00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

כך השתחררתי מדעות קדומות ולמדתי לחבב את הצרפתים

 

אחרי שכבר כמעט סיימתי לכתוב, מתישהו בין אחת לשתיים וחצי לפנות בוקר, פסיכולוגית הבית מספקת תובנה. מדובר בתובנת צ`ט, כלומר תובנה שבאה במשפט קצר כי היא התעצלה להקליד משהו יותר ארוך. ככזאת, היא כמובן יכולה להתפרש לכל מיני כיוונים, מה שעושה מפסיכולוגית הבית אשת מקצוע מצוינת, כיוון שהוא מאפשר לה להיות תמיד צודקת.  התובנה הולידה מסקנה, כולה שלי, שעכשיו, לקראת פרידה, הצרפתים נראים לי נחמדים יותר. מאחר ואני משערת שגם לו היו יודעים שאני עוזבת, לכל היותר היו מכוונים אותי ליציאה, ובוודאי שלא משנים ממנהגם הכללי, נותר לי להסיק אחת מהשתיים: או שזאת בעיה שלי, שהסימפטומים שלה הם נטייה להקשות על עצמי את הפרידה ועל כן למצוא את הצדדים החיובים באשר הם. או שיש כל מיני צרפתים, ובחשיפה ממושכת חלק מהם באמת מתגלה כסימפטי.

לומר שכל הצרפתים סימפטיים יהיה כמו לתאר את כל הישראלים כחמים ומסבירי פנים, טענה שאמפירית ודאי תוכח כשגויה. אבל לומר שכל הצרפתים הם בלתי נחמדים? זה כמו להכריז שכל הישראלים הם ערסים, כלומר חלק יסכימו לחלוטין והשאר יסייגו איזה אחוזון מהאוכלוסייה.

במהלך השנתיים הראשונות שלי, בהינתן העובדה שעבדתי עם ישראלים ואפסנתי את בני בחינוך היהודי, עיקר המגעים שלי עם צרפתים בלתי יהודים היו עם זרים מוחלטים. נותני שירות, שאפילו כיום אחרי המסקנה החדשה אני מוכנה להודות שרובם בלתי שירותיים, מתקשים להצטייר כנחמדים כשהם מעניקים חווית שירות שלילית. עם זאת, מאז השתכללה הצרפתית שלי (לכדי יכולת לשוחח בנושאים שאינם קשורים לטיפול בילדי או לקניות) יצא לי כבר להחליף כמה משפטים ידידותיים עם כמה נותני שירותים, שדווקא היו ממש סימפטיים, על אף אזלת ידם המקצועית.

עיקר המהפך התפיסתי שלי התרחש בשנה האחרונה, בעקבות חשיפתי למערכת החינוך הצרפתית, עובדיה, תלמידיה והוריהם.  להפתעתי, גיליתי הרבה טיפוסים שיכולתי לפגוש גם בגינה ציבורית בהוד השרון, ולא רק בגינת ז`אן דה גריסאק. אפילו כאלה שהציוני ואני תייגנו מראש כ"טיפוס", התגלו כהרבה פחות טיפוסיים ממה שחשבנו, או בקיצור הרבה יותר דומים לנו. למשל הזוג לקלרק, הוריו של אנטואן מהגן, או אורליה אמא של קורנטן (ועוד כמה ילדים עם שמות מוזרים). אנטואן לקלרק והזאטוט הישראלי שלנו חולקים את אותו תאריך לידה ובמפתיע גם מראה חיצוני, מאפייני התנהגות ומלתחה די דומה. את וירז`יני לקלרק הכרתי בגן, באיחור, למרות שהילדים התחברו כבר בתחילת השנה. אחרי כמה נסיעות משותפות במטרו יכולתי לראות את הקווים המקבילים בין חייהם הנוכחיים של הלקלרקים כאן לבין חיינו לשעבר בישראל. הסתבר לי שהמכנה המשותף שלנו רחב מאוד, וכולל הרבה תפיסות וחוויות דומות לגבי גידול ילדים, עבודה, קריירה, מגורים וכדומה החומרים שמייצרים מכנה משותף עם זרים. גם בעלה של וירז`יני התגלה כחביב ואף משעשע. אחרי שביום גשם הוברחו לביתנו באופן בלתי מתוכנן שני ילדי לקלרק ואמם (מה שגרם להם להיות מופתעים מהספונטאניות וככל הנראה גם מתכולת המזווה שלנו), הוזמנו לביקור גומלין בביתם, או כפי שהם ניסחו את זה: "אפריטיף". מזל שיודעי דבר באירוח צרפתי טיפוסי הכינו אותנו מראש לא לבוא רעבים. הכיבוד כלל 4 קעריות: כדורי מלון, עגבניות שרי, כדורי מלפפון וקוביות גבינה, בליווי יין רוזה. בשלב מתקדם של הערב הצטרף מגשון של בורקסונים, שארבעה ילדים נטולי ארוחת ערב (שניים מהם של המארחים) שאבו תוך דקות. זהו. ובכן, מסתבר שאירוח צרפתי טיפוסי הוא משהו שבהחלט קיים ואף ניתן להגדרה ולתיאור כ"ההיפך הקיצוני מאירוח ישראלי טיפוסי".

אם וירז`יני הוגדרה כצרפתיה קרייריסטית טיפוסית, אורליה הוגדרה ע"י הציוני כצרפתיה קתולית טיפוסית, על שום ריבוי הילדים המחונכים והמגוהצים שלה (שלושה וחצי,  כלומר יהיו לה ארבעה כשלגדול ימלאו 5 שנים). כטיפוס היא בדיוק ההיפך מוירז`יני, ואם וירז`יני מגדלת ילד ישראלי יחסית, אורליה מגדלת שלושה ילדים צרפתים טיפוסיים. כל השלושה, אותם אני פוגשת כמעט מידי יום בגינה, מטופחים, מנומסים ונעימים. בעיני אורליה היא גיבורה יותר מכל אמא עובדת, כיוון שהיא מגדלת בעצמה וללא עזרה את השלושה, כששניים נמצאים איתה בבית כל היום והשלישי הולך לגן עד השעה 11:30 בבוקר, אז הוא נאסף כדי לאכול צהרים בבית כי ככה הוא מעדיף. וכמו שציינתי, מדובר בילדים הכי מחונכים ומסודרים שפגשתי, ויתכן שאף בצרפת כולה, זאת למרות שלא נתקלתי מעולם בשום סוג של הפעלת משמעת נוקשה. להיפך, יחסית לילדים צרפתים אחרים מותר להם הרבה. למשל ממתקים. אורליה יורדת לגינה עם סניף של סופרמרקט והילדים אוכלים מה, מתי וכמה שבא להם, למרות ששעת הממתקים הרשמית בצרפת מסתיימת בחמש. היא אפילו התלוצצה איתי, חצי ברצינות, שמדובר בשיטה להחזיק את התינוק בן השנה בסביבה, כי כל עוד יש אוכל הוא נשאר קרוב והיא לא צריכה לרדוף אחריו בגינה ("לפעמים אני מונעת ממנו ארוחת צהריים" אמרה והוסיפה "אני צוחקת" כי מי יודע אולי עוד אקח אותה ברצינות). חוץ מהאוכל, היא גם מגיעה עם עגלת תאומים, שני קורקינטים, 3 ילדים וארבע חולצות לבנות, ולמרות הקורקינטים, ארגז חול ומשחקי כדור על הדשא, כל החולצות חוזרות במצב תקין. אצלנו, לשם השוואה, יכול בסקוויט פתי-בר יבש שנאכל בצידה השני של הגינה ע"י ילד זר להשחית ללא תקנה את חולצתו הלא בהירה של הזאטוט. לכו תבינו.

ולא רק הילדים בגן וההורים שלהם התגלו כנחמדים. גם הצוות המקצועי טיפס מעל ומעבר לכל ציפיותיי. בתחילה, האמת, הציפיות האלה לא היו מהגבוהות. היו שמועות על טיפוסים של גננות ומטפלות צרפתיות, שהושמעו ע"י ישראלים שמעדיפים לרשום את ילדיהם לגנים יהודיים, שם מקבלים יחס חם, כמו בארץ. ואכן, שנתיים נהנינו בגן היהודי ממש כמו בישראל –  יחס חם עם הרבה רעש ובלגאן, עד שאיכות חיינו תבעה מאיתנו להכניס את הזאטוט לגן מול הבית. עשינו זאת רק אחרי שוידאנו, כמובן, שההכאה נאסרה במערכת החינוך הצרפתית לחלוטין כמו גם כל סוגי הענישה הבלתי קונבנציונאלית שעלו בשמועות. ובכן, בתום שנה עם שני ילדים במערכת החינוך העירונית הצרפתית, אנחנו חושבים שהחינוך היהודי בצרפת צריך לשאוף להיות יותר כמו החינוך העירוני, ואני בהחלט לא מדברת רק על תוכן. בעצם, גם בשביל ישראל זו יכולה להיות שאיפה נאה.

קחו לדוגמא את מיקאל, הגנן של הזאטוט. הלוואי שאפשר היה לקחת אותו. שום גננת שהכרנו קודם לא הכינה אותנו למיקאל, טיפוס ייחודי לפי כל קנה מידה, שלא עונה על שום טיפוס מוכר של גננת, וחבל. שילוב מקסים בין חום אנושי וסבלנות אין סופית ליכולת לחנך ולהקנות ידע, שילוב שהפך אותו נערץ גם על ידי הילדים וגם על ידי הוריהם. עוד יש לו למיקאל חוש הומור, ויכולת לצחוק על עצמו (צריך לראות אותו מחופש לפיירו ורוד כדי להאמין) וללמד את הילדים קצת לצחוק על עצמם, דבר מאוד משמעותי בגיל 4, בו אם השם שלך מתחרז עם ברווז אתה עשוי להעדיף שלא להגיע יותר לגן לעולם. גנן לא טיפוסי, אבל מושלם. גם הפרידה שערכו לו ההורים בסוף השנה היתה לא טיפוסית. כל ההורים של כל התלמידים טרחו להגיע, כולם נתנו סכום כסף לא מבוטל למתנה ואיחרו בבוקר לעבודה כדי להיות שם ולהיפרד ומחו דמעות. למעט אמא אחת ישראלית ואחת ברזילאית כולם היו צרפתים טיפוסיים כנראה.

גם החדש לא קופח וזכה למטפלת צרפתייה לא טיפוסית (או שכן?) במשפחתון העירוני הטיפוסי שלו. מיותר לציין שעם הסטיגמות שהגענו מצוידים בהם, ספק אם היינו בוחרים בדידייה לטפל בתינוק הענוג שלנו. לשמחתנו, הדעות המטופשות שלנו התנפצו בפרצופנו. ולא רק בעניין דידייה. 5 מטפלות יש במשפחתון של החדש על 17 תינוקות, ומאחר וכולן מקסימות, חמות ונעימות (ונוסף על כך עברו הכשרה קפדנית לטיפול בתינוקות) לא נותר לי אלא לשקול מחדש את טיפוס המטפלת הצרפתייה שהוגדר לי פעם. בתחילת הדרך הסבירה לנו המנהלת איך מתנהל המקום: לכל ילד יש את הקצב שלו, ההרגלים שלו, ההעדפות שלו, השעות שלו והם עושים את המקסימום כדי לספק את הצרכים האלה. נשמע מאוד לא צרפתי וגם די בלתי אפשרי אבל ככה בדיוק זה עובד. ואיכשהו, למרות שכל ילד אוכל, ישן ומשחק בשעות שלו מדובר בתינוקיה הרגועה ביותר שנתקלתי בה. אף פעם לא שמעתי הרמת קול, אף פעם לא ראיתי תגובה חסרת סבלנות, או ילד בוכה שלא זכה ליחס. אף פעם לא הוחזר לי ילד מוזנח, עם חיתול שלא הוחלף בזמן או עם חום שלא טופל. וודאי שמעולם לא ראיתי אף אחת מהמטפלות כשהיא עסוקה בענייניה האישיים.

ואלה הצרפתים, שנהגתי לחשוב עליהם פעם שהם מגדלים את הילדים שלהם בתוך משבצת עם קווים ישרים ופינות חדות. יותר ויותר אני מגלה שזאת אני, ובכלל לא הם. אני זאת שיש לה בראש מגירות מסודרות עם מדבקה.
כיום, האבחנה המדויקת ביותר שאני מוכנה לנפק בעניין הצרפתים היא שהצרפתי המצוי גר בצרפת. אפילו העובדה שהוא אוכל באגט כבר מוטלת בספק. כל מה שיש חוץ מזה זה אוסף של טיפוסים צרפתיים, שככל שהם יותר "טיפוס" הם פחות נפוצים. תשכחו מהטיפוס הצרפתי עם השפם, למשל. הוא כל כך נדיר שבפעם היחידה שנתקלתי בו הייתי בעיקר נרגשת מעצם העובדה שיש לי מצלמה ביד, להנציח את הוד
טיפוסיותו. את טיפוס הצרפתייה, זאת עם התסרוקת הגבוהה ושמלה מהודרת ועקבים, על האופניים בדרך לסידורים בעירייה, עדיין לא הצלחתי ללכוד בעדשה.

טוב, נו, יש לי עוד 10 ימים. אולי יהיה לנו מזל.

מחר, אגב, אורזים לנו את הבית ואת המחשב. תבינו לבד.

 

פינת הגאון

החדש סוף סוף אומר משהו. בבליל האקראי שיוצא מפיו ללא הרף אמנם נשמעות פה ושם מילים מוכרות, או דברים שמזכירים מילים מוכרות, אבל הפעם זה מובהק: החדש אומר אורוואר. הוא אומר את זה די הרבה - כשמישהו הולך לשירותים, למטבח להביא כוס מים, או קם להביא כרית מהספה השניה. מההתלהבות, הוא גם נוהג לעשות סיבובי דאווין עם הבימבה תוך שהוא מפזר את ברכת הפרידה לכל עבר. הכי נחמד לראות אותו מלווה איזה אורח לדלת, מגיש את האורוואר שלו בלווי נפנוף יד חינני, חיוך שובה לב וגומה בלחי ימין, ואז טורק את הדלת בעצמה. גאון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת