00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

קלולס בפריז – פרק אחרון

היו לי תכניות לגבי הפוסט הזה, הפוסט האחרון של קלולס בפריז. לא קרה. לא שיש צורך לומר זאת, מן הסתם שמתם לב. למרות שקלולס כבר לא בפריז, המפעל החמוד הזה זקוק לסגירה. קצת בשבילכם, אני מקווה, והרבה בשבילי. וזה מה שקרה מאז למדתי לחבב את הצרפתים ונאלצתי להיפרד מהם.

 

 לפני שנה וחודש שבה משפחתנו לישראל. זנחנו את חיינו הרגועים והנוחים במזג האוויר האירופי, את דירתנו האהובה עם רצפת הפרקט האמיתי המשקיפה על הסן, את חברנו החדשים שנכנסו עמוק ללב, את הפיקניק בבולון עם הגבינות והבאגטים הטריים בראשון בבוקר, את הנוף העירוני היפה ביותר בעולם. יום אחד עוד חיינו בדירת הנופש הפריזאית ששכרנו לצורך המעבר, בסמוך לארמון האליזה, משכנם של סרקו וקרלה, ולמחרת פוף, ירדנו ממטוס הישר לתוך תנור הפיצה הענקי המשמש גם כארץ ישראל.

זה לא קרה מייד אבל בהחלט לא לקח יותר מידי זמן. בערך שבוע מיום שובנו ארצה הבחנתי בכך. קלולס והציוני, וילדיהם הזאטוט והחדש, חדלו מלהתקיים. לציוני כבר היתה עבודה חדשה. הזאטוט עמד להיכנס לגן טרום חובה וכבר מזמן היה ילד. החדש עבר את גיל שנה וחצי, ועמד לפנות את משבצת "החדש" למישהו חדש עוד יותר. וקלולס? בהריון, עם בעל עובד, ילד בגן ותינוק במשפחתון, קלולס נעלמה. ואף אחת לא באה להחליף אותה. 

נורא ככל שזה נשמע אני מודה: נמחקתי.  לצערי עלי להודות שאני אפשרתי לזה לקרות. היו לי את כל האפשרויות והסיבות ואני פשוט גלשתי עליהן בנוחות בלתי נעימה אל תוך הכלום. מאחר והייתי בחודש החמישי להריוני לא טרחתי לחפש עבודה, והבית והמשפחה השתלטו על כולי. במקביל לתהליך המהיר הזה של מחיקת כל שריד לישות העומדת בפני עצמה, נעלמה גם אישיותי הפריזאית, כלומר זו הנעימה, החייכנית והנינוחה, והוחלפה בקוטרית עייפה ועצבנית, דוברת צינית רהוטה.

ומכאן, רבותי, פשוט אין כמעט מה לספר. היתה זו אחת השנים הגרועות בתולדותי. יש לי קצת רגשות אשמה כשאני מודה בכך, מאחר ובסך הכל לא קרה שום דבר נורא בשנה זו. נהפוך הוא. נולד לי תינוק בריא ומקסים והילדים ה"גדולים" הסתגלו נפלא, הציוני (לשעבר) מאושר בעבודתו החדשה. מה עוד אפשר לצפות? כלום, כנראה, לו הייתי אשת פרברים טיפוסית שחיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

כיום, שנה אחרי, אני כבר יכולה להסביר לעצמי את השנה החולפת. בסופן של שלוש השנים היפות בחיי הייתי כנראה צריכה להתאבל על תקופה נהדרת שהסתיימה, להיפרד מגירסה של אני שמאוד חיבבתי, ולמצוא את עצמי מחדש. בתום שנה של חפירות, תרתי משמע, לא מצאתי. החלטתי להמציא את עצמי בעצמי ואני עדיין עובדת על כך. היום, לפחות, אני כבר שמחה שחזרנו מפריז לפני שנה ולא רק עכשיו, כי ככה רוב הנאחס מאחורי.

לא חזרתי לעיר מאז. לפני כחודש חלמתי שאני קמה בבוקר לחיי הקודמים, בביתי הקודם, יוצאת לעבודתי הקודמת, עושה החלפות במטרו, צועדת ברגל, קונה פאן או שוקולה, מעבירה כרטיס, אומרת בונז`ור ועושה קפה. הכל היה כל כך טבעי. כאילו אני עדיין עושה את המסלול הזה מידי בוקר. כשהתעוררתי בחדר שלא תאם את המקום שהייתי בו לקח לי כמה דקות להתאפס. אבל זה כבר היה בסדר.

רציתי ועדיין אני רוצה לבוא לבקר. אפילו כבר יש לי כרטיס, שנקנה כדי לעודד את רוחי באחד הימים הקשים. שארגיש שפריז מחכה לי.

אני עוד אגיע, אני עוד אחזור.

 

אני, רשימה חלקית: שלומית לפיד, אמא לדור (5.5), יערי (2.5) ולירון (8 חודשים) ואשתו של אמיר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת