00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

רג`

לפני יומיים נפרדתי לעד מבן משפחה וחבר יקר. הוא סבל מאי תפקוד כליות ואחרי שכל נסיונות הטיפול בו כשלו והוא הגיע למצב סופני אומלל, ולמרות הרגשות המעורבים שבי לגבי המתת חסד, החלטתי לחסוך ממנו את הסבל המיותר של ימיו האחרונים ולקחתי אותו לוטרינר לביקור הסופי. חזרתי הביתה עם דמעות בעיניים שעדיין לא יבשו. קברנו אותו בחצר בנוכחות משפחתית מלאה. נטע לקחה את זה קל משציפיתי. ורד ברחה בבכי כשכיסינו אותו באדמה. אני מתהגת כרגיל מול העולם ובוכה מבפנים. עדיין הדמעות מציפות אותי כשאני חושבת על החתול המקסים שלי מזה כמעט 11 שנים. 

בשנת 2001 אימצנו אותו ואת אחותו יחדיו מאחד מאירגוני צער בעלי חיים המקומיים אצלנו. חברים שלנו שהתנדבו לטפל בגורים נטושים עד שיהיו גדולים מספיק לאימוץ הזמינו אותנו אליהם והראו לנו שישית חתלתולים מתוקים ושאלו אם אנחנו מוכנים לאמץ אחד מהם. 

ומי מסוגל להגיד לא לחתלתול חמוד? אני מיד הסכמתי ואחרי לחץ פיסי מתון גם אבו נטע הסיר את התנגדותו. חדשיים וחצי אחרי אותו ערב גורלי אימצנו שניים מהחתלתולים האלו, ואחד מהם כבר הגיע עם שמו - רג', שפרושו 'מלך' בהינדי.

התמזלנו מאוד. רג' (וגם אחותו לקשמי) היה חתול עם אופי נוח עד מאוד שהסתדר עם כולם (פרט לאחותו). הוא חלק איתנו את מיטתנו, וישן בהעדפה על הכרית של אבו נטע, אחרי שקודם היה דורך לו על הראש. 

הוא אהב מאוד לשחק עם שקיות נייר וקופסאות קרטון, והיה רודף בשמחה אחרי נקודת האור של פנס לייזר. הוא היה צייד נועז והיה מביא הביתה ציפורים ולטאות ופעם אפילו נחש קטן, אבל היה נס בבהלה אם שמע צלצול מפתחות. 

הוא גם מאוד אהב נסיעות, לפחות בתיאוריה. אחרת איך אפשר להסביר את זה שכל פעם שהכנו מזוודה לנסיעה היינו מוצאים אותו בתוכה כנוסע סמוי?

כשנולדו הבנות הוא העתיק את נאמנותו מאיתנו לקטנות וברגע שנטע עברה לישון במיטה משלה הוא עבר לישון איתה. במשך תקופה ממושכת הוא היה זה שמשכיב את נטע לישון. היה לו חלק לא מבוטל בזה שהמעבר שלה למיטה משלה היה חלק יחסית ומוצלח, כי היא לא ישנה לבד. היא ישנה עם רג'. 

ונטע מגיל מאוד צעיר גילתה את כישוריה כמאלפת אריות. 

בקיץ האחרון עברנו לבית חדש. הבית הקודם היה זה שגרתי בו את התקופה הכי ממושכת מכל הבתים שהיו לי בחיי והמעבר לא היה פשוט עבורי מבחינה רגשית. ואם לי זה היה קשה, אז על אחת כמה וכמה לחתולים שבלי להבין נעקרו ככה פתאום מביתם וסביבתם והועברו בגיל 10 המופלג למקום חדש. ומה שהיה יותר גרוע - הבית החדש הגיע עם חתול מן המוכן. חתול זכר דומיננטי ומגודל, בן 15 שנים, שהושאר מאחור על ידי בעלי הבית הקודמים (רשמית הוא הועבר לרשות השכנים, אבל בפועל הוא נשאר אצלנו). בנוסף להלם המעבר רג' המסכן גם נבעט בגסות ממעמדו כחתול האלפא למעמד הנחות ביותר בין החתולים. לא היתה לנו שום דרך למנוע את זה בלי לזרוק את החתול המקומי לאנשהו, ואת זה לא היינו מסוגלים לעשות. שמרנו על הפרדה ביניהם כמה שרק אפשר וקיווינו שרג' יצליח להתמודד בסופו של דבר. 

כמה חודשים אחרי המעבר שמתי לב שרג' איבד ממשקלו. לקחתי אותו לוטרינר שלאחר סדרת בדיקות מקיפה קבע שהוא סובל מאי ספיקת כליות ורשם לו דיאטה מיוחדת. 

רג' סירב לשתף פעולה ולא רצה לגעת במזון החדש. בהתחלה היינו סוגרים אותו לבד עם האוכל שלו ונראה היה שהוא נכנע ואוכל מזה ולתקופה מסויימת אף נראה שהעלה במשקלו, אבל לא עבר זמן רב והוא החל לרדת שוב והפסיק לאכול מכל וכל. כל הג'ינגולים בין מזונות החתולים השונים בלבלו את כולנו ומידי פעם רג' היה מצליח לגנוב אוכל מהשניים האחרים. אחר כך, אני חושדת, הוא פשוט היה גונב אוכל משאר חתולי השכונה. 

כך כו כך, מצבו הלך והדרדר. הוטרינר דיבר על עירויי נוזלים ודיאליזה אבל הודה שאין בכך אלא להאריך את חייו לחודשים ספורים. הרמתי ידיים. הפסקתי להילחם איתו על האוכל וניסיתי רק להנעים עליו את ימיו האחרונים. הוא היה מבלה את הימים בחוץ בשמש ואת הלילות על מיטתה של נטע. הוא הלך ורזה יותר ויותר והחל לעלות ממנו ריח של ריקבון שהתחזק מיום ליום. בשבוע האחרון הוא הפסיק לאכול לחלוטין והחל לדמם מפיו ונחיריו. היה ברור לי שימיו ספורים. התחלתי להכין את הילדות הזה שרג' הולך למות, ונושא המתת החסד עלה לדיון. 

יש לי רגשות מעורבים בקשר לנושא הזה. רציתי לתת לרג' את האפשרות למות בבית בבוא זמנו. כל עוד לא היתה לי אינדיקציה ברורה לכך שהוא באמת סובל, לא הייתי מוכנה לשמוע על העניין. ומכיוון שאת רוב זמנו בילה החתול ברביצה שקטה אז המשכתי לדחות את הקץ. 

ביומיים האחרונים כבר לא היה ספק שהחתול המסכן סובל מאוד. הוא היה מנסה לשתות ולא מצליח. הוא כבר בקושי היה מסוגל ללכת מרוב חולשה, ודימם ללא הרף מפיו. ריח המוות שעלה ממנו עמד בחלל כל הבית. הוא הפסיק להגיב לליטופים ונראה היה שכל תזוזה מכאיבה לו. 

בשבת האחרונה עשיתי את ההחלטה לחסוך ממנו סבל מיותר נוסף. דיברתי עם רג' ואמרתי לו את זה, וכאילו הבין אותי, העביר החתול את לילו האחרון במיטתי, ביני ובין אבו נטע. קיוויתי שימות בעצמו אותו הלילה, אבל בבוקר יום ראשון הוא עוד היה בחיים. צל של חתול. אחר הצהריים לקחתי אותו לוטרינר. לא לאותו אחד שאיבחן אותו. לא שציפיתי לניסים, אבל גם לא רציתי לפתוח פתח לתוכחות כלשהן. 

במרפאה אישר הוטרינר שרג' בסוף דרכו ושבאמת כבר אין יותר מה לעשות. הם סידרו לו צינורית תת-עורית ובנוכחותי, תוך כדי שאני מלטפת אותו, הזריקו לו את הברביטוראט. אמרו לי שהוא פשוט ילך לישון וימות תוך כדי, אבל זה היה עניין של שניות. רג' לא הספיק אפילו לעצום את עיניו. רגע אחד הוא תלה בי מבט צהוב ומיוסר ושניה אחר כך נעלמה כל ההבעה מעיניו וראשו ירד. הוא מת. 

הכנסתי את גופתו חזרה למכונית והתפרקתי על ההגה. את כל הדרך חזרה נהגתי עם דמעות בעינייים.

נוח בשלום על משכבך, חתול יקר שלי. 

(בתמונה הזו רג' מתחרדן לו בשמש בחצר ביתנו הקודם). 

 

והנה שיר של מי שיודע בדיוק מה אני מרגישה. סוף היום, אהוד מנור/מתי כספי

 

בדרך חזרה מהוטרינר לא יכולתי לסבול את השקט. הייתי צריכה להקשיב למשהו שיהדהד באותו התדר עם הלב שלי והדבר הכי מתאים שהיה לי במכונית היה הגיטרה המקוננת של מארק קנופלר בשיר, הפלנטה של ניו אורלינס. 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

35 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת