להיות חולה זה התענוג הכי מפוקפק שיש! Follicular Tonsillitis. מסתבר שזה השם הרפואי לאנגינה. אנגינה... אנגינה... מי בכלל ידע שיש באמת מחלה כזו?! חשבתי שזו סתם מחלה שהמציאו האמהות הפולניות.
משמעות המילה בלטינית היא כאב-חנק. ואני בהחלט כאבתי, כאב חונק!
4 וחצי FUCKING ימים, שכבתי במיטה, עם כאבי גרון מטורפים, כאבי שרירים בכל הגוף, רצון עז לסיים את זה ופחד מטורף שמה זה לא ייגמר לעולם! הקור שבחוץ לא הצליח לצנן אותי כשעלה לי החום, ושניות אחרי שהחום שלי ירד, חדר הקור אל כל עצמותיי ואיים לפקפק כל אחת מהן... מצאתי לי זמן להיות חולה - הימים הכי קרים מזה שנים....
בעלי היקר, הראה לי כי אין בי ממש צורך בניהול הבית. הוא הסתדר מצוין. מה - זה מצוין?! מעולה!
מאוד חששתי מארוחות הערב, אבל הוא קילף וחתך מלפפונים לילדים, הכין כריך לבןבן לגן, אפילו קנה קילו תפוחי עץ כדי שיהיה לילדים פרי לאכול.
תיקתק את שניהם בבוקר ופיזר אותם לגנים, החזיר את שניהם אחר הצהריים, דאג לארוחות הערב שלהם, קילח את שניהם לבד, השכיב את שניהם לישון והכל - בלי טיפת רעש, בלי כעס ומרירות. עשה הכל בנאמנות של אחות רחמניה. פשוט מלאך! 
באחד מהרגעים בהם האקמול השפיע, חום גופי ירד במקצת והצלחתי להתיישב במיטה ולומר יותר מכמה הברות חסרות פשר, התעניינתי לשלום הקטנים.
אין לך מה לדאוג, הרגיע אותי בן זוגי, ארגנתי לכל אחד מלפפון, גבינה, חלב וקרקרים לארוחת ערב.
אתה?! התפלאתי. חתכת מלפפון?!
לא סתם חתכתי! הוא התפאר. אפילו קילפתי. מזל גדול שהשארת את המקרר מצוייד היטב, אז יש מלפפונים בשפע...
קרנו עלתה בעיני. למרות שדיי קשה להעלות את קרנו גבוה יותר ממה שהיא כבר נמצאת, אבל בכל - זאת. בעלי היקר הצליח להעלות את קרנו בעיני. הייתי בטוחה שאמא שלי, או אבא שלו, יתייצבו אצלנו כל ערב כדי להכין לילדים ארוחת ערב. מה לעשות?! בישולים זה לא הצד החזק שלו...
חלפו השעות, אני במיטה, כואבת מדי בשביל לקרוא, עייפה מדי בשביל לראות טלויזיה, וסמרטוטה מדי בשביל לעשות כל דבר אחר, מלבד לחשוב. למוח יש נטייה מוזרה לעשות מה שבא לו... גם אם הגוף מנוטרל לחלוטין.
ועל מה פולניה חולה וטיפה אובססיבית קומפולסיבית חושבת?! אחרי שחשבתי להירשם בתור להשתלת כבד מרוב רוב כל הכדורים שאני מקפיצה, והרהרתי בנושא הקיומי שבטוח מטריד כל בן אנוש - מי יבוא להלוויה שלי, עברתי לחשוב על העניינים החשובים באמת: המלפפונים: המלפפונים אצלנו נשמרים בקופסת טאפר וואר ואם לא סוגרים אותה היטב, היא נמלאת רטיבות והמלפפונים נרקבים.
למחרת, ברגע צלילות נוסף, בסוף היום, תפסתי את בעלי ממהר להכנס למקלחת, להשיל מעליו את שאריות היום ולהירגע אחרי עוד יום מטיש שמגיע אל קיצו.
מתוק, תעשה לי טובה... מלמלתי
כן, חמודה, את צריכה משהו? הוא מיהר להתייצב כמו חייל נאמן.
אם תוכל לבדוק שקופסת המלפפונים סגורה היטב.
הוא הביט בי, השפיל מבטו וצעד בראש מורכן למיטבח.
הם פשוט ירקבו אם היא לא סגורה טוב... ניסיתי להתנצל אל גבו המתרחק.
אחרי מספר שניות הוא חזר, הישיר אלי מבט ואמר, מנסה לשמור על ארשת רצינית: תגידי, את לא מתביישת?! כבר כמה ימים אני טורח סביבך, מטפל במסירות בילדים, בוקר וערב, ארוחות, מקלחות, גנים, אפילו קניתי תפוחים! תפוחים! ואת יודעת כמה אני גרוע בקניית פירות וירקות. וכל מה שמטריד אותך זה שלא סגרתי טוב את קופסת המלפפונים?!?!
נו... מה יכולתי לעשות?! התנצלתי וקברתי את עצמי בתוך הפוך, למרות שממש נהיה לי חם... אני תקועה פה במיטה ואין לי שום דבר לעשות חוץ מאשר לחשוב. אז חשבתי... על המלפפונים...
יקר שלי! אין כמוך! אני מתה עליך!
