00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים האחרונים שלי

החיים האחרונים שלי

19/03/2008
החיים האחרונים שלי התחילו ב 29.7. עד אז הייתי רק עייפה, מאוד עייפה, ומדי פעם כשכתבתי עלי, כתבתי על "ההתאיינות" שלי, המעבר שלי לאין, מתוך הבנה שאני נשאבת לאיזו עייפות גדולה ממני, שאת תכליתה לא הבנתי. יום לפני כן התחלתי לחשוד בפעם הראשונה באופן מודע, שמשהו אולי באמת לא בסדר. "הברונכיט הזו תגמר בבית חולים", אמרתי ליפתח, והוא בידענות אמר "אמא, זו לא ברונכיט, אלו הסיגריות שלך". לזר גמור אמרתי שאם אחגוג את יום הולדתי ה50 אראה בזה נס. נזכרתי וחשבתי על העייפות השואבת של אבי, לקראת סוף חייו.

אבל ביום ראשון קמתי נחושה באופן כלשהו לעשות את ההכרחי למרות הכאב בצוואר ובחזה , למרות קוצר הנשימה ולמרות העייפות. מחלות הרי עוברות מעצמן, הגוף מנצח אותן בסופו של דבר. ידעתי שבאותו היום אני חייבת למצוא דירה להשכרה בכל מחיר. הרי בעוד יומיים עלי לפנות את דירתי, ואם לא אתפשר נישאר אני וילדי ברחוב. ביקשתי מהגרוש שלי לפני כן לאפסן אצלו את הציוד במקרה ולא אמצא דירה, אבל זו הייתה האופציה הגרועה בעיני. רק שלפני הדירה הייתי חייבת ללכת לדואר, להוציא כסף.

אני אלך ברגל, חשבתי לי. קצת פעילות פיזית לא תזיק לי, קילומטר, אולי טיפה יותר, לא באמת מאמץ גדול. התחלתי בהליכה, ומצאתי את עצמי חסרת אויר בערך כל מאתיים מטר. נעצרתי, ישבתי, פעם בתחנת אוטובוס, פעם על גדר נמוכה של בית, פעם בגן שעשועים, מסדרת את נשימתי, ואז כמתוך הכרח מוציאה סיגריה ומעשנת אותה, למרות הכול, פעולת הנשימה האקטיבית שלי. הגעתי לדואר לאחר מאמץ פיזי ונפשי גדול למדי, שוב נחתי, ובסיימי את ענייני שם החלטתי לחזור באוטובוס וללכת לנוח. המושג "בית חולים" עלה שוב ושוב ביני לביני. איך הזנחתי את הברונכיט הזו ונתתי לה להשתלט על גופי וחיי.
 
ירדתי מהאוטובוס והרגשתי את ליבי הולם בפראות, החלטתי להיכנס למרפאה שמול הבית שלי. אולי אבדוק את לחץ הדם, אולי הוא גבוה מתמיד. אבל בעיקר אנוח. נכנסתי לחדרה של שרה האחות. היא מיד בחנה אותי בעינה המקצועית. "ענת, שום לחץ דם, את נכנסת מיד לרופאה. את צריכה בית חולים" קבעה בפסקנות. התווכחתי מעט בקול רפה, אך הייתי עייפה מכדי להתעקש, ועייפה מדי לעלות לקומה השלישית, שם גרתי. הרופאה קיבלה אותי מיד, ללא תור, בדקה את נשימתי מלפנים ומאחור, ואמרה שזו לא ברונכיט. היא שאלה על הכאב בצוואר, על הנפיחות בחלק העליון של הגוף, שאלה מתי התחילה, בדקה את הסימנים הכחולים, עדות לשטפי הדם הפנימיים, שהיו בכל חלקי העליון, פנים, צוואר, חזה, אמרה שהיא חושבת שיש לי סתימה בווריד העליון הראשי, קראה לרופא קולגה, שבא ובדק ושאל את אותן השאלות , ובלי להסגיר יותר מדי אמרה שהיא נותנת לי הפניה דחופה לחדר מיון, ושעלי להגיע לשם מיד. "לא אחר כך ולא מחר!" אמרה בטון נוזף ובדאגה, לאור היכרותה המוקדמת איתי. "ועד שאת מתארגנת, בלי קפה ובלי סיגריות". "בטח", חשבתי לעצמי. ניסיתי לברר אם הסתימה בווריד היא פנימית או חיצונית, ונעניתי בכך שאת זה בדיוק יבדקו בבית החולים. לימים הבנתי שהיא כבר שיערה מה חוסם את הווריד.

עליתי לבית, התאוששתי דקות ארוכות, מסדירה את הנשימה, שתיתי קפה והכנתי תיק עם מעט בגדים. סידרתי קצת את הבית, והתקשרתי לאימא שלי ולאחותי. אינני זוכרת מה אמרתי להן, שתיהן הבינו מיד שהעניין רציני. אולי זו הייתה ההפניה הדחופה למיון. ביקשתי מנעמה שתברר מה אומר הסינדרום הזה בדרך כלל, ודיברתי עם שלומית, שהתקשרה, שלומית שתמיד מרגישה אותי ויודעת מרחוק כשקורה משהו. אחרי התלבטות קצרה הזמנתי מונית שתיקח אותי לבית החולים. לא לחכות לאיש, ולא תחבורה ציבורית. הייתי עייפה מדי. המונית הגיעה ואחרי פרידה קצרה משני בני, להם אמרתי שאני מתאשפזת לבדיקות, נסעתי לבית החולים.

סוף הבוקר האחרון בחיי הקודמים
 או הבוקר הראשון של חיי האחרונים.

נכנסתי לחדר מיון בשתיים בצהריים, מניחה שמחכות לי שעות המתנה רבות, כיאה לחדרי מיון, אימא שלי ואחותי הגיעו לירושלים דקה אחרי, כך שהתנחמתי שההמתנה לא תהיה משמימה מדי בחברתן. מיד שלחו אותי לחכות על מיטה, ולהפתעתי ניגשה אלי אחות בתוך כדקה, לקחה "סימנים", עוד מושג שלמדתי בהמשך להכיר היטב- חום, חמצן, לחץ דם ודופק, ועוד יותר להפתעתי, מיד הגיעה רופאה צעירה, שניסתה ללא הצלחה לחבר לי מחט לאינפוזיה, תוך כדי מישוש ובדיקה של חלקי העליון. משהו במהירות שבה נבדקתי עורר מיד את חשדי. כל כך מהר, כל כך ביעילות. קיבלתי מסיכת חמצן, וכיסא גלגלים הופיע עם סניטר. "את תעשי עכשיו רנטגן", אמרה הרופאה, "אבל קודם מנהל המשמרת רוצה לראות אותך"
דר` ללקין הגיע, חייכן וטוב מזג. בדיוק האיש שהייתי צריכה ברגעים הקשים ההם. הוא בדק אותי שוב, אחז בידי, הסתכל בעיני ובקול מלא כאב שאל אותי "למה חיכית עד עכשיו?! למה לא הלכת קודם למרפאה?!". דר` ללקין שלח אותי לרנטגן והתקשר לשם כדי שלא אמתין בתור. אימי ואחותי ואני החלפנו מבטים. הדאגה והיעילות הפכו ליותר ויותר מאיימים. למזלנו הכול תורגם לציניות והומור, הנשק שהפך למושיעינו. לאחר הצילום הוחזרתי בידי הסניטר למיון, ולאחר המתנה לא ארוכה ניגש אלי דר` ללקין. "יש ממצא, לא משהו קטן, שחוסם את הוריד, כנראה שהוא שם לא מעט זמן, בריאה הימנית". ניסינו לברר אם גוש, אם הוא נראה סרטני. "נעשה קודם " c.t , אמר, ודאג שייקחו אותי גם לשם. באופן מוזר הרגשתי הקלה לרגע שלא באתי לבית החולים סתם. הרי גם בפני הרופאה התנצלתי שוב ושוב שבאמת כואב לי ושאין לי אויר. גם ה c.t. התבצע במהירות וביעילות ודר` ללקין בא ואמר בעדינות שיש כנראה משהו, גוש, בריאה, וכנראה גם בצוואר, בבלוטת המגן. הוא שלח אותי לאשפוז במחלקת ריאות, לשם הגעתי בעזרת אימי ואחותי.

נשלחתי לחדר מס 5. בכניסה לחדר ברכה אותי אחת החולות, אישה מבוגרת מאוד, ואמרה בקול מלא שמחה "בשעה טובה! בשעה טובה!" צחקנו. יופי של קבלת פנים למאורע כל כך משמח.
כמה דקות אחרי כן הופיעה רופאה צעירה, ניגשה אלי ואמרה: " יש לך גוש גדול בריאה הימנית, כנראה סרטני, ומספר גושים בבלוטת המגן. מחר נעשה לך ביופסיה מהריאה ואז נדע אם זה אכן סרטני, ואם כן איזה סרטן זה, בלוטות או ריאות" "מה משמעות התוצאות?", שאלתי, "אם זה ריאות זה סופני, ואם זה בלוטות אז יש מעט סיכוי להחלמה".
ככה, כל כך פשוט.
ב 12 בצהריים, בהגיעי למרפאה הייתי עם "ברונכיט שהסתבכה". ב 4 היה לי סרטן.

המשכו של היום זכור לי במעורפל ובחדות כאחת. אינני זוכרת את סדר הדברים, נעמה ושלומית היו, אימא שלי ואחותי נסעו בערב לביתי בנתניה. עשיתי היכרות עם מנהל המחלקה, איש חם, רציני, ובעל חוש הומור, שדלתו וליבו היו פתוחים בפני בכל עת, ועשיתי גם היכרות, שהפכה למשמעותית ביותר, עם הדשא של בית החולים, התקשרתי לניר, שהספיק להגיד לי "לפחות הברונכיט נעלמה", לפני שהשתתק לגמרי ונעלם בתוך עצמו, ועשיתי היכרות עם חיי הלילה של בית החולים.
בחצות, אחרי שנואשתי מלהירדם ירדתי למטה ומצאתי מקום לא הרחק מחבורת גברים. "הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאדם באמצע החיים" שמעתי אחד מהם נואם "זה לגלות פתאום שיש לך סוכר גבוה, כל החיים שלך משתנים ככה, בשנייה". ישבתי ושמעתי, הדמעות לא הפסיקו לזלוג.

למחרת התחילה שיגרה מסוימת. בבוקר עשיתי ביופסיה מהריאה. התשובה תהיה ודאית רק בעוד כשבוע, אלא אם כן היא תהיה חד משמעית. הבדיקה כאבה לי מאוד, מצאתי את עצמי צורחת מכאב בשתי הדקירות לריאה, והבנתי לראשונה כמה עלבון יש בכאב, וכמה אפשר להיעלב מהגוף שלך עצמך, זה שחשבת שאתה מכיר. כל כך הרבה שנים לקח לי להתחיל לאהוב את הגוף הזה, ודווקא עכשיו. העלבון היה כפול, העלבון מהמחלה, והעלבון הנורא מהכאב. שכבתי על מיטת הבדיקה, כאב החדירה הנוראי עבר אבל המשכתי לדמוע.

היום עבר עם אימא שלי ואחותי, עם חברים, ועם הטלפונים שהמשכתי לעשות, מודיעה לאנשים, לחלקם בזהירות ולחלקם קצת פחות, שאני חולה בסרטן. לבני אמרתי שאני עדיין לא בסדר, ואשאר בבית החולים לבדיקות.
בערב הגיעה קבוצה גדולה של מבקרים. חלקם קרובים וחלקם פחות, ומישהי אחת שממש לא אהבתי, ולראשונה הרגשתי שזה גם סוג של "שואו". ישבנו שעות בדשא, אנשים שמכירים שנים רבות ואנשים שנפגשים לראשונה, האווירה הייתה מקאברית לחלוטין, שפעתי בדיחות שקיבלו פתאום משמעות אחרת "אני כבר אנוח בקבר" בפולנית מדוברת, ועוד ועוד. היה מצחיק, הזמן עבר מהר, לא הפסקתי לדבר, כאילו המחלה והסטרואידים הרבים שהתחלתי לקבל שיחררו את מעט הרסן שעוד חייתי איתו. בחצות עליתי למחלקה מלאת אדרנלין. היה ברור שלא אירדם. ניגשתי לדלפק האחיות וביקשתי כדור שינה. "איזה כדור את רגילה לקחת?" שאלה הרופאה. "מעולם לא לקחתי ואני לא רגילה, אבל אני גם לא רגילה שיש לי סרטן". קיבלתי כדור שינה וחיכיתי שעתיים עד שנרדמתי. אינני יודעת אם נרדמתי לבסוף מהכדור או שהתעייפתי מלחכות להשפעתו.
 
יום שלישי הגיע, ה31.7. שכבתי נים לא נים במיטה, יודעת שאימא שלי ואחותי לא יגיעו היום, הן יהיו עסוקות כל היום ביחד עם שני בני בלארוז את הדירה שלי ובשליחת תכולתה לגרוש שלי. זהו, נותרתי בלי בית. בשעה די מוקדמת, עוד לפני שעת ביקור רופאים, נכנס לחדרי רופא מהמחלקה ועימו רופאה נוספת. היא פתחה בדיבור נמרץ : "שלום, אני האונקולוגית, יש תוצאות לבדיקת הביופסיה. זה בוודאות סרטן ריאות, הרופא ימסור לך את שאר הפרטים", אמרה ויצאה.
הרופא, איש צעיר, זז בחוסר נוחיות ניכר לעין, נמנע מכל קשר עין עימי. "אני מבינה שאני אמות מזה, זה נכון?" שאלתי, "כן" הוא ענה, עדיין לא מביט לעברי. "באיזה שלב זה?" "בשלב המתקדם ביותר" הוא ענה. "כמה זמן להערכתך יש לי לחיות?" שאלתי בתקיפות. "אי אפשר לדעת בדיוק, אבל, אה, אה, לא יותר משנתיים". "כמה זמן חיים בדרך כלל במצבי?" שאלתי שוב. הרופא החל להעביר את משקלו מרגל לרגל, מחכך יד ביד ולראשונה הרים את ראשו והסתכל לכיווני. "תראי, אני לא ממש רגיל שחולים שואלים אותי ככה", אמר בקול נמוך. "כמה" שאלתי שוב. "אני חושב שלא יותר מכמה חודשים" הייתה התשובה.
התחלתי לבכות. אין לי מושג איך הגיע לידי חיתול. חיתול בד. "אני ארד לבכות. יש לי על מה, נכון?", שאלתי ויצאתי מהמיטה. הרופא נשאר נבוך בחדר, יצאתי שטופת דמעות לכיוון המעלית, כשחיתול הבד בידי. ברגע שנסגרו דלתות המעלית התחלתי לדמם. כמויות עצומות של דם התחילו לזרום מאפי ומפי. הרי הווריד היה עדיין סתום ולחץ גדול היה על כל חלקי העליון. הבשורה גרמה להתפוצצות כלי הדם והמעלית התמלאה בשלולית דם גדולה. מעט האנשים שהיו במעלית נרתעו לאחור. ניסיתי בעזרת החיתול לעצור מעט את זרימת הדם אך החיתול נספג בשניות. יצאתי מהמעלית כשכולי, תוך פחות מדקה ספוגת דם וממשיכה לבכות ולדמם. בדרך החוצה ראיתי ליד מכונת הקפה את דר` ללקין מהמיון. הוא ראה אותי ופנה אלי- "תעלי למעלה שיעצרו את הדימום!" ביקש דרש התחנן. "דר` ללקין, אני לא אמות מזה, תוצאות הביופסיה הגיעו, אני חייבת קפה ושכחתי את הכסף, תזמין אותי לקפה". לקחתי את הקפה, מודה לו ויצאתי לרחבת הדשא.
התיישבתי על אדנית רכבת באחת הערוגות, בוכה, שותה קפה, ומדממת, שלולית הדם מקיפה אותי. הפסקתי לבכות, סיימתי לאט לאט את הקפה, הדימום פסק. ישבתי אדומה לגמרי ובהיתי בשלולית הדם. ו
אז קרה הדבר. ברגע של חדות מדהימה.
עליתי למחלקה, הוצאתי את בגדי מהתיק ונכנסתי למקלחת. הורדתי את בגדי בית החולים המגואלים בדם ושטפתי את עצמי במים חמים שעה ארוכה. המילה שלמוות עלתה, זאת שיש בה השלמה ושלווה ומוות. סיימתי לשטוף את הדם וריח המוות, התלבשתי בבגדי, התאפרתי, חיפשתי את העגילים שאיתם באתי לבית החולים, וכך, לבושה בבגדי, מתוכשטת ומאופרת ירדתי למטה.

הבנתי שני דברים ברורים באותו הרגע. אני אחיה כמו שצריך עד שיגיע זמני למות, ובתוך המצב הזה אני אחליט מתי למות. אלו שני הדברים החזקים ביותר שהיו באותו היום. ההחלטה לשלוט בחיי ובמותי גם במצב החדש, בחיים האחרונים שלי.
הידיעה שאני אמות וההשלמה עם זה היו מידיים.

לא עברו רגעים רבים עד שסיכמתי לעצמי את המצב: סיימתי את המסע שלי בעולם הזה, קיבלתי במתנה זמן להיפרד, אני שמחה שאני אמות כשאני אוהבת את עצמי, אני שמחה שאני אישה ואני חיה בשלום עם הנשיות שלי, אני שמחה שאני פנויה ולא נשואה יותר לאיש שלא אהבתי, אני יודעת שגם אם לא היו לי חיים קלים או טובים במובן הפשוט של המילה, הרי היו לי חיים מרתקים ומשמעותיים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל anatma אלא אם צויין אחרת