00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג החדש של ע ל ו מ ה

"הקוד" שלי

כן, הצפה של ניו-אייג` יש לי לאחרונה.

בניגוד ל"המסע", את הספר "הקוד" אפילו לא קראתי. הפעם היחידה בה שמעתי על "הקוד" היתה איזה ערב יישובי שבו ניתנה מעין הרצאת הכרות. זה היה לפני כשבועיים.

בהזמנה היה כתוב:

הערב נוגע ביכולתנו להשפיע על האנשים היקרים לנו, ליצור צמיחה כלכלית, להביא לניסים ולתוצאות מדהימות בעזרת "טכנולוגיה" הנקראת "הקוד".
זוהי דרך המושתתת על הגיון אחר וחוקיות חדשה של ערבות הדדית.
נמצא קשר בין מצוקות יקירינו לבין המקום בו אנחנו נשארים באזורי הנוחות ולא מתפתחים.
נמצא שיש לנו אפשרות, על ידי פעולה יומית אחת קטנה, לחולל משהו
גדול.

רשמתי ביומן, בעיקר כי לאחרונה אני משתדלת יותר לצאת מהבית ולהתחבר. אבל אודה על האמת שגם פה הניו-אייג`יות גרמה לי לאיזה פיקפוק, וכיוון שהיום המסוים בו התקיימה הפגישה היה אצלי עמוס עוד יותר מהרגיל, התכוונתי בכלל לוותר. גם פה היה תפקיד לאותה חברה חדשה, זו שנתנה לי את ספר "המסע", שנראה שנשלחה לחיי כדי לקדם אותי כמה וכמה צעדים קדימה. היא שיכנעה אותי לבוא, ובאתי.

המפגש היה נעים, וההרצאה היתה מעניינת. מאחורי הקוד יש בסופו של דבר הגיון. המרצה, שעוסקת בהדרכה של סדנאות הקוד סיפרה מחוויותיה שלה, וגם ניסים של אנשים בהם טיפלה. היו סיפורים על ילדים עם בעיות קשב וריכוז קשות (נושא קרוב לליבי... כפול שניים...) שהפתיעו בגדול, על חברה עם קשיים משפחתיים שהתגהצו באופן מפתיע, על בחורות אנורקסיות שהתחילו לצאת מהמחלה, ועוד כל מיני סיפורים שבאמת היו מרגשים ומשמחים. גם המאמץ הנדרש הוא מינימלי, באמת רק חמש דקות של יציאה מסוימת מה-comfort zone, ואפשר לחולל ניסים בחיי האהובים לנו ובחיינו שלנו. המרצה נתנה דוגמאות, כמו למשל החלטה לפנות שולחן שתמיד עמוס דואר ותיקים ושאר ירקות ולהביאו, יום יום, למצב פנוי, עטוף מפה. או כמו משפט שיש לאמר בהתכוונות, או אפילו לכתוב במחברת, יום יום.

בסוף הערב נתנה המרצה הדגמה, על אחד המשתתפים שהתנדב לחלוק את התרגיל עם כולנו. היא הנחתה את המשתתף בשאלות (שאת התשובות לא היה חייב לחשוף מולנו) ולבסוף עזרה לו לבנות משפט שיהיה חלק מהפעולה היומית שלו. בזמן שהמשתתף ענה את התשובות שלו, עניתי אני במקביל את התשובות שלי, לעצמי. ובסוף הערב יצרתי לעצמי את המשפט שלי.

את "הקוד" אפשר להפעיל רק על אהובים. במעגל הראשון, הילדים שלנו. אם הם בסדר ולא זקוקים לעזרתנו, המעגל השני הוא בן/בת הזוג. אם גם הוא/היא בסדר, במעגל השלישי נמצאים חברים קרובים. אני ידעתי שאפעיל את הקוד על ילד הבר-מצווה שלי. החכם, הרגיש, הסובל מבעיות קשב וריכוז, המתקשה בחברה, העסוק מן הסתם יותר מדי בקשיי הבית (למרות ניסיונותיי הכנים למסך אותו).

המרצה ביקשה מהמשתתף "להעמיד את המושא אל מול עיניו" ולמנות את האסוציאציות הרגשיות העולות בו בעקבות הקושי. במוחי עלו רגשות של רחמים, תסכול, הזדהות, ובעיקר אשמה. מבין כל הרגשות העולים, התבקש המשתתף לבחור את זה שהכי משמעותי לו. אני בחרתי באשמה.

בשלב הזה הונחה המשתתף להניח את המושא "בצד" ולהתחיל לחשוב על עצמו – האם הרגש הזה צץ גם במקומות אחרים בחייו? בעצם, יותר משאנחנו הולכים לפתור את הקושי של המושא, אנחנו הולכים להתמודד עם קשיינו שלנו, שמהדהדים עם המושא, ובכך יש לנו סיכוי לשחרר אותו ממשהו, ולשחרר גם את עצמנו באותו זמן.

תוך כדי ניתוח הופעת הרגש גם במקומות אחרים בחיי המשתתף, ניסחה המרצה משפט ועיבדה אותו בעזרת המשתתף, עד שהמשפט הניח את דעתו. "מעכשיו, בכל יום, רצוי בבוקר", הנחתה המרצה, "עצום את עיניך, העלה את המושא למולך, חייך אליו בהתכוונות, ואז אמור את המשפט, או אפילו כתוב אותו במחברת".

אני בהחלט חשה אשמה גדולה על מצבו של ילד הבר-מצווה שלי. אין לי ספק שכמה שאני משתדלת, נסיבות חיינו והקשיים שלי מחלחלים אליו. בטיפול המשפחתי כבר לפני שנה וקצת עלינו על העובדה ש"אני לא מאפשרת לו לכעוס", ולמדתי, לאט לאט, לאפשר לו להביע את הכעס שלו. אבל זו עדיין עובדה שהוא משובלל ומדוכא, ואין לי ספק (גם אם אני מגזימה) שזה בגללי...

אבל גם כשהנחתי את הילד "בצד", האשמה צצה לה בכל פינה בחיי. היא עלתה בטיפול המשפחתי (זה שאני הולכת אליו לבד) ממש בשבועות האחרונים.

למשל... עסקנו בעובדה שלא הנחתי לילדיי להביע כעס, באופן בו אני מתמודדת עם הכעס שלי (אחד הרגשות שאין לי שום קושי לחשוף, ולא למסך...). גילינו שכשקורה משהו (ילד שופך כוס מיץ על השולחן, אנחנו לחוצים לצאת ומתעכבים מכל מיני סיבות, וכו`), אני תמיד מאשימה – תמיד מזהה אשם (אחד הילדים...) ומטיפה לו מוסר על אחריותו לתוצאה (בצעקות, כמובן). כשניתחנו את ההשלכות של דפוס התנהגות זה, ניסינו להבין מה זה עושה לילדים. תוצאה אפשרית שהציג המטפל, היא שהילדים יפסיקו להתייחס למה שאני אומרת. אבל זה לא קורה. תוצאה אפשרית אחרת, היא שהילדים ייחסו חשיבות יתר למה שאני אומרת. גם זה לא קורה באופן פתולוגי. התוצאה שזיהינו היא שגם הילדים למדו את דפוס ההתנהגות הזה, וגם הם (ובעיקר בן השבע) מיד מאשימים...
ע"מ להפסיק את הדפוס המשפחתי, אני צריכה להפסיק אותו אצלי.

או למשל... עסקנו בעובדה שאני נמצאת בבידוד חברתי מסוים. אמנם יש לי כמה וכמה חברות טובות, אבל אני בכל זאת לא לגמרי משתייכת לקהילה בה אני חיה. חלק גדול מזה הוא הביקורתיות שלי, והרצון שלי להימנע מקשרים שלא מוצאים חן בעיני. אבל בניתוח מעמיק הבנתי שיש לזה גם סיבה נוספת – האחריות שאני חשה כלפי חברתי שעובדת כמטפלת במערכת החינוך היישובית[1]. אנשים ביישוב לא אוהבים להתחשב בזכויות המטפלות, או להתייחס אליהן כאל בני אדם... ופעם אחר פעם יוצא שאני זו שמעירה, שנלחמת על זכותן, שמראה לאנשים שהם לא בסדר. באותו נדר ("לא להיות כמו אמא שלי", מהרשומה הקודמת) נדרתי "לא להציל את העולם", אבל גם כשאני עושה את זה "בקטנה", עם חברה שתחושת האחריות שלי עליה לא מניחה לי, התוצאה היא שאני מבודדת.

או למשל... עסקנו בעובדה שאין לי בן זוג. כבר שבע שנים עברו מאז המשבר ואני עדיין, ותמיד, לבד. אפילו נרשמתי לפני כמה חודשים לאתר פו"פ, אבל מעבר לבחילה הכללית שתקפה אותי כל פעם שנכנסתי לשם, ומעבר לקשר מסוים שנמשך טלפונית שבוע-שבועיים, לא הצלחתי להתקדם, והפסקתי.

לאחרונה גם הלבד הזה תורם רבות לרגשות האשמה שלי כלפי ילד הבר-מצווה שלי. המטפל המשפחתי הראה לי כמה חשוב לי להדהד עם מישהו, כמה חשוב לי קשר, כמה חשוב שיהיה לי "פרטנר". ובהיעדר כזה פרטנר, טוען המטפל, וכיוון שגם חברתית אני מבודדת, אני הופכת את בני הבכור לפרטנר שלי. קשה לי מאד להסכים עם האבחנה הזו, אני במודעות מאד גדולה כדי שזה לא יקרה (הנדר...) אז אם הוא צודק, אני מרגישה אשמה ענקית.

חלק גדול מהבעיה הוא הקושי שלי לדחות מועמדים – להגיד להם שאני לא מעוניינת. קשה לי כל-כך "למלא אותם תקווה ואז לדחות אותם", שאני נמנעת מראש מלמלא אותם תקווה. בספר "גירושין והשפעתם על ילדים בבגרותם" זיהיתי את עצמי עם אחד הטיפוסים (מס` 5, נדמה לי, אבל זה היה לפני שבע שנים, אז יכול להיות שאני טועה). זו היתה בחורה בת 25 שבילדותה נאלצה לקחת את תפקיד ההורה אל מול שני הוריה שהתפרקו, כל אחד לחוד, בעקבות גירושין. בראיון המתועד סיפרה הבחורה שהיא עומדת להתחתן, וכשהמראיינת שאלה על הבחור, היא סיפרה שהיא גרה איתו, שהוא מאד אוהב אותה, שהוא רוצה להתחתן. המראיינת שאלה אם היא אוהבת אותו, והבחורה הודתה שלא מאד, אבל "איך אני יכולה להגיד לא לבחור הנהדר הזה, שאוהב אותי". אוי, כמה מוכר. סיפור חיי. כבר התחתנתי כך, עם בחור נהדר באמת, שאהב אותי, שלא הצלחתי להגיד לו לא. שפגעתי בו בעוצמה הרבה יותר חזקה 12 שנים אח"כ, אבל שאפילו היום אני לא מצליחה להפסיק להרגיש עליו אחריות, שלא לדבר על אשמה (ורק היותו בחו"ל שיחרר אותי קצת ממנה). לא רוצה להסתבך שוב ולא להצליח להגיד לא, מתוך רגשות אשמה על הפגיעה שבדחייה.

המטפל אמר לי שאילו היינו מחליטים לטפל בנושא, היה נותן לי תרגיל, לצאת לעשרה בליינד-דייטס, ובסוף הערב להגיד להם שאני לא מעוניינת להמשיך להיפגש אתם. כשסיפרתי את הרעיון לחברתי, במשרד, אמר השותף שלי למשרד, בזעזוע "איזו אכזריות! זה בטח נוגד את אמנת ז`נבה". כן, זו גם ההרגשה שלי...

קושי אחר שתיארתי למטפל שלי, הוא האהבה שעדיין מקננת בליבי. כן, אני יודעת שהאיש שאני אוהבת חזר לביתו; וכן, אני מאמינה שלעולם לא יעזוב אותו, למרות אהבתו אליי. אבל בראש הרומנטי שלי, הסוף הטוב של הסיפור כולל איחוד בינינו, ואם (אם אם אם) הוא יבוא, מתישהו, אקבל אותו בזרועות פתוחות. ואם אהיה באותו זמן בתוך קשר עם מישהו? "זה יהיה מאד לא הוגן כלפי המישהו הזה", הסברתי למטפל. "אה, אז את מקריבה את עצמך כדי לא לפגוע במישהו הזה", הוא ענה לי "מאד חכם". אני מניחה שהוא צודק, אבל אני באמת מרגישה שזה יהיה לא הוגן.

ואז שאל המטפל, למה אני לא מניחה את הקושי הזה בפני האיש שאני אוהבת. למה אני סוחבת אותו אתי. וגם פה, חלק מההסבר היה שאני... מגנה עליו...

אז המשפט שניסחתי לי, שכבר שבועיים אני כותבת יום-יום, שמוביל, כנראה, למפל הצעדים קדימה עליהם אני מדווחת פה, הוא:

רגשות האשם שלי ותחושת האחריות שלי על רגשותיהם של אחרים, מותירים אותי בודדה ומבודדת.
אם אצליח להשתחרר מהם, גם <ילד ב-המצווה שלי> יוכל להשתחרר.
בכלל, אשמה משחקת תפקיד גדול מדי בחיי.



[1] זו שקוראי הותיקים מכירים בכינוי "המטפלת המופלאה"

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ע ל ו מ ה אלא אם צויין אחרת