אני חייבת להתוודות - מערכות יחסים עם בני המין השני אף פעם לא היו הצד החזק שלי. נא להתאושש במהירות מההלם ולהמשיך לקרוא...
כשהתחלתי להתעניין בהם, המרכז תמיד היה מיני. הפנטזיות הרומנטיות ביותר שלי תמיד התחילו בזה שהוא מופיע משום מקום, ואז נעלם כשנמאס לי (מהר). אמרתי הוא? התכוונתי להגיד הם כמובן, כי מהתחלה לא פינטזתי על להיות רק אני עם גבר אחד, אלא עם כמה - לפעמים חופפים, ולפעמים מופיעים אחד אחרי השני - כל אחד ע"מ לספק צורך אחר שלי או אחד של השני, והכל מסתדר בטבעיות ובערבוביה הרמונית מטריפה. בגלל זה אף פעם לא הבנתי אנשים שאומרים "רק סקס".
כבר מגיל צעיר מאוד, בפעמים הנדירות שגבר שרד אצלי יותר מפעם אחת, זה הרגיש לי לא טבעי. אם יצא לו לפגוש חברים טובים שלי, והם התרשמו ממנו לטובה, תמיד היה מישהו (חוץ ממני) שהודיע לו שכדאי לו לברוח כל עוד נפשו בו. הראשון שלא יצר רושם טוב אצל אף אחד מהחברים היה החבר הראשון שלי. אחרי שהיינו ביחד בערך חודש הוא לקח אותי לשיחה, ובקול רועד הודיע לי שהוא דו-מיני. לאכזבתי המרובה הוא סרב להיכנס לפרטים. אפילו יותר גרוע, הוא לא הסכים לעשות שחזור, והאכזבה איימה להפוך למרמור כשהוא ביקש שאני אהיה רק איתו בזמן שאנחנו ביחד.
?(??) אני בטוחה שהמבט שתקעתי בו כשהוא אמר לי את זה היה קורע לב, אבל זה לא השפיע על הבן אדם הקר וחסר הרגישות הזה. הבעיה היא שככל שהוא התעקש יותר החשק שלי עלה יותר, וזו היתה התקופה בה השתמשתי הכי הרבה במשפט "חבר זה לא קיר" - כשמישהו אחר התחיל איתי ושאל אותי אם יש לי חבר. וכאן מגיעים לבעיה השניה שלי במערכות יחסים (חוץ מאתגור מונוגמי) - אני פשוט לא מסוגלת להעמיד פנים, ולא מוכנה להבטיח משהו שאני לא אצליח או ארצה לקיים. אני לא מסוגלת להעמיד פנים שזה לא חונק אותי, ואני לא רוצה להבטיח שזה לעד.
בדרך כלל עולה תלונה מאוד מפתיעה - גברים מתלוננים על זה שאני מתייחסת אליהם כמו לגוש בשר. בהתחלה זה סבבה, אבל מסתבר שבאיזשהו שלב זה הופך לבעיה. החבר השני שהיה לי היה פעם אחת חולה מאוד, מה שלא הפריע לי לנסות לעשות בו שימוש. כשהוא אמר לי : "את לא רואה שאני גוסס?", עניתי לו : "אם אתה גוסס, אז לא נשאר לנו הרבה זמן".
מידיי פעם עלתה השאלה אם אני אתחרט מתישהו על דרך החיים שלי (לא רק אמא שלי שאלה). מלבד העובדה שזו לא היתה בחירה מודעת, אלא כורח, בשקט בשקט תמיד קיוויתי שאם אני אשאר רווקה, אני לא אהיה מהרווקות המתחרטות והמיובשות. היום, כשאני נזכרת בכל הזיונים הנפלאים, אני יודעת שני דברים : הראשון הוא שיש עוד הרבה זיונים מדהימים בעתיד שלי, והשני הוא שאני רחוקה מלהתחרט (ברוך השם, ישתבח שמו).
הוספת תגובה לתגובה זו
