אתמול קראתי ידיעה משמחת. הציטוט להלן מאתר נענע:

"מנהיגי הקהילות הדתיות בירושלים התכנסו לאחרונה על מנת להחליט כיצד לפעול נגד מצעד הגאווה, שמתוכנן להיערך בעיר בעוד כחודש. בין ההצעות שהועלו: חסימת כבישים בשבת בשכונות חילוניות, השחתת בתי עסק הפועלים בשבת, והפגנת ענק בשכונת רמת אביב.

הרב אלדד שמואלי, ניסה להבהיר את עמדת הקהילה הדתית כלפי המצעד: "כל מי שיש לו נטייה רעה צריך להוציא אותה החוצה? לפחות שתהיה להם בושה. כמה אנשים רוצים לרצוח ולשדוד בנק, אבל פוחדים מהבושה ולא שודדים. מה, צריך להגיד להם `אין בעיה, תשדדו בנק, תרצחו, תאנסו?". שמואלי הוסיף ואמר, כי ההתנגדות לקיום המצעד יוצרת אחדות בין הדתיים, שלדבריו "תביא רק ברכה". "

קראתי, התעצבנתי, ושמחתי. אני אוהב יריבים שחושפים את כוונותיהם האמיתיות, במיוחד כשזה קורה מבלי משים. יריבים – אני מוכן לומר אפילו אויבים. כי המאבק כאן הוא לא על מצעד הגאווה. המאבק הוא על הזכות שלי, כמי ששייך למיעוט (נרדף לעתים) לחיים. הזכות שלי לחיים מלאים, כולל מגורים בעיר הבירה של המדינה שלי, כולל הזכות ללכת ברחוב יד ביד עם אהובי, בדיוק כמו שהרוב הסטרייטי יכול לעשות בלי להקדיש מחשבה לעניין, הזכות שלי להקים משפחה, לחיות בזוגיות ואפילו, כן, הזכות שלי להוליד ילדים.

אבל המינוח הוא לב העניין כאן. לפני שאתייחס (בקצרה, בחיי) ל"גאווה" המשוקצת, משהו קטן על הצדדים. היריב שלי הוא לא "הקהילה הדתית" כפי שמנסח זאת הרב שמואלי בציטוט שלמעלה. הקהילה הדתית היא הבית בו גדלתי, וגם אם היום אני רק בא לבקר שם, כמו כל ביקור של מבוגר בבית הוריו – אני עדיין מרגיש שם בבית. "כמה מחברי הטובים", שלא לדבר על כל משפחתי, הם "הקהילה הדתית". ואני לא מרגיש שהם יריבי. להפך.

סיפור קטן: לפני שנה תוכנן בירושלים מצעד. לא בפעם הראשונה עמדנו לצעוד, גם לא בפעם השנייה. זה פשוט היה המצעד הראשון שמסיבות שונות משך תשומת לב עצומה של כמה עסקנים חרדים שהצליחו להלהיט את הרחוב המשועמם שלהם.

בערב שבת אחד, כשבועיים לפני המועד, הלכתי ברחובות רחביה עם הבנזוג. צעדנו יד ביד. לא מתוך התרסה, באהבה. קצת ליד רחוב הפלמ"ח, איזור חילוני שממאוכלס בהמון דתיים (כיפות סרוגות כאלה) הופיעה מולנו קבוצה של כחמישה אנשים ונשים. נוצר קשר עין. הבנזוג נלחץ. כשהם התקרבו הם עצרו ובחורה אחת בחצאית ארוכה פנתה אלינו. "אני חייבת להגיד לך משהו" היא אמרה לבנזוג. היה מתח באוויר. אבל אז היא המשיכה: "לפני שנה עברת ברחוב כשעברתי דירה, ועזרת לי ולשותפה שלי להעלות ארון. מאז אני רואה אותך באוטובוס מדי פעם, אבל אף פעם לא יצא לי לדבר איתך. רציתי להגיד לך תודה".

המתח נשבר. סתם מפגש בין שכנים, עמיתים לרחוב. על הזוגיות שלנו לא נאמרה מילה. חייכנו, דיברנו קצת, המשכנו בדרכנו. נזכרנו שוב שלא "הקהילה הדתית" בעקבותינו.

יופי, תגידו. אתם רואים, כל עוד אתם לא עושים פרובוקציות אף אחד לא מפריע לכם לעשות  מה שאתם רוצים. אבל למה אתם חייבים להתפשט לנו ברחוב, ועוד להתגאות בזה?!

אז עוד קצת מהסוף להתחלה.  למה בירושלים?

אני תושב ירושלים. הגעתי ללמוד באוניברסיטה, ונשארתי. אני אוהב את האקלים, נעימה לי האווירה, טוב לי בסינמטק, ואני אפילו עדיין נהנה מקמפוס הר הצופים.

ירושלים, בירת המדינה שלנו, היא עיר שהחרדים מהווים רבע מהאוכלוסיה שלה, קצת פחות מחצי מהתושבים  היהודים. בת"א שוכחים, אבל בירושלים יש גם המון אוכלוסיות אחרות: חילונים (שליש מהיהודים), דתיים לאומיים, וגם אחרים ממש: פלשתינאים למשל, חצי מתושבי העיר "המאוחדת".

הממסד החרדי שונא אותי. בחיי אני מפריע לצביון העיר הקדושה. אני לא שומר שבת, אני אפילו הולך למסעדות בשבת -  תתפלאו כמה הרבה מקומות פתוחים כאן היום. אני רואה סרטים בשבת, אני נוסע ברחובות העיר (לא באזורים החרדים), אני חי כאן. בירושלים, שהיא עדיין הבירה של מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית שבה לא רק לרוב אלא גם למיעוט יש זכויות שאי אפשר ואסור לרמוס.

ולכן אני גם רוצה להפגין את זכותי האלמנטרית כאזרח לצעוד כאן. ליצור נראות למיעוט מדוכא, שרובו לא מעיז לצעוד, ולומר: אני כאן, ואני לא מתבייש במי שאני.

אבל למה לא להתחשב באחרים?

במי? במוסלמים ובנוצרים, חצי מהאוכלוסיה של העיר, שלאף אחד לא אכפת מהרגשות שלהם כשמפגינים בכל העיר, כולל מצעדים באזורי המגורים שלהם (הרובע המוסלמי והנוצרי למשל)?

או אולי תצפו שאתחשב בחרדים, שלא מגבילים את ההפגנות שלהם לאזורים שלהם, ולא הפריע להם להתנגח בחמישה מיליון חילונים ישראלים ולהפגין מול בית המשפט העליון (שרחוק מהשכונות שלהם)?

אבל העניין הוא מהותי יותר. המיעוט שאני שייך אליו חוצה מחנות. יש המון הומואים דתייים, לסביות חרדיות, גייז שמתפללים במסגד כל שבוע. חשוב לי שגם הם יכירו את היכולת לחיות בגלוי.

בכל שנה בתקופת המצעד קורה משהו מעניין. עשרות חרדים מתקשרים ל"הבית הפתוח", המרכז ההומולסבי הירושלמי שמארגן את המצעד, ולא מגדפים. הם לא מתקשרים כדי להתווכח אלא כדי לבקש תמיכה וסיוע. זו לא טענה דמגוגית שקלטתי מהאוויר. כמנחה של קבוצת דתיים של הבית הפתוח אני הייתי זה שענה לאנשים מבוגרים, מבולבלים וחוששים, שעשו את הצעד הראשון והצליחו להגיע לטלפון שלי.

המצעד הירושלמי, שלא כמו זה התל אביבי, הוא מצעד סולידי בסך הכל. בניגוד למצג התקשורתי שמחפש את החריג והביזאר, לא מתפשטים במצעד. מגיעים המון אנשים, רובם מאוד סולידיים, מיעוטם צבעוניים במיוחד (וזה יפה בעיניי), וכולם מתבקשים על ידי המארגנים לזכור את הצביון של העיר. אפילו במתחם המיוחד של "המצעד שלנו" אנחנו לא שוכחים היכן אנחנו. אנחנו דווקא מנסים להתחשב ככל יכולתנו. להתחשב, כל עוד ההתחשבות לא דורשת מאיתנו להתחבא בבית שלנו "ולעשות שם מה שאנחנו רוצים".

ודבר אחרון על ירושלים. בכתבה לעיל צוטטה היוזמה להפגין בשבתות מול עסקים שפתוחים בשבת, להפגין בשכונות חילוניות ולחסום בהן כבישים בשבת. הרציונל הוא כנראה לאיים: תראו למה אנחנו מסוגלים. אולי אפילו: תראו על מה אנחנו מתפשרים. בינתיים.

וצריך לזכור את הבינתיים הזה. כי בירושלים מתחולל מאבק על זכותם של החילונים לחיות בה. והעסקנים המצוטטים כבר מסמנים את השלב הבא – סגירת העיר הקדושה לעבירות חמורות אחרות (וחילול שבת, יש לציין, הוא עברה חמורה לא פחות ממשכב זכר, חמורה בהרבה מחטאיהן של הלסביות המשוקצות).

הארכתי. ועוד לא דיברתי על למה בכלל מצעד, שלכאורה מעורר אנטגוניזם. ועל מה הגאווה הגדולה, ולמה לא תהיו נורמליים ותחיו את חייכם כמו הסטרייטים שלא צועדים ולא מפגינים את נטיותיהם. בפעם הבאה. עייפתי.