ביום הזה אין סליחות. ביום הזה אי אפשר כבר להגיד "אל תכליל". כשרצח, טבח, נעשה על רקע דתי-הומופובי, אי אפשר כבר להגיד "אל תכליל". הסתה של שנים מצד גורמי שלטון דתיים, הסתה בבתי כנסת, במודעות ברחובות החרדים; כל אלה נגמרו בסוף במרחץ-דמים, הורים שכולים וכאב של אלפים.
היום אני מאשים, בפה מלא ובלי טיפת בושה. אני מאשים את החרדים, את הרוב המוחלט של החרדים. אני מאשים את כל הרבנים, את כל חברי הכנסת החרדים שגורמים לי להקיא. אני לא מאמין בכלום, אבל יש כאלה שכן מאמינים. אני מאשים את החרדים שגנבו את המילה "אהבה" והפכו אותה למילה מלאת תנאים וחוקים. אני מאשים אותם על כך שגנבו את אלוהים מהלב של אנשים ושלטו בהם כמו בשלט רחוק, כשהם מכוונים אותו בכל פעם לאן שנוח להם.
סובלנות כבר לא נותרה לי. הם רצחו לי היום גם את המוסר, ובלי מוסר השנאה מתפשטת כמו אש. הרמיזות בתקשורת מדברות על "לבוש שחורים". תסיקו מסקנות לבד. בשביל מה שזה שווה, לפחות הנושא עלה על סדר היום. הדם מזין את התקשורת. חבל רק על עשרות-אלפים שנפגעו ממנו, במישירין או בעקיפין.
"... Ouch, I have lost myself again Lost myself and I am nowhere else to be found, Yeah I think that I might break Lost myself again and I feel unsafe ..."
