00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של קורן

פרשת "ויחי" – הלוואי ואכעס פחות...

 

בפרשת "ויחי", שחותמת את ספר "בראשית", יעקב אבינו, שהיה על ערש דווי, בירך וגם הוכיח את בניו. בדבריו אל הבן הבכור, ראובן, הוא ציין שכבכור הוא היה זכאי לכתר הכהונה, אולם בגלל תכונת הכעס שלו הדבר נמנע ממנו.
כמובן שאנחנו קטנו מלבקר את ראובן הצדיק על אופיו, ובכל זאת עבורנו זו הזדמנות לדון באחת מהתכונות הקשות ביותר שקיימת בנפש של כולנו ושממנה אנו מצווים להימלט ע"י מאמצים וחינוך עצמי. על מידת הכעס נכתבו ספרים על גבי ספרים ואנסה היום להביא על קצה קצהו של קצה המזלג את החוכמה וההשקפה היהודית על נושא סבוך וטעון זה.
כעס זו תכונה קשה מאוד. זו מחלה שיש לכולם במידה כזו או אחרת וניתן ממש לראות כיצד היא מחריבה את העולם הפנימי של האדם ועלולה להרוס משפחות, חברויות וקשרים. אדם כועס כשלא עושים מה שהוא רוצה. הוא מצפה להתנהגות מסוימת מהסובבים אותו וכשהם מתנהגים אחרת מצפיותיו החימה מתחילה לבעור. למרבה האבסורד, לעיתים אנחנו כועסים גם על חפצים דוממים (עט שלא כותב/אוטו שלא מתניע בבוקר/וכו`). ישנם כעסים חזקים במיוחד שיכולים לגזול את האנרגיה של שבוע שלם וישנם גם "סתם" כעסים יום-יומיים שרובינו למדנו בטעות לקבלם ולחיות איתם במקום לחנך עצמינו לחיים של רוגע ואיזון פנימי.
ניתן ממש להרגיש כיצד האוויר בסביבתו של אדם כועס נהיה מזוהם יותר וקשה לנשום לידו. מחקרים מודרניים גילו שכאשר אומרים ליד מים מילים קשות ובוטות או לחלופין כאשר מבטאים כעס/מירמור/אכזבה/ביקורתיות על ידם אזי המולקולות הפנימיות שלהן משתנות ומקבלות מבנה דיס-הרמוני לחלוטין. בגוף האדם יש כמעט 70% נוזלים. שווה להקדיש שנייה ולחשוב על ההשפעות הפיזיות והרגשיות שמתרחשות בנו כאשר אנחנו כועסים או נמצאים בסביבת אדם אחר שמזעיף פנים.
 
חז"ל כתבו על הנושא רבות וניסו להזהיר אותנו מליפול למלכודת הזו. ישנן מספר התייחסויות והנחיות בולטות מהגמרא והמשנה:
"כל הכועס כל מיני גיהינום שולטים בו" – ברגע של כעס משהו בנפש מתערער והאדם לא שולט בדיבורו ומעשיו. מי שכועס שולטים בו כוחות שליליים שבהכרח יזיקו לו! אפשר ממש לראות כיצד בזמן כעס כמו ומשתלטים על האדם שדים והוא נראה, מרגיש וחושב אחרת. להבדיל מתחושות של שלום, רעות ואחווה, שהומשלו למצפה לבאי גן העדן, התחושות של כעס ומדון, שכל כך לא נעימות לחווה אותן ולסביבתו, הומשלו למצפה לבאי הגיהינום.
"כל הכועס נשמתו מסתלקת ממנו" – האדם פיזית לא מת, אולם בחינה מסוימת מהנשמה שלו נעלמת. החלק הטוב, העדין והנעים עוזב אותו. כתוב בספרי הסוד שבעת כעס חזק האדם יכול לאבד לנצח חלקים משמעותיים מכוחות הנפש החיוביים שלו.
"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" – עבודה זרה אינה רק השתחוות לפסלים, אלא גם התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם המהות והאופי היהודי הבסיסי של רוך ונועם.
"כעס בחיק כסילים ינוח" – לא נעים לומר, אבל מי שכועס הוא לא אחר מאשר כסיל (טיפש)...
"והסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך" (שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר קהלת) – כעס עלול לגרום למחלות פיזיות, מלבד מחלות נפשיות. היום גם הרפואה המערבית מכירה בעובדה שמתחים וכעסים משפיעים מאוד על מצבו הפיזי של החולה. אולקוס, התקפי לב, צרבות – כל אלה ועוד הן תולדות, בין היתר, של המידה הרעה הזו.
 
חז"ל לימדו אותנו שהשורש של מידת הכעס והמקור הפנימי שלה בנפש שלנו היא מידת הגאווה. כולנו נולדו עם התחושה שאנחנו במרכז ושכל הנעשה בעולם סובב סביבנו. ניתן לראות כיצד כשאדם שומע משהו סביבו לרוב הוא חושב באופן אוטומטי: "מה זה אומר מבחינתי? איך זה משפיע עליי?". תחושות הדאגה והאהבה העצמית וההפרדה מהזולת הן טבעיות ועימן נבראנו, אולם אם הן אינן נשלטות, האדם עלול לחשוב ולהרגיש שכל מה שהוא רוצה מגיע לו וכשזה לא קורה (מה לעשות, יש בעולם עוד אנשים...) הוא יבוא לידי כעס. בכל אחד מאיתנו יש שני "אניים". האחד הוא ה"אני" האמיתי והגבוה, צלם האלוקים אשר לרוב מתייחסים אליו כאל הנשמה. ה"אני" האחר הוא מה שאנו מכנים "אגו", בתורת החסידות מכונה "הנפש הבהמית" ופרויד כינה "איד". במידה מסוימת זהו ה"אני" המזויף והחלק הנחות יותר השקוע בגאווה, יצרים ותאוות. התפרצויות כעס תכופות הן סימן אזהרה המתריע מפני השתלטותו של ה"אני" הנחות על האדם.
מי שמגיע לידי כעס (בין אם גדול ובין אם קטן) בעצם אומר שהקב"ה טעה בדרך שבה הוא תכנן את נסיבות אותו אירוע וכי הוא עצמו היה יכול לעשות עבודה טובה יותר וכשחושבים על זה כך רואים כמה הכעס שלנו מגוחך.    
לפיכך, אדם נבון, שמבין את כל זאת ורוצה להשתחרר ממידת הכעס, צריך להתחיל לעמול ולתקן עצמו. את הזולת עלינו לקבל כמו שהוא ולוותר על הנטייה שלנו לשפוט ולבקר, אולם ביחס לעצמינו זו טעות לחשוב שאנחנו צריכים לקבל אותנו בדיוק כפי שאנחנו. זה נכון שיש לעשות את הדברים בעדינות ואיטיות, אולם בהחלט נולדנו כדי לתקן את אותו "יצר לב האדם רע מנעוריו" עימו נבראנו. ההתמודדות הזו עם מידת הכעס בוודאי שאינה קלה, אולם היא משתלמת ביותר ובסופו של דבר מי שמתעצל לעשות אותה סובל הרבה יותר, שכן קל הרבה יותר לתקן את המידות מאשר לחיות עם הסבל שמביאה תכונה רעה.
כתוב בגמרא "מאן דיהיר אפילו על אנשי בייתי לא מתקבל", כלומר אדם יהיר וכעסן אפילו על אנשי ביתו לא מתקבל ועל אחת כמה וכמה על אנשים במעגלים רחוקים יותר. אדם כזה סובל מכך שלא מעריכים אותו ונרתעים ממנו. אולי יעשו את מה שהוא רוצה מתוך פחד, אבל לא תהיה בזה טיפת רצון טוב וברגע שיוכלו לברוח ממנו מיד יעשו זאת. ניתן לחזות בזה במשפחות עם הורה קפדן במיוחד שמטיל את אימתו על בני הבית. כאשר הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות, כשהם בגיל שבו הם יכולים למרוד, לרוב הם יברחו ממנו ויפנו לפעילויות הפוכות מדרכו של ההורה. דוגמא נוספת היא במקומות עבודה כשיש בוס שמטיל את מרותו בדרכי הפחדה. הוא אולי ישיג את מטרותיו בטווח הזמן המיידי, אולם הפקודים שלו יסלדו ממנו ולבסוף הוא יפסיד מכך.
ישנם אנשים רבים שמחוץ לבית עוטים על עצמם מסיכה של אנשים נעימים, סובלניים ורכים, אולם דווקא כשהם חוזרים לחיק משפחתם משום מה הם מרשים לעצמם להיות קפדנים, כעסניים וחסרי סבלנות. התנהגות זו הפוכה לחלוטין לרוח היהדות. אנו מאמינים שבכל מקום יש להיות טובים ועדינים, אולם את עיקר המאמצים יש להשקיע דווקא בבית עם האישה/בעל והילדים. אחד הדברים החמורים ביותר שמשחיתים את נפשו של כל ילד זאת מציאות של מתחים וכעסים בין ההורים ויש להימנע ממנה בכל דרך.
 
איך מתקנים את המידה הרעה הזו? איך בורחים מגורל של תסכולים מהסביבה, חיכוכים, קשיים וסבל פנימי?
בראש ובראשונה צריך להתבונן בהתנהגות של עצמינו, לבחון את התגובות שלנו, את הציפיות שלנו מאנשים ואת מקורות התסכול. אדם המתבונן בעצמו יכול לזהות מבעוד מועד את נקודות החולשה שלו ולגייס משאבי נפש כדי להתמודד עם "שדי הכעס" ו"מפלצות הגאווה" שבתוכו. כשאדם אומר לעצמו ש"הוא לא רוצה יותר לכעוס, שהוא רוצה רק לאהוב, לשמוח, לפרגן ולהיות רגוע" זאת כבר התחלה טובה, אולם בוודאי שהיא איננה מספיקה. המבחן האמיתי יהיה בשעת הניסיון, בשעת המלחמה ביצר.
ובכל זאת, כיצד נלחמים בחלקים האלה בתוכנו? חז"ל קבעו ש"בתחבולות תעשה לך מלחמה". בעזרת ההבנה השכלית שלנו יש לשלוט על הרגש ולהרגיע את הקולות הפנימיים שמפתים אותנו לכעוס.
אנסה להביא מספר עצות מעשיות שנתנו לנו חז"ל כיצד לרסן את עצמינו בשעת ניסיון של כעס וכמובן גם לפניו ואחריו:
א. לדבר תמיד בנחת ובשקט. לעולם אין להרים את הקול. כשאדם מתחיל לצעוק אז לכעס הרבה יותר קל לחדור. אם אדם נתקל בסיטואציה או אדם שמרגיזים אותו שישמור על טון דיבור רך. הרמב"ן כתב על כך באיגרתו המפורסמת: "ואם יקראך איש אל תענהו בקול רם, רק בנחת כעומד לפני רבו". כל ילד יודע שכשההורה שלו צועק עליו הוא בעצם בעצמו במצוקה וכל עובד יודע שכשהמנהל שלו מרים עליו את קולו הוא עצמו מרגיש חלש ומנסה לפצות על כך ברעש ובהפחדה. לא בכדי נאמר ש"דברי חכמים בנחת נשמעים".
ב. בשעת כעס להקפיד לא לענות מיד, לחכות בין הגירוי והתגובה. חשוב לתת לעצמינו זמן להתקרר ורק אח"כ "לסגור עניינים". המקפידים בדבר יחכו אפילו יום ויענו רק למחרת כדי לוודא שהם רגועים ולא מדברים בכעס. לסבתות שלנו היו תמיד עצות טובות לעניין הזה כמו "לפני שאתה עונה תספור עד עשר" או "תשתה קודם כוס מים קרים".
ג. לשפוט לכף זכות ולגלות חמלה כלפי הצד השני. עלינו לומר לעצמנו שוב ושוב: "זה לא קשור אליי, זה קשור לחוסר הביטחון של האדם שמולי או לקושי אחר שעובר עליו". אם לא ניקח את הדברים באופן כל כך אישי, כפי שלרוב אנחנו עושים, יהיה לנו קל יותר "להחליק" מאיתנו את גורמי הכעס. שיטה נוספת היא לנסות למצוא בשני מעט טוב וכפועל יוצא מכך הרע שנראה בו יקטן ובמקום כעס נחוש כלפיו הבנה ואף קירבה. כך לדוגמא, אם עובד איתנו במשרד אדם שכל מה שהוא עושה ואומר מעביר אותנו על דעתנו, מומלץ להיזכר בכוח בכל הדברים הטובים שוודאי יש בו (לדוגמא: הוא אדם מסודר, עובד חרוץ, נחמד לאשתו, וכו`). כמו כן חשוב לנסות להבין ולהזדהות עם מה שמכביד עליו ושבגללו הוא מתנהג כך (לדוגמא: יש לו תינוק קטן בבית שמעיר אותו בלילות, אימא שלו מבוגרת ודורשת הרבה תשומת לב, הוא נמצא בקושי כלכלי כזה או אחר, וכו`). אחרי שנשים את עצמינו בנעליים של השני וננסה להבין את מקומו יהיה לנו קל הרבה יותר לגלות חמלה ולא לכעוס.
ד. אחרי שכבר כועסים להתבונן על ההתנהגות שלנו. יש לחשוב עם עצמנו לאחר מעשה על מה שקרה ועל איך שהגבנו ולנתח את הדברים בצורה קרה ושקולה. בשעת רוגע אחרי שהכעס שוכך קל ואפשרי הרבה יותר לקבל התחייבויות לעתיד. אח"כ כשיבוא שוב ניסיון דומה נזכר במסקנות ובהחלטות שלקחנו על עצמנו וניישם אותן.
ה. לזכור שכל דבר מרגיז שקורה לנו זה רק ניסיון. היהדות מלמדת אותנו שכל מה שקורה לנו – הכול לטובתנו. אין סבל סתמי שנשלח לאנשים כדי לאמלל אותם. לכל התמודדות ולכל קושי יש מטרה לשפר את האדם, ללמד אותו משהו נוסף על עצמו ולקדם אותו בדרך. הבורא הוא זה שמזמן לנו ניסיונות והתמודדויות. לפיכך, אם כבר הגיעה אלינו סיטואציה מרגיזה – לזכור את הכלל הזה ולקבלה בהבנה. מומלץ לקרוץ אל עבר מקור הקושי ובחיוך לבבי לומר לו: "אני יודע מי שלח אותך אליי...". ככל שנהיה מודעים יותר כך נזכר בכלל הזה ברגע הניסיון (ולא רק לאחריו) וכפועל יוצר נכעס הרבה פחות. אדם עניו יודע לקבל את המציאות כפי שהיא מתוך הבנה שהכול מעת השם. יוסף הצדיק הוא דוגמא נפלאה לאדם שהשכיל לייחס גם את נסיבות חייו הקשות לרצון הבורא ולכן תמיד היה שרוי בשמחה ובנועם פנימיים, ולראייה, בבואו לקבל ברכה בפרשה הנוכחית מיעקב הוא זוכה לשפע איחולים. אין לנו חלילה מטרה לא לשאוף לשנות עוולות ובעיות עימן אנו נתקלים, אולם גם בזמנים בהם אנו פועלים לשינוי, לכעס ולתרעומת אין כלל מקום.
 
הרב קוק התייחס בספרו המפורסם "אורות הקודש" לסוגיית הכעס באומרו דבר מעט מפתיע. לדבריו, כשאדם כועס הוא מאותת בכך שישנם בתוכו כישרונות, חלומות ועוצמות חיים שאינם באים לידי מימוש. לשיטתו, הטיפול השורשי בכעס אינו רק בהבנה ושליטה עליו, אלא גם בהוספת "יצירה רוחנית", או במילים אחרות בזיהוי הכישורים והכוחות המיוחדים בנו ומציאת הדרך להביאם לידי מימוש. מומלץ לכל אחד, אם כך, לחשוב על כוחות וכישרונות שגנוזים בו ולהביאם לידי ביטוי כדי להימנע מתסכול וכעס עתידי.
 
לסיכום – אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מיוחדת בשנה מבחינת החשיבות שבעבודה על מידת הכעס. ב"ספר היצירה" (אחד מספרי הקבלה שכתיבתו מיוחסת לאברהם אבינו) ישנו פרוט ביחס לשנים-עשר חודשי השנה ולעבודת הנפש המיוחדת שרלוונטית לאותו החודש. במהלכו אנחנו זוכים לעזרה מיוחדת מהשמיים כדי להתמודד עם אותה מידה ספציפית. לפי ספר זה, המידה הייחודית לחודש טבת, שאנו נמצאים בעיצומו, היא מידת הכעס. מבחינה מסוימת חודש טבת הוא הנקודה החשוכה ביותר בשנה בה "טבעי" שנחוש את הרגשות הקשים הללו. בתקופה זו בה הימים הם הקצרים ביותר בשנה אנו חווים את שיא החורף והאפילה גוברת. כמו כן אנחנו אחרי האור הגדול של חנוכה ובאופן טבעי נוטים ל"ירידת מתח". כל התנאים החיצוניים הללו קיימים כדי "להצדיק" את הרגשות הפנימיים של כעס, קושי ותסכול, אולם דווקא בזכות כל זה אנחנו זוכים, כאמור, לעזרה ובכוחנו להכניע את היצר הנמוך ולא לכעוס.
           
בשפת הרחוב "גבר" הוא לרוב מי ש"דופק על השולחן" (ואם אפשר גם הופך אותו), מטיל את אימתו ומרותו ומשיג על ידי כך את מטרותיו. לעומת זאת, ביהדות "גבר" (או לחלופין גברת) זה מלשון להתגבר. מי שמתגבר על כעסיו הוא הגבר האמיתי! על כך כתבו חז"ל: "איזהו הגיבור? הכובש את יצרו!" ו"גדול המושל ברוחו מכובש עיר". הלוואי ונהיה גברים וגברות אמיתיים.

 
שבת שלום ונטולת כעסים, ניר אביעד

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל koren3444 אלא אם צויין אחרת