היסטורה
נולדתי בעיירה קטנה בפולין ושמה לנצוט. גרו בעיירה כ- 600 משפחות יהודיות.
היה בית מדרש ובית כנסת מפואר הקיים 700 שנה. לפי הסיפורים שמספרים זקני העיירה שלוש פעמים ניסו להצית את בית הכנסת אבל לא קרה שום דבר. כרגע הוא משמש בתור מוזיאון לאומי.
היו אנשים שבקרו שם וטוענים שבית הכנסת במצב תקין. כמו כן היה בעיירה בית-עם גדול ויפה ובית ספר לעברית וכן נשאר עד היום קברו של הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ ז"ל. אני עדיין זוכר שבל"ג בעומר היו עולים לקברו הרבה יהודים והיו מביאים ילדים קטנים לעשות חלקה. אני רק אספר 2 מקרים על הרבי ז"ל.
כן מספרים שפעם אחת הרבי עם החסידים עבר את העיירה וביקש מהחסידים במידה שימות יקברו אותו בלנצוט. יש שם אויר טוב. המקרה השני היה מספרים אחרי ל"ג בעומר קופות הצדקה היו מלאות עם כסף. באן בלילה שני גויים לשדוד את קופות הצדקה אבל בבוקר מצאו אותם משותקים במקום.
הסיפור עשה כנפיים ומאז היו פוקדים את הקבר גם גויים.
כעת נספר שבעיירה שלנו היה גם גרף (נסיך) בשם פוטוצקי. הוא היה עשיר מאוד. היו לו ארמונות פאר,סוסים גזעיים,בית ספר לרכיבה,עדרי פרות כולם אותו צבע, כלבי ציד, כמו כן הייתה לו כרכרה עשויה בטעם טוב רתומה לשישה סוסים גזעיים וברגע שהוא היה עובר את העיירה עמד בכרכרה במדי שרד חצוצרן והיה מנגן בכדי שתושבי העיירה יוכלו להתבונן בו.
הוא היה בן אדם טוב והיה עוזר ליהודי העיירה ובחגים היה בא לבית הכנסת בכדי לאחל חג-שמח. בקיצור הגענו ל-1939. ספטמבר, מלחמת עולם שנייה פרצה, הגרמנים הגיעו גם לעיירה שלנו. זה היה ערב ראש-השנה. אני לא אשכח איך. יום אחד נכנסו הביתה וביקשו מאמא מספריים. אף אחד לא הבין בשביל מה אבל הם לא נתנו לנו הרבה לחשוב. קראו לאבא שלנו בגרמנית "יודה קום היר" העמידו אותו על יד הקיר, הורידו לו חצי זקן, החזירו את המספריים לאמא ואמרו תודה לאמא.
הנימוס הגרמני מחייב.
למזלנו אבא הוריד את הזקן כולו ונעלם. אנו הילדים ואמא נשארנו. כל פעם אמא הייתה אומרת לי בני לך לראות מה נשמע בעיר. לא אכנס לפרטים אבל לילה ערב סוכות פרצו החיילים את הכניסה לבית העם שהיה מולנו. ברור של הלילה לא ישנו. לפנות בוקר דפק חייל גרמני בדלת. אמא פתחה, הוא נעמד בדלת ובאדיבות גרמנית ביקש מים חמים. ברור שאמא עשתה את מבוקשו. החייל המשיך ואמר לאמא שרצוי שאנו נברח מכיוון שאמורים להגיע לכן גסטפו ומצבנו יהיה רע. הוא שאל אם יש לנו לחם וסיפר לנו שהוא לא גרמני אלא אוסטרי ואמר לנו באיזה כיוון לברוח. לא חשבנו הרבה. קראנו לעוזרת של בית העם. היא הייתה גויה, ואמרנו לה שאנחנו עוברים לגור אצל משפחה אחרת ומסרנו לה את המפתחות של הבית. ברור יותר לא ראינו את הבית, והתחילו הנדודים שנמשכו 6 שנים. אנחנו, זאת אומרת אמא, האחים והאחיות עברנו באותו יום מרחק של
