11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא לאחת וחצי

אמהות זה ...

להיות אמא זה מתסכל. להיות אמא לאחת וחצי, שמנסה לא להסתמך יותר מדי על האחת כדי לקום כל בוקר, זה מתסכל עוד יותר.

וכמה שזה כואב כשהחלום הוורוד של משחק מתוק ומלא צחוק ילדותי עדיין לפעמים מופרע על ידי מחשבה קטנה - אושרי לעולם לא יעשה את זה. לעולם לא ישיר עם האייפד. לעולם לא ירקוד, ולא יזרוק כדור, ולא יתגלגל מצחוק עד שכמעט משתין במכנסיים. ואני מרגישה כל כך את הזמן שעבר, המון המון זמן שעבר ואני מרגישה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד עוד זמן. שאני חייבת לדחוק אותו הצידה ולהמשיך, כי רוני כבר לא זוכרת אותו. היא כבר שכחה אפילו שאמא היתה עצובה. היא כבר לא רואה את הציפורים על הידיים שלנו. היא ממשיכה ואני נגררת אחריה, לחיים.

וכמה שזה מתסכל, ומאכזב, וכמה שברור לי שזה חלק בלתי נפרד מלהיות אמא. כמה שזה כואב למצוא את עצמך לא מחבקת את הילדה שלך המתוקה, אלא עומדת מולה, צורחת. ואני כל פעם מחדש מגלה את עצמי עומדת מאחורי הדלת שלא ננעלת לחדר שלה, ומסתכלת עליה צורחת ודופקת על הזכוכית מהצד השני, מייללת בטון שקורע את ליבי, ואני סופרת שניות בראש כדי להכנס להרגיע אותה בערך עוד 30... ומרגיעה את עצמי שזה מה שקורה, זה גיל שנתיים, זה רק התקפי זעם, אני אמא טובה, קראתי את כל המאמרים, והבנתי, זה בסדר, זה יעבור, ואם אחבק אותה היא שוב תרביץ לי... ואיזו ציפור קטנה על ידי השמאלית מנופפת בכנפיה ומצייצת בצחקוק זדוני - הרווחת, אושרי לעולם לא יעשה גם את זה... לעולם לא יצרח לאאאאאאאאאא וירקע ברגליים, לעולם לא יזרוק חפצים בכוונה, לעולם לא יביא לי סטירה שתעיף את המשקפיים לקצה השני של החדר, לעולם לא יבכה במקום לדבר.... איזה תסכול זה שגם זה חלק מלהיות אמא.

רוני, שממלאת את ליבי אושר אינסופי, שאני נהנית להסתכל עליה גם כשהיא בוכה, כמה שאני מנסה לא להסתמך עליה כדי לחייך. כמה שאני מנסה לבוא אליה עם חיוך מוכן מבפנים, מראש, חיוך של ציפיה. ולפעמים אני כל כך נפגעת ממנה, מהמתוקה הקטנה הזאת שפתאום מעדיפה את האייפד, או את אבא, או שוב מתחילה להתעצבן מכלום כשאני בשיא הכוונות הטובות שלי. ואני זוכרת שגם לפני האובדן הייתי נפגעת, ומנסה להבין האם אני תלויה בה יותר עכשיו, ומשתדלת לענות שלא...

אושרי, שאני לא מפסיקה להתגעגע אליו, אבל עוד משהו קרה. אני כבר לא מדברת אליו. אני הפנמתי שהוא איננו, לגמרי איננו. אולי אפילו לא אלך לחפש את הקבר כי הוא באמת כבר לא שם. אני כבר לא מדברת אליו או עליו. אני מדברת על עצמי מתמודדת עם המוות שלו. אני מדברת עם עצמי בראש, מציינת וממיינת את מה שאני מרגישה, לא את מה שיש לי להגיד לו. ואיפשהו מבפנים אני טובעת בדמעות שיש לי לשפוך עליו, אבל לא מוצאת לזה זמן בשגרת החיים העמוסה של ילדה ובעל בחופש וגמילה מחיתולים, וכביסה, כביסה, כביסה, וצחוקים, ועצבים על הבעל והמון זמן איכות עם הקטנה.

ואבא, שלפעמים ממש לא עוזר לי להיות אמא. לפעמים כן, כשהוא נותן לכך את דעתו, אבל בדרך כלל לא. והתסכול האינסופי הזה לנסות להפריד בין הכעסים, להיות בכיף עם רוני וב... משהו איתו, והרצון המציף הזה, שלעולם לא מצליח להחליט מה אני רוצה יותר - שיחייך אלי או שיסע לעבוד קצת שעות נוספות. כל אהבה זה תסכול, לא?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מאמארוני אלא אם צויין אחרת