- אבל לא יוצא לי. כנראה מתוחה מידי. מאמי מפנק אותי כל הזמן, מכין לי תה, עושה לי רפלקסולוגיה ועושה לי נעים. כל כמה זמן שוב בדיקות. בחיי שאני כבר לא זוכרת מה עשינו שם עוד 7 שעות... אני זוכרת שישבתי על הכדור פיזיו וניסיתי לעשות כל מיני תנועות עגולות- כמו שתרגלתי לפני כן ביוגה. בשלב מסויים הלכתי להתרחץ וכשיצאתי התקשרנו ללילך שתבוא ותעזור להתמודד עם הבלבול הזה... אולי בשלב הזה כבר שוב התחילו להתחזק הצירים. בכל אופן, לילך מגיעה בסביבות 19:00 ונותנת לי לשתות משהו הומאופטי, יש לי פתיחה של 5 ואפשר לומר סוף סוף שמתחילה הלידה הפעילה. אנחנו נכנסים לחדר לידה.

החדר לא גדול. יש בו מיטה גדולה, כדור פיזיו, בן זוגי, לילך הדולה ומיילדת שנכנסת ויוצאת מידי פעם. הצירים המוקדמים עוד עוברים בטוב. אני נעמדת על הברכיים, נשענת, אוחזת במשענת של המיטה, עושה תנועות עם האגן וזה עובר. חוזרת להשתרע. מידי פעם יש ציר ארוך יותר או כואב יותר שמכריח אותי לעשות תנועה אחרת. אולי לרדת מהמיטה, אולי לנסות להאחז בבעלי. כל דבר שיגרום לזה לעבור... אבל אז פתאום זה עובר.

כל חצי שעה לילך נותנת לי לשתות את הדבר ההומאופטי. היא אמרה שאם אני בשלב הנכון, זה יעזור לזרז. כנראה שהייתי בשלב הנכון... לאט לאט הצירים מתחזקים ומתארכים. אני זוכרת בעיקר חוסר אונים נוראי. כל פעם שמגיע ציר זה סיוט... מה לעשות??? איך להקל על עצמי? העניין עם המשענת של המיטה כבר לא עובד לי, קפיצות וסיבובים על כדור גם כבר לא. להסתובב בחדר- אין מקום! אין לי מרחב... אני נחנקת... תדליקו את המזגן... תכבו קר לי... לילך מציעה שאני אעשה אמבטיה, הצירים בדרך כלל פחות כואבים במים.

חיכינו לסוף הציר והלכנו למלא אמבטיה. ממלאים, ממלאים, ממלאים (יכול להיות שהדלקנו שם נר??)... אני נכנסת... מעבירה שם ציר אחד... לא נוח לי. חנוק לי. ישר אני מרגישה את הלחץ דם הנמוך שלי צונח. תביא לי מים לפני שאני שוברת כאן משהו... וזהו אני יוצאת. 

שוב בחדר. שוב לא נוח. די נמאס לי מהכאבים. מתחילה לחשוב אפידורל. לילך מציעה לי לנסות גז צחוק. אני מוכנה באותו רגע גם לאכול קיפוד אם יבטיחו לי שזה ישים סוף לכאב. אין גז צחוק בבית חולים בנצרת. באסה. שואלת על אפידורל והמיילדת אומרת לי שאני כבר לקראת הסוף, שאין טעם עכשיו. הסבל וחוסר האונים מתגברים מרגע לרגע. עם כל ציר אני מייבבת, על סף דמעות. לילך שואלת מה יעזור לי, אני אומרת לה שאני רוצה ללחוץ... היא עולצת- זה מצוין! תלחצי! 

לוחצת! שלב הלחיצות! זהו, זה כבר הסוף... (ככה אני חושבת לי...). אני שוכבת על הצד. המיילדת נאג'דה שופכת עליי כמויות של שמן. אומרים לי ללחוץ. אני לוחצת קצת ומרפה... אין לי כוח. אני כבר עייפה... שוב אומרים לי ללחוץ. אני לוחצת בעדינות... בשלב מסויים מגיעה השעה 23:00 חילוף משמרת... אני מבקשת מנאג'דה שלא תעזוב אותי באמצע... בבקשה... אין לי מושג בכלל שזה הולך לקחת לי עוד שעה. היא הולכת ובאה רוז.

מתחילה סאגה של "תלחצי" "אני לוחצת" "את לא לוחצת" "ככה אני לוחצת" "אז תלחצי יותר חזק" "אני לוחצת" "את לא לוחצת" "מה לא לוחצת מה? מה נראה לך שאני עושה פה? יושבת ומשחקת ברידג'???" (לא באמת אמרתי את זה...). ושוב אומרים לי ללחוץ ואני לוחצת... רוז אומרת לי ללחוץ ולצעוק! אני? לצעוק?? הפולניה שבי מצטמררת. בחיים לא דימיינתי שיהיה לי כל כך קשה לצעוק ולשחרר. מאמי מנסה לעודד אותי, מלטף לי את השיער אבל זה רק מעצבן אותי יותר. שום דימיון מודרך לא עוזר. רק כאן ועכשיו, וכאן ועכשיו כואב וסובל.

היא אומרת לי "תצעקי" אני שולחת צעקה חנוקה. היא צועקת עליי "ת-צ-ע-ק-י!" אני צועקת אבל יודעת שמשהו בי עצור. משהו מפחד... עוד כמה רגעים ואני אהיה אימא... ברגע ההוא אני רק רוצה עוד שנייה אחת לישון. לעצום עיניים ולחלום שאני בעצמי עוד ילדה קטנה שמלטפים ומרגיעים ומרדימים אותה במיטה... אבל הנה מגיע עוד ציר לחץ. עם כל ציר אני מדמיינת נהר שנשפך מתוכי ובאחד הצירים אני אשכרה מרגישה פתאום נהר. ירדו לי המים.

אני שוכבת על הגב ועם כל ציר מרימים לי את הרגליים באוויר, אבל קשה לי וכואב. בשלב מסויים מציץ פנימה הרופא, רואה אותי באותו מצב וממלמל משהו על ואקום במידה והלידה לא תתקדם. אני רק שומעת את המילה ואקום והלביאה שבי משתחררת. לילך מנצלת את ההזדמנות. בשיחות שלפני הלידה אמרתי לה שהכי מפחיד אותי זה התערבויות רפואיות, היא אומרת לי שאני ממש קרובה ושאקרא לה לצאת... אני קוראת לה אבל עדיין לא מאמינה לעצמי... לא באמת מאמינה שאני יכולה לעשות את זה. חושבת לוותר. לחזור הביתה ודי. 

לילך לא מוותרת, היא אומרת לי לא לחשוב על שום דבר, רק להסתכל לתוך העיניים של בן זוגי, להיזכר כמה אני אוהבת אותו ואיך עשינו יחד את הדבר המופלא הזה, ואיך אנחנו יחד הולכים לעבור את זה. יותם מהנהן ומסכים עם כל מילה. בציר הבא אני מסתכלת לו לתוך העיניים וצועקת! הפעם באמת! וואו, זה משחרר. אני באטרף של אדרנלין, תיכף מתפוצצת. יש התקדמות. בציר הבא אני שוב צוללת לתוך העיניים שלו. לא חושבת על כלום. הוא אומר לי שאני יכולה ואני יודעת שהוא מתכוון לזה ואז גם אני מאמינה ואני צורחת ואני לוחצת. רוז נותנת לי להרגיש את הראש מבצבץ אבל אני עדיין לא מבינה, ובציר הבא אני שוב לוחצת וזה כואב בטירוף אבל נראה שמשהו עבד. משהו יצא שם... עוד לחיצה קטנה וזהו... התינוקת היפה שלי בחוץ! היא מניחה אותה עליי. קטנה שלי... מסתכלת מסביב...

בשעה 00:05 נולדה אימא. תמיד דימיינתי שברגע הלידה זה יהיה כל כך מרגש שאני בטוח אבכה. האמת שההתרגשות של כל תהליך הלידה היא כל כך עצומה שכשמגיע הפיק זה כבר מעבר לדמעות. זה כמו לטפס על רכס הרים, פסגה אחר פסגה. כל פסגה שהעפלתי אליה- לא האמנתי שעברתי אותה, ולא העזתי להסתכל למעלה ולראות כמה עוד יש לי לטפס... אבל הפסגה הסופית... כשכבר הסתכלתי לשמיים ופשוט לא האמנתי בעצמי שאני יכולה לעשות את זה, להסתכל אחורה בדיעבד ולראות שעשיתי את זה, ולדעת שלא הייתי יכולה לעשות את זה לבד, שאם זה היה תלוי רק בי כבר הייתי מוותרת ונותנת לרפואה המודרנית לעשות בי כרצונה... אבל היה איתי שם עוד מישהו, שכשאני שקעתי בא ומשך אותי למעלה ויחד עשינו את זה, יחד. כשאני נזכרת בזה עולות לי דמעות כל פעם מחדש... וזה שגילי יצאה בסוף זה פשוט הפרס שזכינו בו .

אחר כך לילך עזרה לי "לחבר" אותה לציצי והיא ינקה. בשלב מסויים נזכרנו שצריך לתעד את הרגע והצטלמנו. אחר כך גם ההורים שלי באו, צילמו והלכו. אחרי זמן שנראה ארוך מאוד שנשארנו ככה צמודות מאמי הלך איתה לשקילה וכל השאר, והלבישו אותה ושמו אותה במין תבנית חדר אוכל כזאת... אני הייתי בטוחה שאני קמה להתקלח אבל בקושי יכולתי לזוז עוד יומיים אחר כך...

בהמשך הלילה שושנה ישנה לידי בעריסה שלה ואני לא יכולתי לישון ורק הרצתי בראש את כל התמונות שוב ושוב, וצילמתי אותה וכבר חיכיתי לבוקר שאני אוכל לשלוח הודעות לחברים שלי, שאני אימא.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא של שושנה אלא אם צויין אחרת