00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אל הפילים- עבודת יד ויצירה של Hilalli

לא יספרו לך. דברים שלא יספרו ליולדת הטרייה ....

הרעיון לפוסט הזה נולד בשעת לילה מאוחרת, שלושה ימים אחרי שאחותי- אהובתי ילדה את בנה בכורה (המקסים ביותר יש לומר). מצאתי את עצמי מחזיקה עולל בן יומו, בוכה עצמו לדעת, ומקפצת בעדינות על כדור גומי ענק בסלון ביתם הקט ומנסה נואשות להרגיע.

אותו.

אותה.

אותי.

ובעיקר מנסה לחשוב מה לענות לה כשהיא נשאה אלי מבט דומע וספק שאלה, ספק האשימה- למה לא סיפרתם לי?. למה לא סיפרתם לי שזה ככה אחרי הלידה?.

בנסיעה הקצרה שהיתה לי מהבית שלהם אלי, בשעת לילה עוד הרבה יותר מאוחרת, ניסיתי לחשוב למה באמת לא סיפרתי.

למה אנחנו לא מספרות על התקופה הזו, הקרויה בעגה המקצועית פוסט- פרטום ובעגה המאד פרטית שלי- פוסט טראומה.....

על השבועיים שלושה הראשונים הללו, אחרי שאנחנו חוזרות מבית החולים, עם כמה קילוגרמים של ילד, הרבה ק"ג של כוונות טובות ואין סוף טונות של חוסר אונים.

בשעת לילה ממש מאוחרת של אותו היום, או שאולי זה כבר היה בשעת בוקר מאד מוקדמת, התיישבתי על המחשב וזה מה שיצא.

 

מילת הקדמה אחרונה- חס וחלילה אם מישהי תבין מקריאת הפוסט הזה שאני חושבת שללדת זה אסון, שילדים זה רק קושי וכאב וסבל.

תודה לאל -התברכתי בשנים קסומים ומופלאים שכאלו (ועוד היד נטויה בתחום).

ילדים זה אושר ואהבה גדולים ועצומים. אבל יחד עם זאת, אנחנו לא ממש מדברות על הקשיים של ההתחלה. ולא ממש מציגות את התמונה האמיתית.

הפוסט הזה מורכב מנסיוני האישי, מסיפורי חברות ומכרות והוא מציג תמונה אישית שיתכן ולא משקפת את המציאות של כולנו, אבל לדעתי בהחלט נותנת הצצה מתחת לפני השטח לימים הראשונים של חייכן כמשפחה.

***

לא יספרו לך אחותי היקרה, על היציאה הביתה משערי בית החולים. יתכן מאד שתחכי לרגע הזה בכל מאודך- להגיע כבר הביתה ולהלביש את הגוזל שלך בבגדי החמודות שקנית, לצלם אותו ולהראות לכל העולם את היצירה הכי מוצלחת, הכי משמעותית והכי שווה שאי פעם תיצרי- את בשרך ודמך.

ואולי דווקא חשש גדול ופחד ילוו אותך ברגעים האלו. כי הרי בבית החולים האחיות עשו הכל.

ואיך בכלל מחתלים? ומה זה הצד האחורי של החיתול ומה הקדמי?

ורגע- יש לנו בכלל חיתולים מתאימים לגוזל במשקל של עוף בערך?

ולמה לעזזאל אני צריכה לשלם שנים וחצי שקלים לחיתול שבעוד חצי שעה שוב יוחלף?.

ואמבטיה- מי יעשה? וכל כמה זמן? ואיך מחזיקים בלי שיחליק למים?....

אמה`לה....

לא יספרו לך גם שבנסיעה הזו הביתה את תופתעי לגלות, שבעוד שאת היית עסוקה בלהביא את פאר היצירה שלך, וחייך השתנו מהקצה אל הקצה, שאר העולם לא ממש עמד מלכת.

ציפורים המשיכו בנדודן. בתי הקפה הומי אדם. בכביש עדיין מצפצפים ונוהגים בפראות. אין חדש בזיהום האויר וגם מפלס הכנרת לא עלה.

אחותי יקירתי- קרה לך נס אבל הוא פרטי – פרטי מאד...

אף אחד לא יכין אותך לכניסה הביתה. לאותם קירות וריחות מוכרים שפתאום נראים שונים לגמרי.

לרגע הזה שאת נכנסת בשעריו, ועומדת בלי לדעת מה עושים עכשיו. איפה שמים את כל הדברים האלה שסחבת איתך, ובכללם גם הגוזל.

 

לא יספרו לך על הלילות הראשונים. על כך שיש תינוקות שישנים בימים הראשונים המון ויש תינוקות שמתעוררים כל ארבעים דקות או שעה וחצי.

אגב- זה וזה נורמלי.

לא יספרו לך שגם לתינוק קשה להתרגל למציאות החדשה של חייו. ממקום חשוך, רטוב חמים ונעים הוא בקע אל האור, הרעשים והריחות המוזרים הללו, שבעתיד יהוו את הקורים שיטוו את זכרונות ילדותו.

קר לו או חם לו. יבש לו. יש יותר מידי אור. ואולי הוא רוצה להיות מכורבל ומשובלל בתוך עצמו- בתוך עצמך.

אז הוא בוכה. ויכול להתעורר כל חצי שעה. וכן. יכול להיות שלילה שלם תמצאו את עצמכם קופצים קפיצות קלות על כדור גומי ענק. שרים בקול בריטון עמוק שירי ילדות קצת ליד המנגינה המקורית. מתנועעים טרוטי עינים מצד לצד כשמגרונכם בוקע צליל קסום שנשמע כמו: הא הא הא הא. הא הא האה הא הא.....

לא יספרו לך על העייפות. הלאות. הכבדות.

כזו שגורמת לך להרדם לשניה בישיבה ולהתעורר מיד אחוזת פלצות ולגלות שהוא עדיין שכוב עליך. ישן התינוק כמו תינוק. ואת נרדמת רק לדקה- אז למה השעון מראה שעברו 20 דקות או יותר?.

 

העיפות המצטברת הזו, שמתחילה בבית החולים (כי מי באמת יכולה להרדם אחרי הלידה, כשהגוף מלא באפידורל והנפש כל כך בHIGH מרוב אדרנלין) מעמיקה בלילה הראשון שבאתם הביתה ונמשכת עוד ועוד.

ולא יספרו לך שקרוב לוודאי שאת הלילה הראשון תבלו שניכם ערים- ישנים לסרוגין.

יקח כמה ימים עד שתבינו שכדאי לחלק את המשמרות ואת הכוחות.

 

כן. יגידו לך שכל יולדת עוברת שלב כזה, שנקרא דכדוכון. שהמקור שלו הורמונלי.

מה שלא יגידו לך, זה שהדכדוכון הזה יכול להביא אותך למחשבות כמו: למה הייתי צריכה את זה?

מה היה רע בחיי קודם?

אני רק רוצה לישוןןןןןןןןןןןן.

אולי אני יכולה לפרסם ביד 2 מודעה- למסירה תינוק, עם סלקל ושקית טיטולים חדשה?.

או שכשתראי בטיפת חלב או אצל הרופא, אמא אחרת עם עולל בן שבוע, ישן ורגוע בסל קל שלו, יברח לך מבין השפתים משפט כזה שאומר- רוצה אולי להתחלף?

תני לי לספר לך שרוב הסיכויים שהעולל ההוא צרח את נשמתו בלילה או בשעתיים שלפני, ומרוב תסכול ייאוש ועייפות נרדם- בדיוק לכמה דקות הללו שנפגשתם, כמו כל בן של פולניה גאה. שאחרים יראו ויקנאו.

זה לא באמת שאצלה המצב טוב יותר או שונה באופן מהותי.

אני חושבת שבתקופה הזו של הדכדוך אחרי הלידה, רובנו חוות טלטלת רגשות כל כך קיצונית, שמעיפה אותנו מאושר לעצב, מצחוק לבכי ומשמחה לדמעות, שלו אדם רגיל מן הישוב היה מספר לרופא שלו את מה שעובר עלינו, הוא היה מקוטלג כמאני- דיפרסי ומקבל טיפול תרופתי מיידי במינון של סוס.

 

מה שבטוח זה שלא  יספרו לך הכל אודות ההנקה.

למשל, שזה שיש לך שני תארים אקדמיים, בגרות מורחבת במתמתיקה וששנתיים היית מצטיינת דיקן בפקולטה לא ממש לימד והכין אותך להניק.

ושמולך בבית החולים יתכן ותישב ילדה גרוזינית בת 17, שלא התחילה את הבגרויות- וכנראה כבר לא תתחיל, בזרועותיה עולל שמנמן ועסיסי, ובקלילות של בלרינה מהבולשווי בלט, תצמיד אותו לשדיה (העצומים יש לומר- בקנאה כמובן) והוא ינק מהם מכל טוב, כאילו שניהם סיימו זה הרגע את התואר הראשון בהנקה ויניקה.

 

לא יספרו לך שהנקה לא תמיד באה בקלות ולא תמיד היא דבר טבעי שאת מצליחה לזרום איתו.

ואף אחד לא יכין אותך לקנאות הדתית העוטפת את ההנקה.

מצד אחד ניצבות בעוז מחנה המעודדות ההדוקות, שיטיפו לך תחת כל עץ רענן שהנקה זה הכי חשוב בעולם, שרק זה קושר בינך לבין הילד ומגביר את האהבה (נו באמת, נראה לכן שילד שלא ינק לא יאהב את אמא שלו, ושהיא לא תאהב אותו?...).

שזה מגדיל את האינטליגנציה של הילד!- כולן מוזמנות לראות את בני בן השמונה, שינק בקושי שבוע והיום בכיתה ב` הוא מלמד את המורה לחשבון מה זה עצרת, פותר בעל פה תרגילים עם שני נעלמים, בעיות מילוליות ותרגילי חשבוןשל כיתה ה`- ואני לא מתהללת סתם!.

צר לי לאכזב- אבל להורים אינטילגנטיים יוולדו לרוב ילדים כאלו, גם אם הם שתו סימילאק (על רמדיה אני לא חותמת....).

 

מהצד השני מתבססות להן בנחישות מחנה המתנגדות הפנאטיות. שלא יהססו להטיף לך שהנקה זה פרברטי ודוחה. שזה לתת לפעוט לשחק לך באברי המין (אצלהן שדיים הן איבר מין לכל דבר ועניין). שזה לא פמניסטי וכובל את הנשים באשר הם.

 

ובעיקר לא יכינו אותך לכך שלכל אחד ואחת שתפגשי יהיה מה להגיד בנושא ההנקה, בואריאציה כזו או אחרת- החל מחמך, עובר בקובי מהמכולת וכלה ב"חברה הכי טובה" כביכול שלך.

ואם כבר בהנקה עסקינן, לא יכינו אותך למה שקורה לך בציצי. בשדיים אם תרצי.

למימדים אליהם הם יצמחו (אצל ברות המזל...) למרקם שישתנה ולפעמים יהפוך לקשה, כמו אבן כמעט.

לכאבים. לפצעים.

לתחושה הזו של החלב שמצטבר בבלוטות האחוריות – ומשתחרר לו לפה של העולל.

לנזילות ולדליפות.

לחום שקורן מהם.

לסדקים וליובש בפטמות.

למשחות שעולות הון, ושתרכשי לפחות שנים או שלושה סוגים, כי כל חברה המליצה על משהו אחר שהוא הכי מעולה ואין כמוהו ושרק הוא עוזר. נשבעת!.

ובסוף תגלי שאויר. וקצת חלב של עצמך הם אלו שכנראה עושים לך הכי טוב והן תשארנה מיותמות על המדף.

 

אם נולד לך בן זכר, במזל טוב, לא יכינו אותך לברית. זה אחד הארועים שבהם המונח "דו קוטביות" מתעלה לפסגות חדשות.

לא יספרו לך שתרגישי מצד אחד תחושת גאוה והתרגשות כמעט היסטורית, על כך שילדך נכנס בברית והופך לחלק מהעם היהודי הגדול והנפלא הזה, בדיוק כמו שעברו  אביך וסבך ואבי סבך, ובעלך ואביו וסבו של בעלך ועוד דורות רבים אחרונית.

ובד בבד תחושי חרדה ועצב וכאב וצער על הפגיעה הזו בבשרו של בשרך, על כך שזר מפשפש באיבר המין של עולך, פוצע ופוגע בו, צורב וקורע בבשרו.

ובטח לא יכינו אותך לקהל הנוכחים, אם עשיתם טעות וארגנתם ארוע (אפילו קטן) ביום הזה.

 לא יכינו אותך לדודה בת השמונים של חמך, שמתעקשת לוודא באופן אישי שהמוהל עשה עבודתו נאמנה, והיא- על שיניה התותבות והבל פיה הרע, מקרבת את פניה אל האוצר שלך.

ולא יכינו אותך לליצן החצר התורני, שיש אחד כזה בדרך כלל בכל משפחה, שחייב לשחרר איזו אמירה חסרת טקט בסגנון של: תגידי את בטוחה שילדת, כי זה נראה כאילו השאירו לך עוד אחד בבטן...

 

לא יספרו לך על המדוזה. כן ה-מדוזה.

גוש הג`ל הזה שנמצא בדיוק במקום שבו שכנה פעם הבטן היפה שלך, העגולה, שבתוכה היה טמון הפיצפון שלך. זו שהעור שלה היה כה מתוח עד שחשב להתפקע. וכשהעובר זז בבטן וצייר עם המרפק שלו עיגולים סביב הפופיק שלך, שכניך לאשכובית בעבודה היו יכולים לראות הכל מבעד חולצתך.

אז זהו, שלא יספרו לך שאחרי הלידה העור המתוח, השומנים, השרירים, הרחם וכל שאר האינטסלציה שמונחת שם באזור כבר לא כ"כ מתוחים.

הם הופכים למין מרקם ג`לטני שכזה, שמרגיש ומתנהג כמו ג`לי פירות שנקרש (הצבעוני הזה שהיינו אוכלים שהיינו ילדים) ושבעיני הוא תמיד נראה והרגיש כמו מדוזה שנפלטה אל החוף.

 

לא יספרו לך כפי הנראה על אמא שלך- שלפעמים מתגלה כמושיעה- גם אם בעבר המאד קרוב היו לך יחסים אמיבוולנטיים איתה, או שלהיפך- זאת שחשבת שתעזור ותכיל ותסייע ותייעץ, עסוקה פתאום בעניניה שלה.

ועל חמותך, כי הרי לכולנו יש אחת (למעט בעלות המזל....) .

שיכולה להתגלות כמושיע- כמלאכית לבנה שרוחצת כלים שהושארו ארבעה ימים בכיור, משנעת סירי אוכל מלאים באהבה ובעיקר שומרת על שקט ונמנעת מלהתערב (יש כאלו? בטח באגדות...).

ולפעמים הם יכולות להיות כמו זו הפרטית שלי, שחוץ מלהיות בטוחה שאוטוטו אנחנו מחסלים את הרך הנולד, לא מצליחה להבין – כמה אתם כבר אוכלים? רק אתמול הבאתי סיר מרק!

 

נדמה לי שגם לא יספרו לך על היום הראשון שבעלך חוזר לעבוד, כי הרי כולנו חיים כאן בישראל, ומשתייכים, כך או אחרת, למעמד הבינוני+-.

אז אין ברירה וצריך לחזור לעבוד.

לא יספרו לך, שרגע אחרי שתשתמעי את רעש המנוע מתרחק, תפרצי בבכי ולא תביני מה אתם אמורים לעשות עכשיו ביחד- את והרך.

ואיך הולכים לשרותים כשאני לבד איתו.

וזה בסדר לעשות פיפי עם דלת סגורה?

ואיך אני אתקלח?

 

את בטח לא תשמעי מאף אחת אזהרה מפני כל אותן נשמות "טובות" ונשמות "רעות" שנמצאות בכל מקום אליו תפני.

ה"טובות" יטרחו לספר לך בפרוטרוט ובאריכות, איך ההריון שלהן היה נ-פ-ל-א! עלו רק שמונה קילו. והלידה?- טוב שאת שואלת (מי שאל?) הגעתי לבית החולים עם פתיחה של שבע ובלי להרגיש אף ציר. נשבעת! שלוש לחיצות והוא היה בחוץ, בלי אפידורל, ולא הרגשתי כלום! את מקשיבה?! ובטח שלא היו לי תפרים! השתגעת? וישר מבית החולים יצאתי עם הג`ינס הביתה, ותוך שבועיים הכל ירד.

והילד- ישן כמו תינוק מהיום הראשון- שבע שעות ברציפות!

 

בשלב הזה את כבר בטח מתה לשמוע את הסיפור של הנשמות הרעות, אז זהו שלא ממש כדאי. אלו הן הבחורות המקסימות הללו, שיטרחו, בטרחנות אין סופית לפרט לך את כל הטחורים, הדליות, היבלות והבצקות שהיו להן בהריון, את קשיי הלידה שלוותה בוואקום, מלקחים, מלחצים ונגמרה בקיסרי שהן מרגישות הכל כי האפידורל לא עבד.

הן תמשכנה ותוספנה לזרות מלח, ותדאגנה לוודא שאת יודעת איזה עונש מחכה לך בשנים הקרובות- כן שמעת נכון- לא שבוע- שבועיים -שלושה אלא שנים! הילד לא ישן יותר מכמה דקות, הגזים ימשיכו עד גיל שנה וחצי ומיד יתחלפו בבקיעת השינים, ולקינוח, הן תמתקנה איתך סוד ותסברנה לך שעשרת הק"ג העודפים שאת צברת בהריון- כבר לא יעלמו לעולם!

שמרי נפשך יקירתי, שמרי עצמך מאילו ומאילו. 

יש בוודאי עוד דברים רבים ואחרים שלא יספרו לך, ושתאלצי לגלות אותם בעצמך.

לכל אחד, כולל לי עצמי, יש ויהיה מה להגיד, ואת, צריכה פשוט להקשיב לעצמך, לאמא שבך, ולמצוא את נקודת האיזון ושיווי המשקל הפנימית הזו בתוך חייך, שבה תוכלי פשוט להניח את עוללך הפרטי- מחמל נפשך, וליצור לעצמך משפחה חדשה.

 

****

כתבתי את הפוסט הארוך והמתיש הזה, לפני שלושה שבועות.

התלבטתי האם לפרסם אותו. בגלל שהוא ארוך (מאד!- וזה הזמן להודות לכל מי ששרדה עד הסוף) ובגלל שהוא אישי. מאד.

אבל שיחות שהיו לי מאז, באופן לא מקרי כמובן, בנושא, גרמו לי להבין שצריך לדבר על הדברים הללו. להגיד אותם בחוצות העיר. לא כדי להפחיד את היולדות הילדות החדשות, אלא כדי להכין. לספר שככה ואולי אחרת יכול להיות גם להן.

ומכל הקוראות (ואולי הקוראים) אני רוצה רק לבקש- אני מוסרת בידכם לפיד- היו נא השליחות .

ספרו,דברו,שתפו, חלקו את החוויות הפרטיות ואולי גם המעט כואבות שלכם, עם חברותיכם שעוד מעט יולדות או שזה עתה ילדו.

ספרו ביושר ובכאב את שחוויתן, בלי להוסיף 20% פיקנטריה ובלי להוריד 30% על התנהגות טובה.

בואו ונפרוץ את מעגל השתיקה הזה.

 

הילה 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

34 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל hila696 אלא אם צויין אחרת