00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מה שיותר עמוק

חופש של ציפור. שחורה-כחולה.

אני חייבת להכריח את עצמי לכתוב.

כבר שבועות, אולי חודשים, שלא כתבתי משהו ראוי. הניחו לזה; כבר שבועות שלא כתבתי משהו! כל דבר! רשימת מכולת, ביקורת לסרט עלוב, או אפילו סתם מילות התמרמרות פילוסופיות על חיי העלובים.

וכעת, אני יושבת כאן, בבית הורי ישמרם האל, ומבקשת לומר משהו לעולם. מבקשת להצדיק את היותי אני, מבקשת לשנות משהו בעזרת המילים שלי, כמו שפעם ידעתי לעשות. אין לי "דרייב", אין לי שום תמריץ לכתוב יותר. אני מרגישה שהכתיבה שלי , שמה שיש לי לומר, הוא סתמי. כלום לא נוגע בי מספיק בשביל שאצרח אותו. אני לא אפתית, אבל אני לא לגמרי כאן. אני בין לבין, בין הדיכאון לכדורים.

אני לוקחת כדורים "קלים" נגד דיכאון כבר כמה זמן. באותה התקופה זה היה נראה הדבר היחיד שניתן לעשות כדי לא... ובכן , למות. הדרך שלי לאבדון הייתה סלולה וברורה, ואם לא עזרה רפואית כלשהי, או כל עזרה מהירה ודומיננטית - אני בטוחה שלא הייתי כאן, או במקום טוב אחר, היום. 
עד הימים האחרונים לא חשבתי שהכדורים באמת שינו משהו בי. חשבתי שהם פשוט עשו לי שקט בראש, הבריחו את המחשבות, הבריחו את האובדנות. אבל בזמן האחרון אני מתחילה לחשוב שאולי, הם פשוט הפכו אותי לאדם שאין בו זעם.

אני לא יודעת אם אלו הכדורים או שמא זאת אני שהתבגרתי והשתנתי - אבל פעם הייתי צועקת המון. פעם היה לי מאד חשוב לומר את דעתי. פעם ידעתי מה אני רוצה לומר ואמרתי את זה בקולי קולות. היום, אני לא יודעת מה אני רוצה יותר. לא לגבי החיים שלי, ולא לגבי העולם. תפיסת עולמי ברורה לי, אך היא לא הקו המנחה שלי, הדבר שאלחם למענו בכל כוחי. לצערי, אני לא מוצאת דבר כזה בעולם שלי. משהו שאוכל להלחם למענו, שאוכל לוותר עבורו, שאוכל לשאוף בשבילו.

יכול להיות שזוהי השפעת הכדורים שפשוט "הרגיעה" את אופיי, ויכול להיות שזה גיל ההתבגרות שנגמר לו ובו בעת הגיע העיסוק העצמי המוגבר וההבנה שקשה מאד לשנות דברים, ושהדבר ששואפים לו הוא שקט נפשי וחיים טובים. אבל גם יכול להיות שזה קשור לבחור שרק עכשיו, שלושה חודשים אחרי שנפרדנו, אני מבינה עד כמה הוא היה האהוב שלי, ועד כמה הנוכחות שלו והביטחון שלי בקשר שלנו היווה עוגן וגרם לי להבין מה אני רוצה ובשביל מה להילחם. וכשהוא לא פה... אני מרגישה שאין לי שום משענת. שאין לי מקום לברוח אליו. שאין מישהו שתמיד יהיה שם, שאין מישהו שיקבל את השגעונות שלי. דווקא בגלל שהוא לא קיבל .

אז אני פשוט נשארת באיזור הבטוח, במקום בו אף אחד לא יכול לפגוע בי, במקום בו הרצונות חולפים על פני והשאיפות נושפות בעורפי וממשיכות הלאה. אין לי טייס משנה ואין לי מישהו לתת לו את כל מה שיש בי. אז אני פשוט... נחה על עץ, וקצת מתעופפת סביבו.

גם ציפורים נחות לפעמים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ציפור שחורה כחולה אלא אם צויין אחרת