00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חי בסרט

שוברים את הקיר (ביקורת על "קירות")

"קירות", סרט אקשן תוצרת הארץ, מציג את נינט בבכורה קולנועית ונערת בונד טרייה. אז מה אם זה לא הוליווד ויש קצת פאקים באמינות?

 

מה הייתם עושים עם שני מיליון דולר? לא חסרות אפשרויות, האמת. וילה בקיסריה, אפילו בלי משכנתא בכלל, זה נחמד. גם פרארי 599 פיוראנו בהזדמנות עושה נעים באגו. ואפשר גם לשים בפק"ם ולחיות יופי מהריבית. דני לרנר, במאי קולנוע שמסתמן כחובב גדול של סרטי ז`אנר מהסוג המותח, חשב אחרת. אחרי שסרט הסטודנטים קטן התקציב שלו (25,000 דולר), "ימים קפואים", הפתיע בהצלחתו כסרט פילם נואר פוסט-מודרני, הצליח לרנר להגדיל פי-80 את תקציב סרטו השני. הפעם הוא הלך על סרט גנגסטרים, עם מכות, יריות ומרדפים בדרום תל אביב.

 

וכאן בדיוק נמצא ייחודו של לרנר, שבקריירה הקצרה שלו לא מהסס להתכחש למוסכמות הפיצ`ר הישראלי ולגוון לנו את הפריימים. שהרי אם נתעלם לרגע מטרילוגיית לבנון ("בופור"-"באשיר"-"לבנון"), הקולנוע המקומי של השנים האחרונות חי על דרמות. בין אם כאלה שבמרכזן אהבה מיוסרת, בין אם כאלה שמתמקדות דווקא בדאחקות ובין אם כאלה שעושות גם וגם. אז מה רע בקצת אקשן כחול-לבן לשם שינוי?

 

בין כל היריות, האגרופים והדקירות, מתאר הסרט התפתחות של חברות מפתיעה בין שתי שכנות מהסוג שלא מקפיד לשלם לוועד הבית. זה קורה על רקע חיבור של הורות בין מוכות הגורל והאלימות: האחת היא גליה (אולגה קורילנקו), שוהה בלתי חוקית שנטשה את בתה באוקראינה. בארץ הקודש היא מתגלגלת אצל חבורת פושעים משירותי ליווי למשימות חיסול. השנייה היא אלינור (נינט טייב), אישה מוכה שעובדת כקופאית בסופר וכנועה לבעלה האלים (זוהר שטראוס). למרות שרצונה בעתיד טוב יותר לעובר שברחמה, היא לא מצליחה לקום ולעזוב. החברות הנרקמת בין השתיים, שגרות בבניין מעופש אפילו בסטנדרטים תל-אביביים, מספקת לשתיהן העצמה נפשית.

 

אין ספק שהליהוק של נינט לתפקיד שחקנית המשנה הוא גימיק שיווקי מוצלח, שיביא לקופות המון אנשים, שרק ירצו לראות את המאמי הלאומית בהופעת בכורה על המסך הגדול. אלא שנינט, שרגילה לשחק את עצמה (ב"כוכב נולד" וב"השיר שלנו"), גונבת את ההצגה בתפקיד הכי פחות זוהר והכי רחוק ממנה. כי עם הרבה הומור ותובנות על ישראליות היא הדמות הכי סימפטית בסרט. מנגד, קורילנקו היא אמנם נערת בונד בחפש"ש, אבל נשארת פלקט ורחוקה מלרגש. מכוכבת שנמצאת בפריים בכל שנייה כמעט אפשר לצפות לקצת יותר אופי וקצת פחות דקלום.

 

לפני שכל הנשמות הטובות יגחכו ויסתלבטו על הסרט, אסייג ואומר: כמובן שיש בו בעיות. וחריקות. והגזמות. כך, למשל, הסצנה בתחנה המרכזית מופרכת למדי בהתרחשותה, והעלילה פשוט מתעלמת לחלוטין מקיומו של גוף שולי וקטן, שיש הקוראים לו משטרה (בין המוצא שוטר אחד לרפואה בכל הסרט יוגרל אקדח פיקות). ואיך לא יהיו? בכל זאת, אולפני הרצליה הם עדיין לא הוליווד, ולדימיר פרידמן (בתפקיד מוצלח כאחד ה"בוסים") הוא לא בדיוק אל פאצ`ינו, והאחים אדרי הם לא ממש האחים וורנר.

 

אבל אחרי הכל, הישראלי הטוב והמצוי מבקש תמיד הנחה לפני שהוא קונה משהו (ב-36 תשלומים). דני לרנר לא מבקש, אבל מגיע לו לקבל אותה. אפילו ציניקן כיהודה עמיחי חתם את השיר "אלוהים מרחם על ילדי הגן" בהצעה לתרום לאוהבים באמת את מטבעות החסד האחרונים שנשארו לנו. ולרנר אוהב באמת. את הקולנוע. רואים את זה הכי טוב דווקא כשהוא מחקה את שעשו הרבה לפניו. אם זה בכל ניואנס במלאכת החיסול היומיומית של גליה, שפשוט זועקת "ניקיטה". ואם זה בפלאשבקי ההזיה של הגיבורה על מפגש מחודש עם בתה האבודה בשדה ירוק, מואר ופסטורלי, שלקוחים הישר מתוך "גלדיאטור".

 

אז טרנטינו/האחים כהן במאי הסרט הוא לא, וכנראה שגם לא יהיה. אבל הוא לפחות מנסה בחוצפה ישראלית, ולא מתבייש להסתכן במפלה, גם כשהוא מנסה שוט של 360 מעלות או צילום תת-מימי. כוונות טובות יש לו למכביר, וגם חזון קולנועי מרענן ומגובש. ניכר שכל סצנה צוירה מראש ותוכננה לפרטים, והמצלמה לא עשתה טעויות גם בזוויות הווירטואוזיות. הקצב מהיר ואחיד לאורך כל 103 הדקות, כשלרוב הדמויות יש עומק ואופציה להזדהות. והשוטים נשארים קרובים, חמים ומזמינים. הכל מתחבר למילה שקשה לומר על רוב הסרטים הישראלים: מרשים. לא שווה שני מיליון דולר?

 

 

 

*ביקורת מקוצרת וערוכה לגרסה זאת פורסמה בפורטל "וואלה".

*תצלום: יח"צ.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

מי אני?
התמונה שלי
כשהייתי בן ארבע חלמתי להיות טייס. המציאות טפחה על פני, כשבכתה בי"ת החליטו בשבילי שאני צריך משקפיים. בהמשך ילדותי, קיוויתי להיות איש עסקים (בשביל הכסף) או כוכב תקשורת (בשביל הסלבריטאות). עכשיו, כשאני כבר ילד גדול, אני מבין שהכי חשוב זה להנות מהחיים רוב הזמן ולעשות כמה שיותר ממה שאוהבים. אצלי זה מתבטא במיוחד בספורט (כדורסל, אופניים ואימוני כוח), בעלי חיים, קולנוע (עוד נדבר על זה) וכתיבה (לעצמי ולאחרים). בין מוזרויותי: אני כותב ביד שמאל, מחליף חומרים כמו נשימות ובעל חיבה לא ברורה לקניות בסופר.
אזור השרון
כתב, עורך, דובר וקופירייטר
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יואב מלמד אלא אם צויין אחרת