00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Daniellecity

פול דאנסינג

 

אין לי כסף, עבודה או כיוון ובכל זאת אני משקיעה די הרבה בכל מיני בגדים קטנים קטנים, מקטיפה, בצבע שחור, ורוד או שקוף. אני יצור די דכאוני ולכן בדרך כלל אני לא מתאפרת, לא משקיעה בשערות שלי או מסתכלת במראה, אבל לפני שיעור כל השיער שלי מתמלא בצמות או קישוטים או סתם עובר חפיפה לשם שינוי... החדר שלי זה הדבר הכי לא מחייב שיש מכל בחינה שהיא, חסר רהיטים או אביזרים כמעט ממש לגמרי, כולל מיטה, ספה או ארון בגדים, ואז אני מגיעה לסטודיו, והוא כולו מלא: באר, ספסלים, מראות עם מסגרות מוזהבות ענקיות, אורות ורודים אפלוליים ושלושה עמודים נוצצים.

עד שחזרתי לארץ מהולנד, החברים שלי היו בעיקר איראנים, גרמנים, סקנדינביים, אפילו ישראלים ואמריקאיים, אבל לא הולנדיים, חוץ מרקדניות הפול דאנס שלומדות איתי, והמורות. כולן לבושות בחצאיות מיקרו מיני חושפות תחתונים וחותלות. הן די מחבבות אותי, כי אני ממש טובה... ויש לי גם טיפים טובים לאיך לבצע את התרגילים. ושיער ארוך.

אז אני אוהבת את זה. השיעור בהולנדית, ויותר קל לי להפוך צורה למשהו אחר, כי בעצם אין לי ברירה, אחרת לא אבין על מה מדברים ועל מה צוחקים ואיך לא נופלים בתנוחות מהופכות. זה קורה יותר מידי מהר כדי לתרגם את הכל בראש לעברית, ולכן יותר נוח לי לחשוב בהולנדית, ולהפוך להולנדית [שפות זה דבר שהופך אותי]. אני יודעת עברית, אנגלית, קצת גרמנית וקצת הולנדית, וכל שפה היא גשר לרגש אחר. והולנדית... הולנדית זו שפה פרווה, שפה של אנשים בלי בעיות, אבל כאלו שגם לא מנסים להמציא לעצמם בעיות בתור תחליף אלא לגמרי חיים את החיים שלהם, שטוחים וחסרי צל ככל שיהיו. הולנדית זה הולך טוב עם שיעורי פול דאנסינג. לפחות בשבילי.

 

עכשיו אני בישראל, ואני מתרגלת עם קבוצה ישראלית. למורה שלי קוראים נטע, ולא ג'ניפר. הסטודיו שלה מהמם, אבל חסר לי קצת הטראש המוזהב, ושינוי המקום הפך את החיוך הפסיכי שלי לגיחוך ציני אמיתי.

 

התעניינתי בפול דאנס ממקום של ניסוי. על הגוף, על הנשמה, על הגבולות שלי ועל הפרעות אכילה. חשבתי שאני אקח איזה קורס, אמעד על עקבים ואחשוף את הגוף שלי כשאיזה ארבעה פימפים מחכים בחוץ, ואראה איך זה מרגיש, מה קורה. או אולי איזו עבודת אמנות יתחשק לי לייצר אחרי חוויה כזו. קראתי טקסטים על הקשר בין פמיניזם ואנורקסיה. האופן שבו החברה מעדיפה את הנשים שלה, והחלשתן בתרבות שלנו, הפרעות אכילה של המאה עשרים וכל זה, והסתקרנתי לבדוק את זה על עצמי. התכוננתי נפשית לסבול, להשפיל את עצמי, להביך את עצמי, לחשוף את עצמי, להרגיש קטנה, מנוצלת, משהו קרוב לאונס, או הטרדה מינית, ועוד כל מיני דברים בסגנון, אבל כל זה דווקא בכלל לא קרה לי, וגיליתי משהו די מעניין-  הדבר שהרגשתי הכי חזק כבר על ההתחלה, הוא תחושה חזקה ביותר של כוח ושל שליטה.

דבר ראשון יש בתרגול הזה המון דגש על הזרועות, הכתפיים, ועל בית החזה. השרירים שהגוף מפתח באימון על העמוד, הם שרירים גבריים, בעצם. אולי הריקוד הזה נראה כמו ענטוז אחד גדול, אבל כדי שזה יראה ככה, קליל וסקסי מה שנקרא, צריך הרבה כוח בידיים, ואחרי בערך חודש כבר לא היו לי יותר את זרועות הקיסמים שלי. חוץ מעניין השרירים, בהרבה מהתנוחות והסיבובים צריך להדק את הירכיים או הברכיים ממש חזק על העמוד, וזה כואב בעור, שורף אותו (ומשאיר סימנים כחולים), זה לא כאב שממש עובר כמו נניח יבלות שיש באצבעות אחרי שיעור גיטרה ראשון, זה כאב שצריך להתרגל לנוכחות שלו, וזה דורש כוח נפשי יותר מכוח פיזי, וקורדינציה, וזה עוד רובד של שליטה על הגוף.

 

התחושה הזו של השליטה מושכת אותי לא רק בפני עצמה, אלא במיוחד כי היא מזכירה לי את אותה תחושת כוח שהרגשתי בתחילת האנורקסיה שלי- היכולת לקחת את עצמי ולעשות דברים שלא יאומנו, היפוכים מפחידים, פרובוקטיביים, קיצוניים, כואבים, ולא לחשוב עליהם יותר מידי... כי לעצור לחשוב עליהם, יהרוס את התנופה שלהם.

וכמו שבחורה אנורקטית נראית מבחוץ קטנה וחלשה ופגיעה, ובעצם זה אולי נכון אבל זה מבחירה, וזה סותר בעצם, ככה אני מרגישה שההנאה והשיכרון מהכוח שמלווים את התרגול על העמוד יוצרים את הסתירה בין איך שאנשים רואים את הדברים מבחוץ- קצת מעוות. רואים את הרקדנית הזו כתוצרת מובהקת של חברת צריכה שוביניסטית או משהו כזה, כשבעצם החוויה האישית היא רחוקה ואחרת, והרקדנית, כמו בחורה אנורקטית, יכולה להיות מודעת לפערים האלו, שגם הם בפני עצמם מעצימים את חווית השליטה, ואף אחד אחר לא.

 

חוץ מזה,

 

כמובן, לומדים כל מיני דברים. גם את הדברים הצפויים ביותר, שאם חוזרים עליהם כמו שצריך, בסופם כל בחורה נראית בדיוק אותו הדבר. כוריאוגראפיה מוכרת לעייפה.  אומרים לנו להביא לשיעור הבא חפץ מהבית, והחפצים שיגיעו לערימה יהיו עניבות, מניפות, מטפחות,נעלי עקב, ומי ששכחה להביא חפץ, בטח תשתמש בכיסא.

 

אני לא הבאתי איתי חפץ. מדדתי נעלי עקב שקופות עם נצנצים ועקב באורך 20 סנטימטרים שהיו בערימה, וגם איזה כובע, סתם בשביל הקטע, אבל באופן אישי, עניין החפצים נראה לי מיותר ומלאכותי. העמוד הוא החפץ, אם כבר... או שאולי, אני הוא החפץ שנתלה על העמוד, וביחד כרגע אנחנו שני חפצים שווים.

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קולדון אלא אם צויין אחרת