00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלולס בפריז

התמזגות עולמות

 

מאז שחזרנו מחופשת הקיץ שלנו, המודעות לכך שזו השנה האחרונה בפריז לא מרפה. פשוט ממאנת להתיישב באיזו פינה קטנה בירכתי התודעה ולהניח לי ליהנות בשקט. כמעט בכל יום, כמעט בכל מקום, מחכה איזה אחרון ומנופף לי לשלום. אני מנופפת בחזרה ומקווה שאולי בכל זאת אפגוש את אחיו, אחרון חביב, לסט של ניקורי לחיים.

 

מהשנה האחרונה נשארו כבר רק קצת יותר מארבעה חודשים אחרונים. הצער הופך להשלמה ובתוכו מתחילות ללבלב להן כמה נקודות של ציפייה. על כל כמה אחרונים בפריז אני מאתרת איזה בקרוב ישראלי. זה התחיל בביקור האחרון של סבתא פאני, שפתאום הפיחה בי חשק שלילדים שלי יהיה כל יום סבתא (או מינימום פעמיים בשבוע פלוס שני סופי שבוע מלאים בשנה). ממש התרגשתי מעצמי. למרות שאני מתגעגעת לאייס ארומה, ובעיקר לחברה שמוגשת עם השוקולד ליד האייס, התרגלתי להסתפק בטארט טאטן, ובחברה עם קרם פרש. אבל סבתא? את זה אי אפשר להשיג פה בערך 350 יום בשנה. חברתי המפריזה (היא דווקא רצתה שאנקוב בשמה, אבל פה כולם בכיסוי), שהיא גם פסיכולוגית הבית שלי, טוענת שהעובדה שאני מוצאת דברים חיוביים בחזרה ארצה מעידה על בריאות נפשית ואני מאמצת בחום את האבחנה. אני מזכירה לעצמי שאני בריאה נפשית בכל פעם שאני מוציאה את עצמי לאיזה בילוי מפוקפק בחסות משטרת השנה האחרונה שלי. אני פשוט מרגישה כאילו טור ארוך של אחרונים עומד מולי ואני צריכה לראות את כולם, לזכור את רובם ולנצור כמה מתוכם. למרבה האבסורד, ככל שאני מתקדמת לאורך הטור אני מגלה שהוא הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי. את האחרונים האחרונים אני כנראה כבר לא אראה.


אחד מאלה שדווקא לא נספרו אצלי ברשימת האחרונים, אלא בבקרובים, זו ההצגה של מיץ פטל בצרפתית, או בנוסח המקורי המקומי סירופ דה גרנדין. עכשיו לפני שכל מיני יודעי דבר יקומו עלי בעקבות התרגום הבעייתי (גרנדין זה רימונים, אבל הוא משמש כאן כמיץ פטל, ולא צריך את המילה סירופ) – לא אני תרגמתי, אני רק מדווחת. ההצגה, שגם על המונח הזה אני מוכנה להתווכח, התקיימה בדוכן הישראלי בסלון הספרים. אחרי כל מיני תלאות התארגנות מהצד הישראלי, ודילמות ישיבה קשות מצד הזאטוט התחיל משהו, שכלל שני שחקנים שהקריאו את הסיפור בצרפתית מדפים שאחזו בידיהם, ו"התחפשו" לאריה / שפן / ג`ירפה ע"י הנפת יד בגבהים שונים מעל אוזן ימין. סייעו להם שלושה מתנדבים מהקהל בתפקידי המפתח של עץ, שיח ובית. תלבושות? נאדה. מוזיקה? גורנישט. הצגה? יותר שעת סיפור בקניון, רק בלי השקיות מפוקס קידס אח"כ. הזאטוט, שכמובן מכיר מיץ פטל וכמובן מבין צרפתית, לא קבל על ערכי ההפקה ואפילו ישב מעונג ומחויך כולו. התלכדות העולמות שלו, כינתה זאת המפריזה בתפקידה כפסיכולוגית הבית (כן, שוב היא, בשורה מאחורינו עם בתה הענוגה).
אם זה לא היה מביך בגילי הצעיר יחסית להשתמש במילה הזאת, כנראה הייתי צועקת בינגו. התמזגות עולמות. פתאום הבנתי כמה מהדברים המוזרים (יחסית אלי, כמובן) שעשיתי אני בימים האחרונים, כמו ללכת
לערב תרבותי* בהשתתפות אתגר קרת (שאת ספריו לא צלחתי) וקרן אן (שלא שרה אלא רק מקריאה מספריו של ההוא שלא צלחתי). או כמו נוכחותי בטקס שנערך לכבודו של שמעון פרס בשער הניצחון. נוכחותי אולי לא מפתיעה כשלעצמה, אלמלא העובדה שחירפתי את נפשי על מנת להיות שם, כאילו אחרת היו זורקים אותי מפריז. נודע לי על קיום הטקס בדיוק חצי שעה לפני שהייתי אמורה כבר להיות שם, וזאת כשיש לי דרך של חצי שעה ואני לפני מקלחת, בטרנינג, עם קפה מוכן שיכולתי למכור באיביי חדש באריזה מקורית. אל תשאלו איך (כי הציוני עוד יחשוב שאני מסוגלת לשחזר את ההישג) אבל תוך חצי שעה הייתי מקולחת, מלובשת ומתנשפת קלות בתחנת המטרו אטואל, שמתחת לשער הניצחון, מנסה לצאת לרחוב, אל המעבר התת קרקעי שמוביל מהשאנז-אליזה לשער הניצחון. אז הסתבר שכל היציאות חסומות לרגל האירוע, מלבד אחת, הרחוקה ביותר. מאחר וכבר עשיתי את הבלתי אפשרי מבחינתי והגעתי בזמן לא עלה בדעתי לוותר. רצתי, על עקבים (לא סטילטו, אבל מבחינתי גם 5 סנטימטר זה עקב מכובד), בתוך נחיל אדם צפוף במנהרה קלסטרופובית ארוכה עד אין סופית שכל יציאותיה חסומות, דוחפת ומתנצלת, לעבר האור שבקצה המנהרה. כשיצאתי לבסוף החוצה, כבר מתנשפת מאוד,  גיליתי שעדיין מחכה לי כברת דרך, ועכשיו עלי לרוץ שוב, הפעם מבחוץ, אל המעבר התת קרקעי. אחרי שגמרתי להקיף את האטואל בריצה מהירה הגעתי סוף סוף ליעדי, מזיעה וצמאה ועל סף מצוקה נשימתית. עכשיו כמובן חיכיתי עם כולם חצי שעה לתחילתו של הטקס. היה שווה את המאמץ? קצת מאוחר מידי להרהר בכך. כנראה שבאותו הרגע זה היה מאוד חשוב לי, ואז לא ממש שאלתי את עצמי למה. ובכל אופן, הצרפתים יודעים לארגן טקסים רשמיים, ככה שהם מצידם לפחות נתנו לי תמורה הולמת. מתחת לקשת השער עמדו ותיקי הצבא, גברים ונשים קשישים במדיהם המפוארים עטורי המדליות ואחזו דגלי ענק של הרפובליקה. החבורה הותיקה הזאת, שעבורם ההשתתפות בטקס היא כבוד ולא חובה, עמדו במקומם במשך כשעתיים בלי לקטר, לצחקק ולרכל. בקדמת השער, מימין, עמדה התזמורת, במדים מצויצים וכובעים שבראשם מברשת לבנה (מתאימה במיוחד לניקוי המצילתיים). משמאל עמדו נושאי הנשק, באותם מדים מצויצים וכובעים שבראשם אותה המברשת באדום. התנועה באטואל הופסקה זמן רב לפני תחילת הטקס, וכשהשיירה הגיעה, ממש לפני תחילת ההמנון, היה רגע חד פעמי -  שניה של דממה בכיכר הכי סואנת בפריז. ואז נוגן ההמנון הישראלי. הצרפתים, מלבד אלה שניגנו, עמדו לאות כבוד. הישראלים קיטרו, צחקקו וצילמו.

התמזגות העולמות? אני ישראלית שחיה בצרפת לתקופה מוגבלת, כך שמבחינתי יש הרבה יותר נקודות של מעברי גבול בין תרבותיים מאשר מיזוגים מסוג זה, ואין ספק שיש משהו מושך בסינרגיה הזאת, הרבה מעבר לחומרים שמרכיבים אותה. ישראל הקטנה מייצאת את מרכולתה אל מעבר לים, שם היא נהנית לא רק מאתנחתא נעימה ממלחמת הקיום המתמשכת, אלא גם מהארומה הקוסמופוליטית המתלווה למבטא זר. אחרי שבועיים שדגלי ישראל קישטו לי את הדרך לעבודה, בסלון הספרים דוכן הכבוד היה של ישראל ועכשיו גם נפתח שבוע הסרטים הישראלי בפריז, ישראל הקטנה כבר כל כך קרובה, וממרחק כזה היא גם כבר לא כל כך קטנה.

 

* זוהי הפניה לבלוג של המפריזה, שתארה את המאורע בצורה מצויינת, ולמרות שהיא ממליצה משם לכאן לא מצאתי שזאת סיבה מספקת שלא להמליץ עליה גם.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלולס בפריז אלא אם צויין אחרת