00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חי בסרט

בלדה לתמימות

העיבוד התיאטרלי ל"השוטר אזולאי" מזכיר לנו את גדולתו של אפרים קישון. ההצגה גם מעניקה לצופים מבט נוסטלגי על הדמות שכולם אוהבים לאהוב.
 

במדינה שאוהבת למחזר הצלחות ולמקסם רווחים, תמוה מאוד שעברו 38 שנה מיציאת הסרט "השוטר אזולאי" ועד לעיבוד התיאטרלי שלו. אולי זה נובע מחשש לכבודה של (אולי) קלאסיקת כל הזמנים בקולנוע הישראלי. אלא שחודשיים לאחר שעלתה ההצגה בתיאטרון "הבימה", נראה שמשהו בעיתוי נכון. לראיה 1000 צופים, שצוחקים מכל הברה ומוחאים כפיים בכל מערכה. נראה שהקסם של הדמות שכולם אוהבים, שוטר לא יוצלח וטוב לב בלי שום מודעות עצמית, עדיין מרחף בין הסמטאות.

 

קצת מביך להודות, אבל הסרט מ-1971 מציג לראווה קולנוע יותר יפה, עשיר ומהוקצע מזה שעושים כאן ארבעה עשורים אחר כך. בכלל, מגע הקסם של אפרים קישון, איש האשכולות של התרבות הישראלית (במאי, תסריטאי, מחזאי, סופר ועיתונאי) חסר תקדים במחוזותינו. הוא ביים רק חמישה סרטים, אך שניים מהם ("סלאח שבתי" ו"השוטר אזולאי") זכו בגלובוס הזהב והיו מועמדים לאוסקר, שני הפרסים הנחשבים ביותר.

 

אין ספק שהשוטר הוא בן הזקונים המועדף של קישון. לא בכדי היוצר נתן לו תפקידים קטנים בסרטיו המוקדמים ("ארבינקא ו"תעלת בלאומילך"), וקינח בהקדשת סרט שלם לדמותו הצבעונית. למה קישון כל כך אוהב את הדמות שברא? אולי כי הוא מנותק וזר בעולמו כמו קישון עצמו, שלא קיבל כאן את ההערכה המקצועית והפרגון המלא הראויים. השוטר הוא פתי בחברה של תחמנים, איש שלום בתפקיד של כוח ואלימות, אלטרואיסט במדינה של אינטרסנטים.

 

צפו בסצנת הפתיחה של הסרט:

http://www.youtube.com/watch?v=Ck3w8cgu0pk&feature=related

 

מבט חוזר בסרט המופלא ההוא מגלה גם דור מופלא של שחקנים: זהרירה חריפאי (בטי, אשת השוטר), יוסף שילוח (עמאר הפושע) ואריה אליאס (אלברט מהמשמר האזרחי). אך בראשם עומד בגאון שייקה אופיר, שיחד עם חיים טופול האגדי (שגם זרח בסרטי קישון- "סאלח שבתי" ו"ארבינקא"), הוא שחקן עם איכויות בסטנדרטים של הוליווד הקלאסית. לא בכדי הוא היה מועמד לאוסקר על משחקו בסרט, ולא במקרה האוסקר הישראלי (פרסי אופיר) נקרא על שמו. הוא כוכב במובן הישן של המילה, לא כזה שתרוצו לראות בפסטיגל. שחקן עם עומק בעיניים וניואנסים במחוות במקום חיוך בוהק ופנים יפות.

 

עם כל הכבוד למוני מושונוב (בתפקיד השוטר) ולכישוריו הקומיים המוכחים, מ"זהו זה" ועד "קצרים", הוא לא יכול להיכנס לנעליו הכה גדולות של אופיר. אבל כשחושבים על זה, מי יכול? איתי טיראן צעיר ותיאטרלי מדי, וששון גבאי תפור לדמויות אקסצנטריות יותר. המשחק של מושונוב אמין מאוד, הוא ממעט לטעות ומאלתר היטב.

 

יוצרי ההצגה, המחזאי דניאל לפין והבמאי מיכה לבינסון, יודעים לפרגן לקישון. הם הכניסו אותו לתוך ההצגה, כשרוברט הניג משחק את דמותו. הוא נוכח ברבות מההתרחשויות, מקשיב ורושם בפנקסו רעיונות לכתיבה. בין המערכות הוא משתף במונולוג את הקהל בבדיחות שכתב על המשטרה והממסד בישראל. המחווה נמשכת עם שיבוץ סצנות מתוך "תעלת בלאומילך" ו"ארבינקא" בתוך ההצגה, שיכלו לקבל יותר משקל. העובדה שלפין הוא האיש שמאחורי "החיים זה לא הכל" ניכרת בהצגה, שמתבססת על הומור סיטקום: קומדיית טעויות (את מי מפטרים?), משחקי מילים ("אזולאי" מול "אז אולי") ודאחקות למיניהן (סטריאוטיפיזציה סטייל "ארץ נהדרת" של צמד מלצרים ערבי). הטקסט בכללו נאמן מאוד למילים המופתיות מהסרט. פה ושם יש הרחבה ושינויים קלים, שהולמים את התיאטרון, הנשען על מילים יותר מתמונות.  

 

הגימיק המשמעותי בהצגה הוא הליהוק של גבי עמרני, השריד היחיד מסרט הקולנוע. עמרני משחק (היטב) לאורך ההצגה את אלברט, מתנדב המשמר האזרחי וחבר אמת של אזולאי. אלא שבסוף הוא מגלם גם את דמותו של "תימני", השודד השנון ששיחק בתחילת הקריירה. יש מסר יפה בהתכתבות הזאת בין הסרט להצגה, בסגנון "על שנים אבודות לא אבכה עוד". מה שמתחבר לבחירה לתת לעמרני עצמו, בקול זקן ורועד מעט, לשיר את "בלדה לשוטר" הנוסטלגי של אהוד מנור ונורית הירש ולהוציא להפסקה. שהרי אין מילים יותר מרגשות ומדויקות מאותו פזמון: "לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן, איזה עולם נפלא הוא היה בונה לו". השיר של עמרני הוא שירו של אזולאי (שמצטרף בפזמון). וגם השיר של כולנו.

 

האזינו לשיר הנושא המופתי :

http://www.youtube.com/watch?v=BqUNMGcFLts&feature=related

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

מי אני?
התמונה שלי
כשהייתי בן ארבע חלמתי להיות טייס. המציאות טפחה על פני, כשבכתה בי"ת החליטו בשבילי שאני צריך משקפיים. בהמשך ילדותי, קיוויתי להיות איש עסקים (בשביל הכסף) או כוכב תקשורת (בשביל הסלבריטאות). עכשיו, כשאני כבר ילד גדול, אני מבין שהכי חשוב זה להנות מהחיים רוב הזמן ולעשות כמה שיותר ממה שאוהבים. אצלי זה מתבטא במיוחד בספורט (כדורסל, אופניים ואימוני כוח), בעלי חיים, קולנוע (עוד נדבר על זה) וכתיבה (לעצמי ולאחרים). בין מוזרויותי: אני כותב ביד שמאל, מחליף חומרים כמו נשימות ובעל חיבה לא ברורה לקניות בסופר.
אזור השרון
כתב, עורך, דובר וקופירייטר
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יואב מלמד אלא אם צויין אחרת