00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרק ראשון

הבטחתי לספר לך הכל / ורד מוסנזון

"אני לא רוצה שתשפוט אותי, כי זה חסר טעם, ואני גם לא מחכה לאישור שלך, שאין לי ספק שלא אקבל. אם תרצה, תוכל לרחם עליי או לכעוס, ואולי תרגיש מרומה ונבגד. מה שתבחר לעשות עם המידע הזה הוא כבר עניין שלך, לא שלי, נסיך יקר..."

"הבטחתי לספר לך הכול" היא הבטחה אותה מממשת, לאורך לילה שלם, אשה בסוף שנות השלושים שלה, לנסיך שחצה את דרכה ועירבל את חייה ללא הכר. זהו ספר על אשה, שבמשך לילה אחד מגלה הכול.

 פרק ראשון
 
השמש שוקעת עכשיו מול המרפסת הלבנה שלי. אני רואה איך המים הכהים נוגסים בה ברעבתנות. עוד כמה דקות והשמש הזאת, הכל-כך בטוחה בעצמה, תיעלם, וכל מה שיישאר ממנה יהיו רק זכרונות של אור, וגם הם ייעלמו תוך זמן קצר, ואז יגיע לילה והחושך ישחרר שוב הכול לחופשי.
אני רוצה לקיים מה שהבטחתי לך בלילה ההוא, על המרפסת הזאת, ולספר הכול.
לספר לך על כל מה שהיה וקצת גם על מה שיהיה. אני עומדת לכתוב לך היום, או יותר נכון הלילה, את כל מה שלא העזתי לספר לך אפילו כשדיברתי, ואני לא חושבת שדיברתי יותר מדי ברגעים שבהם היינו יחד. אני יודעת מתי אתה מעדיף שלא אדבר, כי יש לך מין עווית כזאת קטנטנה בגבות. בכלל, תמיד הרגשתי שגברים מעדיפים נשים שותקות, וכל-כך השתדלתי שתעדיף אותי.
היום אני רוצה לדבר, רוצה לקיים מה שהבטחתי. לא רק לך. גם לי. אני רוצה שיישאר משהו מוחשי, כתוב, מכל מה שקרה ואולי גם מעט על העתיד לקרות.
אני לא רוצה שתשפוט, כי זה חסר טעם ואני גם לא מחכה לאישור שלך, שאין לי ספק שלא אקבל. אם תרצה תוכל לרחם עלי או לכעוס, ואולי תרגיש מרומה ונבגד.
מה שתעשה עם המידע הזה הוא כבר עניין שלך, כמו שהצורך לכתוב הכול הוא העניין שלי, נסיך יקר.
אתה זוכר שאמרת לי באחת הפעמים הראשונות שדיברנו, עוד לפני שראית אותי, שמה שמרתק אותך זו התחושה שאני כל הזמן מסתירה, ושאלת אותי מתי אתן לך לראות הכול.
לא עניתי לשאלה שלך, רק בהיתי במחשב וחייכתי, ואתה נשענת לאחור על הכיסא שלך, רחוק ממני, וכתבת לי מה שידעת שרציתי לשמוע: איזה בן-אדם מיוחד ויוצא דופן אני, עם רגישות ויופי פנימי ויכולת הבעה, וכמה שמגיע לאישה כמוני להיות מאושרת וכמה אתה מחכה לרגע בו אהיה מוכנה לפגוש אותך.
השמש נבלעה סופית בים, בין עציצי הגרניום הלבנים שבמרפסת שלי. שרידי האור מתחילים להתפוגג ובתקופה הזאת שלי כל יום קובע. עוד מעט יישארו מהיום הזה, כמו מכל אלה שקדמו לו, רק מילים וזיכרונות ובסוף גם הם ייעלמו ולילה יעטוף את הים ואת המרפסת הלבנה ואותי עם עציצי הגרניום הלבנים שלי. אני לא אקום מהכיסא הזה עד שהכול יהיה כתוב, גם אם זה ייקח כל הלילה, עד שהשמש הזאת, הנעלמת, תחזור ותעלה. אני חייבת את זה לך ואני חייבת את זה לי ואני חייבת את זה גם לאמת. לראות הכול בלי הנחות. בלי ספקולציות. רק מה שבאמת קרה. ויקרה. לא לשכוח שום פרט.
בחלון יש אור של אחרי שקיעה. עוד מעט ישתלט על שאריות היום לילה של תחילת קיץ. העיר נוהמת. האורות דולקים, השמים צבוּעים באפור עמוק. למטה ברחוב אנשים הולכים לקפה או לקניות, ילדים צועקים, סירנה מתקרבת של אמבולנס או משטרה.
אולי בכלל לא תקרא את מה שאכתוב. זה לא משנה. מבחינתי, אני חייבת לספר לך הכול. הרבה שקרים שאתה לא יכול אפילו לנחש עומדים בינינו ואמת שעוד תראה אור. אני רוצה לצטט לך קטע משיר של דליה רביקוביץ` שחוזר וצף לי במחשבות בשבועות האחרונים. פעם, לפני שהכול התערבל, היינו שולחים אחד לשני שירים. אני חושבת שאחרי שתקרא את מה שעוד לא כתבתי תבין למה בחרתי בשיר הזה.

בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת
ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים,
ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים
וניסו לאחות את שברי ביד מאומנת.

ואחר כך שבתי להיות בובה מתוקנת
וכל מנהגי היה שקול וצייתני,
אולם אז כבר הייתי בובה מסוג שני...

אני רוצה לחזור אל הפעם הראשונה בה שיקרתי לך.
זוכר, בלילה הראשון, שסיפרתי לך שאני נסיכה בודדה ויתומה ואמרת לי שתעשה כל דבר כדי לחלץ נסיכה ענוגה שכמותי מבדידותי... אני מחייכת כשאני נזכרת במילים שלך, ואני לא מרבה לחייך בימים אלה.
אני לא נסיכה, כמו שכבר גילית, ואני גם לא באמת יתומה, כמו שסיפרתי לך בהתחלה ולא טרחתי לתקן. להיות יתום זה אומר שאבא שלך ואמא שלך מתים. ואבא שלי באמת מת שבועיים אחרי שהתחתנתי, אבל אמא שלי...
אתה בטח לא מבין מה זה קשור אליך ואל מה שרציתי לספר לך. אתה הוא זה שאמרת לי שהכול קשור והכול משפיע. ואני רוצה שתדע הכול.
אמא שלי, כך סיפרו לי, היתה אישה בלתי צפויה. כשהיא הגיעה לארץ היא לא הצליחה להתרגל לחום ולשפה ולאבא שלי ולאחי ואלי ויצרה לה מין עולם שנראה לכולם מוזר ושגיוני. מישהו אמר לי פעם שכמה שהיא היתה יפה ככה היא היתה מטורפת ואבא שלי, מסכן שכמותו, התאהב בה בלי לדעת לְמה הוא נכנס. אני לא זוכרת הרבה וגם אין את מי לשאול. אבא שלי לא היה מוכן לדבר על השנים ההן.
אני זוכרת את המתח בבית כשהיא היתה מתחילה לצעוק ולהשתולל, "לעשות בושות" כמו שאבא שלי היה אומר. זה היה הכי גרוע בשבילו, כשעושים בושות. אני אפילו קצת שמחה שהוא לא כאן עכשיו כי מה שעשיתי בתקופה האחרונה היה הורג אותו. אני חושבת שהכוונה ב"עושה בושות" היתה שהיא ניהלה קשרים עם גברים זרים. עם יותר מאחד. אנשים פחדו ממנה. מההתפרצויות שלה. מנסיונות ההתאבדות החוזרים שלה, מהתקפי האלימות. גם אני פחדתי.
אמא שלי היתה אשה יפה מאוד. כולם אמרו ככה. בכל פעם שהיו אומרים לי שאני יפה כמוה הייתי רואה את הדאגה בעיניים של אבא שלי, בדרך המלוכסנת הזאת שבה הוא היה מסתכל עלי. אני זוכרת את הלילה ההוא, שבו היא עמדה בחלון והורידה את הבגדים שלה וצעקה וזרקה דברים ותפסה אותי והאנשים עמדו למטה והצביעו ואחי הגדול הכניס אותי לחדר שלנו ונעל את הדלת.
הייתי קטנה באותו לילה וסגרו אותי כמו בובה בארון ואחי הגדול לא הרשה לי לצאת אפילו שבכיתי וככה רק את הקולות של האמבולנס ואת האורות האדומים שעושים סיבובים על הקירות אני זוכרת מהלילה ההוא, שבו אמא שלי קפצה מקומה רביעית ולקחו אותה לבית-חולים והיא מעולם לא חזרה.
היו על זה הרבה לחישות מסביבי אבל עד שגדלתי כבר שכחו מזה ובבית החדש שאליו עברנו אף אחד לא יכול אפילו לנחש. אני חושבת שהשכנים שיערו שאמא שלי מתה וריחמו על אבא שלי שצריך לגדל לבד את הילדים. אחר-כך אח שלי נסע לאמריקה לטיול וגם הוא לא חזר והבנתי שכל מי שקרוב אלי ונוסע כנראה לא חוזר.
אחרי שאמא שלי הלכה ולא חזרה, אבא שלי גידל אותנו. הוא לא דיבר הרבה אבל עשה כמיטב יכולתו. היה אוכל חם בבית והוא היה עוזר בשיעורים והוא לא הביא הביתה אף אחת.
אבא שלי שמח שהתחתנתי ויהיה מי שידאג לי. הוא תמיד הסתיר ממני דברים לא נעימים ואם הוא היה יכול להסתיר ממני את העובדה שהוא מת, הוא בטח היה עושה את זה. כשהייתי שואלת אותו על אמא שלי הוא היה אומר שהיא חולה כרונית ולא בהכרה, ואין סיכוי שהיא תבריא. הוא היה מסתכל עלי כאילו הוא מחפש משהו, אולי הוא פחד שבגלל הדמיון שלי אליה גם אני אעשה בושות, שגם אני גם לא אדע איפה אני נמצאת וארצה לקפוץ מקומה רביעית עירומה לרחוב.
כשהייתי ילדה וכשהייתי מתרגשת, אבא שלי היה אומר לי להירגע, כאילו ההתרגשות שלי יכולה להפעיל מטען חומר נפץ שיהרוס את הבית. הוא חשב שאני צעירה מדי לכל דבר. גם לפגוש את אמא שלי. הוא אמר שזה לא יהיה בריא בשבילי לבקר אותה במוסד ששם הוא השאיר אותה. רק פעם אחת, כבר הייתי נערה, הוא לקח אותי בשבת לבקר אותה.
אני זוכרת מהביקור הזה משהו עמום של דשאים וערוגות עם פרחים. אמא שלי היתה קהת חושים ולא זכרה מי אני ומילמלה משהו כמה פעמים והתחילה לבכות ואז לקחו אותי משם. אחרי הביקור ההוא היו לי סיוטים ואבא שלי החליט לא לחזור על זה שוב.

אני לא סיפרתי לך דבר מכל זה. לא רק לך לא סיפרתי. לכולם. אמרתי שאמא שלי מתה. וגם אם התוצאה בפועל אולי דומה, זו לא היתה בדיוק אמת צרופה.
אחר-כך עברנו לבית החדש ואף אחד לא ידע את הסוד של המשפחה הקטנטנה שלנו. לכל משפחה קטנה, אני חושבת, יש איזה סוד. זה היה כאילו מעולם לא היתה לי אמא למרות שלפני שהייתי נרדמת בלילה הייתי חושבת עליה וזוכרת כמה יפה היא היתה ושאמרו שאנחנו דומות.
היה חשוב לי לספר לך את זה.
אני רוצה לספר לך עוד כמה דברים עלי, לפני שאנחנו ניגשים לטפל בעכשיו הזה, המונח לפני על השולחן. לא סיפרתי לך הרבה עלי, כשהיינו יחד.
אני רוצה לספר לך עלי, על הקשרים שהיו לי לפני שפגשתי אותך. כל מה שמעולם לא שאלת ואני לא התנדבתי לספר.
אני זוכרת שהבנים רצו להיות חברים שלי והייתי רגילה לזה שהם מתאהבים בי כי נחשבתי יפה וזה היה קל ולכן זה גם לא היה כל-כך חשוב.
אני חושבת שלא ממש התאהבתי עד אחרי הצבא. לפני זה, זה היה משחקים חסרי משמעות. הייתי נהנית מהנואשות שבה גברים היו מסתכלים עלי ומהשקיקה שלהם לגעת בי. לפעמים הייתי נותנת למישהו שהתמיד בחיזורים לגעת בי, גם כי זה היה נעים ובעיקר כדי להרגיש כמה רוצים אותי.
מי כמוך יודע כמה זה מסוכן, להיות יפה. זה מרגיל אותך לקבל דברים כמובנים מאליהם עד שמפסיקים להתאמץ. להיות יפה אומר בלי מבחני קבלה, אומר שאנשים רוצים להכיר אותך וגברים להכניס אותך למיטה.
כשלא מאוהבים אין לדברים האלה משמעות. להיות יפה זה משהו שצריך להכיר בו, להתמסר, להאמין, לרצות בו כל הזמן. אסור לשכוח להיות יפה.
הידיעה שנחשבתי ליפה, או ככה לפחות אמרו לי, לא בנתה אצלי ביטחון עצמי אלא להיפך, הביאה אותי להרגיש כמו תרמית העומדת להתגלות.
אני לא חושבת שאני יכולה להאשים מישהו או משהו במה שקרה עם החיים שלי. אני לא בטוחה אם נסיון ההתאבדות המוצלח בחלקו של אמא שלי לפני שלושים שנה קשור למה שקרה בחודשים האחרונים. הרי כל מה שקורה אמור היה לקרות ואף אחד לא אשם בהיותו חוליה בשרשרת כלשהי. אתה בטח היית אומר שאין דבר כזה "לא משפיע", כי כל דבר ביקום משפיע וקשור לכל דבר. עובדה, בטח היית אומר, תראי איך שלשנייה שהתעכבת ליד המחשב היה הכוח לשנות את מהלך חייך, כי אם באותו לילה שבו הכול התחיל הייתי עוזבת את המחשב כמו שתיכננתי, כמה דקות מוקדם יותר - כל מה שקרה לא היה קורה וכל זה לא היה נכתב.

הרבה דברים לא סיפרתי לך. גם לא חשבתי לספר. אבל אם כותבים הכול זה אומר שמנקים גם שלדים שהיו ארוזים הרבה שנים.
אתה זוכר שסיפרתי לך שאחרי שהשתחררתי עבדתי בעיתון? התפעלת מזה ולא הבנת למה הפסקתי. הייתי עיתונאית שעושה תחקירים וכתבות. אמרו לי שבמערכת למעלה סומנתי כ"מבטיחה". הכול עניין אותי וחלומות נראו לי, בנקודת הזמן ההיא, בני הגשמה. אנשים בעיתון רצו לשמוע את הדעות שלי וחשבו שאני שנונה ומשעשעת ובעיקר יפה. היו מזמינים אותי לבוא לכל מיני מקומות ואני הייתי באה. הייתי יותר סקרנית ועירנית מהיום ולפעמים אפילו חצופה. האנשים בעיתון הניחו שאני מאושרת ומצליחה כי היו לי הרבה מחזרים שהיו לוקחים אותי ומביאים אותי ולפעמים שכבתי עם אלה מהם שמאוד התעקשו. בלי סיבה. רק כי הם כל-כך רצו. אני יודעת שזה נשמע נורא, כשאני כותבת את זה, אבל שילמתי על זה מחיר מלא.
ואז התחיל הסיפור עם העורך.
למרות שעברו מאז יותר משבע-עשרה שנים הוא השפיע על כל החיים שלי, הסיפור הזה. וזה סוד. הוא היה עורך בכיר בעיתון. גם היום רואים את השם שלו בטלוויזיה לעיתים קרובות. הוא היה חשוב ומבריק ומושחת. מהיום הראשון הוא לא הוריד ממני את העיניים. ואחר-כך גם את הידיים. ואחר כך את כל השאר.
עד אליך, נסיך, אפשר להגיד שהוא היה האהבה הגדולה של חיי.
אתה מופתע. אני יודעת שעכשיו, אם אתה קורא את זה, אתה מרים את הגבות היפות שלך. מעולם לא הזכרתי שום עורך ושום גברים משמעותיים נוספים בחיי, פרט לבעלי ואליך. בגלל זה אני כותבת לך עכשיו. לא להשאיר את הסודות הטורדניים האלה בתוכי, לא לתת להם להמשיך לכרסם בי מבפנים כי הם כבר עושים את זה יותר מדי שנים. אני לא מפחדת יותר ממה שתחשוב עלי אם תגלה את האמת. כבר פחדתי מספיק.
אז מה שהיה במשך כמה חודשים הזויים כשהייתי בת עשרים זה רומן גדול, אם כי סודי ביותר, עם העורך, שהיה לו תפקיד ראשי, אף כי קצר מועד, כמעט כמו שלך, בהצגת האבסורד של החיים שלי.
הוא היה נשוי כמובן, עם ילדים, העורך שלי. הוא היה מבוגר ממני בהרבה וגם קצת נמוך ומלא, אבל לא היה לי איכפת. הוא היה אז בן ארבעים וזה נראה לי נורא מבוגר, למרות שבסך הכול, כשאני חושבת על זה, היום אני כמעט בגיל שלו, ואתה לא מבוגר בהרבה ממה שאני הייתי אז. אני בטוחה שאתה יודע מי הוא, אולי אתה אפילו מכיר אותו, אבל אני לא הולכת להגיד, כי גם מה שאמרתי זה כבר יותר מדי. הייתי תמימה ונלהבת ומצאתי אותו מבריק ושנון וציני ויודע כול. אהבתי את הריח של המקטרת שלו ואת הצורה שבה הוא היה מסתכל עלי. חשבתי שהוא מושך, אחרי הפעמים הראשונות שלנו יחד התאהבתי בו בטירוף. הוא היה משאיר את הכתבות שלי לסוף הערב והיה מסמן לי לבוא לשבת לידו. היינו נשארים לעבוד יחד עד מאוחר והברכיים שלנו היו נוגעות מתחת לשולחן ולא היינו מזיזים אותן כל הערב, עד שהוא היה גומר להסביר לי מה לתקן ובמקרה הוא היה נוגע בי ומספר לי סיפורים על החיים שלו ועל פוליטיקה ועל שחיתויות ואומר שהוא עוד ילמד אותי הכול. ככה זה נמשך ואני הייתי חולמת עליו בלילות ולא יכולה לחכות להגיע בבוקר לעיתון לראות אותו.
ערב אחד, כשכבר היה ממש מאוחר, הוא הציץ בשעון וכאילו נבהל מהשעה ואמר שהוא ייקח אותי הביתה כי אסור לפרח כמוני להסתובב לבד בחוץ בשעות כאלה.
הוא נסע בדרך נורא ארוכה והיה ירח מלא ופתאום היינו ליד הים והוא אמר שאני מאוד מיוחדת ושהוא אף פעם לא פגש מישהי כל-כך מוכשרת ויפה ככה ואני ידעתי שהוא בטח אמר את זה המון פעמים אבל לא היה איכפת לי. הוא הניח לי את היד על הברך ואת היד השנייה מתחת לחולצה וליטף לי את החזה ואני הייתי קפואה מעונג. ככה עשינו את זה בפעם הראשונה, על שמיכה שהיתה לו במקרה בבגאז`, קרוב לגלים. הכוכבים זזו מעלי כל הזמן והוא עשה בי דברים בצורה שאף אחד, לפניך, לא עשה. כשהוא הביא אותי לפנות בוקר הביתה לא יכולתי לרדת מהאוטו, כל-כך רעדו לי הרגליים.
אחר-כך כל ערב הייתי מחכה שהוא ייקח אותי הביתה, שנשב באוטו שלו ונדבר ואחר-כך הוא יוציא את השמיכה שלו ויפשיט אותי. הייתי מספרת לו את המחשבות שלי והוא היה שואל אותי על כל מיני קשרים שהיו לי עם גברים ורוצה לדעת עם מי שכבתי ואיך בדיוק זה היה וזה ריגש אותו מאוד, זה שהייתי מספרת לו, אז התחלתי להמציא. הוא היה אומר לי שאני האשה הכי מקסימה וחכמה וסקסית, ואפילו שידעתי שאני לא הראשונה ששמעה ממנו את המילים האלה לא היה לי איכפת.
הוא אמר שאני כל-כך מושכת אותו שהוא יכול לגמור רק מהריח שלי. הוא היה סוגר את הדלת בחדר שלו בעיתון ומצמיד אותי לקיר ונוגע בי מתחת לחצאית. הייתי יושבת על השולחן שלו בעיניים עצומות והידיים שלו היו בכל מקום ואני הייתי מודאגת כל-כך שמישהו ייכנס למסור חומר או להוציא ידיעה.
ידעתי שזה אסור מה שאני עושה ושהוא גם נשוי וגם העורך שלי וזה אומר צרות צרורות, אבל היה לי כל-כך נעים איך שהוא נגע בי, איך שהוא היה מחבק אותי אחרי שהוא היה גומר. וגם על זה שילמתי ואני ממשיכה לשלם.
ואז היה הלילה שאני קוראת לו "ליל הסערה". באותו לילה גמרנו מאוחר. זה היה בתחילת הקיץ, כמו עכשיו, והיו לו באוטו קסטות של פינק פלויד והיתה רוח חזקה מהים, והוא פרש את השמיכה במקום הקבוע שלנו ואני עשיתי דברים שהפתיעו אותו והוא שכב על הגב והסתכל עלי מלמטה ונאנח ואמר שאני נראית כמו אלילה. בלילה ההוא אני חושבת שזה קרה.
זה היה לילה מיוחד, עם הרבה יותר כוכבים מעכשיו, נראה לי שבזמן האחרון מישהו מסלק את הכוכבים ובטח מוכר אותם באיזה אתר וירטואלי, אבל אז היו הרבה כוכבים וראיתי אותם רוקדים מעלי כשהוא נישק לי את כל הגוף ועשה איתי אהבה בפראות עד שזה כמעט כאב ואני צעקתי אבל לא שמעתי את עצמי בגלל נהמת הגלים. זאת היתה התמונה שהייתי מדמיינת הרבה בלילות, לפני שהייתי נרדמת. עד שהכרתי אותך.
זה נמשך כמה חודשים, הרומן שלי עם העורך. הייתי שיכורה מאהבה ומאושרת ומלאת ציפייה לרגעים הגנובים איתו. הייתי מחכה כל היום שאולי בלילה, אחרי שנגמור לעבוד, הוא ייקח אותי הביתה ובדרך יסטה לאיזה מקום שומם ויעצור את האוטו וישכב איתי בלהט והתמכרות שקשה היה לנחש שמסתתרת מאחורי החזות הצינית שלו.
היינו נשארים בלילות ההם, לפעמים ממש עד אור ראשון. פעם אחת, כשאשתו היתה בחוץ לארץ, עשינו אהבה במיטה שלה. הספר שהיא קראה היה מונח פתוח ליד המיטה כאילו בכל רגע היא עומדת לחזור ולראות את כתמי הרטיבות שהשארנו לה על הסדינים הלבנים שלה.
הייתי כותבת לו שירים ומתקשרת אליו הרבה וזה, כנראה, הלחיץ אותו.
בלילה ההוא, כשהים סער וגם אנחנו, אחרי שהוא גמר, הוא אמר שאני רגישה מדי ושהוא מפחד שהקשר בינינו מתפתח יותר מדי ואני מפתחת ציפיות שהוא לא יכול לענות עליהן, ואני לא אמרתי כלום, רק הרגשתי איך הוא נוזל לי במורד הרגל. אני גם חושבת שזה לא היה נכון. אני חושבת שהוא היה פחדן. אני חושבת שהאישה שלו, שאף פעם לא ראיתי, התחילה לחשוד בזה שהוא מגיע כמעט בבוקר. והיו דיבורים בעיתון. מה שהכי הלחיץ את העורך האמיץ שלי, אביר חופש הביטוי, היו הדיבורים עלינו בעיתון.
באותו לילה, כשביקשתי שנישאר ביחד עוד קצת, הוא נהיה רציני ואמר שאני יודעת שאיכפת לו ממני ושדווקא בגלל זה הוא חושב שאני חייבת להתחיל לצאת גם עם גברים בגילי כי איתו, זה ברור לשנינו, זה לא יכול להתפתח לשום מקום.
אני יכולה לראות את הלילה ההוא כל-כך בבירור. עליתי במדרגות, כולי מכוסה בנגיעות שלו ובריח שלו והתחתונים שלי היו ספוגים בו ובכיתי כי הבנתי שהוא רוצה לעזוב אותי, מה שלא היה נכון בדיעבד, הוא רק רצה להקטין סיכונים. הוא בטח חשב שאם אני אצא עם מישהו אחר זה יהיה יותר בטוח בשבילו, אבל אני לא חושבת שהוא התכוון שהדברים יתפתחו ככה.
כמה ימים אחרי זה חברה מהעיתון אמרה לי שיש לה ידיד, סטודנט למחשבים, שראה אותי כשהוא בא לבקר אותה במערכת והוא לא מפסיק לנדנד לה שהוא רוצה את הטלפון שלי. ככה הכרתי את מי שאולי ראית בחטף, את מי שכמה חודשים אחר-כך נהיה הבעל שלי. כשהתחלנו לצאת עוד הייתי מאוהבת בעורך ומלאת ציפייה לפגישות הליליות שלנו, מה שהפך אותי לקלה מאוד להתאהבות. הוא היה נחמד בעיני, הסטודנט למחשבים כחול העיניים שהתחלתי לפגוש, למרות שהעורך היה מי שבאמת אהבתי באותה תקופה.
פעם אחת, כשיצאתי עם העורך מהחניה מאוחר בלילה, ראיתי את האוטו של בעלי לעתיד חונה מול העיתון, מחכה שאצא, אבל לא אמרתי על זה כלום לעורך, שלא הבין למה אני מתכופפת. אני לא אומרת שלא היה לי נעים איתו באותו זמן, עם מי שאחר-כך הפך לבעלי. הוא היה נלהב מכל מה שאמרתי ומאיך שנראיתי וזה שימח אותי. גם היו לו הרבה חברים, והוא אהב לעשות דברים, וכולם חשבו עליו טובות. גם המין בינינו היה בסדר ומשום מה לא הפריע לי שאני שוכבת באופן די קבוע עם שני גברים במקביל, כי האחד היה תשוקה והשני היה ביטחון ורק לעיתים רחוקות, מנסיוני, שתי התכונות האלה נפגשות במיטה אחת.
הוא היה נאה וידע לדבר על כל הנושאים ושמחתי להראות לכולם, במיוחד לאבא שלי, שבחור כזה יפה ומוצלח רוצה אותי. הוא עשה רושם מצוין אפילו על אבא שלי השתקן, שאז עוד לא ידעתי ששבועיים אחרי החתונה שלי הוא ימות מדום לב. אפילו הוא דיבר עם בעלי לעתיד על פוליטיקה ועל כדורגל ומצא אותו בחור מצוין וזה שימח אותי.
העורך היה חוקר אותי ורוצה שאספר לו בפרטי פרטים מה החבר שלי עושה לי וזה היה מכאיב לו ומגרה אותו ואני הייתי קצת נהנית מזה שהוא מקנא. מסתבר שהוא לא רצה שהסיפור שלנו ייגמר, להיפך. הוא רק רצה שהאיום על המסגרת שלו יוסר.
ככה עברו החודשיים הראשונים שלי עם מי שאחרי זה נהיה בעלי.
הייתי מתעוררת איתו בבוקר בדירה השכורה שלו והוא היה מכין לי סנדוויצ`ים לעבודה, ובלילות העורך שלי היה לוקח אותי ועוצר בדרך ואני הייתי אומרת לו בהתחלה לא, כמו במשחק ידוע מראש, והוא היה משכנע אותי שכלום לא יקרה אם קצת נתחבק והיינו עושים אהבה על השמיכה שהיתה לו תמיד בבגאז`.
הרגשתי אשמה שאני בוגדת ככה בחבר החדש שלי שכל-כך האמין בי, אבל לא יכולתי להגיד לא לידיים של העורך, שידעו בדיוק איך לגעת בי וגרמו לי לשכוח כל מה שהבטחתי לעצמי. הכול היה מהיר מאוד ודבר רדף דבר ופתאום יום אחד החיים כדרכם החליטו בשבילי וגיליתי שאני כבר חודשיים בהריון. בעלי לעתיד היה מאושר ולא הבין למה אני מתלבטת ורצה שנתחתן מייד ושנעבור לגור ביחד. הרגשתי אשמה ומבוהלת והסכמתי.
ואז התחתנו וכולם מסביב שמחו.
הייתי צעירה מאוד ובהריון עם סוד שקשה לשמור בבטן. ניסיתי לחשב המון פעמים אבל לא הייתי ממש בטוחה מתי בדיוק זה קרה. כשהתינוקת נולדה כולם אמרו שהיא נראית כמו הבעל שלי ואני לא רציתי לשאול את עצמי שום שאלות.
תאמין או לא, ככה התחילו החיים המשותפים של בעלי ושלי. אני יודעת שאתה מזועזע. אני מבינה אותך. לא ככה התכוונתי שדברים יקרו אבל ככה החיים התכוונו. בהתחלה הרגשתי אשמה ופחדתי שהאמת תתגלה אבל זה לא קרה.
עם הזמן למדתי לאהוב אותו, את הבעל שלי, את אביה של התינוקת הקטנה שלי, ואחר-כך הוא שכח לאהוב אותי.
רואה, סיפרתי לך את זה ונשארתי בחיים.
כשהתינוקת נולדה היתה תקופה שהרגשתי פורחת ולא היה לי ספק שלחיים שלי יש משמעות וייעוד. כל-כך שמחתי שמישהו בעולם באמת אוהב אותי וחושב שהוא עשה עסק מצוין שהוא בחר בי והייתי אסירת תודה על זה עד כדי כך שהייתי הולכת ברחוב עם התינוקת שהיתה חייכנית ופעורת עיניים והיינו מחייכות לאנשים שהיו מסובבים את הראש אחרינו. אני זוכרת שאז עוד צחקתי ולא הייתי חושבת כל-כך הרבה לפני שפתחתי את הפה.
הוא היה מופתע מאוד, העורך היקר שלי, כשהודעתי לו שאני מתחתנת בשעה שרק כמה לילות קודם עוד אמרתי לו שכל החיים אני אוהב רק אותו.
"מי היה מאמין, ילדה עושה ילד," הוא העיר בארסיות, כשהשמועה על הסיבה לנישואי הגיעה אליו, ומאותו רגע היחס שלו אלי הלך והתדרדר. הוא התחיל להתייחס אלי בקרירות ואפילו בעוינות. הוא התחיל להגיד שהכתיבה שלי לא בוגרת, ושרק בגלל המראה שלי ובגלל שאני מפלרטטת נותנים לי לעבוד בעיתון, וכל מיני דברים כאלה שגרמו לי לקפוא במקום מהשתאות ומעלבון. אחר-כך הוא העביר אותי לעבוד עם עורך אחר במדור צרכנות שלא עניין אותי, אז גם השקעתי פחות. אני לא בטוחה שאני יודעת מה עבר לו בראש בתקופה ההיא, כשהיינו עוברים אחד מול השני, אני עם הבטן והוא עם ערימת ניירות, במסדרונות הצרים של העיתון.
היה ברור שזאת תחילת הסוף שלי בעיתון. בהתחלה זה העליב אותי כי פעם חשבו שייצא ממני משהו וגם אני ראיתי בעיתונאות משהו שאהבתי והיטבתי לעשות, וזה היה פספוס שבגלל דבר כזה הכול נגמר. בתקופה שבה השם שלי היה מופיע בגדול הייתי מדפדפת בעיתון במהירות לראות אותו כתוב באותיות ברורות כאלה, כמו הוכחה לזה שכל העולם רואה שאני קיימת וכל העולם מונח לפני. הייתי בסך הכול ילדה בת עשרים וקצת והעזתי לרצות יותר ממה שאני מעזה היום אפילו לדמיין.
אחרי שהילדה נולדה לא חזרתי לעבוד בעיתון והתחלתי לעשות בבית עריכות לשוניות והגהות להוצאה לאור של חברים של ההורים של בעלי. אותה הוצאה שאיתה אני עובדת גם היום. זה היה נוח, לעבוד בבית, וזה איפשר לי להיות עם הילדה. הם היו מרוצים ממני, בהוצאה, מזה שאני דייקנית ויסודית ומהירה, ואני העדפתי להיות בבית או לצאת לגינה עם התינוקת שלי, יותר מכל דבר.
בתקופה הזאת היינו הולכים, בעלי ואני, עם התינוקת שלנו לכל מקום ואפילו ליוון נסענו פעם אחת. זאת היתה הפעם הראשונה שטסתי לחוץ לארץ וגם האחרונה. אחר-כך התחילו לי חרדות מטיסות ורק המחשבה על זה היתה גורמת לדם לאזול לי מהפנים וללב שלי לדפוק כאילו אני הולכת לחטוף התקף-לב כמו אבא שלי.
אני משערת שעכשיו אתה שמח שנחלצת מציפורניה של אשה בוגדנית כמוני, שפעם אולי חשבת עליה דברים טובים. כשתגמור לקרוא את זה בטח תחשוב עלי דברים קשים מאוד. אני לוקחת את הסיכון הזה.
אם מעניין אותך לדעת אם בכלל אהבתי את הבעל שלי, לאור הנתונים החדשים. אז כן, זה לא קרה מייד, אבל אהבתי אותו. הוא לקח אחריות על החיים שלי כמו שאף אחד לפניו לא לקח, ולמרות שלפעמים הרגשתי כמו בובה שהוא מציג לראווה לפני החברים שלו זה נתן לי ביטחון. למדתי לאהוב אותו. הסיפור עם העורך לימד אותי שיעור והייתי מוכנה להיות אישה מסורה וייצוגית כמו שהוא רצה שאהיה. רציתי לכפר על החטא ההוא, הראשון, ובאמת הייתי נאמנה לחלוטין לבעל שלי קרוב לשבע-עשרה שנים.
אתה שוב מרים את הגבות שלך בחוסר אמון, אבל זאת האמת. בכל השנים שהיו פחדתי אפילו להסתכל לגברים בעיניים, שלא ישתבשו דברים. כל-כך פחדתי שמשהו יקרה והכול יתגלה. הייתי מתעוררת בלילה אחוזת בעתה אל תוך הגודש הזה של הלבד, הצפוף לעייפה, עד שאי-אפשר לזוז מרוב אימה.
אני יושבת עכשיו בחדר העבודה שלי. רוח של תחילת קיץ באה מהחלון ומלטפת לי את הפנים. אני יושבת בתחתונים שחורים ליד השולחן, עם הפנים לים. זה מזכיר לי שכשעמדנו על המרפסת אמרת לי שבלילות כאלה צריך לצאת החוצה, להרים עיניים לכוכבים, להגיד בקול "תודה" ולהקשיב איך הם עונים לך בחזרה.
ברדיו יש עכשיו במקרה או שלא במקרה שיר שאומר שוב ושוב "האהבה מתה".
האם אהבה באמת יכולה למות? האם היא כמו חמצן במקום סגור, שנושמים אותו עד שנגמר? האם האהבה שלי אליך יכולה יום אחד להיעלם כמו שהאהבה שלי לבעלי גוועה ונעלמה?
אני רוצה ברשותך לחזור עוד רגע אל התקופה ההיא, כשרק התחתנתי, כשבעלי ואני עוד אהבנו אחד את השני וחשבנו שהכול יישאר לנצח ושאם רק יהיה לנו יותר כסף נהיה ממש מאושרים. לילות שלמים היינו מדברים על כל מיני דברים, על איך הוא יקים חברה בינלאומית, ונגור בארצות רחוקות, והוא היה קרוב ושלי לגמרי וזה היה כיף. הוא היה חולם בקול איך החברה שהוא יקים תעלה על פטנט שישנה את העולם ואיך יהיה לנו מטוס פרטי ומכונית עם גג פתוח, ולמרות שהיינו אז ממש עניים, כמו עכבר כנסייה עני במיוחד (זה העורך שלי אמר לי פעם וחשבתי שזה דימוי מצחיק), רוב הזמן הייתי מאושרת ואני חושבת שגם הוא היה.
הידיעה שהבעל שלי אוהב אותי וחושב שאני יפה ושאני אמא טובה הספיקה כדי לתת לי סיבה להיות. בהתחלה לא היה איכפת לו שאני נהיית שקטה כשיש אנשים ושאמא שלי לא מתה אלא חיה שנים במוסד ולא מזהה אותי ושלא היה לי בכלל הרבה ניסיון בחיים, לעומתו, שהוא כבר חי עם נשים לפני והיה באמריקה והכיר את העולם. הוא חשב שאני חכמה והייתי סקסית בעיניו וכל הזמן הוא רצה לשכב איתי והחברות מהעיתון אמרו לי איזה מקסים הוא וכמה הוא נראה טוב ואיך שהוא אוהב אותי ועוזר עם התינוקת, ואיזה מזל יש לי שתפסתי אותו כי אין הרבה בחורים כאלה, וכולם יודעים איזה פרפר הוא היה לפני שהוא פגש אותי. אהבתי להסתכל עליו כשהוא היה ישן כי הוא נראה תינוקי ותמים למרות שהוא לא היה ממש תמים, אבל את זה גיליתי רק הרבה יותר מאוחר.
אתה יודע, כשמתרגלים להיות שניים חושבים שאף פעם כבר לא תהיה יותר אחד.
אני חושבת שדיברתי עליו מספיק. התפקיד שהיה לו בחיים שלי נגמר, ואתה אפילו עוד לא יודע מה התפקיד שלוהק לך. בשנים ההן, הרחוקות, אם מישהו היה מגלה לי את השורות שנכתבו לי בהצגה הזאת, אילו ידעתי אז איזה דברים אני עוד עומדת לעבור, בחיים לא הייתי מאמינה. בשנה האחרונה הבעל שלי היה הרבה בחוץ לארץ סביב מכירת החברה שבה הוא שותף. כשהוא היה מגיע הביתה הוא בקושי היה מבחין שאני קיימת, והיה עסוק בלפּ-טופּ או רואה ספורט בטלוויזיה, ובכל הטלפונים שלו שאין לי מושג עם מי הם בדיוק וגם לא נראה לי שהוא ממש מעוניין לשתף אותי. היה ברור שיש לו הרבה עניינים שלא קשורים אלי. וגם נראה לי שהוא התבייש בי, בזה שאני נראית פחות טוב מפעם ופחות זוהרת מהצעירות שהחברים שלו היו מביאים. ומדברת כל-כך מעט. אין לך מושג כמה זה מעליב זה שהוא לא שם לב שהתחלתי להרכיב משקפיים, ושבשיער הארוך שלי שהוא פעם אהב לשחק בו הלכו והתרבו חוטים של לבן. כל בוקר אחרי שהייתי מתקלחת הייתי בוחנת במראה הגדולה באמבטיה אם נוספו עוד שערות לבנות. בהתחלה הייתי תולשת אותן אבל גדלו עוד הרבה חדשות וכל יום נראה לי שיש יותר ואפילו שאני יודעת שזה שטויות זה היה מדכדך אותי נורא.

החברה שלי, זאת שספרתי לך עליה, היתה הבנאדם היחיד בעולם שבטחתי בו מספיק כדי לספר לו. היא היתה היחידה שידעה על האימה שאיתה הייתי מתעוררת בבוקר. הכרתי אותה מזמן, עוד כשהילדות שלנו היו בגן ולשתינו, באותה תקופה, לא בשביל מה לחזור הביתה. היינו יושבות שעות בגן מאיר ומדברות ומגלות סודות ולא רוצות ללכת לשום מקום. הילדות היו משחקות בחול ואנחנו על הספסל, עד שהיה מחשיך. לפעמים כבר היה ירח בשמים כשהיינו חוזרות מהגן. היינו הופכות את החיים שלנו לסרטים מלודרמטיים עתירי תקציב ומספרות אחת לשנייה את מה שהאחרים לא יכלו אפילו לנחש.
היא כל הזמן היתה אומרת, החברה שלי, שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולצאת מהנזירוּת שכפיתי על עצמי. היא היתה אומרת שאני חייבת לעשות משהו עם השיער כי עם האסוף והמשקפיים אני נראית כמו ספרנית, הופכת את עצמי לרואה ואינה נראית. מין סוג של דנידין. היא גם היתה אומרת שקצת איפור ובגדים יותר צמודים ואני חוזרת להיות מדהימה, ושיש לי כל-כך הרבה מה להראות לעולם ואין שום סיבה שאני אתחבא ככה כאילו אני מפחדת לפקוח עיניים. אני חושבת שכמעט אף אחד, חוץ ממנה, לא טרח להזכיר לי את היופי שלי במשך הרבה זמן.
עד שאתה הגעת.
החברה שלי אף פעם לא סבלה את בעלי. עוד הרבה לפני שהכול קרה. במשך שנים היא היתה חוזרת ואומרת לי שהיא לא מבינה למה נשים מוכנות להתפשר על גברים שקטנים עליהן בכמה מידות. שלאישה כמוני מגיע גבר שיאהב אותי ויעריך אותי ויתפעל ממני וישא אותי על כפיים, ולא יסתובב בעיר בלילות עם כל מיני ילדות. זה שהוא הצליח לעשות כסף, היא אמרה, לא אומר שהוא איזה הברקת הדוֹר. היא גם היתה אומרת שכשאהבה נגמרת צריך לעזוב ולחפש אהבה חדשה, אחרת אתה נתקע בבית עם גווייה והריח נהיה בלתי נסבל. ככה גם היא חיה, החברה שלי. ואני הייתי מקשיבה לסיפורים שלה ומקנאה בה וגם מרחמת עליה, על זה שהיא לבד.
המחשבה על להיעזב ולהישאר לבד היתה גורמת לי להתקפי חרדה. הייתי מבקשת ממנה אפילו לא לדבר על האפשרות הזאת כי לא היה דבר שהפחיד אותי יותר מאשר להישאר לבד ולראות את הבעל שלי מקים משפחה מאושרת ושהילדה תעדיף אותו ואני שוב אשאר לגמרי לבד.
קשה לי להאמין שהאישה ההיא, שפחדה לנשום, היא אותה אחת שכותבת לך עכשיו.
אני לא מתגעגעת לאישה שהייתי לפניך.
אני חושבת שהייתי אטומה, שלא ידעתי איך מרגישים. שפרשתי מהמרוץ לאושר עוד לפני קו הפתיחה, מבוהלת כמעט מכל דבר. כל-כך פחדתי ממה אנשים יחשבו עלי, שהעדפתי לא לפגוש אותם.
החומרים שהדביקו אותנו, את הבעל שלי ואותי, במין דבק מגע שהיה אמור להחזיק חיים שלמים, החלו להתמוסס. כמות הדברים הנאמרים היתה הולכת ומפנה מקום לדברים שלא אומרים, לשאלות שנשארות להסתובב בחלל החדר גם אחרי שהנשימות של הגבר שברגע מסוים בחיים בחר בי להיות אשתו מנסרות את האוויר.
יכול להיות שככה זה אצל כל זוג שחי ביחד הרבה שנים. מתרגלים לראות את אותם פנים במראה כשמצחצחים שיניים בבוקר, מתרגלים לאותן נגיעות מזדמנות בלילה לפני שהולכים לישון, נגיעות שהופכות נדירות ויבשות עד שמגיעים לנקודה שבבוקר קשה לזכור אם היה או לא היה. החלומות, לעומת זאת, נעשים פרועים, ברורים ומלאי פרטים. כל מיני דמויות מחיי היומיום הופכות בהם לגיבורים הזויים, מלאי תאווה ועתירי אפשרויות. אתה, למשל, מרגע שהכרנו, כיכבת אצלי בתפקידים ראשיים. אפילו לפני שנפגשנו. הייתי חולמת בדבקות, לוחמת להישאר איתך עוד כמה דקות, גם בזמן שכבר הייתי יודעת שזה רק חלום.
אתה יודע, הייתי קוראת את כל הכתבות האלה על נשים שעד גיל שלושים היו סתם נשים מהשורה ולא קרה להן שום דבר מרגש ופתאום בגיל שלושים הן הקימו אימפריות כלכליות או כתבו ספרים ונעשו מפורסמות או התחתנו עם ג`ון קנדי. פעם היה לי ברור שגם איתי זה יהיה ככה, אבל השנים עברו וזה פשוט לא קרה.
בגיל שלושים ושבע את מגלה שהאופציות שנראו בלתי מוגבלות לפני לא הרבה שנים מתחילות להיעלם, וכל הדברים שכבר לא תהיי מסתובבים סביבך ומזמזמים את אובדנם.
כשאני מסתכלת אחורה אני רואה שבניתי סביבי מבצר והרמתי את כל הגשרים, כדי שאיש לא יוכל לפגוע בי, בלי לשים לב לעובדה שככה גם איש לא יוכל לגעת בי. ואני כל-כך רציתי לאהוב. הפגישה שלי איתך היתה לנקודת אור ברגשות שלי, אחרי אפלה ארוכה. כמה חיכיתי והתכוננתי והתרגשתי לקראת הפגישה עם הגבר שישנה הכול. הייתי בטוחה שהוא יבוא, אבל לא יכולתי לשער שזה תהיה אתה. את השעות הארוכות שלי לבד בבית הייתי מעבירה מול הקשר האמיתי היחיד שהיה לי לאנשים, מנהלת באינטרנט שיחות ארוכות ומחכה.
כנראה שהצורך שלי בתשומת-לב ובקשר עם אנשים הביא אותי להישאר שעות ליד המחשב, מחליפה מילים עם אנשים שמעולם לא ראיתי, או אראה, פנים אל פנים.
מוזר כמה קל להיות פתוח עם אנשים לא ממשיים. מוזר שאפשר להתאהב במילים. החיים שלי קרו בהתדרדרות איטית כמו בסרט יפני שראיתי לפני מיליון שנה בסינמטק, על אשה שחיה בבית שחפור בחול וכל הזמן החול מתדרדר ומאיים לכסות את הבית שלה. בהתחלה אפשר היה לטאטא את החול, אבל אולי לא ידעתי לעשות את זה בזמן, כשזה כיסה רק את כפות הרגליים, ובשנה האחרונה זה כבר הגיע עד צוואר ואיים על האפשרות שלי לנשום.
וכל אותו זמן, האישה שהייתי ישבה מול המחשב.
מה שאני כן יודעת זה שלא העזתי לחשוב על זה בצורה הזאת, עד שפגשתי אותך.

...והיתה גם התקופה ההיא, כשרצינו לעשות עוד ילד. זה היה מזמן, כשהילדה עוד היתה קטנה. בעלי רצה וניסינו וניסינו, הרבה זמן, וזה לא הלך. הוא אמר לי ללכת לבדוק מה לא בסדר איתי והלכתי ואמרו לי, אחרי שעשו לי כל מיני בדיקות משפילות ושאלו אותי שאלות חודרניות, שהכול בסדר איתי ושזה כנראה משהו נפשי ואולי כדאי שאראה פסיכולוג, מה שבאמת עשיתי, אבל זה לא עזר.
הייתי נפגשת עם הפסיכולוג פעם בשבוע והיינו מדברים, כל פעם על אותם דברים. הייתי חוזרת הביתה ומחליטה להשתדל יותר. כל חודש הייתי מחכה ושום דבר לא קרה, למרות שלא השתמשנו באמצעי מניעה והיינו מקפידים לעשות את זה בימים הנכונים.
חשבתי שאולי משהו השתבש אצלי מרוב המחשבות שהייתי חושבת והוספתי גם את זה לרשימת הכשלונות שלי בחיים, שהיתה רק הולכת ומתארכת. הייתי רואה ברחוב אישה בהריון או עם תינוק ונשטפת קינאה. התגעגעתי לתנועות של הילדה בבטן, לזמן שהילדה שלי עוד היתה תינוקת והיה לה את הריח הזה שיש לתינוקות והיא היתה פוקחת אלי עיניים מעריצות.
הייתי מסתכלת עליה כשהיא היתה ישנה. מחכה לרגע שהעיניים הכחולות שלה, שהיו יפות כמו העיניים של הבעל שלי, ייפקחו.
אחר-כך הילדה שלי גדלה ופיתחה את השריון שלה. אני חושבת שהיא בזה לי ולחיים שלי ושבכלל נראינו לה בחירה גרועה בתור הורים עם כל השתיקות שהיינו שותקים אחד לשני וההערות הציניות של אבא שלה על איך שאני מנהלת את החיים שלי. הבעל שלי היה אומר שהיא מרוחקת מאיתנו באשמתי, שפינקתי אותה יותר מדי, שאין לה רספקט אלינו ושאני לא מסוגלת לשים לה גבולות. כשהייתי מתעקשת איתה על משהו אחר-כך הוא היה מגיע ואומר הפוך מכל מה שאני אמרתי עד שנראה לי שבאיזשהו שלב היא הפסיקה להתייחס למה ששנינו אומרים והקשיבה רק לחברות שלה, שלא סבלתי כי הן כל הזמן היו צועקות ושומעות מוזיקה מטופשת בקולי קולות, ואם יש משהו שאני לא יכולה לסבול זה רעש.
החברות שלה היו באות ומסתגרות איתה בחדר ולפעמים פולשות מאוחר בלילה למטבח ומשאירות בלגן שהיה מוציא אותי מדעתי אבל לא רציתי להיכנס איתה לעימותים אז הייתי מנקה את הנמלים מהשיש בבוקר ושותקת.
בתקופה ההיא התחילו הנסיעות הארוכות של הבעל שלי לחו"ל, מהן הוא היה חוזר מרוחק וצונן, עם ריח של מקומות ונשים אחרות. גם כשהוא היה בארץ השעות שלו בבית הלכו והתמעטו ולא הייתי צריכה לחפש עליו סימנים כדי לדעת.
אני אספר לך משהו, לדוגמא: היתה לי חברה טובה אחת, מהעיתון, ששמרתי איתה על קשר שבאה לבקר. כל הערב הבעל שלי לא הפסיק להתפעל מכמה היא נראית טוב (לעומתי) ואיזה ג`וב היא תפסה (לעומתי) ומזג לה יין וצחק בקול רם מכל מה שהיא אמרה, למרות שאני ממש לא חשבתי שזה מצחיק. ראיתי כמה הוא שמח להקפיץ אותה הביתה וחיכיתי ערה עד אחרי שלוש, וכשהוא חזר הוא אמר שהם עצרו לשתות משהו בדרך ונכנס להתקלח ואני בכיתי למרות שממש לא רציתי לבכות והוא אמר לי שהוא לא מבין למה אני בוכה ושאני ממציאה דרמות על כלום.
אתה זוכר ששאלתי אותך אם נראה לך שיש כוח שיכול לטרוף את כל הקלפים ואתה אמרת לי שהכוח הזה נמצא בתוכי ואז אמרתי לך שאם זה באמת ככה אז המצב עגום מאוד כי אני את הכוחות שלי לגלגול הזה גמרתי ואני בטח אקבל על הגלגול הזה ציון "נכשל" וישלחו אותי חזרה בתור עונש להיות חמור בסהרה, ואתה צחקת.
אני חושבת שבחודשיים שהיינו יחד, אם אפשר לקרוא לזה יחד, דיברתי איתך יותר מאשר עם כל האחרים ביחד לפחות עשר שנים, ובכל זאת, רוב הזמן שתקתי. הרבה אני שותקת. בשנים הראשונות שעבדתי בהוצאה עוד הייתי באה להביא חומר ולקבל הגהות כמה פעמים בשבוע, אבל מאז שהתחלתי להעביר את הטקסטים הערוכים דרך הרשת הפגישות שלי עם אנשי ההוצאה הלכו ופחתו.
כשהכרת אותי צפתי בלי עוגן, לאן שהגלים רצו.

כתבת לי בשיחה שהיתה לנו פעם שאין דבר כזה אהבות שנגמרות, רק אנשים שלא רוצים לעבוד על שלהם. זה לא נכון שלא ניסיתי. הייתי אוספת את עצמי בכוח ומכינה ארוחה חגיגית עם נרות ומפזרת את השיער ולובשת שמלה כמו שהוא אוהב ויושבת לחכות שהוא יגיע בשמונה כמו שהוא הבטיח ובאחת-עשרה הייתי מכבה את מה שנשאר מהנרות ומכסה את הצלחות. בבוקר הוא היה אומר שהוא נורא מצטער וככה זה בהי-טק, אף פעם אי-אפשר לדעת מתי הולכים הביתה ושהוא עוד יפצה אותי. לפעמים הוא היה בא הביתה שופע אנרגיה ורוצה שנצא לפה ונצא לשם אבל כשהיינו מגיעים היו שם החברים שלו והייתי רואה את העיניים שלו מתרוצצות בכל מקום, ורואה איך נשים מסתכלות עליו, וחושבת שהוא בטח מצטער שהוא בא איתי ולא איתן ובקושי מנקרת עם המזלג בצלחת, ואז הוא היה מסתכל עלי במבט שאומר "הלוואי שהייתי יודע מה לעשות איתך".
בלילות הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת לעצמי כל מיני דברים עד שהוא היה גומר, ואחרי שהוא היה נרדם הייתי שונאת את עצמי ואותו ואת הבית היפה שסידרתי ואת הפרחים במרפסת ואת כל הציפיות האבודות שעושות לי לילה לילה שיירות מסביב למיטה. שאלת אותי פעם מתי נעלמה האהבה ולא ידעתי לענות. אולי האהבה נעלמה סופית כשגיליתי שהפחדים שלי התממשו ואני חיה לגמרי לבד.

הילדה שלי נהייתה אישה צעירה שמעדיפה את החברות שלה על המתח השותק בבית. הבעל שלי מעדיף את כל העולם ואשתו, בעיקר אשתו, על השעות איתי, ואני העדפתי לברוח לשיחות ארוכות עם אנשים שלעולם לא אכיר, אנשים שמתעניינים בכל הפרטים הכי אינטימיים שלי, גברים שהיו מציעים הצעות שגורמות להסמיק ועולם מלא אפשרויות שרק צריך לבחור. היום אני לא בטוחה שהבחירה הזאת היתה הבחירה שהייתי צריכה לבחור אבל כמו כשאתה מפספס פנייה בכביש המהיר, כל הצמתים שהשארת מאחור הם רק זיכרון שלעולם לא יחזור ויתממש באותה צורה.
היה לי ברשימת החברים הווירטואליים שלי פסיכולוג שהיה אומר שנראה לו שאני צריכה להפתיע את עצמי ושהוא לא מבין איך אשה כל-כך שנונה ומבריקה כמוני לא עושה שום דבר אמיתי עם היכולות שלה. תמיד היה לו משהו להגיד על מה שאני עוברת ובכל פעם הוא היה שואל מתי אבוא אליו לקליניקה ואני הייתי מזכירה לו שחברים וירטואליים הם בעלי משמעות רק כשהם נטולי ממשות. אני חושבת שהפתקים הצהובים הצווחניים האלה עם האנשים שמסתתרים מאחוריהם, האנשים שתמיד סקרנים וחשקנים כל-כך, נתנו לי את הכוח לעבור את הימים ובמיוחד את הערבים הארוכים לבד. ערבים שבהם הילדה רוב הזמן סגורה בחדר שלה עם החברות והמוזיקה הצעקנית הזאת, והבעל שלי, שאף פעם לא נמצא גם כשהוא במקרה בבית. שניהם היו לגבי פחות ממשיים מכל הדמויות חסרות הפנים שגרו אצלי במחשב. איתם הייתי מצליחה בלי מאמץ להיות קלילה ושנונה ויפהפייה כמו פעם, לעיתים אפילו חצופה ונועזת.
מדי פעם היו מגיעים אנשים חדשים למסך שלי, מכל מיני מקומות רחוקים, סקרנים להכיר. לפעמים הייתי מוצאת את עצמי עובדת על אותו קטע כמה שעות, כי כל שתי מילים שהייתי כותבת היה מגיע פתק צהוב וצווחני שאומר "הי, מישהו אי-שם בעולם רוצה לדבר איתך."
הבעל שלי היה רואה את רשימת השמות המתארכת בפינה הימנית של המסך והיה מעקם את האף ואומר "אפשר לחשוב שאין לך מה לעשות עם הזמן שלך, מה זה השטויות האלה." אני חושבת שהוא סמך על הפחד שלי מכל שינוי ועל הביישנות שלי כדי לא לחשוב אפילו איזה דברים הייתי מעיזה לכתוב, כמו שאתה יודע, בשעות הארוכות שלי לבד. לפעמים הייתי מדברת לילות שלמים עם כמה קבועים ועם כל מיני חדשים שהיו מגיחים בלהיטות משומקום, מציעים הצעות, שואלים שאלות ונעלמים כשהייתי עונה "כן" לשאלה אם אני נשואה, נשאבים חזרה אל היקום הסייבר-ספייסי המוזר שבו הם גרים. היה לי קשה לדמיין אותם כאנשים כמוני שהחיים משעממים אותם ואין להם מספיק אומץ להגיד את זה בעולם האמיתי. לא כל מה שסיפרתי היה אמת.

אולי גם לעצמי אני משקרת, אפילו עכשיו, ודבר מכל מה שאני חושבת שקרה לא באמת התרחש. אולי אני כל-כך רגילה לטוות את קורי החלומות שלי עד שאני לא מצליחה להיחלץ מהם בעצמי ואולי זאת האמת הראשונה שאני חוֹוה, ברגעים אלה ממש. לא הרגשתי אפילו איך. הכול התחיל לרעוד לי מתחת לרגליים, כמו רעידת-אדמה מתקרבת, ואני לא ידעתי לזהות את האותות ולא הרגשתי שמישהו מתקרב. ועם זאת, הטבעיות שבה גלשת אל החיים שלי היתה תמימה ואגבית כל-כך, שלקח לי זמן להבין שהרוח הקלילה הזאת מבשרת טורנדו מתקרב.
בלילה ההוא, אתה זוכר, ירד גשם בלי הפסקה וכבר הייתי בדרך לכבות את המחשב וללכת לישון, עד שממש שנייה לפני חצות, כמו בכל האגדות, נשמע קול נקישה והכול התחיל.

 לרכישת הספר "הבטחתי לספר לך הכל" מאת ורד מוסנזון, הקליקו כאן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פרק ראשון אלא אם צויין אחרת