00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיים שכאלה

הוא נשאר בן עשרים..

נפגשנו לראשונה בבקום, הוא בהחלט לא בלט בן אלפי המתגייסים באותו יום גיוס חורפי בשנת 1989,
יצא שישבנו אחד ליד השני על אותו הספסל, בתור לקצין המיון, אותו קצין שיחרוץ את גורלנו, לפחות לשלוש השנים הקרובות,
אני הגעתי לצבא מורעל, באותם ימים הייתי בכושר שיא, לפני הצבא התאמנתי הרבה, ורציתי להגיע ליחידה הכי קרבית, "לתרום כמה שיותר".
הוא ישב וקרא ספר, בחור שקט, נמוך צנום וממושקף, מרוכז בדפי הספר שבידו,
מה אתה קורא? נסיתי לשבור את הקרח, הוא חייך אלי וענה, "כל החיים לפניו" של אמיל אזאר, למדתי אותו לבגרות בספרות, אמרתי לו, שמח שסוף סוף, יש לי עם מי לדבר קצת, להעביר את המתח והשיעמום, גם אני הוא ענה לי, אני כבר קורא אותו בפעם השלישית, אוהב אתו מאוד, לא נמאס ממנו..
נעים מאוד, אמרתי, אני אבי מירושלים, נעים מאוד הוא ענה לי וחייך, ארז, וגם אני ירושלמי, איזה עולם קטן, אמרנו שנינו, כמעט יחד..
לאן אתה רוצה להגיע? שאלתי אותו, לאן שישלחו, הוא ענה, ואתה? אני רוצה ליחידה קרבית, עניתי.
הפקידה יצאה וקראה בשמו, טוב, היה נעים אבי, אולי עוד נפגש..
כן, עניתי לו, שיהיה לך בהצלחה.
לאחר כמה דקות, קראו גם לי לקצין המיון, קיבלתי את מבוקשי, אני הולך לגולני.
יצאתי החוצה, והצטרפתי לחברה, המיועדים לגולני, ארז היה בניהם..
ישבנו יחד באוטובוס, שהוביל אותנו לטירונות, דיברנו כל הנסיעה עד לבסיס הטירונים, מכאן והלאה, נקשרה לה חברות אמת, בין שני אנשים שהכירו רק לפני כמה שעות..חברות שהיא לעיתים הרבה יותר ממשפחה.
היינו יחד באותה מחלקה, ישננו באותו האוהל מיטה ליד מיטה, סבלנו יחד במסעות ובאימונים הקשים, עברנו יחד את הטירטורים האכזרים של המכ"ים, ניחמנו זה את זה ברגעים קשים של שבירה, יצאנו יחד הבייתה בסופי שבוע, וחזרנו חזרה לבסיס בימי ראשון המדכאים.
כך עברה לה הטירונות הקשה, הגענו יחד לפלוגה, שמחנו להיות חלק מחטיבת גולני, נשאנו בגאווה את הכומתה החומה..
לאחר כמה חודשים, יצאנו יחד לקורס מפקדים, ויחד חזרנו לפלוגה בתור סמלים,
הגדוד תפס קו בלבנון, עבודה קשה סביב השעון, שמירות, מארבים, פצמרים שנופלים בלי סוף, משמעת מים, האספקה מגיעה בשיירות, אוכל מים, פעמים בשבוע בדר"כ, אם יש התראות, אין שיירה, זה אומר גם שאין אספקה, אין מים, אין יציאות הביתה..
לאחר עשרים ושמונה יום בלבנון, קיבלנו סוף סוף אישור, המ"פ הגיע, ואמר, תארגנו את המחלקה, בעוד שעה אתם יוצאים, היינו כ"כ מאושרים, סוף סוף, ארבעה ימים של חופשה, סוף סוף נראה את הבית, המשפחה, החברה..
יצאנו לדרך בארבעה רכבים, ארז היה ברכב הראשון, אני עם עוד ארבעה חיילים בשני, ביצענו את התרגולות לפני יציאה, אחד החיילים קרא את תפילת הדרך, ויצאנו לדרכנו, הנשק טעון, העיניים מסתכלות, מנסות לגלות כל תנועה חשודה, הנוף מסביב מדהים, כל ההרים מסביבנו מכוסים בשלג, הקור עז חודר לעצמות, אבל בתוך הלב חם, המחשבות נודדות להן, כבר חודש שלא ראיתי את החברה..
אני כבר מדמיין את החיבוק, והנשיקה..
פיצוץ עז מעיר אותי מהחלום, אני רואה מולי את הרכב הראשון עף באויר, ונוחת אחרי שתי שניות על האדמה, עולה כולו באש, ברגע הראשון הלם דממה, שניה אחרי משהו צועק, נתקלנו, כולם מתעשטים, ומבצעים תרגולת התקלות, אנחנו רצים לרכב הראשון, לנסות ולחלץ את החיילים, אבל מלבד הרעש של הברזנט העולה באש, ישנה דממה מעיקה,
אנחנו משתלטים על האש בעזרת המטפים, ולעיננו ניגלת התמונה המחרידה,
ארבעה חיילים פזורים להם, חלקם עדין נושמים, החובש רץ מאחד לשני, אני רץ איתו, ואז אני רואה אותו מולי, קטן וצנום, מוטל דומם, שותק, לא זז, המדים שלו ספוגים בדם, אני מביט בו, וכבר יודע, אבל בכל זאת עדין מקווה, מה איתו? אני צועק לחובש, הוא מסתכל בי, ומנענע את ראשו משמאל לימין....
לפעמים, סתם כך באמצע היום, אני נזכר בו, אני רואה אותו יושב לו על הספסל בבקום, מחזיק את הספר "כל החיים לפניו" ביד, ומחייך את החיוך הכובש שלו, חיוך של בחור שנשאר בן עשרים..
 
 
 
 
      

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

21 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל laniavi אלא אם צויין אחרת