00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלרדומה מחפשת אהבה

ראיון העבודה הראשון שלי!

הלכתי לישון בעשר בבוקר. כבר תקופה ארוכה שהלילות והימים שלי הפוכים. הולכת לישון כשכולם בבית קמים. מעדיפה לא לראות אף אחד, לחמוק מהלחות ומכל העמולה שמביאה איתה השמש. טיפוס של לילה.

בשלוש בצהריים אח שלי מעיר אותי בעצבים ודורש שאני אעוף לו מהחדר, כאילו שזאת אשמתי שהמיטה שלו יותר נוחה. בדרך מהחדר שלו למיטה של אחותי הנייד שלי מצלצל.

לא מכירה את המספר. לא רוצה לענות. שונאת טלפונים. אתמול בלילה שלחתי קורות חיים לאיזושהי מודעת דרושים שאח שלי מצא לי. אז אני עונה וזה באמת הם. אני מנסה לא להישמע כאילו הרגע התעוררתי (לא בטוח שיראו את זה בעין יפה) אבל לא ממש הולך לי.

הקול בצד השני מציג את עצמו ומסביר מעט על דרישות התפקיד. הוא שואל מה אני חושבת ואמרתי שנראה לי שיש לי את הכישורים הדרושים. אני מנסה להתאפק אבל משהו בתגובה שלי קצת חסר סבלנות, לא מבינה למה מעקבים את השינה שלי.

פתאום מתעוררת בי ההבנה שהנה - זה יכול להיות כרטיס היציאה שלי מהבית. נעשתי דרוכה ומרוכזת אך עם זאת משועשעת קלות. לא ברור לי למה אבל לקחתי את כל העניין מאוד בקלילות.
 
נאמר לי שמדובר בכתיבת תוכן והאם אני כותבת? כן, אני כותבת בלוגים (גם סוג של ניסיון, לא?) אבל לא יצא לי לקבל תשלום בתחום הזה. ובניית אתרים את יודעת? כן. את יכולה להפנות לאתר שבנית? לא ממש, אתה מבין, בדיוק סיימתי קורס וזה הכל בתיקיות אצלי במחשב. זה לא שבאמת העלתי אתר לאינטרנט, אבל לבנות אני יודעת.

ואז הגיע שאלה שממש לא ציפיתי לה – מהם דרישות השכר שלי?
נחנקתי. פשוט ככה. שלי יהיו דרישות שכר? פעם ראיתי סטיקום בטלוויזיה ובאיזשהו שלב צלם האופנה שם אומר שהוא היה מוכן לעבוד באותו מגזין גם אם היו משלמים לו בחול. זה בערך מה שעבר לי בראש באותו רגע ובמאמצים כבירים הצלחתי לא לפלוט החוצה.

מדובר בעבודה משרדית. כן, אותה עבודה אפורה ומשעממת שיושבים כל היום מול המחשב בלי חלונות ובלי אינטרקציה אנושית. פשוט נפלא. כמישהי שאצלה עבודה התקשרה תמיד לכאב פיזי – כי אם זה לא כואב אז כנראה אני לא עושה את זה נכון – עבודה בישיבה זה התקדמות אבוציונלית עצומה.

התחלתי לגמגם משהו על זה שעוד לא התקבלתי ואני לא יודעת לתת הערכה כספית, וכשזה יהיה רלוונטי לא תיהיה לי בעיה לבוא ולהתדיין עמם על גובה המשכורת. התנצלתי והקול אמר שזה בסדר, שגם זאת תשובה. ושוב חצי חיוך, כי למרות הסרבול הזה שלי לא הברחתי אותו, אז או שאין להם יותר מדי אופציות, או שאני לא כזאת הזויה כמו שאני מדמיינת.

שאלו אם אני יכולה לבוא לראיון. עניתי שכן, מתי? עוד חצי שעה. מה חצי שעה? (אז אני לא חוזרת לישון?..) בסוף קבענו לעוד שעה. הא סיפק מספר הסברים איפה המקום נמצא - אזור מסחרי, בניין גבוה, קומה 27 - ועדיין אין שלט. אמרתי שזה בסדר, שאני פשוט אצעק את השם שלו במסדרונות.

כשהשיחה הסתיימה אני הייתי במצב רוח מרומם. הם דיברו איתי ואני לא העמדתי פנים, הייתי אני עצמי, קצת שרוטה קצת מצחיקה ובכל זאת הזמינו אותי לראיון. וואו.

רצתי למקלחת, לבשתי מכנס ארוך (בקיץ!!) לשדר רשמיות וחולצה יפה. בזריזות העברתי תיק עבודות מקוצר לדיסק און קי. זאת אומרת, העברתי את התיקייה הלא נכונה וברגע האחרון שמתי לב לזה ותיקנתי את עצמי. ביקשתי מאחי שיקפיץ אותי והייתי בדרכי לראיון.

וידוי נאות - זה לא באמת ראיון העבודה הראשון שלי, פשוט רציתי כותרת שתמשוך את העין. הפעם הראשונה הייתה ברכבת מרכז כשהייתי בת 19 (!) בנוגע לעבודה בעגלת קפה. 2 דק` ראיון ותשעה חודשים משכורת מינימום. לא הייתה גאה ממני.

אז הגעתי. נראתי טוב, הרחתי נחמד והייתי בטוחה בעצמי. כל הסיטואציה נראתה לי הזויה, אבל זרמתי עם זה. מדובר בעסק קטן שמנוהל ע"י שני בחורים צעירים – האחד עו"ד והשני איש מחשבים. איש המחשבים, איתו גם ניהלתי את השיחה בנייד, קיבל את פני ולחץ את ידי. העו"ד הצטרף אליו. משרד קטן, משהו כמו שניים וחצי חדרים. חדש ישר מהשקית.

שאלו אם הסתדרתי למצוא את המקום ואיך הגעתי? אמרתי שאחי הקפיץ אותי. אבל את גרה קרוב? נכון, אבל לא התחשק לי להזיע. הציעו לי לשתות, ביקשתי מים. התיישבנו במשרד. איש המחשבים רמז לי להשתמש בתחתית לכוס.

הם הציגו את עצמם בכמה מילים וביקשו שאני אציג את עצמי. אז דיקלמתי – שלום, אני קלרדומה, למדתי ככה וככה שנים אמנות ובדיוק סיימתי ללמוד בניית אתרים ועכשיו לומדת פלאש. מעוניינת להשתלב בתחום.

אני לא זוכרת בדיוק את סדר השתלשלות העניינים, אז אני אספר בנקודות (רק קחו בחשבון שהרשתי לעצמי לשפץ מעט את התשובות, תוך שמירה על רוח הדברים):

למה החלטת ללמוד בניית אתרים?
מצאתי את עצמי יושבת יותר ויותר מול המחשב והחלטתי לשלב בין אמנות לאינטרנט.

אז ירדת מלימודי האמנות?
נמאס לי מעולם האמנות, לא מהאמנות עצמה. אשמח לשלב בין הראיה הויזואלית שלי לעולם הדיגיטלי.

 מה עשית בצבא?
השתמטתי.

למה?
אממ.. זה לא שהייתה לי איזושהי מודעות פוליטית באותה תקופה, פשוט הייתי צעירה וזה מאוד הפחיד אותי לעזוב את הבית, ונחרדתי מרעיון המקלחות המשותפות. הם החליפו בינהם מבטים אז אמרתי שאני לא כזאת מפונקת כמו שזה נשמע.

את מתחרטת?
לא. עכשיו כשיש לי קצת מודעות חברתית ופוליטית אני לא חושבת שהייתי מוצאת את המקום שלי שם. לא מסכימה שכל חוויה קשה ומחשלת היא בהכרח מומלצת והכרחית (הדוניסטית שכמותי). עוד חלופת מבטים ואני ישר מוסיפה שאין לי בעיה להביע חרטה אם זה יעזור לי לקבל את המשרה

את הולכת להפגין מול גדר ההפרדה (חצי בצחוק)?
לא, אני לא ממש טיפוס חברותי. ובגלל זה עבודה מול מחשב מתאימה לי בול. מינימום אינטרקציה אנושית.

את קוראת ספרים?
אני קוראת בלוגים (וגם זה לא יותר מדי, אבל הם לא יודעים את זה. האמת שאני בקושי קוראת ולא פעם קיוויתי שיכריזו עלי כדיסלקטית שלפחות יהיה לי תירוץ ביד - אבל לא דיסלקטית ולא נעליים. פשוט עצלנית)

איזה בלוג את קוראת?
הבנים על הבנים – סיפורים הומוארוטים. מאוד מוצלח

מה את רוצה ממקום העבודה שלך?
שיהיה מזגן.

כמה שעות את יכולה לעבוד?
כמה שצריך.

לכל אורך הראיון הם מסתכלים באתרים שבניתי ושואלים אותי כל מיני שאלות, אם אני עיצבתי ואיך בניתי. נראה לי שהם רצו לודא שבאמת יש לי מושג כלשהו. אז כן, אני עיצבתי ובניתי, ולמרות שהדגש הוא על העיצוב אין לי בעיה עם תכנות בסיסי ועדכון תכנים. (צריך להתחיל איפשהו)

אז אין לך בעיה לתכנת?
אין לי בעיה למרות שאני רוצה לשלב בין עיצוב לתכנות, תכנות לבד נראה לי תחום אפור מדי (מה אפור? משעמם תחת. אני לא רואה את עצמי כותבת שורות קוד כל היום. ממש לא)

שאלתי אותם למה הם משתמשים באקספלורר ולא בפיירפוקס?
אל תגידי פיירפוקס! אנחנו לא אוהבים פיירפוקס. את יודעת איזה אחוז משתמש בפיירפוקס?
אז יריתי - אחוז הולך וגדל!

הם ביקשו ממני לכתוב מאמר כדי לבחון את יכולת הניסוח שלי. ביקשו שאני אתזמן את עצמי כי זה לא אמור לקחת יותר משעה. שלחו הוראות למייל.

יש משהו שאת רוצה לשאול אותנו?
מה ההתרשמות שלכם ממני?
טוב, את זה נדון בינינו לבין עצמנו, אבל לא היינו מציעים לך לכתוב את המאמר אם לא הייתה התרשמות חיובית.

עוד שאלות?
לא.

אז חתמנו את הפגישה בלחיצת יד ואיחלתי להם בהצלחה.

בסה"כ אני יצאתי בתחושה ממש טובה משם, מעט אופורית. אני לא בטוחה שהם ידעו כל כך איך לעכל אותי. הם היו מאוד חביבים אבל לא זרמו עם רוח השטות שלי וניסו לשמור על אווירה מרוחקת מעט. לשמר יחסי כוחות. זה לא ממש הרתיע אותי. הייתי כנה, משוחררת (אולי יותר מדי) ובגדול מאוד חביבה. אבל לא בטוח שזה מה שהם מחפשים. אולי הם רוצים מישהו קודר ורציני יותר.

זה מוזר איך אחרי ראיון כזה, כשאתה נאלץ לתמצת את עצמך למספר מסויים של שאלות ותשובות, אתה מרגיש כאילו אין לך יותר מדי מה להציע לעולם. אני מרגישה את זה רק עכשיו כמה שעות אחרי הפגישה, כשההתרגשות כבר שכחה. אני באמת צריכה לקרוא יותר.

הגעתי הביתה וקיבלתי את המייל. הם הודו לי על הפגישה הנעימה. ייתכן והם נהנו? לקח לי שעה וחצי לכתוב את המאמר על נושא שאין לי שום מושג בו. כלום. לא שכתבתי את הזמנים – כתבתי שהייתה חריגה של חצי שעה ממסגרת הזמן שהוקצתה לי והבהרתי שלמרות שאין לי ידע נרחב בנושא (פוליסת ביטוח רכב מקיף) אני לומדת מהר ואם תנתן לי הזדמנות אני בטוחה שיראו שיפור משמעותי.

ועכשיו מחכים.

אז מה אתם אומרים? יש סיכוי שהתקבלתי?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלרדומה אלא אם צויין אחרת